קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, 537 ימים 59 ישראלים נמצאים בגיהינום; 537 ימים משפחות החטופים חיות בסיוט מתמשך יום ולילה, ללא הפסקה. לא יכול להיות שמדינה שקמה מתוך הכאב, מתוך השואה, מתוך ההבטחה שלעולם לא נפקיר את בנינו, משאירה חטופים בשבי. כל יום שעובר, כל יום שבו הם נשארים בשבי, הוא הפקרות. המשפחות לא יכולות יותר עם הכאב הזה של לא לדעת מתי הם יחזרו ואם יחזרו בכלל. הם מחכים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח אותם.
מדי שבוע אני נוהגת להביא קטעי נאומים של משפחות חטופים למקרה שחלק מחברי הכנסת פספסו אותם. אז אני כאן כדי להזכיר להם. אתמול בעצרת דיברה שורדת השבי נילי מרגלית, שאביה אליהו נרצח ונחטף לעזה. נילי סיפרה על הימים של הזוועה: לפני 536 ימים נחטפתי. הבוקר התחיל ברעש יריות ובאלימות מטורפת. מחבלים פשטו על הקיבוץ, וצה"ל ומדינת ישראל לא באו לעזרה. בצוהריים כבר הייתי במנהרה, והבנתי שיש לי תפקיד. אני אחות, ואני חייבת לדאוג לבריאות של כולם. עשיתי כל מה שיכולתי. דאגתי לבריאות שלהם, דאגתי לתרופות, אבל לא מגיע לי צל"ש. עשיתי את זה כי זה החוזה בין אנשי הרפואה לכל מי שזקוק לעזרה. זהו גם החוזה הבסיסי בין אזרחים למדינה – המחויבות לשמירה על חיינו. החוזה הזה מופר.
נילי שוחררה. היא נפרדה מהחברים שלה לשבי באמונה שבקרוב כולם יחזרו הביתה, אבל למוחרת הפסקת האש קרסה. אני סמכתי על המדינה – ממשיכה נילי – המדינה שתציל אותם כמו שהחזירו אותי. מאז שהשבים חזרו, אני מתה מפחד על כל אלו שנאלצו להישאר מאחור. אני חושבת על האור ששוב כבה, על אלקנה בוחבוט וגיא גלבוע. הם כמעט יצאו. הם ראו את החברים שלהם יוצאים, והם עדיין שם, תחת הפצצות ורעב בלתי נסבל.
העדות של נילי היא לא רק סיפור אישי, היא קריאת אזהרה. היא עדות חיה לכישלון המתמשך של המדינה להחזיר את כל השבויים. אמשיך לצטט את נילי: עכשיו ההיסטוריה נכתבת. האם שוב נקבל בשורות מרות? עוד חטוף נהרג? עד מתי? אני רוצה לצעוק מכאן: די. הם חייבים לצאת, ואין להם שום דרך לעשות את זה לבד. ממשלת ישראל חייבת להציל אותם. ראש הממשלה, זה התפקיד שלך. אתה צריך להציל ולהחזיר. זה התפקיד הכי חשוב שהיה לך אי פעם. לא תוכל לומר שלא ידעת. היינו בשבי, ואנחנו יודעים עד כמה האויב אכזר.
גם עופרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, נאמה בעצרת: 536 ימים שאנחנו זועקים, מבקשים את הברור מאליו – את אחינו, את אחיינינו. היא פנתה ישירות לראש הממשלה: לפני פחות מחודשיים ירדן, אחי, חזר. ירדן שב בחיים; שירי, אריאל וכפיר הושבו מתים בארון. אני לא יכולה לברוח מהמילים האלה, מהמציאות הזו. אני דורשת גם ממך להסתכל למציאות הזו בעיניים. סוף הציטוט.
האחריות לוודא שהם חוזרים היא של הממשלה, של כל חבר בממשלה. אבל האחריות לא נגמרת כאן; על המדינה לדאוג גם לשבים מן השבי, גם לחיילינו הגיבורים שחזרו פצועים בגוף ובנפש.
היום זכיתי יחד עם חבריי לסיעת יש עתיד להיפגש עם מיכל אסבן, אימו של יותם, לוחם שנפצע קשה בראשו בקרב בג'באליה. מיכל היא מייסדת העמותה "אימא לביאה". היא שיתפה אותנו במה שהיא ואימהות של חיילים פצועים נאלצות להתמודד איתו. כולנו, 120 חברי הכנסת, צריכים להתלכד ולעשות את המקסימום בשביל להיטיב עם משפחות חטופים שבים ועם משפחות הלוחמים הגיבורים.
חייבים לזכור כי כל מי שחוזר מהשבי או מהמלחמה, לא חוזר אותו דבר. העדויות על מצבם הולכות ומתגלות; הנזקים הבריאותיים מתחילים לצוץ. פורסם בתקשורת כי אחת השבות משבי חמאס התחילה לסבול מפרכוסים של אפילפסיה אחרי חזרתה מהשבי; פשוט חלתה במחלה נוירולוגית קשה.
בהזדמנות הזאת אני רוצה להזכיר שהיום, 26 במרץ, הוא יום המודעות הבין-לאומי לאפילפסיה. כמי שהייתה עדה לפרכוס אפילפטי כבר לפני מעל 20 שנה, אני יכולה להעיד שהיה פרכוס לאחד החברים שלי – זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. עד היום אני זוכרת את חוסר האונים והבהלה שאחזה בי באותו רגע.
בישראל יש כיום 100,000 חולי אפילפסיה. אפילפסיה יכולה לגרום לנכות קשה ואף לסכן את החיים למי שאינו מאוזן בתרופות. חולי אפילפסיה צריכים להיות במעקב צמוד אצל רופא מומחה – אפילפטולוג, דהוא מומחה בנוירולוגיה עם תת-התמחות באפילפסיה. למרות מספר החולים בישראל יש היום רק 25 אפילפטולוגים, רופאים מומחים לאפילפסיה. אם תעשו את החשבון, מדובר ברופא אחד לכל 4,000 חולים. זמן ההמתנה לאפילפטולוג ברפואה הציבורית עומד על שמונה חודשים – כמעט שנה רק בשביל לראות רופא מומחה לאיזון המחלה.
מי שסובלים הכי הרבה מהמחסור הם כמובן תושבי הפריפריה. לא פעם דיברתי על כך שיותר קשה להיות חולה בפריפריה מאשר במרכז. אני מרגישה לפעמים כמו תקליט שבור, ואני עומדת כאן ופעם אחרי פעם מתריעה על פערים בלתי נתפסים בין פריפריה למרכז בתחום הרפואה. לצערי, רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בנושא, והוא נופל על אוזניים ערלות.
כראש השדולה לצמצום פערים בבריאות הצטרפתי ליוזמתו של חבר הכנסת מיכאל ביטון לציון יום מיוחד שבמסגרתו יתקיים כנס על אי-שוויון בבריאות בין פריפריה למרכז. זה יתקיים בחודש יוני, ואני מזמינה את כל חברי הכנסת להצטרף ולהגיע. אני גם מזמינה אישית את שר האוצר לבוא ולשמוע על הבעיות ועל הפערים הרבים שקיימים בתחום. אני מזמינה גם את אנשי האוצר להגיע ולהבין למה בריאות האזרחים חייבת להיות בראש סדר העדיפויות שלהם, למה אסור לצמצם ולפגוע בתקציב הבריאות אלא להפך.
תחום חשוב מאוד שבכלל לא נמצא בתקציב שהועבר אתמול הוא תחום הנוירולוגיה – בריאות הראש, בריאות המוח. רק לאחרונה משרד הבריאות פרסם דוח מיוחד על כך. הדוח מראה כי חייבים לדאוג לעוד מומחים, לעוד מתמחים, לעוד השתלמויות עמיתים בתת-ההתמחות, להכריז על תחום הנוירולוגיה כמקצוע במצוקה, ולגבש תוכנית עבודה ייחודית בנושא הזה. צריך להנגיש את הרפואה ואת שירותי הרפואה לציבור; להנגיש גם שירותי רפואה משלימה לציבור רחב, כי רפואה מגיעה לא רק לעשירים, אלא לכלל האזרחים.
אני רוצה לשתף אתכם – יש לי עוד זמן – אתמול הגעתי והשתתפתי בטקס השקת ניידת הוליסטית הנושאת את שמה של עמית מן, זיכרונה לברכה, פרמדיקית בת 22, גיבורה אמיתית, שנרצחה במרפאת השיניים בבארי ב-7 באוקטובר. אז הניידת הזאת נושאת עכשיו את שמה של עמית. עמית טיפלה בפצועים גם כשהייתה בעצמה פצועה, עד הרגע האחרון. היא גיבורה שהצילה חיים. אך מחבלי חמאס רצחו אותה באכזריות במקום – במקום שהיא ניסתה להציל את הפצועים.
אתם יודעים, ב-17 באוקטובר באותה שנה, עשרה ימים אחרי השבת השחורה, אני ביקרתי באותה מרפאה שבה הכול קרה. דם עדיין היה מרוח על הרצפה, והקירות היו מחוררים מירי. המקום הזה היה עדות חיה לגבורה שלה ולרוע חמאס האכזרי. הניידת שנושאת את שמה היא סמל להמשכיות הרוח שלה – רפואה מצילת חיים שמגיעה לאנשים שזקוקים לה. היוזמה הזאת של הניידת לטיפול הוליסטי היא יוזמה של המרכז לרפואה הוליסטית על שם יורי שטרן, חבר הכנסת לשעבר. הניידת נרכשה על ידי העמותה. יושבת-ראש העמותה היא לנה שטרן והמנכ"ל הוא יאיר זעפרני. הם פשוט הקימו את המפעל החשוב הזה, שנותן מענה לנפגעי 7 באוקטובר ולתושבי הדרום. מנגישים את הטיפולים של רפואה הוליסטית לאלה שאין להם מספיק מודעות ולאלה שכל כך זקוקים לטיפול, טיפול במגע ובריאות הנפש. את הביקור בניידת ערכתי יחד עם פרופ’ חגי לוין, רופא משפחות החטופים, דמות מובילה במאבק למען שחרורם והצלת החטופים ולמען רווחת המשפחות שנפגעו באסון הנורא.
מכאן, מבמת הכנסת, אני רוצה להכיר תודה לארגון "גשרים למען השלום",Bridges for Peace, שתומכים ותמכו בפרויקט הזה ותרמו כסף כדי שהחלום יהפוך למציאות. עמית מן, זיכרונה לברכה, הייתה גיבורה. ראיתי אתמול גם את אימא שלה, שהגיעה לטקס. עמית לא רק הצילה חיים; היא השאירה אחריה מורשת של נתינה ואומץ. הניידת הזו היא דרך להמשיך את המורשת שלה ואת הגבורה שלה.
אני רוצה לסיים את נאומי היום בציטוט של ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה היום חבר הכנסת יאיר לפיד. ציטוט מהספר שלו "מלחמה וחלום": "אני מאמין גדול ביכולת הישראלית לקום מן האימה והאפר. זהו האתוס המכונן שלנו, ככה הסיפור שלנו מתחיל". אבל אם זהו הסיפור שלנו, אנחנו חייבים להמשיך לכתוב אותו. התחלתי את הנאום שלי ואסיים אותו בנושא החשוב ביותר – החזרת החטופים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות מדינה שמפקירה את בניה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר 59 חטופים ישראלים בגיהינום של עזה. אני אומרת למשפחות החטופים ולמשפחות הלוחמים: אנחנו לא מוותרים על החטופים, אנחנו לא מוותרים על הלוחמים, אנחנו לא מוותרים על המדינה שלנו. אנחנו כאן, ונילחם עליה. המאבק שלנו לא ייפסק, ונחזיר את כולם הביתה. אנחנו לא נפסיק לזעוק, לא ננוח ולא נוותר. משפחות החטופים לא לבד, כי אנחנו איתן, ונמשיך להיאבק למענן ולמען עתידנו. תודה רבה.
1,303 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.