קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אתה סתם אומר. אתה לא באמת יודע.
לא, אני אומר, תגידי את. מה, הוא סתם זורק מספר.
אני מוכן לתת לך מהזמן שלי, מאי.
אה, הבנתי. אז מה עשית? הוספת מה?
אני נותן לך. אם עשית משהו טוב, אני מפרגן.
אוקיי. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת וכמובן אורחים נכבדים, היום אני רוצה לספר לכם על דוד בן-גוריון. בשנת 1947 דוד בן-גוריון עמד בפני ועדת חקירה של האו"ם והוא אמר את הדברים הבאים: לפני 300 שנה הפליגה בעולם החדש ספינה בשם מייפלאואר. זה היה אירוע מכונן בהיסטוריה האמריקאית, אבל אם תשאלו אמריקאי מתי היא הפליגה, מי היה הקברניט של הספינה, מי היה בספינה, סביר להניח שהוא לא ידע. אצלנו במדינת ישראל, אם תשאל כל ילד מה קרה לפני שלושת אלפים שנה, כשהיהודים יצאו ממצרים, כל ילד ידע מה הם אכלו, מי היה המנהיג שלהם, מה קרה שם, ועד היום אנחנו מספרים את הסיפור הזה בכל שנה בליל הסדר כדי להבטיח שהוא לא יישכח.
העם היהודי הוא עם של זיכרון. אנחנו לא שוכחים, לא את אבותינו, לא את הדרך שעשינו ולא את מי שהוביל אותנו, והיום, בשנת 2025, השאלה האמיתית היא מה יגידו על התקופה הזו, מה יגידו על ראש הממשלה נתניהו, מי הוביל את העם ברגעים הכי קשים שלו ומי פשוט לא היה שם. כי כשהטילים נפלו על הדרום לא שמענו את נתניהו. כשמשפחות נקרעו, ילדים נחטפו ונרצחו, הוא התחבא מאחורי מילים ריקות. כשמערכת הביטחון נאלצה להתריע בפני הציבור, מה הוא עשה? נכון, שתק, והתחיל לבנות את סיפור ההגנה שלו.
עכשיו, הוא עמד פה היום על הדוכן הזה וטען שקוראים לו בוגד. אז אני רוצה לומר מפה – – –
זה מה שהוא אמר, שקוראים לו בחוץ בוגד.
מיקי, זה בדיוק מה שאני אומר. עכשיו אני רוצה לומר מפה: אף אחד בבית הזה לא קרא לך בוגד. אסור לומר זאת. אף אחד ממי שיושב פה הוא לא בוגד.
לא. אני נותן לך, מיקי, כי אז זה יקטע את ההמשך. אז נעצור פה רגע.
טוב, אני אמשיך, מיקי. תרים את היד ואני אעצור שוב.
עומד פה היום ראש הממשלה ואומר שמכנים אותו בוגד, אז אני רוצה לומר מפה: אף אחד בבית הזה לא קרא לו בוגד. אסור לקרוא לאף אחד בבית הזה בוגד. פשוט צריך לקרוא לו בשמו האמיתי: נפקד. אבל זה לא רק אתה. בוא נדבר על הספינה שלך, על צוות המייפלאואר שלך. תראו איזו חבורה מביכה הוא הצליח להרכיב. יושב על ההגאים איתמר בן גביר, שהשבוע עמד מול ראש השב"כ, האיש ששומר על כולנו, ואמר: עבריין שצריך לשבת בכלא, מרגל, שקרן, שעושה הפיכה, וכמעט הלך איתו מכות. אז כשראש הממשלה פה יוצא ואומר: אסור להשתמש במונחים האלה, קודם כול תגיד לקפטן בן גביר, שנמצא לך על ההגאים של הספינה.
ואם זה לא מספיק, שלמה קרעי, שהפך את משרד התקשורת למשרד התעמולה, שמאיים על עיתונאים, שסוגר את תאגיד השידור, שרואה כל מיקרופון כאיום על חופש הדיבור, וכמובן טלי גוטליב שלנו, שזורקת רפש בראש המוסד, בראש השב"כ, כי המציאות פשוט לא מתאימה לנרטיב, ולימור סון הר מלך, שמאשימה את מערכת הביטחון בהגדרה מעוותת של האויב רק כי הם הזהירו מטרור בשני הצדדים. גולדקנופ, שר השיכון שלנו, נמצא בחתונה כששרים "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים" בזמן שחיילי צה"ל שהממשלה שלו שלחה נלחמים בעזה. וסמוטריץ', זה שהבטיח לסגור משרדים מיותרים, ובפועל יש לנו את אחת הממשלות הגדולות, הגרועות והמנופחות בהיסטוריה של ממשלת ישראל, הבטיח משמעת תקציבית, ובפועל חילק מיליארדים בהסכמים קואליציוניים. היום, ממש עכשיו, כשמודי'ס מודיעה שהיא כנראה תוריד שוב את דירוג האשראי של מדינת ישראל, הוא מגיב שזה מניפסט פוליטי.
סמוטריץ' לא מבין בכלכלה, זה לא מעניין אותו כלכלה. הוא כל היום מתעסק באיך הוא יכול להיות סמי שר ביטחון. מפה, הבית הזה צריך לומר לו: שחרר את התפקיד, שחרר את התפקיד. נכשלת. יוקר המחיה הוא בלתי נסבל. צעירים בורחים מהמדינה הזאת. שחרר את התפקיד, שחרר את המשרד ושחרר גם אותנו.
ההיסטוריה נכתבת בסבלנות. היא לא סופרת לייקים, היא לא נבהלת מספינים. היא מסתכלת לאחור ושואלת: מי עמד שם? מי שתק? מי הוביל? דוד בן-גוריון ייזכר כמנהיג שהקים את המדינה, ואילו נתניהו ייזכר כמי ששתק כשהיא בערה; כמי שהפקיר את הביטחון, את הכלכלה, את הזהות הממלכתית שלנו בשביל עוד חודש, עוד סיבוב של הישרדות.
אבל האמת היא אמת, היא אחת. העם הזה חזק יותר מהממשלה הזאת. הוא חזק יותר מהשיתוק, מהשקר, מהפוליטיקה הקטנה, כי בדיוק כמו שיצאנו ממצרים, נצא גם מזה, עם תקווה, עם אחריות, עם הנהגה חדשה שתבנה, שלא תהרוס, שתאחד ולא תפלג, שתוביל ולא תברח. זה יהיה הסיפור שנעביר לילדים שלנו – שגם מהמקום הכי נמוך קמנו, כי לעם הזה יש זיכרון, וגם יש לו עתיד.
במקום לחבר ולעשות הכול כדי להחזיר את אחינו מהתופת של חמאס, הוא מתקפל מול בן גביר בשביל עוד כמה חודשי שלטון. ראש הממשלה נתניהו, תשמע את החטופים שחזרו. אני יודע שזה לא נעים לך, אני יודע שאתה לא רוצה לדבר איתם ואני יודע שאתה עושה הכול בשביל לא להיתקל בהם בטעות במסדרונות – ראיתי את סידורי האבטחה. תשמע מה הם עברו. תעזוב הכול ותתעסק רק בהם עד שתחזיר את אלו שאתה הפקרת במשמרת שלך.
ואני גם רואה שהמחאה מטרידה אותך, ובצדק, כי אתה מכיר את האנשים האלה, את הפטריוטים הישראלים שעזבו הכול ונלחמים על דמותה של המדינה. אתה יודע שהם לא ייוותרו, הם לא ייכנעו, אז החלטת להעליל עליהם. אתה לוקח אמירה של קומץ קיצוני ובונה קמפיין שלם סביבם. זו הרטוריקה של נתניהו, זו הטקטיקה. ככה הוא עושה תמיד.
אז נתניהו, לך, תפגוש אותם, הם נמצאים ממש פה, 20 מטר מהכנסת. צא החוצה, תדבר איתם, תסתובב בעם שאתה מנהיג. תפסיק להיות ראש ממשלת הבייס. אתה לא אמור לייצג 40% מהעם, אתה אמור לייצג את כל אזרחי מדינת ישראל. אתה לא אמור להחרים עיתונאים, לבחור רק איפה שנוח לך. זה לא עובד ככה. לך לניר עוז, לך לכפר עזה, תדבר איתם, תתנצל, תבנה את אמון העם במערכת שאתה כל כך מתאמץ לפרק.
ואתה עומד פה היום ומדבר על מכונת הרעל. אתם המצאתם את מכונת הרעל, פשוט המשרדים עברו מקום, היום הם יושבים במיאמי, זה כל ההבדל. המכונה עדיין בשליטה שלך מלא מלא. תראה מה קורה בעם, תראה את הפילוג, תראה את 6 באוקטובר על סטרואידים, תראה מה קורה פה, ותפסיק את זה. תגיד בקול ברור שלא תהיה דריסה של שומרי הסף, לא תהיה דריסה של המערכות. אנחנו מדינה במלחמה. למה ראש הממשלה מתעקש כל כך להבעיר את השטח?
נתניהו, אתה יודע מה העם המדהים הזה עושה עכשיו, בזמן שאתה פה מתחמק ממפגינים? אתה יודע מה הם עושים? הם מגייסים תרומות למשפחות של מילואימניקים, הם עוזרים להם. אתה יודע מה, תשאל את עליזה בראשי, מנהלת הסיעה שלך, על הארגון שהבת שלה היא חלק ממקימיו, ארגון שנקרא "אחים למנגל", שכל שבוע מגיע לשטחים לשמח חיילים, שאוסף כספים עכשיו לכבוד החג, שמסייע למילואימניקים בדיוק במקומות שהממשלה שלך נכשלת.
לך תדבר עם זוגות צעירים, לך תשמע אותם. אתה רוצה לדבר עם עוד מישהו שאולי יהיה לך יותר נוח? לך תדבר עם חנוך דאום, לך תשמע על החמ"ל המדהים שהוא הקים, על חמ"ל המילואימניקים, שמציל עסקים של מילואימניקים על בסיס יומי. אותו מילואימניק שמגיע לוועדת הכספים, מבקש עזרה, ושומע תשובה מהפקידות ומהשרים שאין כסף, אין כסף, יוצא משם, מגיע אליו, והוא דואג שעם ישראל יתלכד סביבו, יתלכד סביבו בשביל לעזור לו. זה עם ישראל האמיתי.
לך תדבר עם הזוגות הצעירים שלא יכולים לגמור פה את החודש, בדיוק אותם זוגות צעירים שהשתמשת בהם בציניות בקמפיין האחרון שלך. אני לא אשכח את זה. אני ראיתי את התמונה הזאת ואמרתי: לא יכול להיות שהוא נוגע בזה, בנקודה הכי כואבת לזוגות צעירים. הוא הלך, פגש אימא עם עגלה בפארק ואמר לה: כמה את משלמת עבור הגן לילדה? והיא אמרה לו שהיא משלמת כמה אלפים. הוא אמר לה: אני לא מאמין שזה קורה במדינת ישראל. אם תבחרי בי, אני אעביר את חוק חינוך חינם מגיל לידה. אבל אז, מה הוא עשה? בדיוק את ההפך. מחירי מעונות היום זינקו במדינת ישראל בעשרות אחוזים. היום הורים עושים חשבון אם לצאת לעבודה או להישאר בבית עם הילד, כי זה כבר לא משתלם.
והוא המשיך לסרטון נוסף בתחנת הדלק, והוא אמר: לא יכול להיות שאלו יהיו מחירי הדלק במדינת ישראל. ומה קרה מאז? מחירי הדלק הכפילו את עצמם, וגם המים, והארנונה, והחשמל. הכול מתייקר במדינת ישראל. הכול. ובזמן הזה, מה הממשלה הזאת עושה? מנפחת הוצאות, מגדילה את מספר השרים, מעבירה כספים קואליציוניים במיליארדים. בזמן שיד אחת מעלה מיסים, לוקחת כסף מהנטו שלנו בכל חודש, היד השנייה מרחיבה משרדי ממשלה.
אני לא יודע כמה מאזרחי מדינת ישראל יודעים שכמעט בכל משרד ממשלה יש שר כפול. במשרד החינוך יש לנו שני שרים; במשרד החוץ יש לנו שניים וחצי שרים; בנגב וגליל יש לנו שני שרים. כל שר כזה עולה מאות מיליונים, וכל שר כזה מגיע עם צוותים, ולשכות, ונהגים, ואבטחה, שאף אחד לא צריך, אין מה לעשות עם זה. שיחליטו מי שר החוץ. האם זה גדעון סער או האם זה רון דרמר? תבחרו אחד, תמנו אותו. השני – שיחזור לכנסת. זה לא כזה תפקיד נורא להיות פה ולשרת את הציבור. שיחליטו מי שר החינוך – זה יואב קיש או שזה חיים ביטון? שיבחרו אחד, והשני יחזור לכנסת ויחזיר את עשרות המיליונים שהוא לוקח. שיבחרו מי אמור להיות אחראי לנגב והגליל – האם זה וסרלאוף או האם זה אלקין? למה כל דבר בממשלה הזאת מנופח? למה כל דבר בממשלה הזאת לא יעיל?
אני אגיד לכם למה – כי מי שיושבים על ההגאים בספינה הם האנשים הכי מופקרים במדינת ישראל. כסף ציבורי פשוט לא מעניין אותם. הם חושבים שזה שלהם. הם מתנהגים בו כבשלהם. זה לא מעניין אותם שאזרחים לא גומרים את החודש במדינת ישראל. הם רוצים עוד נהג ועוד לשכה ועוד עוזר. תבדקו אותי – כל אחד מהשרים האלה מחזיקים כמה לשכות, אחת בירושלים, אחת בתל אביב. זה לא מעניין אותם, הכסף שלנו, שאנשים כמונו, שזוגות צעירים, עושים חישובים לפני שהם מגיעים לסופר, לפני שהם בכלל מדמיינים לצאת לחופשה.
שרי הממשלה צריכים להתבייש בעצמם ולהגיד: בזמן מלחמה צריכים לקצץ את הממשלה, צריכים להחזיר כספים קואליציוניים. ראש הממשלה מתגאה, כל פעם משתף את אילון מאסק, האיש שאמור לחסוך כספים מבוזבזים. מה ההבדל בין נתניהו לאילון מאסק? כמובן חוץ מהעובדה שבמקרה של מאסק הכסף הוא שלו, והוא עושה את הדבר הזה בערך בהתנדבות למען אמריקה. נתניהו בדיוק הפוך – הוא לוקח את הכסף שהוא שלנו ונותן אותו לחרדים. אין שום דמיון בין מה שעושים בארצות הברית ביעילות ובנחישות לבין מה שקורה בממשלת ישראל.
תראו את הפרויקט הגדול הבא. מה הפרויקט עכשיו? איך גורמים לחצי ציבור להשתמט. זה הפרויקט. איך מחזיקים פה שרים בממשלה הזאת שהתפקיד שלהם הוא אחד: לדווח בעוד כמה חודשים אם הצליחו להעביר את חוק ההשתמטות. פעם היו עושים את זה בהסתר, פעם היו עושים את זה מתחת לשולחן, בחושך. היום הם רוקדים בחתונות עם שירים: "נמות ולא נתגייס", "בלשכה שלכם לא נתייצב". הם אפילו רוקדים לצלילי השירים שהם לא יכירו בממשלה, כשהוא עצמו מכהן כשר בממשלה. ואחרי שזה נחשף – שזה, חברים, תהיו איתי, כי זה אירוע ציני ברמות שהבית הזה לא ראה. אני דיברתי פה עם אנשים שנמצאים פה 20 שנה כחברי כנסת, ואמרו לי: זה משהו שעוד לא ראינו. אחרי שזה נחשף ועורר זעם ציבורי, השר גולדקנופ התפטר מתפקיד שאף אחד לא ידע שהוא ממלא – הוא התפטר מלהיות שר במשרד ראש הממשלה. את מי זה מעניין? מה עשית שם? אז אני אגיד לכם מה הוא עשה שם, כי אנשים אומרים: רגע, אז למה בכלל הוא החזיק את התפקיד? התפקיד הזה נותן עוד תקציבים, התקציב הזה נותן עוד עוזרים, עוד צוות ועוד אפשרות לקחת את הכסף שלנו ולהעביר אותו לציבור שלו. זה כל הסיפור. אבל הוא התפטר ממשרד שאף אחד לא ידע שיש לו, והוא מחזיק את המשרד השני שכולנו יודעים שיש לו. ולמה אנחנו יודעים שיש לו את המשרד? כי הוא משתמש בסמכות שלו על מנת להסיט תקציבים ומכרזים מהציבור הכללי לציבור החרדי. 1,100 דירות שווקו לאחרונה בבית שמש; דירה אחת לא שווקה לציבור הכללי, אחת. אחת לא הגיעה לציבור הכללי. תשאלו למה? כי הוא יכול. תשאלו: אבל למה הוא עושה את זה? כי לא אכפת לו מרוב העם. כי הגענו למצב בממשלת ישראל שהמיעוט שולט ברוב. המיעוט מקבל זכויות שלרוב אין.
זה לא צריך להיות ככה. זה צריך להיות מאוזן. כל אזרח במדינת ישראל צריך לקבל בדיוק את מה שהוא צריך מהמדינה, לא יותר ולא פחות. זה צריך להיות מאוזן. לא יכול להיות שתקום קבוצה ותנהל את המדינה לפי הצרכים הצרים שלה, שזה לא מתאים למדינה שלנו, כי זה יוצר חוסר שוויון, חוסר שוויון שמוביל לדבר הכי פשוט שיש: צעירים בורחים ממדינת ישראל. צעירים מקבלים החלטה על סמך יוקר המחיה במדינת ישראל פשוט לעזוב. משרד הפנים הוציא סקר לאחרונה ובדק כמה זוגות צעירים עזבו את מדינת ישראל. המספרים מטורפים: מעל 70,000 זוגות צעירים עזבו את מדינת ישראל. ושאלו אותם: למה? למה אתם עוזבים? האם זה בגלל הביטחון? האם יש סיבה מסוימת? אמרו: לא, אנחנו לא מפחדים מהמלחמה. אנחנו יודעים שצה"ל ינצח. יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. אנחנו גם לא עוזבים כי אנחנו לא אוהבים את המדינה. המדינה מדהימה, אוהבים את המדינה. אבל אנחנו לא רואים איך אנחנו יכולים לגמור את החודש במדינת ישראל, איך אנחנו יכולים לאפשר לילדים שלנו חיים נורמליים במדינת ישראל, איך הילדים שלנו יקנו דירה במדינת ישראל. זה מה שזוגות צעירים אומרים, ואז עולים על מטוס ועוזבים.
וזה מה שהממשלה הזאת עושה. במקום שאחרי 7 באוקטובר היו עוזבים הכול, מקצצים את הממשלה הזאת לחצי, שרים היו מגלים טיפה של מנהיגות, היו חוזרים לכנסת, מה קרה? מה זה הריאליטי החדש הזה של ממשלת נתניהו, הריצה לשר? כולם צריכים להיות שרים. יש פה שרים שאף אחד לא יודע מה הם עושים. מה עושה עמיחי אליהו במורשת שהוא שונה מהשר לענייני ירושלים? מה הם עושים שהם לא יכולים להיות פה בכנסת לעבוד בשביל הציבור? למה הם לא יכולים לשבת בכנסת, לנהל ועדות עבור המילואימניקים, לנהל ועדות עבור הזוגות הצעירים, לשבת ולבדוק למה כל כך יקר פה, למה לא מצליחים להוריד את יוקר המחיה במדינת ישראל?
אני אגיד לכם למה הם לא מצליחים – כי הם לא מנסים. כי הוועדה שאמורה לדון בנושא הזה, ועדת השרים לענייני יוקר המחיה, לא כונסה מעולם בממשלת נתניהו. מעולם. אז כששואלים אותם: למה יוקר המחיה הוא כזה גבוה במדינת ישראל? הם לא יכולים אפילו לשקר, להגיד שהם ניסו. הם לא ניסו, כי לא אכפת להם, פשוט לא אכפת להם. ותראו מה קורה פה. אנחנו לפני חג הפסח. מעולם לא אספו כל כך הרבה תרומות במדינת ישראל. המצב קטסטרופה, ובזמן הזה, לאיזה משרד החליט שר האוצר לקצץ את התקציב? שני ניחושים. למשרד הרווחה, המשרד שאחראי לאותן משפחות שצריכות את העזרה שלו – להן הוא קיצץ. ולמי הוא כן הוסיף? למשרד למשימות לאומיות.
עכשיו, באמת, מה המשימה הלאומית של המשרד הזה אם לא המילואימניקים, אם לא שיקום הפצועים, אם לא העזרה לזוגות הצעירים? מה המשימה הלאומית הדחופה ביותר עכשיו? איך יכול להיות שאחרי שנתיים ראש הממשלה עדיין לא הבין שהוא צריך לכנס את כולם? אומנם זה קשה בחדר אחד, בשביל לכנס את ישיבת הממשלה עכשיו צריך חצי אודיטוריום, אבל אפשר לארגן את זה ולהגיד להם: חבר'ה, קצת מנהיגות, קצת דוגמה אישית, קצת אחריות. לא כולם צריכים להיות שרים. נעבור את המלחמה, נראה מה המצב של מדינת ישראל, נדבר על זה שוב.
אין מקום בעולם, אין חברה בעולם, שהייתה נכנסת לגירעונות ולקשיים כמו שמדינת ישראל נכנסה אליהם והייתה ממשיכה אותו דבר. הם אפילו לא המשיכו אותו דבר; הם לוקחים יותר כסף לעצמם. כל מי שהיה עושה את זה במגזר הציבורי, היה הולך הביתה מייד באותו יום. מה ההבדל בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי? רק הבדל אחד: זה לא הכסף שלהם. מה אכפת לו למנות עוד חמישה שרים? מה אכפת לו לתת מיליארדים בתקציבים? זה לא שלו. זה לא שלו, וזה לא מעניין אותו, לכן זה נראה ככה. ודירוג האשראי של מדינת ישראל ירד שוב, כי ברגע שפוגעים בעצמאות מערכת המשפט, אז אנשים אומרים לעצמם את הדבר הפשוט הבא: אין פה ודאות לעשות עסקים. יכול להיות שהיום אעשה עסקים במדינת ישראל, ומחר יקום איזה שר ויגיד: לא, אני מבטל את זה, אני מבטל את התקנה. ממחר בבוקר אי-אפשר לבנות כך וכך, יהיה אפשר לבנות בצורה אחרת. יגידו: אבל חתמנו על מכרז, זכינו, הכנו את עצמנו, יש לנו הוצאות, נפנה לבית המשפט. ואז מה יקרה? אין בית משפט יותר, אין בית משפט, כי בית המשפט מסורס לגמרי, את היועצת המשפטית הם רוצים להחליף, ואין יותר למי לפנות.
אז איזה בן אדם נורמלי ישקיע כסף במדינה עם אפס ודאות? אין פה אחד בחדר הזה שאם הייתי אומר לו: בוא, תשקיע כסף במדינת עולם שלישי, כנראה שיהיה שם טוב – הדבר הראשון שהוא היה אומר לי: ואיך אני אדע שהכסף לא ילך לאיבוד? איך אני אדע שאני באמת משקיע ואחרי זה אקבל איזושהי תשואה מזה? לזה בדיוק הם מביאים את מדינת ישראל – הם מביאים את מדינת ישראל למקום שאנשים יגידו לעצמם: הסיכון בהשקעה פה הוא גדול מדי, לא בטוח שהחוקים יישארו כמו שהם, לא בטוח שיהיו בתי משפט לפנות אליהם, לא בטוח ששלטון המקורבים פה לא יעשה לנו יד אחת נגדנו ואנחנו נפסיד את כל ההשקעה שלנו. בגלל זה אין ספק בכלל שהדירוג ירד.
רק לפני כמה ימים עמד פה שר האוצר והתגאה בתוכנית הכלכלית האדירה שלו, שהובילה לעליות בבורסה; באותו יום הבורסה התרסקה, היום הכי גרוע מתחילת המלחמה. התגאה – אני אפילו לא יודע במה הוא התגאה מרוב שהוא דיבר שטויות, אבל אגיד לכם במה הוא לא התגאה: הוא לא התגאה בזה שהוא לא השקיע שום כסף בכלכלה הישראלית, במנועי הצמיחה, בהייטק. לא קידמו פה חוק אחד לטובת מנוע צמיחה במדינת ישראל.
אי-אפשר לצפות מההייטק הישראלי לעשות ניסים. אי-אפשר. אי-אפשר לעשות את זה. לחשוב שהאנשים האלה – שדרך אגב, רובם נמצאים פה מחוץ לכנסת ומפגינים, ואתם לא רוצים להסתכל עליהם – בסוף גם ישלמו לכם את המשכורת בלי שתשקיעו בהם בכלל, זה לא עובד. אז הם יוצאים ממדינת ישראל, הם מעבירים את הכתובות של החברות, הם מתחילים לעשות עסקים בחוץ. אני לא יודע כמה מכם יודעים כמה שנים לקח למשקיעים להאמין במדינת ישראל, להשקיע פה, להשקיע בסטרטאפים שלנו, להשקיע בטכנולוגיות הישראליות. לקח עשור בשביל לעשות את זה, מה שלקח לכם חמש דקות להרוס. ייקח עוד עשור לתקן את זה.
איזו מדינה אתם משאירים אחריכם? אנחנו רגע לפני ערב פסח. כל אחד מהשרים שישב מול השולחן – מה הוא יספר לעצמו? מה הסיפור שאתם מספרים לעצמכם? אתם מספרים לעצמכם סיפור שהכול טוב פה? אתם מספרים לעצמכם סיפור – מה, מה הסיפור שלכם? כי הסיפור האמיתי של מדינת ישראל הוא שחסר כסף למפונים לחזור לבתים שלהם. אתם זוכרים אותם? אלה שאתם לא רוצים לדבר עליהם, אותם מפונים שאתם פיניתם במשמרת שלכם, חסר כסף בשביל להחזיר אותם הביתה. למשרד למשימות לאומיות יש כסף – להם חסר כסף להחזיר אותם הביתה. למי עוד חסר כסף? לגיבורים שלנו, למילואימניקים שלנו, להם חסר כסף. השבוע היה סיפור, היה מקרה של מילואימניק שרצה להשתתף בקורס – אמרו לו: לא, אתה לא יכול גם להשתתף בקורס וגם לקבל סיוע במקום אחר. למה לא? הם לא נתנו מספיק? הם לא עשו מספיק בשביל לשמור על כולנו? למילואימניקים אין כסף, אבל יהיה כסף לחלק לשלמה קרעי ולחבריו.
איך יכול להיות שהגעתם למצב שאי-אפשר לקנות בסופר מוצרים בסיסיים לפסח? איך הגעתם למצב שהרשתות לא סופרות אתכם? אתם לא מעניינים אותם. מבחינתם אין ממשלה, אין שר אוצר, אין ועדה ליוקר המחיה, אין פה בעל בית שמנהל את האירוע הזה.
ביוקר המחיה, ברור. מיקי, אתה זוכר את המקרה, כשרצו להעלות את מחיר הלחם האחיד?
עשר אגורות במחיר הלחם האחיד. ואטורי, אני לא יודע אם היית בכנסת באותו זמן. רצו להעלות את מחיר הלחם האחיד בעשר אגורות. אורנה ברביבאי הייתה שרת הכלכלה. לפיד היה שר האוצר או ראש ממשלה?
שר החוץ. אורנה ברביבאי שרת הכלכלה, לפיד שר החוץ, בנט ראש הממשלה. הכנסת עצרה, אנשים פה לא נשמו. אני הייתי בוועדת הכלכלה, אמרו לי: תקשיב, תיכנס לוועדה, אתה לא יוצא משם עד שלא מוצאים פתרון. אורנה סגרה את הדלתות במשרד הכלכלה, היא אמרה: לא יוצאים מפה עד שלא מוצאים פתרון. לפיד נתן הנחיה לכולם: עוזבים הכול, מתעסקים בזה, כי הם החלשים בחברה, כי לא נעשה להם את זה. עשר אגורות, זה עלה בעשר אגורות.
היום הארנונה התייקרה כבר ב-10% – – –
היא קראה להם למשרד הכלכלה. כל בעלי המאפיות כולם התייצבו במשרד הכלכלה. אני הייתי בפגישות האלה, זה היה מדהים, מדהים לראות שרה שאכפת לה, שעובדת. כששאלתי אותה באיזו שעת לילה הזויה, כשעוד היינו פה, אמרתי לה: אורנה, מה קורה? יש מחר – היא אמרה לי: לא, אין מחר, לאנשים האלה אין עוד עשר אגורות. איך יכול להיות שאתם נותנים לארנונה לעלות ב-10%, למים, לחשמל, לדירות, למעונות היום, לגנים? הכול מתייקר. איך יכול להיות? למה לכם אין אורנה כזאת?
רק החלשים בחברה, רק הם נדפקים כל הזמן מהממשלה הזאת. מה שהכי הזוי הוא שבכל פעם הם מתיימרים לייצג אותם. אבל אתה יודע למה שמתי לב, מיקי? ראש הממשלה הפסיק לתת דוגמאות של שדרות. הוא הפסיק לתת את הדוגמאות האלה. הוא הבין שהוא פישל והוא הפסיק עם זה. לפחות הוא לא מדבר עליהם יותר. עכשיו הוא התחיל לדבר על נושא חדש: דיפ פייק ודיפ-סטייט, אלה המונחים החדשים של ראש ממשלת ישראל. לא על המלחמה, לא על המפונים, לא על החיילים, לא על המילואימניקים – דיפ פייק, דיפ-סטייט.
מה זה בעצם אומר, חבריי המלומדים והמכובדים? כלום ושום דבר. עכשיו, כשהכול קורס והם לא מצליחים לקבל אחריות על שום דבר והכול במשמרת שלהם מתפרק – הם ישבו בחדר, כנראה לא רחוק מפה, עם יועצי תקשורת, ואמרו: טוב, מה עושים? עוד מעט הציבור יבין שבמשמרת שלנו הכול התחרבש. 7 באוקטובר – במשמרת שלנו; יוקר המחיה – במשמרת שלנו; מפונים – במשמרת שלנו; חטופים – במשמרת שלנו. הכול במשמרת שלנו. אז מה עושים? שאל ראש הממשלה. מה אמרו לו? תאשים את הפקידים, הפקידים אשמים. כשהוא שאל איזה פקידים, אמרו לו: מה זאת אומרת? תתחיל מלמעלה עד למטה: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, ראש המל"ל – לא, ראש המל"ל הוא שלו, הוא לא אשם בכלום, הוא לא היה ב-7 באוקטובר. כל האחרים כן היו ב-7 באוקטובר, אז כולם אשמים. ואז כשבן אדם נורמלי ישאל: אז למה אין ועדת חקירה ממלכתית, אם הם אשמים? הכי טוב לך, תעשה ועדת חקירה ויראו שהם אשמים. אבל אז הוא אמר: לא, לא, זה ספין לציבור, לא באמת. אם תהיה ועדת חקירה ממלכתית, יבינו מי באמת אשם, מי היה פה, מי היה בבית הזה, בבית הזה.
לפני החקיקה של ההפיכה המשטרית – שימו לב למרחק בין כיסא ראש הממשלה לכיסא שלי, אני לא חושב שיש פה – מטרים ספורים, זה המרחק – אני ישבתי פה וראיתי את שר הביטחון לשעבר גלנט מתחנן, מתחנן: תן להם משהו, תעצור את זה, תן להם משהו. בזמן הזה קצינים בכירים מהמודיעין שלנו עמדו מחוץ לפרסה, כי לא נתנו להם להיכנס לפרסה. הם אמרו: אנחנו רוצים לדבר איתך, אנחנו רוצים לדבר עם השרים. את הרמטכ"ל הוא לא קיבל לפגישה – את הרמטכ"ל – בשביל להסביר לו את הסכנה. אותם הוא לא קיבל לפגישה, כי הוא לא רצה לשמוע את מה שהוא יודע. מספיק שנים הוא ראש ממשלה כדי לדעת שהפירוק הזה בעם והפילוג הזה בעם יובילו בדיוק לנקודה אחת – לנקודה הזו.
מפה אני אומר: הוא יודע את זה גם עכשיו, את מה שהוא עושה, את מכונת הרעל שהוא מפעיל, את השרים ההזויים שהוא מעסיק. הוא יודע מה השנאה הזאת עושה שוב במדינת ישראל. הוא רואה מה קורה מחוץ לכנסת, אי-אפשר להגיד שהוא לא רואה. הוא שומע, הוא אפילו התייחס לזה היום כאן בדוכן. הוא לא יוכל להגיד שוב שהוא לא ידע. הוא לא יוכל.
אני אומר מפה לצבא: תשמרו עלינו, תעלו כוננות, תעשו מה שצריך. תהיו מוכנים, כי ראש הממשלה מוביל אותנו שוב באקסטרים ל-7 באוקטובר. אף אחד לא עוצר את השיח המסוכן הזה. אף אחד לא עוצר את עדר השרים שמצייצים ישר אחריו נגד כולם – נגד היועמ"שית, נגד ראש השב"כ, נגד כל שומר סף במדינת ישראל. אין מבוגר אחראי בממשלת ישראל, אז אנחנו צריכים להיות המבוגרים האחראים. אנחנו צריכים להיות אלה שאומרים: אסור להסית במדינת ישראל. אסור.
אנחנו חברה חזקה, אנחנו מדינה חזקה. יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם – הוכיח את עצמו; יש לנו את השב"כ הכי טוב בעולם – הוכיח את עצמו. שהאויבים שלנו לא יתבלבלו: לא ניתן לזה לקרות שוב. זה לא יקרה. אנחנו ערוכים, אנחנו שומעים, אנחנו רואים, אנחנו מפקחים הרבה יותר טוב. אני אומר לכם שוועדת החוץ והביטחון עובדת הרבה יותר טוב היום. למדנו, הפקנו לקחים. אנחנו יודעים איזה שאלות לשאול ובמה להתמקד.
אבל הייתי מצפה מראש הממשלה לעמוד פה ולהגיד: enough is enough – כי הוא כל כך אוהב לדבר באנגלית; להגיד לשרים שלו: תירגעו, יש מלחמה, זה לא הזמן להתנהל בשטויות; להגיד לשר המשפטים שלו, שהוא באובססיה לרסק את מערכת המשפט: זה לא הזמן, רד מזה, זה לא הזמן. לא טוב לך – אתה יכול ללכת. לא הזמן. לקרוא לכולם, להגיד שיש רק דבר אחד שמתעסקים איתו עכשיו: הניצחון המוחלט האמיתי, לא החארטה שהוא מוכר בכובעים; האמיתי, כזה שמחסל את החמאס ומחזיר את החטופים. ויש דרך לעשות את זה. הוא יודע שיש דרך לעשות את זה, אנחנו יודעים שיש דרך לעשות את זה, האמריקאים יודעים שיש דרך לעשות את זה. אבל זה לא מתאים לבייס. זה הדיפ פייק האמיתי – העובדה שהוא ראש ממשלת הבייס. זו האמת.
כשאני עומד פה, אני אומר לכם את זה בדאגה גדולה. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאחדות אמיתית בעם. אין דבר שכל אחד מהמפגינים הפטריוטים שעומדים בחוץ היה רוצה מאשר לקפל את הדגל ולחזור הביתה לראות את הילדים שלו. האנשים האלה עוזבים הכול מדאגה קיומית למדינת ישראל. יושבים פה, בבית הזה, אנשים שמצייצים נגדם, שמתריסים נגדם, שמסבירים שהם סכנה לדמוקרטיה. בלעדיהם לא היו חוזרים חטופים. בלי הלחץ של משפחות החטופים הם לא היו חוזרים. בלעדיהם לא הייתה נעצרת ההפיכה המשטרית ההזויה שקרתה פה. הם הכוח המשמעותי יחד איתנו. עבדנו לעצירה של הדבר הזה. הם גיבורים ישראלים, וצריך להתייחס אליהם ככה.
המיעוט משני הצדדים שקורא קריאות קיצוניות, צריך להגיד לו מפה, גם הצד שלנו וגם הצד השני: אסור להגיע עוד פעם ל-7 באוקטובר. אסור, אסור. אסור להשתמש ברטוריקה של 6 באוקטובר. אסור להסית. אנחנו צריכים לפעול בהתאם לחוק. ברוך השם, נותנים לנו יותר מדי סיבות ויותר מדי דרכים לפעול בניגוד לחוק ולסנדל את כל מה שהם עושים.
אני רוצה לומר לכם, אני עוקב מקרוב. אני אסיים את הנאום שלי ואני יוצא החוצה אליהם. אני עוקב מקרוב אחרי האנשים שם. אלה אנשים הכי טובים שיש לנו. אני רוצה לומר לכם, חברי הקואליציה: לכו תדברו איתם. אתם לא רוצים שיראו שאתם מדברים איתם? אין בעיה, תזמינו אותם אליכם. אתם לא רוצים להזמין אותם אליכם? תגידו לי, אני אוציא אישור על השם שלי, תיפגשו איתם. תיפגשו איתם, תשמעו מה מדאיג אותם, מה מפחיד אותם – מה מפחיד את גילי מהרצליה, ומה מדאיג את דבי משדרות, ומה מטריד את רותם מיהוד. תשמעו אותם. זה הציבור הישראלי שאתם אמורים לייצג. אתם לא אמורים לייצג רק את הבייס הקטן שלכם; אותו אתם לא אמורים לייצג. אתם אמורים לייצג את כולם, כמו שהממשלה שלנו ידעה לייצג את כולם, כמו שהממשלה שלנו ידעה להוריד מחירים, כמו שהממשלה שלנו ידעה לעבוד ברווחה – יש קונסנזוס על מאיר כהן כשר רווחה – כמו שהממשלה שלנו ידעה לקום בבוקר ולעבוד למען מדינת ישראל.
מדברים פה הרבה על ממלכתיות. מי שלא היה פה ועקב אחרי התקופה שמיקי לוי היה יו"ר הכנסת, לא ראה ממלכתיות מהי. אני אומר לכם, הוא היה יותר לטובת הצד השני, אמיתי. הוא שמר על שוויון מוחלט בבית הזה. תראו מה קרה מאז, תראו מה קורה פה. רומסים את הדמוקרטיה למצב שאנשים בצד שלנו כל כך מיואשים, שהם אומרים לנו: תעזבו את הפרלמנט, אין לכם מה לעשות פה, אין לכם מה להיות פה. הם כל כך מיואשים מהמקום הזה, ששואלים את עצמם למה הם שם, מה זה עוזר אם מפסידים כל פעם ברוב של 12 ו-13 ו-14. אז למה הם יושבים שם? למה הם עושים את זה גם לעצמם וגם לנו?
אז אני רוצה לומר לאותם אנשים טובים באמת, שאני מאמין שבאמת רוצים טוב, כי אני מכיר את חלקם – היום קיבלנו הרבה מאוד הודעות מודאגות, ואני רוצה לענות לכם על זה: אנחנו פה כי למרות שאנחנו מפסידים ברוב של 12 וברוב של 13, אנחנו מעכבים אותם. עובדתית עכשיו, כשאנחנו עושים את הפיליבסטר הזה, שהולך להיות 20 שעות, אנחנו מעכבים חוקים רעים שהם רוצים לקדם. בזכות העבודה הקשה של האופוזיציה הם לא הצליחו להעביר שום חוק. אז אני אומר לכם, אל תעצרו את זה. אל תבקשו שאנחנו נשאיר להם את הכנסת מול שער ריק, כי הם יעשו את זה, הם יחקקו פה הכול באקסטרים, ואז, כשנסמוך על זה שזה יגיע לבג"ץ ובג"ץ יבטל את זה, יהיה להם זמן לטפל גם בזה.
אנחנו צריכים לעמוד על המשמר. אנחנו צריכים להיות בוועדת הכספים מבוקר עד ערב, לעשות משמרות בינינו, להחליף את כולם, שאנחנו נהיה רעננים, והם יבואו ולא יצליחו להעביר כלום. אנחנו צריכים להיות בוועדת החוקה מול שמחה רוטמן ולעצור את החקיקה ההזויה שלו. אנחנו צריכים להיות בכל מקום שאנחנו יכולים, מוסמכים, רשאים לפי חוק להיות בו, ולעצור את הדבר הזה, כי אני אומר לכם, אם אנחנו לא נהיה פה, לא יהיה פה אף אחד אחר. אין מבוגר אחראי בקואליציה הזאת. אין ראש ממשלה לכלל אזרחי ישראל. יש ראש ממשלת הבייס, והוא יעשה מה שהבייס שלו דורש ממנו, הוא יעשה מה שבן גביר דורש ממנו, אותו אחד שהוציא אותו ממיטת בית חולים חצי מעולף בשביל לשבת פה ולהצביע בהצבעה שטותית שהוא גם ככה לא היה צריך להצביע בה. אותו בן אדם בדיוק יחוקק את כל החוקים שיריב לוין חולם עליהם, כי בממשלה שלו הבינו דבר אחד: אם אתה יכול לסחוט ולאיים, אתה תקבל.
תראו את נבחרת השרים המדהימה שיושבת בשולחן הזה – אין שר אחד שלא איים עליו פעם במשהו. וכל פעם שהם מאיימים עליו יותר – מקבלים יותר. שימו לב מה קרה: בן גביר התפטר יחד עם ארבעת המוסקטרים שלו; חיים כץ קיבל ארבעה תיקים לנהל. ארבעה תיקים. בזמן הזה שהוא ניהל ארבעה תיקים, משימה בלתי אפשרית לכל אחד, אף אחד במדינת ישראל לא ידע שזה מה שהוא עושה, אף אחד לא הרגיש שהורידו שרים משולחן הממשלה המנופח הזה, ובזמן הזה הוא הצליח להעביר הסכם לשוטרים שבן גביר רק חלם עליו.
הסכם שכר לשוטרים שבן גביר חלם עליו. ואתה שואל: למה חיים כץ כן ובן גביר לא? למה אתה לא שומע את חיים כץ מתלונן על היועצת המשפטית לממשלה, מתבכיין כל היום על שתו לי, אכלו לי, לקחו לי? למה? כי הוא יודע לעבוד. זה משהו שאי-אפשר להגיד על שאר החברים בממשלה ההזויה הזאת.
אני אומר לכם, אין צורך בתפקידים שלכם. אין צורך במשרדים שלכם. אין צורך בכספים שאתם גוזלים מאיתנו. תחזירו את הכסף הזה למילואימניקים, לזוגות הצעירים, לקשישים. תעבדו בלהחזיר את החטופים. תעבדו בלהחזיר את התושבים שנעקרו מהבתים שלהם במשמרת שלכם. בזה תעבדו, ואז אולי בעוד 10, 20 ו-30 שנה, כשישאלו במדינת ישראל מי היה על הספינה של נתניהו, לא יגידו: בן גביר הצית את חדר המנועים בזמן ששלמה קרעי שרף את המפרשים. תודה רבה.
4,892 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.