קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש – אתה גם עורך דין, נכון? או שאני מתבלבלת.
איזה יופי. איזו חגיגה דמוקרטית, איזו חגיגה תקשורתית, ובטח ובטח – איזו הפיכה. באמת, אני רוצה טיפה לחשוב: 537 ימים, 59 חטופים, רקטות על הדרום, כי הניצחון המוחלט עוד בדרך, משפחות פדויי השבי עושות גיוס המונים, וכאן, בצד השמאלי שלי – שישו ושמחו. סיימנו את פורים, אבל התחושה שהממשלה הזו עדיין באותה חגיגת פורים, כי צריך את הקראדה, את דמי פורים, לפני כן היה חנוכה, ועכשיו אנחנו או-טו-טו מגיעים לחירות – אבל חירות של מי? האם זו חירות של החטופים שלנו? זו חירות של העם שלנו? זו חירות של הכלכלה שלנו?
מה נסגר איתכם? מה נסגר איתכם? זה לא ייאמן. שימו לב במה אתם מתעסקים. מחאות ברחוב – וזה לא רק השמאל וזה לא רק המרכז, זה גם אנשים טובים מהימין שנמצאים שם, אוחזים את הראש ושואלים: מה עשינו, מה עשינו? בשביל זה שמנו את הפתק? לא. לא בשביל זה הם שמו את הפתק. הם מצפים שדווקא עכשיו, בתקופה הקשה ביותר, אנחנו נעטוף את משפחות החטופים. לא יעלה על הדעת שמשפחות פדויי שבי מתחילות לעשות גיוס כספים, כשכאן נשפכים מיליונים, מיליארדים. ואז מתחילים קמפיין אחר: מה אתם רוצים, שהחרדים לא יקבלו? מי אמר שאנחנו לא רוצים שהחרדים יקבלו? למה אתם מהדהדים שאנחנו הופכים את החרדים לאויבים שלנו? ממתי זה? כן, אם מגיע – אתה תיתן להם, ותיתן גם למסורתיים וגם לחילונים באותה מידה, באותן ספרות, ולא יעלה על הדעת, כי עכשיו צריך לשמן ולשמן – כי מה נשאר? או-טו-טו בחירות, למרות שכאן כנראה לפי כל החקיקות האלה, מישהו כבר חושב שגם את הבחירות הוא יעצור.
אתה יודע מה? אני מתחילה להסתכל מה קורה כאן, ואני מתחילה לחשוב שארדואן הוא רק הפרומו למה שקורה אצלנו במדינה. אני מוטרדת, אני מבוהלת, ולא רק כאזרחית מדינת ישראל ולא כחברת כנסת או כעורכת דין לשעבר. פשוט לא ייאמן. מה כזה דחוף עכשיו להביא את החוקים האלה? הרי אתם מדברים על הממשלה הבאה, לכנסת הבאה. מה כזה דחוף עכשיו להתיש ולהראות – הינה, אנחנו מחליטים, ותראו איך אנחנו נחליש את מערכת המשפט?
אתם לא תחלישו שום דבר. אני גם מזכירה לכם: תרצו או לא תרצו, חברים, הכול מראה שבכנסת הבאה אתם לא תהיו חלק מהממשלה הזו, אז למה אתם מתאמצים, למה אתם קורעים את העם הזה יותר? וגם אם תהיו, מה זה נותן לכם? מה זה נותן לכם לעשות את ההחלטות הקשות האלה דווקא בתקופה הכי רגישה של מדינת ישראל, בתקופה שלעם כבר קשה להכיל את מה שקורה?
אני שמעתי שיש מי שהולך עכשיו לשר המשפטים לוין ומבקש ומתחנן שיוריד את זה מעל השולחן, מהדיונים. למה צריך? למה הוא לא יכול להסתכל קצת בתקשורת ולהגיד: ואלכ, העם שלנו קרוע, בואו נחכה עם זה? מה כזה דחוף? הרי זה לא בכנסת הזו, אז מה כזה דחוף לבוא ולחרוץ גורלות עכשיו ולגרום לטעם מר?
ואז יושב פה ראש הממשלה – איזה יופי, גם עם ההצבעה בתקציב וגם היום זחוח, מחייך, כאילו, איך הוא? בכנף ציון אי שם, הכול ורוד, הכול יפה, הכול מתוק. לא, אדוני ראש הממשלה, הכול רע, הכול קשה, הכול כואב. 59 חטופים שלנו עדיין נמקים, 24 נותרו חיים, 24 שכבר היו צריכים להיות אולי בחודש הראשון שנחטפו, אבל הם לא פה, ואנחנו עם 59, 537 ימים שהם עדיין שם. די לנו לראות את הסרטונים, די לנו לראות את העדויות. כמה עוד הלב הזה יכיל?
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לומר שהבוקר נחשפתי לעובדה שגם קית' סיגל, פדוי השבי, פתח באיזשהו גיוס כספים, ואני רוצה לספר גם – אולי קצת, טיפה טיפה, לעורר את מי ששכח או חשב ש-7 באוקטובר קרה לפני שנים רבות והכול חזר למסלולו, אז שום דבר לא חזר למסלולו. הבוקר זכינו לקבל שוב רקטות בשער הנגב, בעוטף, ושוב נכדיי היו צריכים לדבר איתי ולספר כמה שזה מבהיל וצריך מייד להסתתר בממ"ד, כי כך נראים חיינו, ובזכות השלטון הממושך אותו ראש ממשלה, שכל הזמן מנסה לומר: כן, אבל בממשלת השינוי – לא, אדוני, אל תפיל עלינו את כל הרפש. ממשלות רבות אתה ניהלת, רק אתה ניהלת, וזו התוצאה.
אבל בואו באמת ניכנס קצת לפרופורציה, ואני אספר לכם טיפה על החיים החדשים של ירדן ביבס. אחותו עופרי משתפת באמת באצילות, וכך זה נראה: ירדן ביבס חזר מהשבי לפני חודש וחצי, ומאז הוא לומד לאכול באופן מאוזן, יוצא להליכות, ונעזר בהומור, כן, גם בהומור שחור, כדי לשאת את הכאב. עופרי ביבס לוי, אחותו, מספרת על ההתמודדות שלו עם האובדן של שירי, אריאל וכפיר, על תוכניתו לשוב לעבוד ועל קמפיין גיוס המונים לשיקומו. תקשיבו למילה – הוא צריך לגייס כסף, כאילו הוא היה אשם שהוא נחטף ממיטתו ורצחו לו את אשתו וילדיו.
כשישה שבועות עברו מאז שירדן ביבס שוחרר מהשבי אחרי כמעט 500 ימים במנהרות חשוכות, חבוק בזרועותיהם של אחותו, הוריו וקרוביו. הוא מנסה לעכל את האובדן הקשה מנשוא של אשתו שירי ובניו אריאל וכפיר, שנרצחו בשבי. בלי המשפחה שהקים, הבית בניר עוז שבו התגורר, הקהילה בקיבוץ שהכיר ואהב, אבל עם כוחות עצומים והחלטה לבחור בחיים, הוא לומד להתחיל מחדש. ההתמודדות של ירדן מורכבת, ולפחות אחת מהן היא משפחתו, שמנסה להקל עליו יחד עם המעטפת הכלכלית. במשפחה כבר פתחו בקמפיין גיוס המונים עבורו ועבור הנצחת משפחתו בסיוע עמותת להושיט יד.
בריאיון של אחותו עופרי ביבס היא מספרת כך: כשראיתי את ירדן בסרטון שפרסם החמאס שבו מודיעים לו ששירי והבנים נהרגו, חשבתי לעצמי: זהו, איבדתי את אחי. לא הצלחתי לדמיין מצב שבו הוא שורד את הידיעה הזאת, בטח לא כשהוא בשבי ונשאר שם לבדו, משתפת עופרי. פחדנו עליו, חששנו שיעשה משהו לעצמו, אבל נדהמנו מהכוחות שאיתם הוא יצא משם. פחדנו שהוא יצא שבור, מרוסק, והוא יצא עם כוחות שלא היו לו לפני כן. זה מדהים אותנו בכל יום מחדש ונותן לנו את הכוח להילחם עליו, עבורו ועבור החיים שלו.
לדבריה, כבר אז בשבי הוא בחר בחיים. לצד הכאב, החוסר והגעגוע העצומים, ירדן החליט שהוא רוצה לחיות, והמטרה של הקמפיין היא לאפשר לו את זה. המדינה מסייעת בפן הכלכלי בעיקר במענקים, אבל לפי מה שאני מבינה, רובם זה חד-פעמי או תקפים לשנה. תבינו את האבסורד הזה, כאילו, במה אנחנו מתעסקים, במה הם מתעסקים. אנחנו מבינים שקדימה הוא כנראה יצטרך יותר. אני לא יודעת מה תהיה המסגרת הטיפולית שלו. כרגע הוא עדיין משויך לבית החולים שיבא, אבל אולי לאחר מכן הוא יזדקק לטיפולים נוספים ופרטיים. אני לא יודעת איפה הוא יגור ומה תהיה המעטפת שלו. אנחנו רוצים לאפשר לירדן לבחור ללכת בדרך הנכונה לו ולא לקבל החלטות בגלל אילוצים כלכליים. ירדן לא מבקש כלום עבור עצמו. אנחנו מבקשים זאת עבורו. הוא היה בגיהינום 16 חודשים ומתמודד עכשיו עם האובדן, עם שאלות כמו מה אני עושה, לאן אני הולך. הוא עדיין לא מתחיל להתמודד עם חוויות השבי. זה יגיע מתישהו, ואנחנו לא יודעים לנבא כמה קשות יהיו ההתמודדות והדרך הארוכה.
עופרי מספרת כי המטרה השנייה של הקמפיין, אשר הושק רשמית אתמול בערב, הוא להנציח את שירי והבנים. ברור לנו שזה יהיה באמצעות משהו שיעשה טוב לאחרים, במיוחד לילדים, אולי בתחום החינוך, היא מסבירה. זה נכון גם בקשר לאריאל וכפיר וגם עבור שירי, שהיא אשת חינוך כאדם, כאימא. זה הטבע שלנו.
מאז 7 באוקטובר 2023 לא היו לבני משפחת ביבס רגעים רבים של מנוחה, וגם כעת הם מתמודדים ומתמרנים בין השגרה האינטנסיבית לבין הרצון לאפשר לירדן ללכת לאט ובבטחה במסע שלו. ירדן מנסה לחשוב פרקטית יחסית, איפה תהיה יותר קרבה לחברים ולמשפחה, איפה יש יותר אפשרויות תעסוקה. הוא מדבר על עבודה. הוא לא מתכוון להישאר בבית. ירדן מסתכל קדימה. שום דבר עדיין לא סגור, וחשוב לנו שזה יהיה בקצב שלו, אומרת עופרי. לדבריה, 16 החודשים שעברו היו סיוט, ולצד זה, כשארבעת בני המשפחה שלנו חזרו, אנחנו עדיין במרוץ. לא היה לנו רגע לתת לדברים לשקוע, לעצור ולעכל את החזרה של ירדן, את האובדן של שירי והילדים. אני אומרת לו: קח את הזמן, אבל כל יום מרגיש כמו שבוע בינתיים. אנחנו שומרים על ירדן, וגם הוא שומר על עצמו.
אנחנו נדהמים בעיקר מהתמיכה והאהבה שיש כלפיו וכלפי המשפחה. הוא ציין את זה בהספד. לא דמיינו את כמות האנשים שהגיעה לשבעה. ירדן ישב במשך שעות ולחץ את היד של כל מי שבא לכבד אותו ולנחם אותו. אמרנו לו: אתה יכול להיות קצת לבדך בחדר, והוא אמר: אין סיכוי, אנשים באו לתמוך ולעזור, הם הגיעו לנחם אותי, אני אשב שם ואלחץ את היד. הוא אמר שהלוואי שהיה יכול לחבק כל אחד ואחד. זה היה מראה על הכוחות שלו.
אני אומר לאדוני כבוד היושב-ראש שגם אני עמדתי בתור ללחוץ את ידו ולחבק אותו, ונדהמתי מהעוצמות של האדם הזה, שיושב, שעבר באמת את הנורא מכול – איבד את אשתו, את ילדיו, ישב בשבי, והוא ישב שחוח, והוא הסתכל, ובהודיה, ממש בעיניו יכולת לראות שהוא מודה, מודה לעם, לאנשים ולאזרחים שבאו לחזק אותו. אז הלכתי לחזק ויצאתי מחוזקת.
בבוקר ירדן משתדל לצאת עם אבא שלי להליכה. מאוד חשוב לו להקפיד לא להישאר בחדר במהלך היום. גם כשהוא פחות רוצה לצאת, הוא יוצא. הוא אומר שבלי זה הוא יסתגר בחדר שלו, והוא לא רוצה את זה. הוא גם שומע המון מוזיקה. זה תמיד היה בשבילו מקום של נחמה ופורקן. זה מעודד אותו, מרים אותו. הוא יושב עם חברים, עם משפחה. היו ערבים שבהם גם התפוצצנו מצחוק, גם כשהבטן כאבה. זה הכול מהכול.
מי שראה את הלוויה והגיע לשבעה, ראה כמה ירדן חזק, ומי שזכה לשבת איתו חמש דקות, מבין כמה הוא מצחיק וציני. הומור הוא כלי ההתמודדות שלו במצב. זה הומור שחור, זה מאפיין את כולנו במשפחה. הוא נפגש עם אנשים שחשוב לו לראות ולהודות להם, למשל – טוב, לא ניכנס עכשיו לשמות.
ירדן איבד הרבה מהמשקל, איבד מסת שריר. הוא רוצה להתאמן, להתחזק, יש לו תיאבון. הוא עדיין לא אוכל בשר, למשל, כמו שהוא אהב ונהג לאכול, אבל הוא מקפיד על ארוחות. כולנו דמיינו משהו אחר – שיהיו לו ביטויים והתנהגויות שאימץ בשבי, למשל, שהוא ישב על הרצפה או דברים כאלה. אני זוכרת שירדן חזר, ישבנו ודיברנו, ולא האמנתי איך ייתכן שלפני שלוש שעות הוא היה במנהרה. גם עבורו וגם עבורנו ייקח הרבה זמן להבין את הדבר הזה. גם אנשי מקצוע לומדים דברים רבים על השבים.
59 חטופים עדיין נותרו בעזה, ובהם החבר הטוב של ירדן דוד קוניו ואחיו אריאל. עופרי לא עוצרת את העשייה למען השבתם. שואלים אותי אם אני מרגישה רגועה או נחת – אז כן, ארבעת בני משפחתי חזרו, יש משהו שנרגע, אבל להגיד לכם שאני לא על קוצים? אני קוראת חדשות, וגם לי בא לצרוח. אנחנו על הקצה, מטולטלים בין המשא ומתן, הדיונים, השיחות. זה מרסק.
אדוני היושב-ראש, באמת, אני מציעה למי שלא קרא ולא ראה את הכתבה – חשוב מאוד, ושגם אנחנו, אדוני, נדע להיכנס לפרופורציה, ולא נשכח לעולם את השבים, את הפדויים ואת פניהם של בני משפחת ביבס. תודה.
1,684 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.