קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, "אין ברירה אלה להכריע את השמאל". נחש מי אמר את המשפט הזה? כך ענה היום השר דודי אמסלם בתשובה על שאלה שעסקה בהיתכנות לכך שתפרוץ במדינת ישראל מלחמת אזרחים. זו התשובה של שר בממשלה: "אין ברירה אלא להכריע את השמאל". הוא אומר שהוא לא באמת רוצה מלחמת אזרחים, אבל האמת היא שהוא מרייר מעצם המחשבה על מלחמת אזרחים והתוצאות המדומיינות שלה. דודי אמסלם לא יהיה אזרח סוג ב', הוא חוזר ואומר, כמובן מדבר על עצמו בגוף שלישי, מלא בחשיבות עצמית. האיש הזה, האיש המקומבן הזה, אחד שכל החיים שלו התפרנס מהקופה הציבורית, מכסף ציבורי, ולא כי הוא נודע כאיזה עובד חרוץ או איזה מנהל מוצלח שעוזר לציבור, ותאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת – גם אני הייתי בעיריית ירושלים, הייתי שם חברת מועצת עיר, עבדתי שם. לא, זה לא כי הוא היה איזה מנהל חרוץ.
את דודי אמסלם ממש לא מעניין לבנות עולם חדש. אותו בעיקר מעניין להחריב עד היסוד את העולם הקיים, כמה שיותר מהר, יהיה המחיר אשר יהיה. לא אכפת לו. דודי אמסלם הוא לא אזרח סוג ב', בואו אני אספר לכם. הוא ממש לא אזרח סוג ב'. הוא כרגע אזרח סוג ג', כי שלושה טייטלים שונים של שר מחזיק האיש המסכן הזה, המקופח הזה, מי שיש לו תעלות וצינורות שבאמצעותם הוא מרוקן את האוצר הלאומי, את כספי המיסים של כולנו. שלושה טייטלים של שר; לא אחד, לא שניים – שלושה טייטלים של שר, ואף לא הישג אחד לטובת אזרחי המדינה או המדינה בכלל. תספרו לי, מישהו יכול להגיד לי משהו אחד שהשר דודי אמסלם עשה למען האזרח? במה הוא הועיל לנו, במשהו אחד קטן, חוץ מלפזר עוד ועוד שנאה, לתדלק עוד ועוד שנאה? רק רוח, ורוח רעה מאוד.
שאלוהים ירחם על העם ששריו אוהבים לשנוא ונהנים כל כך מפילוג. "אין ברירה אלא להכריע את השמאל", אומר אמסלם, ומתייחס למלחמת אזרחים. ואם זה לא היה ברדיו, אני בטוחה שאפשר היה לראות את העיניים שלו נוצצות מהתלהבות, כמו שהוא פה עולה על הפודיום והעיניים שלו נוצצות כשהוא יורה חיצים של שנאה.
דודי אמסלם הוא לא רק נגד הקיבוצניקים או נגד האשכנזים או נגד השמאל או נגד המרכז או נגד מערכת המשפט; הוא נגד מדינת ישראל. הוא רוצה להפוך אותנו, את כולנו, למדינת ג'ובים ומקורבים, מדינת בריונים, מדינה כושלת שמשאביה יתכלו וייבזזו בידי החברים. כי הכול נותנים לחברים, זה הרי ברור מאליו. לא מעניין אותו לתקן. הוא לא באמת רוצה להתמודד עם אפליה או לעזור לשכבות חלשות. הוא הרי מעולם לא עשה שום תוכנית חברתית, שום פרויקט חברתי, לא עזר למקופחים ולמסכנים – ויש לנו מקופחים ומסכנים, אבל הוא אף פעם לא טרח לעזור להם, למרות שהוא היה שנים רבות בממשלה.
הוא הגיע לעולם הזה כדי לנקום, כדי להכריע, גם אם זה להכריע את האחים והאחיות שלו. זו המטרה שלו, כי זו המשמעות של מלחמת אחים, דודי – זה אח נגד אח. ואם תהיה פה מלחמת אזרחים, אני אפסיד בה, ברור שאני אפסיד בה. אני אעשה הכול כדי למנוע אותה. אני אפסיד בה, אבל גם אתה, דודי אמסלם, תפסיד, כולנו נפסיד, ולכן אסור בכלל לדבר על זה.
חיים גורי – אשכנזי, אגב, אבל מה לעשות, אולי גדול המשוררים של מדינת ישראל – היה בהרבה מובנים גם הצופה שהתריע. בשנת 2004, כשהוא בערך בן 80, הוא פרסם – גורי פרסם את ספרו "אני מלחמת אזרחים", וכך הוא כתב בספר שלו: "אני מלחמת אזרחים / ומחציתי יורה את אחרוניה / אל קירות המנצחים. // בית דין שדה, העובד במשמרות, / ושם אורות לא דועכים. // ושם הַצודקים יורים ביתר הצודקים".
"אין ברירה אלא להכריע את השמאל". דודי אמסלם, כך אתה אומר? אתה שיכור, דודי, אתה שיכור מכוח, כי רק אדם שיכור מכוח יכול לדבר על מלחמת אחים במונחים של הכרעה במקום במונחים של מניעה. אנחנו צריכים למנוע את זה. אסור ללכת אחרי מנהיגים כמו דודי אמסלם. אבל אני אגיד לך משהו, דודי, לא תהיה כאן מלחמת אחים. לא כי אתה לא רוצה – אתה הרי מפנטז על זה, זה ברור, זה מה שאתה מתדלק, משסע ופועל כל הזמן; לא כי אתה לא מתאמץ – אתה הרי מסית אליה בכל הזדמנות. לא תהיה כאן מלחמת אחים כי העם לא איתך. יש כאן עם, יש כאן אזרחים, ולא נתינים ששותפים לתפיסת העולם האלימה, המושחתת והרקובה שלך. לא תהיה מלחמת אחים כי הרוב הגדול בציבור בישראל, הרוב הגדול כאן, חי על אהבת הארץ, אהבת העם, אהבת האדם באשר הוא ואהבת המדינה. זה מה שמניע את רוב העם בישראל, לא רק שנאה ויצר נקמה.
אנחנו ניאבק בניצול, באנשים שמנסים לחרחר כאן ריב, ניאבק בשחיתות, בניצול, בהסתה, אבל לא עם נשק ולא עם אלימות. אנחנו ניאבק ברחובות, בפרלמנט, בקלפיות, בבתי המשפט. אנחנו נעמוד מולכם, אבל לא ניפול לרמתכם. אנחנו רוצים להציל את המועדון, לא לשרוף את המועדון. אנחנו לעולם לא נאמר "שתישרף המדינה", כי אנחנו אוהבים את המדינה. זה לא דיפ-סטייט, זה הכול על פני השטח. העם הוא הריבון, ובסוף, כשהאבק ישקע, ההיסטוריה לא תזכור אותך כמי שהכריע, היא תזכור אותך כמי שניסה להרוס ונכשל. אז זה באשר לדברי הבלע של שר בממשלת ישראל, שממש מסית למלחמת אחים בשעה שאנחנו נדרשים להיות הכי מאוחדים והכי מלוכדים כנגד האויבים שלנו מבחוץ.
עכשיו אני מבקשת להתייחס לדברים שאמר כאן ראש הממשלה לפני זמן קצר. ראש הממשלה, אמרת פה היום מעל דוכן הכנסת, כך אמר ראש הממשלה – נטוש, אם אתם יכולים לשמור על השקט, זה יעזור לי. שפרית ונטע, זה יעזור – לא איתי. שפרית ונטע, זה יעזור אם תשמרו על שקט, כי אני – תודה.
ראש הממשלה, אמרת פה היום מעל דוכן הכנסת שאם יש דבר אחד שחמינאי בטהראן וראשי החמאס בעזה קיוו לו זה שהתקציב לא יעבור. אני מניחה שהמסר הזה שראש הממשלה הקריא פה בנאומו, אולי זה נוסח על ידי אחד היועצים הקרובים שלו, שקיבלו במשך שנים כסף מקטר, שמימנה את חמאס, את איראן, הקימה את אל-ג'זירה, הקימה את כל הקמפוסים, את כל התאים בקמפוסים שמסיתים נגד מדינת ישראל. אני מניחה שהמסר הזה הגיע מאחד היועצים שלך, אלו שבמשך שנים אוכלים מאותה יד שגם מימנה את יחיא סנוואר.
אדוני ראש הממשלה, כשאתה נבחרת לראשונה לתפקיד החשוב הזה, הדבר הכי קרוב שהיה לאיראנים ליכולת גרעינית זה פיסטוקים. זה מה שהיה להם. לא הייתה להם יכולת גרעינית. והיום, היום הם רואים אותך מברבר ושומעים אותך מתהדר בזמן שהם על סף פצצה גרעינית. אתה מדבר בעוד הם מעשירים ומרכיבים. הם יודעים לזהות איש מכירות לא מאוד אמין כשהם רואים אחד, מנהיג ברברן שדחיינותו אומנותו, דוחה ודוחה קבלת החלטות.
השעון בכיכר פלסטין בטהראן סופר לאחור את הזמן עד שמדינת ישראל תושמד. בשנת 2040, הם אומרים. אבל כשמסתכלים על התקציב הזה שאתה העברת, אתה יודע מה? פתאום השעון הזה לא נראה כמו איום אלא לצערי כמו תחזית, תחזית ריאלית. הם רואים את מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת. הם רואים את הממשלה, שמפזרת מיליארדים על כספים קואליציוניים תוך כדי מלחמה, תוך כדי גירעון אדיר, תוך כדי אתגרים כלכליים. הם רואים את הממשלה מנתקת את החשמל למנועי הצמיחה של המדינה ומעודדת חיים של השתמטות ואי-עבודה. הם רואים הכול, והם מבינים שגם אם הם ירכיבו פצצה, בקצב הזה הם בכלל לא יצטרכו להשתמש בה. הם יוכלו להישען על הכורסה לאחור, בנחת, ולראות איך אתה בעצמך משמיד במדינת ישראל, במפעל הציוני, כל חלקה טובה. אתה ממש עושה עבורם את כל העבודה. אין להם טעם להמשיך ולגייס סוכנים בישראל כדי שירבו ריב ומדון בתוך החברה הישראלית. הרי אף אחד, אבל אף אחד, לא מסכסך כל כך, ואף אחד לא יעשה את זה טוב כמו שאתה עושה. כנראה שגם הם מבינים את זה.
ובנוגע לחמאס, למרות שהררי הדולרים שהמטרת עליהם מעידים אחרת, אני בטוחה שאתה באמת מתעב את ראשי החמאס, אבל הם, אדוני ראש הממשלה, אני בטוחה שהם לא מתעבים אותך. הם מעריצים אותך. בטח שהם יעריצו אותך. מעולם, מעולם לא היה ראש ממשלה ישראלי שעזר להם ככה, שעזר להם ככה לבנות את יכולות הטרור והרצח והאכזריות שלהם. זה אתה. אתה בנית אותם עם הכספים הרבים שהעברת להם, עם המדיניות שלך. אין מה לומר, רק נתניהו יכול. זו האמת. כי עד שאתה הגעת, מעולם לא היה פה ראש ממשלה שהגדיר אותם, את חמאס, בתור נכס, ושמר עליהם כמו ששומרים על אתרוג. רבין, שהיה ראש ממשלה, גירש את החמאסניקים לחו"ל וניסה לחזק את הכוחות המתונים, את הפלסטינים המתונים יותר. אתה מחליש את המתונים, ואת הקיצוניים – את הקיצוניים ביותר הפכת ממחבלים למחבלים עם כסף ועם אמצעים ועם מנהרות ועם יכולות. בזמן שאתה עמדת פה והתפארת כאילו מעולם לא היה כל כך טוב במדינת ישראל – אתה עומד פה שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר, מדבר על הניצחון המוחלט כנגד חמאס, ותוך כדי שאתה פה עומד, על המסך מרצדות ההתרעות של הצבע האדום בעוטף. ניצחון מוחלט עלק. ספר את זה לאנשים אחרים. ניצחון מוחלט זה לא.
היום שבו לא תהיה ראש ממשלה הולך ומתקרב. תנסו להחזיק בקרנות המזבח. היום הזה יגיע. יהיו בחירות ואתם תלכו הביתה, כי הרוב במדינת ישראל רואה שסטיתם מדרך הישר. וכשהיום הזה יגיע, תהיה שמחה גדולה בעם ישראל, בעוד בעזה ובטהראן יהיה אפשר לשמוע קולות בכי. הם יבכו על מר גורלם. הם ישבו על הרצפה. הם יבינו שקרה להם אסון, כי המגן הכי גדול שלהם, שבמשך שנים מגן עליהם ומשרת אותם, ילך הביתה.
אני רוצה לעבור לנושא הכי חשוב והכי דחוף, שבגלל שהממשלה הזו מציפה אותנו מבוקר עד ערב בבעיות ובכותרות – הוועדה, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, נציב קבילות על השופטים, נותנים כסף למשתמטים, מתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית, יועצים שמקבלים כסף מקטר, מנסים לפטר את היועמ"שית, שהיא ראש מערך התביעה נגד ראש הממשלה, ובאמת, חרפנתם מדינה שלמה – אתם פשוט מסיטים את תשומת הלב מהדבר הכי חשוב והכי דחוף, ואולי לא במקרה, אבל זה האחים והאחיות שלנו שנמצאים בעזה. זה לא מעניין, כל השטויות האלה שאתם מביאים. זה לא חשוב. כל מה שחשוב זה להחזיר את האחים והאחיות שלנו. אתם צריכים להוביל את זה. כל עם ישראל, מימין ומשמאל, היה מתלכד ועומד מאחוריכם אם הייתם פעם אחת עושים את הדבר הנכון והחשוב באמת, וזה להחזיר את האחים והאחיות שלנו שיושבים שם במנהרות החמאס ומצפים שנציל אותם. אולי הם נושמים ברגעים אלה את הנשימות האחרונות שלהם. מה הם מרגישים כשהם רואים במסכי הטלוויזיה או שומעים מהשובים שלהם שבשטויות האלה אנחנו מתעסקים? מה הם מרגישים, שהמדינה שלהם שכחה אותם?
עומד פה ראש הממשלה ומתפאר כאילו הוא כבר החזיר את רוב החטופים, כאילו חיי אדם זה איזה מתמטיקה, איזה נוסחה, איזו משוואה. הוא כבר החזיר את רוב החטופים. זה ממש הרצחת וגם ירשת. גם 252 אנשים נחטפו במשמרת שלך וגם אתה מתהדר בזה שהחזרת את חלקם? זה ההישג שלך? אתה לא מתבייש? איך בשלב הזה לא השפלת ראש, ביקשת סליחה מעם ישראל, מהמשפחות? איך לא לקחת אחריות? זה חוסר אנושיות. תביאו אותם. תביאו אותם לפני שיהיה מאוחר מדי. עם ישראל, צאו לרחובות כדי שהם יחזרו. אל תיתנו לנושא הבהול הזה לרדת מסדר-היום הציבורי. הם לא זקוקים לנו שנבוא אחר כך עם דגל ישראל למסע הלוויה שלהם. הם לא רוצים לחזור בארונות. הם רוצים לחזור חיים, ויש שם אנשים חיים עכשיו שצריך להיאבק עליהם. איך נרמלנו את המציאות המטורפת הזו? אנחנו לא נסלח לעצמנו ולא נוכל להשתקם אם לא נביא את האחים והאחיות שלנו הביתה.
אני רוצה להתייחס למהלך השפל של פיטורי ראש השב"כ בעת הזו. ראיתי את הסרטון ששחרר לאוויר העולם ראש הממשלה נתניהו, ששם הוא מתחיל להתפלפל, ככה, מרבה בפרטים כדי שלא נשים לב לעיקר, ומתחיל להגיד: אני פגשתי את ההוא בתאריך הזה והוא פגש אותי בתאריך הזה, והתאריכים לא מתכנסים. עזבו. שום דבר לא חשוב. אין לי מושג מה קרה מאחורי הקלעים. זה לא משנה מי פגש את מי באיזה תאריך. העובדה היא שערמות של כסף קטרי זרמו ליועצים הקרובים ביותר של ראש הממשלה במשך תקופה ארוכה, כולל תוך כדי מלחמה. אני מזכירה שקטר זו מדינה שמימנה את חמאס, את איראן, הקימה את אל-ג'זירה. כשפרץ 7 באוקטובר הם פעלו כדי לעורר את כל העולם המוסלמי כדי שכולם בבת אחת יתקפו אותנו. אגב, הם ידועים ביכולת שלהם לשמן ולשחד חברי פרלמנט; זה קרה להם גם באירופה. אז האנשים האלה קיבלו כסף מקטר תוך כדי מלחמה. הבן אדם הראשון שהיה צריך לדרוש חקירה ולרדת לחקר האמת היה צריך להיות ראש הממשלה, אבל במקום זאת, מה הוא עשה? הוא בחר להשתיק את העניין ולמהר ולפטר את ראש השב"כ.
ראש השב"כ צריך ללכת הביתה, זה ברור; הוא בעצמו אומר את זה. הוא צריך ללכת הביתה, ובעולם מתוקן הדבר הנכון שהיה קורה הוא שהדרג המקצועי כולו היה מתפטר, הדרג המדיני היה מקים ועדת חקירה ממלכתית, הולך לבחירות, ודרג מדיני שנבחר בבחירות וזוכה לאמון הציבור היה ממנה מחדש את כל בעלי התפקידים. ככה היינו עושים ניקוי אורוות ופותחים דף חדש ונקי, כשמי שמוביל את התהליכים זוכה לאמון הציבור. אבל הממשלה הזו מסרבת – מסרבת לבדוק את עצמה, מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית, מסרבת ללכת לבחירות, למרות הדברים הנוראיים שקרו במדינה ומחייבים לקבל את אמון הציבור מחדש.
במקום זה, מה הם עושים? הם מפטרים את כולם, הם דורשים מכולם להגיש תחקירים, הם מפנים אצבע מאשימה לכל העולם ואחותו, אבל הם לא זזים מהכיסא. כפי שאמר השר גולדקנופ – הוא תמיד בוחר את המילים הכי מדויקות: מה זה קשור אלינו? זה קשור אליכם. זה ועוד איך קשור אליכם. נתניהו הוא זה שהוביל את הקונספציה שחמאס הוא נכס. נתניהו הוא זה שדאג להעביר כסף קטרי לחמאס. נתניהו הוא זה שלא עצר גם כשנאמר לו מפורשות שהכסף מגיע לזרוע הצבאית של חמאס. נתניהו הוא זה שלא אישר לחסל את סנוואר שש פעמים, לפי הפרסומים, כשאנשי הביטחון אמרו לו שזה אפשרי. אז כן, גם נתניהו צריך לחקור את עצמו.
אני לא אומרת, התחקירים הצבאיים הם חשובים, וזה באמת נותן לנו מושג טקטי מה קרה, מי היה באיזה שעה איפה, למה לא נכנסו לבארי, איפה היו כוחות חיל האוויר. זה יכול לתת לנו איזה מידע טקטי, אבל זה לא נותן את התמונה הגדולה, איך זה בכלל יכול היה לקרות. זה כמו שחוקרים תאונת דרכים. אז אפשר לבדוק למה כרית האוויר לא נפתחה בזמן, אבל צריך גם לבדוק מדוע הכביש, שהוא הוגדר ככביש אדום ומסוכן, לא תוקן. אנחנו לא בודקים את הדברים האלה, ואם אנחנו לא נבדוק ולא נפיק לקחים, זה יקרה לנו שוב ושוב ושוב.
אז ראש הממשלה פתאום, אחרי שנה וחצי, ברגע שפרשת קטרגייט נוצרה, החליט שנורא דחוף לפטר את ראש השב"כ. שנה וחצי ראש השב"כ שותף בכיר לניהול המלחמה, שנה וחצי ראש השב"כ מנהל את המשא ומתן להחזרת החטופים, שנה וחצי שאותו ראש שב"כ אחראי לאבטחת האישים ואבטחת משפחתו של נתניהו, אבל רק ברגע שפרשת קטרגייט הגיחה לאוויר העולם, רק בנקודה הזו פתאום זה נהיה נורא דחוף להחליף אותו. עד כדי כך זה נהיה דחוף, שאי-אפשר לעבור את הוועדה למינוי בכירים, צריך לעשות את זה מהר אפילו לפני שיש איזה מחליף. אלו דברים שצריכים להעלות סימן שאלה.
אני אומרת, מה שבג"ץ יחליט אנחנו נכבד, אבל היה לי מאוד מאוד חסר לשמוע את אותו הדבר בתגובה של ראש הממשלה ושל השרים בממשלה המסוכנת הזו. הם באו ואמרו: ראש השב"כ יפוטר לא משנה מה, רמזו לכך שהם לא הולכים לכבד את פסיקת בג"ץ. ואני אומרת, אנחנו, גם כשלא אהבנו את פסיקות בג"ץ, גם כשבג"ץ הכריע והחליט שראש ממשלה עם כתבי אישום, למרות ניגוד העניינים המטורף שיש לו, אין מה לעשות, הוא יכול לכהן, אנחנו קיבלנו את זה. לא יצאנו להפגנות, לא התנגדנו; אמרנו: בית משפט קבע, אז בית משפט קבע, אנחנו מכבדים את זה. לימים ראינו איזה נזק זה עשה וכמה השחיתות הזו בסוף עלתה בחיי אדם, נהרות של דם, אבל זה מה שבית משפט קבע, אז אנחנו לא בועטים בכל מוסדות המדינה. אנחנו אוהבים את המדינה. מדוע ראש הממשלה לא יכול לבוא ולומר בדיוק את אותו הדבר? הוא תמיד צריך להיות זה ששומר על מוסדות המדינה, אבל בשעת מלחמה על אחת כמה וכמה הייתי מצפה ממנו לומר: אני אשטח את טיעוניי, אבל לא משנה מה, אני אכבד את פסיקת בג"ץ, ואת זה לצערי הוא לא אומר.
ואני פונה מפה דווקא לציבור שהצביע לקואליציה הזו, הציבור שאוהב את המדינה לא פחות ממני ודואג למדינה לא פחות ממני: תראו מה קורה פה. אין פה שום קשר לתפיסת עולם ימנית. גם אתם חייבים להבטיח שתהיה פה בדיקה אמיתית, שנבדוק מה קרה שם, שנבדוק אם כסף קטרי מנהל את לשכת ראש הממשלה תוך כדי מלחמה. זה הביטחון של כולנו. תתארו לעצמכם שבזמן שהחיילים האמיצים שלנו נמצאים בקרב, מכינים מארבים, עושים מהלכים צבאיים, בלשכת ראש הממשלה חשופים לכל המידע המאוד-מאוד רגיש הזה. מי יודע מה יצא החוצה, מי יודע אם זה עלה לנו בחיי אדם. זה לא מטריד אתכם? ודאי שכן. ולכן אנשים משמאל ומימין חייבים להיות שותפים לדרישה החד-משמעית הזאת לבדוק את הדברים, לעשות בדק בית, אחרת, זה יעלה לנו בעוד ועוד נפשות. ואת חברי הכנסת מהקואליציה אני שואלת: אין לכם שום קו אדום? האם גם את זה תקבלו? כשיועצים קרובים של ראש הממשלה, אנשי אמונו הקרובים ביותר, מקבלים כסף מקטר תוך כדי מלחמה, גם את זה תצדיקו? אין לכם שום קו אדום?
אנחנו אישרנו השבוע תקציב, תקציב מדינה. תקציב מדינה שהוא באמת לוקח הרבה מאוד כספים מאנשים שעובדים קשה, משרתים, מילואים, משלמים מיסים, ומעביר לאנשים שגם בעת הזו אומרים: נמות ולא נתגייס. מה עם הקו האדום הזה? באמת שמעתי פה הרבה חברי כנסת שאמרו: אנחנו לא נצביע בעד חוק השתמטות, שזה ראוי, אבל הלכה למעשה התקציב שהעברתם פה הוא חוק השתמטות לכל דבר ועניין, מכיוון שהוא מעביר כספים, מיליארדים, למעלה מ-2.5 מיליארד שקלים, למשתמטים בגילים שהם יכולים לבוא ולהתגייס ולתת עזרה לאחים שלהם בשדה הקרב. אתם העברתם פה כספים לכל מחויבי הגיוס. קראתם לזה בשמות אחרים, תחת כל מיני סעיפים מתוחכמים, אבל בסוף הזנתם את מפעל ההשתמטות. העברתם כספים שמשמשים פרס למי שמשתמט ולא נתתם אותם למי שמשרת בקרב. שימרתם את המצב הזה שאנשים שהולכים לקרב גם משלמים מיסים וגם מממנים את אלה שיושבים בישיבה או יושבים בבית ואומרים: נמות ולא נתגייס. זו בושה גדולה, וכל אחד מכם צריך לעשות חשבון נפש איך גם בעת הזו לא התעליתם לגודל השעה.
בלית ברירה אנחנו נאלצים בימים אלה לצאת למחאות גדולות. המהלכים הכל-כך קיצוניים של הממשלה הזו איחדו את כל המחאות. בואו נאמר את האמת, בשנה הראשונה של המלחמה רוב הציבור בישראל ישב בשקט ונתן לצבא לנצח, מתוך תחושת דאגה גדולה, פטריוטיות, ציונות. אבל הבנו ששקט הוא רפש, שאתם מנצלים את זה כדי לעשות את כל מה שעולה על רוחכם. אז בלית ברירה כל המחאות מתאחדות ברגעים אלה ממש: המחאות נגד ההפיכה המשטרתית, שהובילה אותנו ל-7 באוקטובר, והאדריכל שלה יושב כאן באולם, באולם המליאה; נגד ההתנגדות שלכם להקים ועדת חקירה ממלכתית; נגד העובדה שאתם מסרבים לעשות עסקה להשבת החטופים. מיהרתם לעשות עסקה בצפון עם חיזבאללה, אבל להחזיר את החטופים אתם לא ממהרים. כל המחאות האלו מתלכדות, כי אנשים מבינים שזה לא משנה אם יש להם תפיסת עולם ימנית או מהשמאל, זה לא משנה; כל מי שדואג לעתיד המדינה חייב עכשיו לצאת ולהילחם עליה, על קיומה, על צביונה.
אני מאוד מקווה שלא נגיע לרגע שבו הממשלה הזו לא תכבד את פסיקת בג"ץ, כי זה ייאלץ אותנו לשבור את הכלים, ייאלץ אותנו להשבית את המשק, יעשה בלגן גדול במדינה, כי אם ראש הממשלה וממשלתו לא מכבדים את החוק, מה יחשוב האזרח מן השורה? מדוע שהוא יכבד את החוק? האם חשבתם על זה לרגע לפני שעשיתם מהלכים כל כך לא אחראיים בצורה חד-צדדית?
אני קוראת לחבריי מהימין ומהשמאל להצטרף אלינו. אל תגידו שזה לא משפיע. זה משפיע. עצרתם את ההפיכה המשטרית בפעם הראשונה. יצאתם לקרב לפני שקיבלתם צו 8 כדי להציל את המדינה. פתחתם חמ"לים בכל רחבי הארץ כשהממשלה חדלה מלתפקד.
3,079 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.