קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש לנו 59 חטופים, 59 משפחות שיקיריהן לא חזרו. אין משימה קדושה יותר למדינת ישראל, לעם היהודי – מי שרוצה להרחיב את האנושות כולה – מאשר להחזיר אותם הביתה. יש לנו משימות רבות לצד המשימה, שהינה בעליונות גבוהה, הגבוהה ביותר, ויש דיון ציבורי רציני, ויש לנו ממשלה שבפועל מכריעה שהשבת החטופים אינה עומדת בקדימות הראויה. כל החיים שלנו אנחנו יודעים לתעדף בין משימות ערכיות, חשובות; כשאנחנו מתמודדים בין טוב לרע זה לא מסובך – כולנו רוצים להיות בצד הטוב, רוצים לעשות מעשים ראויים. אנחנו נמצאים או נתקלים בהתמודדות אתית, מוסרית, פרקטית לפעמים, כאשר אנחנו צריכים לתעדף בין משימות חשובות, ראויות – במקרה הזה קדושות – שנוגעות לליבת משמעות החיים שלנו.
מי יותר מאשר ראש הממשלה הנוכחי לפני עשרה חודשים הביא לקבינט ניהול המלחמה הצעה להשבת כל החטופים במשך כמה שבועות, מספר חודשים מצומצם – שאפשר היה לצמצם אותם – תמורת המחיר שידוע לנו זה למעלה משנה, והמחיר הוא הפסקת אש ממושכת, הסגת הכוחות שלנו מעיקר השטח של רצועת עזה והחזרת אסירים טרוריסטים, חלקם כשידיהם מגואלות בדם של רבים. זה המחיר שאנחנו שילמנו, ואני מקווה שאנחנו עוד נשלם. אני אומר "מקווה שעוד נשלם", משום שאנחנו נקבל בתמורה אחיות ואחים, חיים ומתים, שנמקים זה 18 חודשים, בגלל שאנחנו כולנו – כל אחד בחלקו שגה, נכשל, חטא, והם שם. המשימה שלנו היא להשיב אותם. יש לכך מחיר.
אומרים לנו, ובצדק, שחלק מהמחיר הוא לא רק מה שמניתי, אלא גם העובדה שאנחנו מכניסים את כולנו לסיכון פוטנציאלי של שחרור מרושעים. אז ראשית, יש די מרושעים, ואחד המחירים של מלחמה ארוכה כל כך, נוקשה כל כך, כמו שראוי שאנחנו מנהלים, היא שאנחנו בין השאר גם מייצרים רגשות כאלה שמייצרים כל הזמן עוד טרוריסטים, עוד רוע, עוד אי-הכרה בזכות קיומנו כאן, ועם זה אנחנו נתמודד. אותם מאות או אלפים בודדים של טרוריסטים – לא רוצה להגיד לא יעלו ולא יורידו, אבל הם נבלעים ברעש הגדול. אבל בשביל היושר האינטלקטואלי אני מקבל את האמירה שאנחנו מסכנים את עצמנו, לוקחים על עצמנו סיכון, כפי שלוקחים על עצמנו סיכון בעצירת הלוחמה, כפי שלוקחים סיכון בשיפור עמדות לאחור, כמו שפעם נהגנו לומר בחיוך. אלו מחירים שאנחנו מוכנים לקחת על עצמנו. במקרה יש לי את האפשרות לומר את זה גם בתור מי שבאופן אישי הוא, משפחתו, חבריו, שכניו ושותפיו מסתכנים יחד עימו, יחד עם כל מדינת ישראל, אבל זה נכון בלי קשר.
אני רוצה לחדד שוב, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את ההבדל דווקא בהיבט המוסרי. ההבדל הגדול בין אותם 59 חטופים וחטופות לבין האיום הפוטנציאלי הוא כמובן גם בכך שמדובר באיום קונקרטי מיידי לאותם ישראלים וישראליות ששבויים בידי המרושעים, אבל ההבדל העקרוני הוא בכך שאנחנו מדברים על 59 אנשים שאנחנו יודעים מי הם, עם שמות, פנים, קונקרטיים, שאנחנו למעשה חרוצים את גורלם.
כאשר אנחנו יוצאים למלחמה יוצאים הגייסות, מאות אלפים מסתכנים, מיליונים מסתכנים באופן עקיף מירי כזה או אחר של האויב. אבל האיום כמו אותו איום פוטנציאלי, שאכן קיים אם אנחנו משחררים את המרושעים – האיום הפוטנציאלי הזה מתחלק על פני 10 מיליון אזרחים בני הדתות, השפות, האמונות, הנטיות השונות במדינת ישראל, מתחלק על כולנו. יש כאן, הייתי אומר, סולידריות דה פקטו בכך שאנחנו לוקחים על עצמנו סיכונים שונים שמניתי אותם. הם מתפזרים על כולנו. אין אחד שיודע – אם אני טיפה מרחיק עדות – שכשהוא יוצא לכביש ביום מסוים, הוא חס וחלילה לא יחזור למשפחתו כי הוא ייפגע בכביש. אבל אנחנו כן יודעים, לצערנו העמוק, שכמה אנשים ייפגעו לפעמים, יקפחו את נפשם, ודאי ייפגעו וייפצעו, ובכל זאת אנחנו יוצאים, כי הסיכון הזה מתחלק.
זהו ההבדל העצום, הגדול, בשעה שאנחנו יודעים ששנה וחצי נמצאים אחיות ואחים, שכנים ושכנות, בשבי, וחייהם בסכנה. אני יודע שמקבלי ההחלטות כולם, בדרג המקצועי ובדרג הפוליטי, יודעים את זה, ואני גם יודע שכולם, עד האחרון שבהם, רוצים לראות אותם בבית בחזרה, כולם, כמה שיותר מהר. השאלה הנשאלת היא מה המחיר שאנחנו מוכנים לקחת על עצמנו. אני אומר למקבלי ההחלטות: הרוב העצום של העם יהיה איתכם בהחלטה לשלם את המחירים. כפי שאומרים וחוזרים ואומרים לנו – אנחנו עצמנו וידידים: אם השלום יבוא ויפציע מרצועת עזה, נקבל אותו באהבה. אבל ככל שאנחנו מבינים שזה לא יהיה, יהיו לנו את ההזדמנויות שלנו. כדי שלא יהיה ספק, ברצועת עזה לא נסכים, לא נוכל לקבל – וזה אולי השינוי העמוק שעבר, בוודאי שאני יכול לומר עליי, ועל מיליוני אזרחים ישראלים. אנחנו לא יכולים לקבל את ההנחה שאנחנו נחיה ליד הר הגעש, אם תרצו, המפלצת שבעזה. בצורה כזאת או בצורה אחרת, באמצעים דיפלומטיים וכלכליים וצבאיים, שלטון הרודנות הצבאית, הדיקטטורה הנפשעת בעזה, שכמובן לא מכירה בזכות קיומנו ובביטחון שמגיע לנו, אבל גם מתעמרת באזרחיהם – השלטון הזה ייפסק. השלטון הזה ייפסק בעזרת הכוח שלנו – אם תרצו, הכידונים הישראלים – אבל בשותפות האזרחית של גורמים ערביים מתונים, פלסטיניים, דוברי אנגלית ושפות אחרות.
אנחנו מוכרחים למצוא את הדרך לסיים, לסגור מערכות, כדי לנוח, כדי להשיב את האחים והאחיות, כדי להתארגן גם ברמת הקונסנזוס והמטרייה הבין-לאומית, כדי שנצליח לייצר בעזה סביבה נקייה מאיומים כלפינו. ורק אז, רק אז, כאשר עזה תהיה נקייה מאיומים, אפשר יהיה לעסוק בשיקומים שהם מעבר למתן מזון ותרופות חיוניות.
אני רוצה לגעת בסוגיה שעומדת על הפרק, ואני אכליל אותה. מדובר בצעד שהוא חלק ממהלך כולל של שינוי שהוצג לנו כאן בבית הזה לפני 26, 27 חודשים. היה ניסיון, טקטיקה אחת, להעביר בבת אחת, בכפות גדושות, את השינויים. המהלך הזה נעצר הן בפעילות הפרלמנטרית הן בציבורית, המשפטית, וכמובן המלחמה הגדולה. לצערי, תוך כדי המלחמה הגדולה, שבה אנחנו מצווים לייצר הסכמות, לייצר סולידריות, חוסן, אמון הדדי, רגשות קרבה, אנחנו עדים לכך שהמהלכים – הייתי אומר בכפיות קטנות, לא בכפות גדושות, אבל בהחלט באופן אינטנסיבי – מוגשים אלינו בחסות הרוב הקיים בפרלמנט.
יש שני סוגים, שתי שכבות של קושי גדול בהצעות שמובאות, כגון ההצעה שעומדת היום ונצביע עליה כנראה מחר: ראשית, מדובר בצעד שהוא רע עניינית, שהוא לא טוב עניינית. הצעד הזה לא מתאים, לא נכון, הייתי אומר משתי סיבות עיקריות: הסיבה העיקרית האחת היא שאנחנו נותנים לעצמנו, הן לפוליטיקאים בקואליציה והן לפוליטיקאים באופוזיציה, את זכות הבחירה, ולא שמים דגש על הצד המקצועי. כתוצאה מכך אנחנו נבחר שופטים, בדרגים השונים, שהם בראש ובראשונה יהיו נאמנים על אותם פוליטיקאים – אגב, גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה – כך שעקרון הגברת הגיוון שעמד לנגד עיניהם של מגישי הרפורמה, הצעות הרפורמה – או ההפיכה המשטרית, כפי שאנחנו קראנו לכך בתשעת החודשים שלפני המלחמה – לא יבואו לידי ביטוי. כמובן שהפוליטיקאים יוכלו לבחור אנשים שהם גם אנשי מקצוע וגם מגוונים או מגווני זהויות, אבל זה לא השינוי העיקרי. השינוי העיקרי הוא בכך שהם נאמנים לנו, לפוליטיקאים. לצד זה אני בהחלט מכיר בצורך שלנו לבצע שינויים גם במערכת המשפטית, אבל השינוי הזה הוא שינוי שאני לא שש אליו.
חשוב לומר שכשמגיעים לשיח משותף רחב, אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה אנחנו מקבלים החלטות על רכיב מסוים. מסתכלים בקשית על עולם שלם, עולם משפטי חוקתי שהוא רחב מאוד, באמת רחב מני ים. אנחנו עושים שני דברים במהלך הזה: אנחנו לא מסתכלים על התמונה הכללית ואנחנו לא מחפשים הסכמות רחבות – שתי נקודות חשובות בעיניי, קריטיות אפילו, בוודאי בתקופה שבה המתח הפנימי שלנו הוא עצום ורב. הרי זה זמן לניחומים, להתקרבות, להסרת נושאים שהם שנויים במחלוקת.
אבל אם נגזר לעסוק – אם יש זמן בכלל, בזמן שצריך לעסוק במלחמות ובהחזרת חטופים ובעיצוב כלכלה ובשירות הוגן, אבל נניח שאנחנו רוצים לעסוק גם בתחום החשוב הזה, המאוד-חשוב, המשפט והגברת האמון של הציבור במערכת המשפטית ואיזון נכון בין הרשויות, אז אנחנו צריכים לעשות שני דברים: האחד – לראות את התמונה הכוללת, ככל האפשר באופטימיזציה בין רוחב היריעה לבין הצורך להתקדם; בכול אופן, אי-אפשר את הכול בבת אחד, אבל לראות תמונה כוללת; המהלך השני, או הווקטור השני, הוא היכולת שלנו להגיע להסכמות רחבות. אני חוזר ואומר לכם שמהניסיון האישי שלי בקהילות שאני מכיר מאוד מקרוב – בדור האחרון ביצענו שינויים עמוקים ביותר. במונחים של מדינת ישראל מדובר בשינויי תשתית חוקתיים באופן החיים ביישובים השיתופיים, הקואופרטיביים – מהתנהלות מאוד מאוד שיתופית, עם רכיבים מאוד מאוד שוויוניים, אנחנו הולכים לכיוונים של הפרטה או כיוונים ליברליים יותר. עושים את זה כי כך אנחנו סברנו שנכון.
התהליכים שאנחנו עברנו דומים מאוד לתהליכים שעוברים על מדינת ישראל: בתחילה קבוצת מיעוט, ולאחר מכן קבוצה יותר רחבה, שרוצה לבצע שינויים באורחות החיים שלנו, בתשתית החוקתית של ההסדרים בינינו, אבל ההסדרים הללו, התקנון שמחייב את השינויים הללו, מחייב רוב עצום של 75% ממספר החברים, או לפחות מספר גדול ורב של שני שלישים ממספר החברים.
האמירה הזאת היא אמירה קריטית. אני זוכר שכאשר לפני 30, 40 שנה התחלנו תהליכים של שינוי, שאלו אותי החברים: מה נעשה? כיצד נכון להתקדם? הייתי אז מזכיר הקיבוץ, ואמרתי להם: אנחנו נלך הכי רחוק – תראו כמה זה דומה למציאות שלנו – נלך הכי רחוק בכיוונים שנראים לנו נכונים, ובלבד שנעשה את זה בקונסנזוס, תוך תפיסה רחבה מאוזנת. וכך אכן עשינו. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות גם בקרב הממלכה שלנו. עשרת המיליונים שלנו זכאים בזמן קרב, בזמן כל כך סבוך, להתנהלות שגם רואה את התמונה כולה, לא רק פרט מסוים, חשוב ככל שיהיה, וגם להגיע לכך או לחלופה בהסכמה.
למה חשוב לראות את התמונה הכוללת? חשוב לראות את התמונה הכוללת לא רק כדי להגיע להסכמה או לקבל החלטה רציונלית, אלא גם כדי להגיע לפשרות רחבות. יש היגיון לאפשר לכל צד ויתור בתחום מסוים, לא רק ברכיבי חוק מסוים, אלא נגיד שהוא מוכן לוותר בחוק אחד מסוים או ברכיב מסוים בפרק אחד של השינויים הגדולים, ובמקום אחר הוא יראה רווח יותר גדול. זה עניין שברור לנו ביחסים הבין-אישיים, ביחסים עסקיים, בקהילה, במשפחה. את זה אנחנו מבינים. הרבה יותר קל לוותר אחד לשני כאשר אנחנו רואים תמונה כוללת שיש בה איזון. וכאשר אנחנו ניגשים לתחום החקיקה ותחום המשפט וגוזרים פלח אחר פלח בלי להגיע לאותן הסכמות רחבות, זה בהכרח יוצר תחושה קשה יותר כמובן בקרב מי שעמדתם לא נשמעת.
אל יקל הנושא בעיניכם. מדובר פה בציבור של מיליוני אנשים שמאות אלפים ממנו משרתים בצבא, מיליונים מהם עובדים ותורמים את זמנם. למעשה, חמישית או רבע מזמן העבודה שלהם, מהתפוקות שלהם בעבודה, הולך למען אנשים אחרים בחברה, וטוב שכך. אני בוודאי שייך למי שחושבים שראוי שמי שיש לו נכסים יותר גדולים ישתתף בהחזקה, בסיוע, ברווחתם של האנשים שאין להם, ובהחלט אפשר לציין שאם מסתכלים על ההיבטים הפוליטיים – אם אני מתבונן על מי מצביע עבורי או עבורנו, אז בוודאי שאנחנו בדרך כלל, בממוצע, הייתי אומר, עובדים ובדין משלמים עבור מי שלא – אני אומר זה בהכללה – מי שלא מצביע עבורנו. זה לא אומר כמובן שאין אנשים שמצביעים למפלגות אחרות שעושים לילות כימים ועובדים ותורמים מזמנם ומכספם, במשתמע, באמצעות המדינה.
במציאות הזו, שבה אנשים מרגישים – אנשים רבים מאוד, בעיקר אנשים צעירים, גם ההורים והסבים שלהם – מרגישים שהעומס הולך וגדל – העומס בזמן, העומס האידיאולוגי – התחושה שציפור הנפש הולכת ונחנקת בכלובים בתחומים שונים, הייתי אומר שהיא המחיר הגדול שאנחנו לא מזהים אותו. זה לא בטווחים של חודשים ואולי לא של שנים בודדות, אבל מחיר התחושה שהבית המשותף שלנו הולך ונהיה מנוכר עבור ציבורים רחבים הוא מחיר נפשי, כלכלי, לאומי, ביטחוני, שאני מציע לא לשלם אותו בהתנדבות על מהלכים שההשפעה המיידית שלהם היא לא כזאת גבוהה. אני אומר את זה גם למי שמצביע בעד החוק הלא-מוצלח שמגיע אלינו וגם למי שיצביע נגדו.
אם תקום, כך אני מקווה, ממשלה חדשה, ממשלה אחרת, אני מקווה שהיא תשנה את החוק הזה, ככל שהוא יעבור, שהוא בוודאי יהיה חרוז בתוך רקמה רחבה יותר כך שהוא יהיה, הרכיב הזה של הוועדה לבחירת שופטים, יהיה מאוזן.
אני רוצה לחדד ולומר, אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה אותו ציבור שמשרת יחד עם ציבורים אחרים שחושבים אחרת, אבל ציבור רחב מאוד, שאי-אפשר לגרש אותו בקש ולומר לו: תתרגל – הציבוריים הללו מזהים שלא בתקציב המדינה ולא בכוונת המחוקק והמושל והרשות המבצעת לבצע את השינויים המתאימים, הנכונים, שהיו נכונים לפני המלחמה ועכשיו נכונים לא פחות, בכל מה שקשור בשירות ההוגן. אני משוכנע שמה שאנחנו צריכים לעשות הוא בדיוק ההפך: אנחנו צריכים לייצר מציאות של תחושת הוגנות, תחושת שוויון יותר גבוהה; לא רק לקדם, לעודד את משרתי המילואים ובני משפחותיהם, אלא גם לצרף אליהם גורמים נוספים. אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, כשאני חוזר הביתה אני יושב בין השאר מדי פעם בש"ג, ומפעם לפעם נכנס הסיור, ובסיור כבר זה כמה חודשים אנשים עם קסדות, מה אני רואה מתחת לקסדות? פאות. הפאות הללו הן של לוחמים נועזים, מובחרים, מנצח יהודה, ששומרים עלינו בגבול ומעבר לגבול, בפרימטר. אנשים נהדרים.
אני זוכר אירוע בתקופה הראשונה שמאוד מאוד ריגש אותי: נכנסנו בערב שבת, אני רואה תרגיל עם כיתת הכוננות, ואני רואה את החברים החרדים הללו, וזה ברור שהם נכנסים לשבת, זה ברור שהם נכנסים לשבת. החברים האלה היום עושים את מלאכתם באמונה שלמה, והם יגיעו עם הסיור. מי שלא בסיור ייתכן שמגיע ברגל, מטייל בסביבה, אבל מי שמגיע יגיע וישב ולא ישתה מים מתוך הקולר, כן? כי הוא פועל בשבת, והוא יבצע את משימתו. זאת דוגמה, כן? יש ג'ירפה כזאת, יש חיה כזאת. את זה אנחנו צריכים להרחיב – את התחושה הזו של האחדות. להפסיק עם הנוהל הקיים של ביזוי שומרי החותם: ביחד ננצח, ובלבד שלכן נחוש ביחד. בטווחים ארוכים, אם לא נהיה ביחד, אם לא נחוש תחושת הוגנות משותפת, סולידריות, אנחנו נוכל טקטית לנצח קרב ועוד קרב, אבל בקרב ההיסטורי שלנו, חס וחלילה, אנחנו עלולים שלא להצליח. אני מקווה שנשנה כיוון. תודה רבה.
במשפט אחד קטן, אנחנו צריכים להכיר – מי שרוצה לראות שותפות צריך לאפשר תנאים סבירים.
2,115 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.