קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
לא, לי היה כתוב את זה. אין בעיה.
תודה, אדוני היושב בראש. חבריי חברי הכנסת שלא הלכו לישון במלון, אני מגיעה עכשיו, עליתי עכשיו מהמחאה ברחוב – המוני אנשים שם, ואני פוגשת את עם ישראל כולו ברחוב שם. והם שם כבר שבוע, זה כבר היום השמיני שהם שם, מגיעים יום-יום, צעירים ומבוגרים, מגיעים מכל רחבי הארץ. אני פוגשת שם נערים ונערות, ואני שואלת אותם איך הם מגיעים הביתה, כי זה מטריד אותי. אז הם אומרים: ההורים שלנו מביאים אותנו ומחזירים אותנו. וזה מדהים לראות את זה. וכולם, כולם מודאגים. המבוגרים מודאגים בגלל העתיד של הילדים שלהם; הילדים מודאגים מה יהיה עליהם. והם צודקים בכל מילה שהם אומרים ובכל דאגה. יש להם דברים הרבה יותר חשובים לעשות. אני בטוחה שהם היו רוצים להיות בבית, הם לא היו רוצים לבוא יום-יום, לעלות לירושלים, להפסיד ימי עבודה – בואו, זה לא פשוט – ובכל זאת הם מגיעים לכאן. הם מגיעים לכאן במיוחד היום, לפחות, כי הם מבינים שהדמוקרטיה כמו שהם הכירו אותה תחדל להיות קיימת ברגע שיצביעו.
בדיוק. חבל שלא כולם מבינים את זה, יוראי.
בבוקר אנחנו נצביע פה על חקיקה שתשנה את פני ישראל לעד, או לפחות עד שתתחלף פה הממשלה, בעזרת השם. האנשים בבית עכשיו, הם כל כך עסוקים בהישרדות שלהם, שאומרים להם: אנחנו משנים את הוועדה לבחירת שופטים, במקום ככה יהיה ככה – אף אחד לא באמת מבין. גם אני, כשהייתי בבית, לא העמקתי בזה. הייתי עסוקה ביום-יום שלי, בעבודה שלי, בילדים, בטיפול בהורים – במיליון ואחד דברים, ויחד עם מלחמה, ויחד עם מחירים, ויחד עם יוקר המחיה, ויחד עם חטופים, ויחד עם פצועים, ויחד עם נופלים. זה כאילו בערפל, אבל הם חייבים להבין שמה שהולך לקרות זה השתלטות על בתי המשפט. בתי המשפט הופכים להיות פוליטיים פרופר. השינוי הכאילו-קטן, שרצו לעשות בהסכמה, הוא לא קטן, הוא לא בהסכמה, והוא ישנה את פני המדינה שלנו לעד.
אני רוצה שנייה לדבר, למרות שאני על הדוכן פה, לא כחברת כנסת אלא כאזרחית שחיה כאן, שחולמת שהילד שלי יישאר לגור כאן במדינה דמוקרטית, במדינה חופשית, במדינה שוויונית. אנחנו לא דנים פה היום על חוק טכני. אנחנו לא מתקנים איזה טעות חקיקתית. אנחנו לא מייעלים את המערכת. היום הכנסת הזאת מתכנסת כדי להעביר חוק שמפרק את אחת מאבני היסוד החשובות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית – את מערכת המשפט העצמאית.
אז מה בעצם אומר החוק הזה? במילים פשוטות שכל אחד יכול להבין, לכאורה מדובר על שינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים, שתהיה כביכול, על פי הדוברים, הוגנת יותר, שתייצג את רצון הציבור. על פניו זה נשמע טוב ונכון, אבל זה בדיוק בדיוק ההפך. מה שמנסים לעשות זה לשים את השליטה על מינוי שופטים בידי הקואליציה לבדה. במילים פשוטות, כל שופט שיתמנה, יהיה חייב לרצות את הממשלה: אם לא תתיישר עם הקו הפוליטי, אין לך שום סיכוי להמשיך ולהיות שופט. מערכת המשפט תפסיק להיות גוף עצמאי ששומר על האזרחים, ותהפוך להיות שלוחה של הממשלה. בלי שופטים עצמאיים אין צדק, יש רק כוח.
המטרה האמיתית ברורה: לא רוצים שופטים שיאזנו, שיבקרו, שיבלמו; רוצים שופטים שיחתמו, שיאשרו, שיכבדו כל גחמה פוליטית, גם אם היא פוגעת בציבור. וזה מגיע ישר ללב של החיים של כולנו, זה ישפיע על כל אחד. אם מחר נניח הממשלה תעביר חוק שמאפשר לפטר עובדים בגלל השקפת עולמם, לא יהיה בית משפט שיעצור את זה, לא יהיה שופט שיעצור את זה. אם יחליטו שנשים צריכות ללכת רק בצד אחד של הכביש, או שבתי הספר מחויבים ללמד תכנים שמנוגדים לערכי ההורים, לא יהיה שופט שיעצור את זה. אם יועבר חוק שיפגע בזכות שלכם להפגין או לקיים תקשורת חופשית, לא יהיה מי שיגיד: עד כאן.
אגב, זה לא איום עתידי. יש הצעת חוק – אני לא זוכרת אם זה של עמית הלוי או החבר שלו, זה מבית היוצר של החקיקות של שניהם – יש חוק שלהם שכבר הונח שרוצה לסנדל את היכולת שלנו להפגין. הם יחליטו לסנדל את היכולת שלנו להפגין אם מדובר בהפגנה פוליטית. מי מחליט מה פוליטי או לא? מי יחליט, הממשלה? בתי המשפט שעליהם הם ישלטו?
אנחנו כבר רואים את זה קורה. כבר היום שומעים דיבורים על חינוך מחדש, על פיקוח פוליטי על מערכת החינוך. כבר היום מקודמות הצעות חוק שיגבילו את הזכות להפגין, שינטרלו את ועדת הבחירות המרכזית, שימנעו מאזרחים להתמודד. כל זה קורה בזמן שאנחנו עומדים כאן ומדברים. וכששואלים אותנו: מה הבעיה? למה לא לתת לממשלה למשול? התשובה ברורה – כי דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב; דמוקרטיה היא שלטון החוק, היא הגנה על זכויות המיעוט, היא איזונים ובלמים, היא מערכת שבה לרוב יש גם גבולות. ולרוב, כשאין גבול, כשאין שומרי סף, כשאין בית משפט עצמאי, זו לא דמוקרטיה, זוהי אשליה מסוכנת.
ואם זה נשמע לכם קצת מוגזם, בואו נסתכל על מה שקרה במקומות אחרים: בהונגריה למשל הממשלה התחילה בשינויים טכניים במערכת המשפט: מינו שופטים מה שנקרא "מתאימים", צמצמו ביקורת שיפוטית, קידמו חקיקה פופוליסטית. בתוך כמה שנים אין עיתונות חופשית, אין הפגנות, אין אופוזיציה אמיתית. בפולין אותו סיפור – שינוי הרכב בתי המשפט, התערבות פוליטית במינויים, שליטה בתוכן החינוכי. אני לא אשכח שהיה פה ביקור, עוד לפני המלחמה היה פה ביקור של פרלמנטרים מפולין שרדפו אחריי אחרי הביקור ואמרו לי: תילחמו, תילחמו, כי אצלנו זה כבר מאוחר מדי. אני לא תופסת את זה שהאזרחים לא רואים את זה. אני לא יכולה לתפוס שהמצביעים של הקואליציה לא רואים מה קורה כאן. אני לא מצליחה.
בטורקיה החלישו את בג"ץ, ריכזו סמכויות, והיום כל מי שמעז לבקר את השלטון, נרדף. כמה מהר זה יקרה גם פה? גם שם זה לא קרה ביום אחד, זה קרה בדיוק כמו כאן, חוק אחרי חוק, תיקון אחרי תיקון, שיתוק מערכת אחרי מערכת, ועד שהציבור התעורר זה כבר מאוחר מדי. והציבור הוא לא רק הצד הזה. הציבור, כשיש פגיעה, הפגיעה היא לא רק ב"סמאל", כמו שאתם קוראים לו, או במרכז; הפגיעה תהיה בכל אזרחי מדינת ישראל, לא משנה מה הצבעתם. עובדות סוציאליות ירצו מחר להפגין – היכולת שלהן להפגין הולכת להיפגע. כל מי שירצה לצאת. מילואימניקים ירצו להפגין כי נשבר להם מה-300 יום מילואים – היכולת שלהם להפגין תיפגע. זה הולך לפגוע בכל האזרחים בלי יוצא מן הכלל.
אני יודעת שיש מי שצופה בנו עכשיו ואומר לעצמו: זה לא נוגע אליי, אני לא הולך להפגנות, אני לא מתעסק בפוליטיקה, לא מעניין אותי פוליטיקה. חשוב לי לומר: זה נוגע לכולכם. זה נוגע לחייל הקרבי שמחר מישהו ירצה לרדוף אותו – הוא יהיה בלי הגנה משפטית; זה נוגע לאם החד-הורית שהזכויות שלה עלולות להימחק; זה נוגע לקשישה שזקוקה למערכת בריאות ציבורית, שבלי פיקוח תהפוך לכלי משחק פוליטי. זה נוגע לכל מי שמאמין במדינה שבה אפשר לבקר, להפגין ולחשוב אחרת ולהישאר אזרח שווה זכויות.
אני פונה מכאן גם לחבריי וחברותיי בקואליציה: אתם אולי חושבים שזה משרת אתכם היום, אבל ביום שזה ישרת את יריבכם, כבר לא יהיה לכם איך לעצור. היום אתם בשלטון; מחר אלה יהיו אנחנו. הדמוקרטיה לא מגינה עלינו רק כשאנחנו באופוזיציה. היא מגינה על כולנו מול כל שלטון, בכל זמן. ההשלכה הנוספת שיש לזה, זה כמובן שברגע שמערכת המשפט העצמאית שלנו נפגעת שוב, תהיה לנו הורדת דרגת אשראי. בכיס של מי זה יפגע? בכיס של מי? אתם לא מבינים – – –
בדיוק. בכיס של כולנו. הרי המשכנתה שלי ושלכם עלתה במינימום 1,500 שקלים בשנתיים האחרונות, עוד לפני המלחמה. חשבונות החשמל, המים, הארנונה – כל דבר – הצהרונים שלכם, הביטוחים לרכב, התחבורה הציבורית. כל דבר שאתם משלמים עליו עלה, ואם דירוג האשראי ירד שוב, המיסים יעלו עוד יותר, ואתם תשלמו הרבה יותר. לכן, גם פה יש לזה השלכה. כשהמחירים עולים, הם עולים לכולם, הם לא עולים רק לשמאל או למפגינים שנמצאים בחוץ.
אני יודעת שהנאום הזה לא יעצור את החוק, אולי לא היום, אולי לא בכנסת הזאת. אבל אני כן מאמינה בציבור הישראלי. אני מאמינה שהוא רואה, מבין, מרגיש, ובסוף לא ייתן לזה לעבור בשקט. ההיסטוריה תשפוט אותנו, כל אחד ואחת מאיתנו, על מה שעשינו ברגע הזה ובכלל בשנה וחצי האחרונות, והציבור, הציבור כולו בסוף יתעורר ויאמר את דברו.
אני מנסה לחשוב: האם על הממשלה הזאת אתם סומכים? מאיזו סיבה אנחנו סומכים על הממשלה הזאת? אני רוצה לקרוא לכם משהו שהיה מאוד מאוד בצד הכותרות, אף אחד לא דיבר על זה, אף אחד לא יזכור את זה, אבל זו דוגמה מאוד מאוד קטנה למה שקורה: טליה איינהורן, חברת הוועדה למינוי בכירים, שראינו אותה פה המון בוועדת החוקה, חוק ומשפט כשהיינו בימי ההפיכה המשטרית – אותה טליה, שהיא חברה בוועדה למינוי בכירים, הכי בכירים במשק הישראלי, בממשלה, בחברות הממשלתיות, היא במקרה האימא של ישראל איינהורן, הנדרש לחקירה בנוגע לקשרים בין לשכת ראש הממשלה לקטר. ישראל היה אמור לדווח שזו אימא שלו, הוא היה אמור לדווח ליועמ"שית על עבודתו עם ראש הממשלה והליכוד. אף שנדרש לכך בהסדר שהאם התחייבה – כמו האם ככה הבן, שניהם היו צריכים לעמוד בלשון החוק ולדווח על הקשר ביניהם. עכשיו, שב"כ חוקר את פרשת קטרגייט, שבנה דרוש לחקירה, הוא רק לא התייצב לחקירה, אלוהים יודע איפה – –
אוקיי, אולי הוא נפגש שם עם עוד כמה שנמצאים באירופה. אמסלם באירופה? איפה הוא בדיוק בימים אלה? איפה? יוון, לא?
חזר? באמת ברוך הבא. ישראל עבד למען הליכוד ונתניהו בעודה מכהנת בוועדה, וזאת אף שהשניים התחייבו ב-2018 להסדר ניגוד עניינים שבמסגרתו יעדכן איינהורן מראש את היועמ"ש בכל התקשרות עם הליכוד, כדי לבחון חשש לניגוד עניינים מצד אימו. איינהורן, הנדרש לחקירה בפרשת הקשר של מקורבי ראש הממשלה עם קטר, קיבל היתר לייעץ לנתניהו ולליכוד בחמש מערכות הבחירות האחרונות כל עוד הוא מדווח על כך. תחילה הוא עמד בהסדר, אך בהמשך חדל.
ניגוד העניינים בין עיסוקי האם לבן עלול לבוא לידי ביטוי בקרוב, אם יחליט בג"ץ שהוועדה למינויים בכירים תדון בהדחת ראש השב"כ רונן בר, וזאת בשעה ששב"כ חוקר את פרשת הקשר עם קטר. זאת אומרת, הגברת הזאת, ששיקרה ולא עמדה בלשון החוק, היא תשב בוועדה שבעצם אמורה לדון אם החוקר של בנה יודח. בממשלה הזאת אתם מאמינים?
אני באמת מנסה להבין אם ניגוד העניינים שבו ראש הממשלה, שכבר עומד למשפט, ידון בהדחה של מי שקבעה – מה לעשות, היא היועמ"שית – שהוא צריך לעמוד לדין. איפה ניגוד העניינים הזה? זאת הממשלה שאתם מוכנים לשים בה את מבטחכם. זאת הממשלה שאתם חושבים שהיא לא תפגע בכם.
אחד השרים, שהרגע דיברנו עליו, שאני שמחה לשמוע שהוא קצת בארץ, השר דודי אמסלם, היום ברשת ב', או אתמול, לא יודעת – אלה דבריו: "אנחנו ממשיכים בדרכנו, נעשה את הרפורמות, נשנה את האליטה", אמר זה שעונד שעון באלפי שקלים. "אלה תהליכים, אין ברירה אלא להכריע את השמאל".
אני אליטה. אני מאוד שמחה לשמוע שאני האליטה ולא הוא האליטה.
כן. אני לא הייתי בחו"ל השנה. למעשה לא הייתי בחו"ל מאז שנפתחה המלחמה, או באיזשהו מקום. הוא זה שהיה בחו"ל, וזה לא מעניין אותי אם זה על חשבונו או לא על חשבונו.
כן, בשליחות מדינית. בהילולות, שליחות מדינית זה לא בדיוק. עכשיו, אני אומרת, הרי זה אותו שר שאמר שצריך לשים אותנו מאחורי סורגים, במכלאות, זה אותו שר שעכשיו אומר: "אנחנו צריכים להכריע את השמאל". מה המשמעות של להכריע? אתם בשלטון מעל 20 שנה רצוף. את מה אתה רוצה להכריע? מה תעשו אחרי שתפטרו את היועמ"שית ואת רונן בר? את מי יהיה לכם להאשים? לפעמים אני אומרת, אתה יודע מה, אני רוצה לראות מה קורה אחר כך. את מי הם יאשימו בזה שהניצחון המוחלט המוחלט המוחלט שלהם, ה-total victory שהפך להיות total loss, את מי הם יאשימו אחר כך? פיטרו את כל מי שאפשר להאשים, שינו את ההיסטוריה, קראו לטבח, לטבח נתניהו, טבח 7 לאוקטובר, קראו לזה מלחמת תקומה. איזו תקומה יש פה? שניר עוז, חסר להם 200 מיליון ואין לכם להעביר להם? איפה התקומה פה בדיוק? הבן שלי מתקשר, אני אשלח לו הודעה שיפתח ערוץ 99.
הינה עוד דבר שקורה בממשלת ה-total loss. אתה יודע, אנחנו פה כבר עוד מעט ארבע שנים, וארבע שנים אני עולה לפה ואומרת: זה שהם מזניחים את הפשיעה בנגב זה לא יפגע רק בנגב, זה יפגע בכל המדינה ובכל היבט. אנחנו מתחננים, אנחנו מבקשים שיטפלו בזה, אנחנו מבקשים תקציבים. כשאנחנו התחלנו לפעול, איך קראו לזה? מס עבאס, למרות שממשיכים. זה התחיל בתקופת נתניהו, נמשך בתקופת נתניהו, אבל רק את אצלנו זה מס עבאס. עכשיו, עמד פה היום ראש הממשלה וסיפר בגאווה על גיוס של שוטרים נוספים, נכון? בהיבט של הפשיעה במגזר הערבי. במקביל היום פורסם סקר חדש שחושף ש-87% מהקבלנים בישראל נדרשו לשלם פרוטקשן בכל הארץ, אוקיי? כמעט תשעה מתוך עשרה. זו לא תופעה שולית, זאת כבר מכת מדינה. זה לא רק בדרום, זה לא רק בצפון; בכל המדינה הקבלנים צריכים לשלם פרוטקשן. גם ככה יש לנו מצוקת בנייה, שר שיכון שאין לו מושג בכלל מה הוא עושה, מי נגד מי, כמה דיור ציבורי יש, מה התקציב שלו – כלום, כלום, נאדה, ניתוק מוחלט, אז בוא נוסיף לזה עוד קצת בעיות.
כן, רקדן, הוא רקדן טוב. איך נאור אמר? נשלח אותו ל"נולד לרקוד" עם אנה ארונוב.
כן. רוקדים עם כוכבים. כמעט חצי מהקבלנים לא ניגשים בכלל למכרזי בנייה, כי הם יודעים שיזכו בהם עבריינים, והמדינה מעלימה עין. 97% מהקבלנים הביעו חוסר אמון מוחלט בטיפול של המשטרה, לא כי השוטרים לא רוצים, אלא כי אין להם גב, אין להם משאבים ואין מי שמוביל את המאבק הזה מלמעלה. כשקבלן משלם פרוטקשן, הוא מגלגל את זה הלאה. העלות הזאת נכנסת למחיר הדירה, מאות אלפי שקלים שמתווספים למחיר רק כדי להבטיח שלא ישרפו את האתר. בסוף זה הציבור שמשלם, הזוגות הצעירים, המשפחות. כולנו. זאת אומרת, קבלן משלם פרוטקשן מאות אלפי שקלים – הוא לא יישאר עם חור בכיס. הוא לא יבנה דירות כשהוא לא מרוויח כסף.
בסופו של דבר מחיר הדירות, שהוא גם כך גבוה בצורה מטורפת, לזוגות צעירים בכלל אין יכולת לקנות דירה, אז גם עכשיו המחירים עולים עוד יותר בגלל הפרוטקשן. מעניין מישהו? לא. המדינה מאבדת שליטה. הפשיעה משתוללת לא כי אין מספיק שוטרים, אלא כי אין רצון אמיתי לעצור את זה, כי במקום להילחם בפשע בוחרים להילחם בציבור.
אז מה הממשלה עושה? עומדת על הדוכן, מבטיחה עוד שוטרים, כאילו תוספת תקנים תפתור את מה שיצרו שנים של אוזלת יד, של שיתוק מדיני, של התעלמות. אי-אפשר לפתור פשיעה עם עוד כוח בלי לטפל בשורש, בלי לחזק את הפרקליטות, בלי מדיניות ברורה של סיכול עבריינות כלכלית, בלי חוקים שמאפשרים להוציא עבריינים ממעגל המכרזים, בלי רשות לאומית אחת עם שיניים, שתטפל בזה כמו באיום ביטחוני לכל דבר.
אבל הממשלה הזו לא באמת רוצה לטפל; היא רוצה שנאמין שהיא מטפלת, היא רוצה שנרגיש שיש סדר, בזמן שהיא ממשיכה לפרק את מוסדות המדינה. חוסר המשילות לא התחיל היום, הוא לא התחיל בתל אביב – הוא התחיל בפריפריה, הוא התחיל בנגב ובגליל, בערים המעורבות. שם אפשר היה להתעלם, להדחיק, להכיל, והיום זה הגיע ללב המדינה. עכשיו פתאום כולם נזכרים שיש בעיה.
אז לא, אדוני ראש הממשלה, לא שוטרים נוספים, לא תקנים, לא עוד סיסמאות. הציבור לא טיפש. הציבור רואה, הציבור חי את זה. ואם אתם לא יודעים לנהל את המדינה, לפחות אל תנסו לנהל לו את התודעה, כי ברגע ששר המשטרה שלך הוא בעצמו עבריין – מה לעשות – מה אנחנו מצפים שיקרה? אנחנו רואים את התחקירים, אנחנו רואים כל מה שקורה. כל מה שאתם נוגעים בו – רקוב. כל מה שניסיתם לעשות לא עבד.
את יודעת, היה התחקיר הזה על המוקד שהקימו, על החרם, לבני נוער, חרם בבתי הספר. את ראית את התחקיר הזה?
מתקשרים, ושולחים אותם ליועצת בבית הספר. בשביל זה הקימו מוקד.
ומוקד וזה – מעניין אותי כמה כספים הושקעו במוקד הזה, כמה משרות יש במוקד הזה. מילא המוקד הזה היה עובד, אין לי בעיה, זה כסף שהייתי שמחה להשקיע בו – –
– – אבל זה לא עובד. ועכשיו רוצה גם אבי מעוז להקים מוקד. עכשיו, אני לא יודעת, הוא ברוגז, חזר, הלך – לא יודעת מה.
כן. דיברתי על זה פה, שאני לא יודעת איזה שאלות שואלים בנוגע לזהות יהודית, אבל גם אבי מעוז רוצה להקים מוקד. עלות המוקד שלו היא מיליון שקלים, וזה מתסכל, לאן הכסף הולך.
המדינה הזאת היא בבעיה, והיא בבעיה מהרבה בחינות, אבל אני חושבת שהרבה מתחיל בחינוך, כי כולם חושבים שיש לנו משהו נגד החרדים, וזה כל כך לא נכון. אבל במבחן המציאות בסופו של דבר – ואנחנו רואים את זה בכל הסקרים, בכל המחקרים, מחקרים של שנים – כשילדים לומדים בחינוך ללא לימודי ליבה, קשה להם מאוד להתקבל לעבודות אחר כך, והם אינם חלק משוק העבודה.
מה יקרה עוד 20 שנה? מה יקרה? הגידול הטבעי. אנחנו נראה הרבה יותר ילדים לומדים בחינוך שהוא אינו – גם כך מערכת החינוך שלנו במדינת ישראל היא לא להיט, אז בחינוך הזה מה שהם לומדים לא מתאים לשוק העבודה. מה יקרה עוד עשור? זאת אומרת שאותם אנשים ישלמו את אותם מיסים על אוכלוסייה הרבה יותר גדולה. זה אומר שכל השירותים שאנחנו נקבל יהיו לאט-לאט של מדינת עולם שלישי, כי לא יהיה מספיק כסף ממיסים לתקצב את הרווחה ואת הבריאות ואת המשטרה ואת התחבורה ואת כל הגופים. אנחנו נראה כאן לאט-לאט ירידה ברמת השירותים. זה כבר לא יהיה לאט, אנחנו כבר לא מדברים על תהליך איטי, אנחנו מדברים על פחות מדור, אנחנו מדברים על עוד 20 שנה. וזו הבעיה שלנו – לא עם אורח החיים שלהם ולא עם זה שהם חרדים, אין לי שום בעיה עם זה. יש לי בעיה שהם אינם חלק משוק העבודה ואינם חלק מהשוויון בנטל של הצבא.
אני רואה את המילואימניקים זועקים – גם, מה שנקרא, המילואימניקית הפרטית שלי בלשכה, שעשתה מעל לשנה מילואים, וביוני היא צריכה לחזור שוב למילואים, בחורה בת 29, 30. עד מתי? בתוך עזה. אני רואה את הצעירים מהמשפחה שלי שבסוף השבוע שעבר הקפיצו אותם בצו 8. כמה זמן? אחד מהם הוא בעל עסק בצפון, שרק עכשיו התחיל לפתוח מחדש וטיפה לראות את האור, ושוב הקפיצו אותו ושוב העסק – אני לא יודעת מה יהיה איתו.
וזו הבעיה שלנו, כי אם הייתי יודעת שיש אחריות בצד הזה, שיש הבנה, שאוקיי, האוכלוסייה שלנו גדלה בקצב הרבה יותר גדול משאר האוכלוסייה, אנחנו ניקח אחריות, אנחנו נשב איתכם ונבין וניקח אחריות. לא ייתכן שלמדינת ישראל לא יהיה מספיק כסף למיסים, ואנחנו עדיין נדרוש את הקצבאות שלנו ואת החלק שלנו בלי שנהיה שותפים מלאים בנטל המיסים. זה מה שמטריד אותי.
ולכן, כשקוראים לי אנטישמית ו"את נגד חרדים" – זה חורה לי מעמקי ליבי, כי כל אחד שישמור על אורח חייו כל עוד הוא לא פוגע באחר, אבל אורח החיים הזה יפגע בכל האזרחים ללא יוצא מן הכלל, גם בהם. גם שירותי הבריאות שהם יקבלו ייפגעו, גם שירותי התחבורה שלהם, והמצוקה שלהם תגדל, אבל גם שלנו. ההבדל הוא שרוב נטל המיסים הוא על מעמד הביניים, ואנחנו כולנו נשלם את המחיר. תודה.
2,918 מילים של יסמין פרידמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.