קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
יישר כוח לקינלי. בכלל, הספר ספר מאוד מיוחד. וכל הנופלים, 80 הנופלים שמצוינים בספר, ואלה שלא צוינו בספר, כי נפלו אחרי שנת המלחמה הראשונה – סיפורי מופת של אנשים שיודעים לשלב בין ספרא לסייפא, והבינו שברגע כל כך קשה בחייה של אומה, צריך לצאת מבית המדרש ללכת ולהילחם.
הרב אבי גולדברג היה האחרון שקינלי ציין. באמת הוא אחד שמסמל את היכולת הזו, את הבחירה הערכית והדתית הזו, כשצריך – להיות בבית המדרש, וכשצריך – להיות בשדה הקרב. אגב, הרב אבי התנדב, כבר לא היה צריך לעשות את זה, מעבר לגיל היה לו מספר ילדים שהוא לא היה חייב, אבל הוא בחר לעשות את זה. אז תודה, קינלי. וזה גם מזכיר לי את אח שלי. בדיוק אח שלי, בן 56, חזר לפני שבועיים למילואים.
אבא וסבא, אח שלי, סבא לשבעה ילדים, חזר השבוע למילואים, כי חסרים לוחמים. הוא רב, הוא דוקטור. הוא מבין שממקום דתי אי-אפשר לעמוד כרגע מהצד, "לא תעמוד על דם רעך", אז יש פה גם העניין המוסרי, וזה בעיקר בימים כאלה שבהם אנחנו שומעים שיש מי שבשם הדת אומר שעדיף לעזוב את הארץ או למות, רק לא להתגייס. אז טוב, טוב שיש מי שמזכיר שתורת חיים היא תורה שלא עומדים בה מהצד ואין דבר כזה – לעולם לא לעזוב את הארץ, ובטח לא נמות ולא נתגייס. להפך, בצער ובכאב אנחנו יודעים שרבים מאלה שכן התגייסו הם אלה שמתים, כפשוטו, ובחלק גדול.
אני רוצה פה לדבר על בחור בשם סרן לירון שניר, שאחיו התאום אלון ישב אצלי לא מזמן וסיפר לי עליו. בוא, בכלל, לירון היה בתפקיד מטה בימי המלחמה הראשונים. הוא היה בין תפקידים והוא התעקש להיכנס לעזה להילחם. הוא לא היה חייב, אבל לא היה יכול לעמוד מהצד. רבע שעה לפני שעבר את הגבול הוא כתב צוואה, שהייתה מבחינתו לא רק למעגל המשפחתי הקרוב, אלא לחברה כולה. כזה היה לירון, תמיד חשב במעגלים הרחבים, תמיד ראה אחרים. היה גם את המעגל האישי, כמובן, של משפחתו האהובה, אבל יש פה משפחה גדולה של עם ישראל, וגם אליה, לדעתי, הוא כיוון את הצוואה הזאת.
אגב, אלון סיפר שהוא הלך לבקר את לירון אחיו התאום בבאר שבע לפני שהם יצאו לכיוון עזה. זה היה בשבועות הראשונים של המלחמה, והייתה אזעקה. כולם רצו למיגונית ברגע שנשמעה האזעקה, ולירון רץ לכיוון השני, התרחק מהמיגונית. מתוך המיגונית ראה אלון את אחיו רץ לכביש, ששם הוא זיהה זוג קשישים בכיסאות גלגלים שלא היו מספיקים להגיע למיגונית. לירון רץ אליהם, כיסה עליהם בגופו ממש במשך דקות ארוכות עד שחזר השקט. היכולת הזו בזמן אזעקה לא ללכת באינסטינקט האישי והטבעי של לתפוס מחסה אלא להרים את העיניים ולראות אם יש מישהו שצריך אותי יותר, זו הייתה יכולת וכוח מיוחד שהיה ללירון, והוא הציל את אותם קשישים.
בצוואה שלו הוא כתב: זה סוף-סוף קורה. כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, וברוך השם יש לי הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה,. להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד. מה שהיה זה לא מה שיהיה, ואנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל. זה הזמן לומר זאת בבירור לעצמנו ולכל העולם. עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות, וכואב שהקדוש ברוך הוא צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה, אבל אני שמח שמתגלות ויוצאות לפועל כל העוצמות ואחדות העם. עכשיו זה תורי להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת. במלחמה הזאת בעוז ובענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות. שמח על הזכות לקחת חלק. אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם, לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו, לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב – זאת השאיפה. טוב לכול. זה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב. שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב.
אני חושב שהמילה המנחה, אם הייתי קורא רגע את הצוואה המיוחדת הזו של לירון, היא המילה "טוב"; חוזרת שוב ושוב בכל מיני וריאציות. הרצון לעשות טוב, להיטיב עם אחרים, לחשוב טוב. זה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב. זה הבן אדם, בן אדם טוב שהיה פה מעט מדי שנים בארץ, אבל במעט השנים האלה חי ומת בעשיית טוב למען אחרים.
ב-21 בנובמבר 2023, ביום ההולדת של אביו ועשרה ימים לפני יום ההולדת של התאומים אלון ולירון, נפל לירון. כמו מפקדים אחרים, גם הוא בכניסה הוציא פלג גוף עליון מהנמר כדי לסרוק את השטח, וכך נפגע. ברגעיו האחרונים הוא שאל על הלוחמים האחרים אם מישהו נפגע. רק אחרי שכולם ענו בשלילה, אמר לירון: נפגעתי. לירון חי במחשבה על אחרים ונפל במחשבה על אחרים, והלוואי שנהיה ראויים לו וליתר הנופלים.
לפני כמה שנים, בשנת תשפ"ג, נפל עידו ברוך, לוחם סיירת גבעתי. הוא נהרג בשומרון בחג סוכות, בעת שאבטח שם מתיישבים. פגשתי את ההורים שלו, למדתי להכיר אותם, ודרכם – את הטוב שאפשר לעשות בעולם. יש משפט מפורסם של האדמו"ר מפיאסצנה: הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר. כשעידו התגייס לצבא אימו עינב אמרה לו שבכל פעם שהוא חוזר עם הכביסה שלו, שיביא גם את הכביסה של החיילים הבודדים בפלוגה. בהמשך המסלול עידו נהפך לרס"פ, ואביו איתן היה סוג של רס"פ על אזרחי, שנסע והביא לחיילי הפלוגה כל מה שצריך לכל מקום ומכל מקום בארץ.
עינב, איתן ועידו, זכרו לברכה, אימצו שנים אחדות לפני כן הלום קרב ממלחמת יום כיפור שגר סמוך אליהם, ביקרו אותו והביאו לו אוכל מדי סוף שבוע. הם גם חילקו כל יום שישי אריזות מזון ומשחקים. אלה רק פיסות מתוך הלב העצום של משפחת ברוך. לביתם, שהיה מלא במנחמים אחרי שעידו נהרג, הגיעו חניכיו וחבריו מתנועת הצופים ומשנת השירות והגיעו פקודיו וחבריו מהצבא, וכולם סיפרו כיצד תמיד ראה את מי שלבד, בצד, וכיצד תמיד נתן כוח למי שכמעט התייאש. כיצד נתן ונתן ונתן.
ניחום האבלים התקיים בימים של אחת ממערכות הבחירות הסוערות, כשהייתה תחושה שהמחלוקת הפוליטית מטביעה את הארץ; קצת מזכיר את הימים שלנו. על רקע השיח החלול והמפלג, המילים של הזוג ברוך והחסד המופלא שלהם בלטו עוד יותר. הם סיפרו סיפור אחר, עמוק, מרומם נפש, מלא בנדיבות, נתנו פרופורציה והזכירו שיש הרבה טוב בעולם ושאנחנו צריכים לעשות הכול כדי להיות ראויים למחיר הנורא שמשפחת ברוך וכל כך הרבה משפחות שילמו.
באחד הביקורים ישבתי עם הוריו של עידו על המיטה שלו, בחדר שלו, כשמסביב תמונותיו שחיוכו ניבט מהן. נפעמתי מעוצמת הנדיבות שלו ושל הוריו, שהחליטו גם לתרום את איבריו לאחר מותו.
איתן הדגיש בפניי כי הוא עצמו לא היה בוחר לגור בשומרון, ששם נהרג בנו, אבל הוא גאה שבנו הגן על יהודים בארץ ישראל. וכל מי שלרגע חושב כי המחלוקות הן חזות הכול, יש בכך תזכורת מצוינת לשותפות הישראלית, שיש בה חסד ויש בה גם כאב גדול. בסוף מה שנותר מאיתנו זה מה שנתנו לאחרים, ועידו נתן לאחרים בכמויות.
כמה שבועות מאוחר יותר סיפרו לי עינב ואיתן כי בתום ימי השבעה, הגינה שלהם הייתה חרבה. מאות המנחמים לא הותירו לה סיכוי. אומנם מי שאיבד את בנו, לא בטוח שמטריד אותו מראה הפרחים שנבלו, הדשא שבוטש והשיחים שקמלו, אבל עינב ואיתן רצו להתחיל לשקם את ביתם גם דרך הגינה. הם ניגשו למשתלת מרמלשטיין, שהוקמה מחדש בגני טל אחרי שפונתה מגוש קטיף. אנשי המשתלה זיהו אותם והתעקשו לשקם את הגינה בלי לגבות שקל על העבודה. העובדים הגיעו, הוריקו מחדש ושדרגו את הגינה כדי לומר תודה למי ששילמו את המחיר היקר ביותר.
כשבני הזוג ברוך באו לבקר פה, בכנסת, באחד הימים, הם סיפרו על החסד והאהבה שהרעיפו עליהם ישראלים טובים; על המשפחה שלא הכירו קודם לכן, שמקפידה מדי יום שישי להביא להם עוגות לשבת; על ארבע תלמידות אולפנה חקלאית בגולן שנסעו בטרמפים עד גדרה עם ארגז של תוצרת חקלאית, הקישו על דלתם והגישו להם את היבול; על השף אסף סבח, שבא אליהם לקראת ביקור של הצוות של עידו, אמר להם: אל תכינו כלום, הכול עליי, וכששבו מהעבודה, עמד בגינה אירוע מתוקתק עם ארוחה דשנה, הכול על חשבונו של אסף, שסירב לקבל תשלום.
איתן ועינב סיפרו ששמחו מאוד בחברים הטובים של עידו, אבל בפנים צרב להם שכולם באו לארוחה בביתם מלבד עידו. מבחינתם, מה שבכל זאת מקל מעט את הכאב הוא הטוב העצום שהם פוגשים. מבחינתם, לפעמים שווה להפנות מבט לרגע, לצד היפה והמואר בעם ישראל.
אני חושב שהחוויה הזו, כל מי שמסתובב בבתי האבלים בארץ, במחלקות פצועים, רואה אותה. כל כך הרבה טוב ישראלי. אנשים שלא הכירו אחד את השני באים לאגף השיקום. במחלקת השיקום בתל השומר אתה רואה נדיבות אין-סוף. אתה רואה אנשים שאיבדו הרבה, והם בוחרים, ממעט הכוח שנותר בהם, ללכת ולתת לאחרים. לפני כמה שבועות הלכתי יחד עם אבי הרוש, שבנו ריף נהרג בח'אן יונס. הלכנו למחלקת השיקום בתל השומר, ואבי, שאיבד את בנו, הלך ועבר בין הפצועים כדי לעודד אותם ולחזק אותם. איזה איש, ואיזו חברה יש לנו.
וכמובן, לא רק סביב מלחמה אנחנו פוגשים את כל הנדיבות והטוב הזה. אפשר לפגוש את זה בסיטואציות רבות אחרות. כשעסקתי בחינוך, פגשתי את הזוג גיל ועופרה בורין. הם היו הורים למיקה הקטנה, שטבעה בכינרת והיא רק בת חמש. הם זיכו אותי במפגש הראשון עם תרומת איברים. לא הכרתי קודם לכן את גיל, אבל גיל התקין חדר קולנוע בתיכון ברנקו וייס ברמלה, שניהלתי. החלטנו בצוות החינוכי לקרוא לחדר על שמה של מיקה. חשבנו שדווקא בגלל שלא הכרנו אישית, כמו תרומת האיברים, שהיא תרומה למישהו שלא הכרת לפני כן, כך גם אנחנו רוצים לתרום למישהו שלא הכרנו לפני כן. ואולי בכלל זה לא באמת זרות, כי בחברה שיש בה ערבות הדדית, אף אחד לא זר לשני, גם אם לא הכרת אותו לפני כן.
וכמובן, פגשתי את שירי ניר, שבעלה עמרי ובנה עילאי נהרגו כשהידרדרו לתהום בנחל צאלים. בתוך ההלם והשכול הנוראיים, היא דחקה ברופאים למהר בתרומת איבריו של בנה המת כדי להציל כמה שיותר חיים. שירי סיפרה לי על הרגעים הנוראיים בסורוקה, כשהיא ליד מיטתו של עילאי, בנה הגוסס. כך היא תיארה: יכולתי להתמוטט ולצרוח עד לב שמיים, אבל מה זה היה עוזר לי? יש מצב נתון מסוים, והשאלה היא מה אני עושה עכשיו. תרומת איברים זה משהו שעמרי ואני דיברנו עליו. אני יודעת במיליון אחוז שעמרי היה תומך בהחלטה הזאת. זה מה שהיה נכון לעשות. נפרדתי מעילאי, אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו, נישקתי אותו וליטפתי אותו. ביקשתי שימסור גם לעמרי שאני מאוד אוהבת אותו. קשה לנשק את הילד שלך כאשר אתה יודע שזאת הפעם האחרונה. הופתעתי מכך שדיברו על ההחלטה שלי לתרום את איבריו של עילאי. זה לחלוטין משהו שנראה לי טריוויאלי. אני לא הראשונה שעושה את זה. זה הצחיק אותי כשאמרו שעשיתי מעשה אצילי. אין שום דבר אצילי בלעשות את הדבר הנכון.
ביום השנה החמישי למותם של עמרי ועילאי, שירי, שכאילו לא נתנה מספיק, החליטה שהיא רוצה לעשות עוד מעשה טוב, אז גלגלנו ביחד את הרעיון של להכניס קישור לחתימה על כרטיס אדי לאתר האינטרנט של משרדי ממשלה. באנו עם התוכנית. גלעד, שעבד איתי, קיבל על עצמו את האחריות להוביל את המהלך, ובאמת העברנו בהחלטת ממשלה, הממשלה הקודמת, החלטה שקובעת שבשירותים הדיגיטליים הממשלתיים יהיה קישור לחתימה על כרטיס אדי. בכל רגע נתון ממתינים למעלה מ-1,000 ישראלים להשתלת איבר. 90 מהם מתים כל שנה בזמן ההמתנה. שיעור ההסכמה של משפחות בישראל לתרום איברים של אדם שנפטר נמוך ביחס למדינות נאורות בעולם, קצת יותר מ-50%. רק 14% מהאוכלוסייה הבוגרת בארץ חתומים על כרטיס אדי. המטרה של המהלך הייתה להגדיל את מספר המסכימים והחותמים, וכך להציל חיים. חזרתי וכתבתי, ועוד אומר, שאני מאמין בטוב שבבני האדם. אני משוכנע שרוב הישראלים אינם מתנגדים לחתום על הכרטיס אלא שלא התפנו לכך או שלא נחשפו לנושא.
באותה החלטת ממשלה, כשאושרה ההחלטה, במקום לדבר, הקראתי פשוט את המכתב ששירי כתבה: כבוד ראש הממשלה וחברות וחברי הממשלה, "הדבר הראשון שראיתי באולטרסאונד שעשיתי לאחר שנודע לי שאני בהיריון עם עילאי היה הלב שלו. עוד לפני שראיתי על המסך צורה של ילד, לפני ששמעתי בכי וצחוק של תינוק, לפני שראיתי אותו לומד ללכת, לפני שלימדתי אותו לקרוא – לפני הכול ראיתי ושמעתי את פעימות הלב שלו. עילאי כבר לא איתי. אני כבר לא שומעת אותו צוחק ולא רואה אותו מול עיניי, אבל הלב הזה עדיין פועם היום, אם כי בגוף אחר. יש משהו מטורף, מוזר ובלתי נתפס במחשבה שחלק מהילד שלי, שנוצר מהדנ"א של בעלי ושלי, נמצא היום בגוף של ילד אחר, חי וקיים, ושאלמלא הלב הזה, קיים סיכוי שהילד לא היה חי.
"הדבר האחרון שחשבתי עליו בבוקר שבו יצאו עמרי ועילאי לטיול היה שלא אראה אותם יותר. כשהגעתי לבית החולים עוד נתנו לי להאמין כי יש סיכוי שעילאי יצא מזה, שיתעורר ויחזור הביתה. זה לא קרה. כשהבנתי שהכול אבוד, פניתי לרופאים וביקשתי לדבר על תרומת איברים. אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות לחשוב על מה נכון לעשות ולא להתרכז בכאב שלי. במבט לאחור, לפעמים זה נראה לי כמו לקוח מסרט. אני חושבת שהסיבה העיקרית ליכולת שלי לבקש לדבר על תרומת איברים דקה אחרי שהודיעו לי שאין כבר סיכוי היא שנושא תרומת האיברים לא היה זר לי. לעמרי ולי היו שיחות בנושא. שנינו ראינו בהצלת חיים ערך עליון, וידעתי באותו הרגע שזה הדבר הנכון לעשות.
"לחשיפה לשיח על תרומת איברים יש חשיבות עליונה בהגדלת מספר התורמים. לאדם שניצב מול שאלת תרומת האיברים ברגע הכי קשה בחייו, ברגע של אובדן וכאב בלתי נתפס, יהיה קל יותר לקבל את ההחלטה הנכונה לעומת אדם שלא מבין את המשמעות של תרומה, וצריך להתפנות ברגע משבר להתעסק עם נושא חדש לחלוטין. בנוסף, מתוך אהבה גדולה וכבוד לאהוב שאיננו, קל יותר לקבל תרומת איברים אם לאדם שנפטר היה כרטיס אדי והוא בחר עוד בחייו להיות תורם איברים.
"עברו חמש שנים", כך כתבה שירי אז, "מאז תרומת האיברים של עילאי. אי שם בארץ יש כמה ילדים שחיים בזכותו. זה לא מנחם אותי כהוא זה על האובדן הבלתי-נתפס שלי, אבל מנחמת אותי הידיעה שברגע הכי קשה בחיי ידעתי לקבל החלטה מושכלת וחשובה, ושנפלה בחיקי הזכות להעניק חיים. הלב שפעם בגופו של עילאי, שהתרגש, שכאב, שחיבקתי ושהרגשתי כשהיה נצמד אליי, פועם עכשיו בחזהו של מישהו אחר. חלק ממנו חי, וזאת תחושה שאי-אפשר לתאר במילים.
"להגברת המודעות לחשיבות התרומה תהיה השפעה מצילת חיים, ולכל אחד מכם שיפעל למענה יהיה חלק בהצלת חיים. אני משוכנעת שבעובדה שלראשונה כל שירותי הממשלה המקוונים ינגישו את כרטיס אדי לחתימה, יהיה משום הצלת חיים ממש, ואין דבר חשוב מכך".
אני חושב על שירי, שאיבדה כל כך הרבה ברגע אחד, וגם ברגעים הכי קשים בחייה הצליחה לחשוב על מישהו אחר, על ילד שהיא בכלל לא הכירה אבל היא יודעת שיש ילד כזה, שעכשיו יכול להינצל בזכות הלב של הילד המת שלה. היא אוזרת את הכוחות, ממש דוחקת ברופאים כדי להספיק, כדי שחייהם של אותו ילד שיקבל את הלב וילדים אחרים שקיבלו את האיברים יינצלו.
הידיעה שיש בתוכנו, בתוך החברה שלנו, נשים ואנשים כמו שירי ניר ממלאת אותי תקווה. תמיד אנחנו צריכים את התקווה הזאת, אבל בימים כל כך קשים אנחנו צריכים במיוחד תקווה, והכוח וטוב הלב והנדיבות שיש בכל כך הרבה ישראלים הם התקווה. תודה רבה.
2,391 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.