קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב בראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, האמת היא שלפני שעליתי לפה, ראיתי שיש פרסום בערוץ 13, אני רוצה רגע להקריא לכם. מדובר על שיחה בין קרוב משפחה של חטוף לבכיר המעורה במשא ומתן. אני מקריאה לכם:
קרוב המשפחה: למה המשא ומתן תקוע? אני מרגיש שהם מופקרים. הבכיר: חמאס מתפשר על הרבה מרכיבים במשא ומתן חוץ מסיום המלחמה. הדרג המדיני לא נותן מנדט לעסוק בסיום המלחמה בשביל להחזיר את כולם. כן, שמעתם מה אמרתי? הוא לא נותן מנדט לעסוק בסיום המלחמה בשביל להחזיר את כולם. זאת אומרת, לא הכי חשוב להחזיר את החטופים. קרוב המשפחה: אז מה יהיה? נחזור להילחם על הראש של החטופים שוב? 41 מתו במהלך המלחמה, חמאס הרי מסכים לרדת מהשלטון. מה זה אומר בכלל פירוז הרצועה מנשק? הבכיר: חמאס מבין שלא יוכל להישאר בשלטון ומוכן לממשלת טכנוקרטים.
זאת אומרת הלכה למעשה אומר הבכיר במשא ומתן: חמאס מסכים לרדת מהשלטון, מה שכמובן ממשלת ישראל וכולנו רוצים, אף אחד לא רוצה לנהל שיח עם חמאס בתור גוף שלטוני. הבכיר: ההחלטה של ישראל להגדיר כמטרה את פירוז הרצועה מאפשרת לדרג המדיני לשחק עם המילים בגרסאות שונות ולהכשיל את העסקה. קרוב משפחה: מה הסיפור של עסקה קטנה עם האמריקאים? נראה שהם פועלים יותר מממשלת ישראל. הבכיר: הם חותרים להוציא את האזרחים שלהם. ברגע שהם ישתחררו, המעורבות שלהם באזור תפחת.
אני לא יודעת ממה להתחיל בתוך הפרסום הטרלללי הזה, מזה שלאמריקאים יותר אכפת מהאזרחים שלהם מאשר לממשלת ישראל, שהפקירה אותם, שבמשמרתם קרה לנו הטבח הנורא הזה ואסון 7 באוקטובר, או זה שהחמאס אומר שהוא מוכן לא לשלוט בעזה ביום שאחרי, אבל ממשלת ישראל חושבת שיותר חשוב לעשות דברים אחרים ולהשתמש במושגים לא מציאותיים ולא קיימים של ניצחון מוחלט מאשר לשחרר את החטופים. וזה כשאנחנו יודעים ש-41 מתוכם כבר נרצחו או נהרגו במנהרות החמאס – נלקחו בחיים, ונרצחו שם, זאת אומרת, 41 עולמות שיכולנו כמדינה להציל. אין פעם שאני אסתכל בבית הזה לגיל דיקמן, או לשי דיקמן, בני הדודים של כרמל גת – אין פעם שאני אסתכל להם בעיניים ואני לא אשפיל מבט. ואני לא ראש ממשלת ישראל, אני לא ממשלת ישראל. אני מסתכלת עליהם ואני מתביישת. אני מתביישת שבת הדודה שלהם נרצחה בדם קר, הוצאה להורג בשבי, כי לא הוצאנו אותה, כי זה לא היה בראש סדרי העדיפויות של הממשלה.
היום תפסתי את עצמי בזמן הנאום של ראש הממשלה פה בדיון 40 החתימות, ורציתי לדפוק את הראש בקיר מהדברים שיצאו לו מהפה – כאילו מציאות אחרת לגמרי, איזה משקפיים שהם שמים, והם רואים מציאות אחרת לגמרי ממה שאנחנו חיים פה. איך זה יכול להיות שראש הממשלה – –
כן, פשוט לה-לה לנד, זה הביטוי. – – מדבר פה על דמוקרטיה? אמרתי לעצמי, מה? אתם מעבירים היום חוק של הפיכה משטרית, אתם משתלטים על הרשות השופטת, הופכים אותה לעושת דברם של הפוליטיקאים, ואתה מדבר איתנו על דמוקרטיה? מתה הבושה, מתה האירוניה. מה זה?
עומד פה, כולו זחוח, מבסוט מעצמו, עף על עצמו, על ההישגים של הממשלה שלו: עוד לא היו לא היו ממשלות עם הישגים כאלה. נכון, כמו שאמר ראש האופוזיציה, לא היו. לא היו ממשלות 7 אוקטובר; לא היו ממשלות של הטבח הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. זה היה פשוט מחזה בלתי נתפס של ניתוק מהמציאות, של הנדסת תודעה, של משחק מילים כדי לשחק בציבור בישראל ולספר לו איזה סיפור מומצא שהכול פה מהמם ודבש ונהדר, ובעצם כולנו צריכים לנשק לו את כפות הרגליים ולהודות לו – להודות לו על 7 באוקטובר, להודות לו על הטבח, להודות לו על הפקרת החטופים, להודות לו על העלאת המיסים, על הכלכלה קורסת שלנו, על חוק השתמטות המוני, על הפיכה משטרית, על ההפיכה התקשורתית. בטח, יש לנו הרבה על מה להודות. ממשלה – באמת, תקופה של ניסים, כמו שנאמר פה על ידי כמה האנשים.
והיום אני שומעת חברי כנסת מהקואליציה, שרים, וכמובן ראש הממשלה, שגם אמר את זה, שמדברים על לא לציית לפסיקת בג"ץ. אני אומרת לעצמי: מה, הממשלה בקולה אומרת לציבור שהיא לא תציית לחוק, למי שאמון על החוק, אז מה אומרים לציבור, שזה בסדר לא לציית לחוקים? אז מה יקרה כאן מחר בבוקר? האזרחים לא יצייתו לחוקים ונחיה פה באנרכיה? כי זה מה שאתם עושים. בעצם זה שאתם אומרים שלא תצייתו לפסיקת בג"ץ, אתם מצפצפים על שלטון החוק, אתם מצפצפים על החוק בישראל, למה שאזרחי ישראל לא יצפצפו על החוק? נשאלת השאלה, אני לא מבינה, מה עובר להם בראש? זו האנרכיה. זו בדיוק האנרכיה. איפה יהיו האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית? מי ישמור עלינו? מי ישמור על מיעוטים? מי ישמור על הלהט"בים, יוראי?
אני שומעת אותך מתבטא בלי סוף בנושא הקהילה הלהט"בית, שכמובן אתה מייצג אותה, ועושה את זה בצורה מעוררת השתאות. אני מסתכלת על העבודה שלך ועל המאבקים והמלחמות שלך, ואני אומרת לעצמי: מה יהיה ביום שאחרי, יוראי? מה יקרה? לא תוכלו יותר להקים משפחות? לא תוכלו להתהלך בחופשיות? לא תוכלו להחליט את מי אתם רוצים לאהוב, איך לאהוב אותם, כמה לאהוב אותם, באיזה אופן? לא תוכלו? יגידו לכם איך? איפה אנחנו חיים?
תסמכו עליי, כן. כן, בצלאל סמוטריץ' אמר עוד כמה דברים, אני רוצה להזכיר לך. אני יכולה לתת הרבה דוגמאות לאמירות שלו, כמו למשל לפני שבוע, אם אינני טועה, שהוא אמר ששומעים יותר מדי את משפחות החטופים. אתם יותר מדי פה ושומעים אתכם יותר מדי. זו באמת אמירה שהיא ראויה לשר האוצר בישראל, בזמן שבתקופת ממשלתו היה פה טבח 7 באוקטובר. מאוד מאוד הגיוני. היום גם הבנתי שהשר דודי אמסלם דיבר על כך שצריך להכריע את השמאל. להכריע את השמאל. מה זה בדיוק אומר להכריע את השמאל? מעניין אותי למה אתה מתכוון. מה המשמעות של המילים שלך? באיזה אופן נכריע את השמאל – נצא למלחמת אחים?
אז הוא קורא לנו לצאת למלחמת אחים שבה אנחנו נהרוג אחד את השנייה, עם ישראל, העם היהודי? לזה הוא קורא? מה זה נכריע את השמאל? השמאל הוא אויב שלך בתוך המדינה שלך?
אז נשאלת השאלה, לאן הממשלה הזאת הביאה אותנו? היא הביאה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים בתוך המדינה שלנו. לא מספיק כל החזיתות והאויבים מסביבנו, מדינה מוקפת אויבים, הדמוקרטיה היחידה – בינתיים – במזרח התיכון, עכשיו הם גם מביאים לנו את החזית הפנימית, שהיא מסוכנת מאוד לקיומה של מדינת ישראל.
כשאני מסתכלת על המפגינים כאן מחוץ לכנסת ובעוד הרבה מקומות – ואני כמובן פוגשת אותם כבר שנים ברחובות – אני מדברת עם האנשים האלה; אזרחים פטריוטים, ציונים, אנשים שמשרתים בצבא, אנשים שמשלמים מיסים, אנשים שנותנים הכול למען המדינה, שכמובן התייצבו ב-7 באוקטובר בלי שאלה, ומאז למילואים. ועליהם כל הזמן מטנפים, כל הזמן מטנפים עליהם, כל הזמן מעלילים עליהם, כל הזמן מתעללים בהם וממציאים עליהם, שוב, בהנדסת התודעה ובמשחקי המילים שמשתמשים. למה? למה? למה אתם לא מסוגלים לקבל שבמדינה דמוקרטית אפשר, וזה בסדר, להפגין ולהביע דעה אחרת משלכם?
לעומת זאת, הממשלה הזאת באופן שיטתי מפרקת את יסודות המדינה הזאת. מפרקת את הדמוקרטיה, מפרקת את הרשות השופטת, מפרקת את הכנסת, עושה שימוש – במקום שתהיה הפרדת רשויות הגיונית, הרשות המבצעת משתמשת ברשות המחוקקת כמו איזה בובה על חוט כדי לקדם מהלכים שהממשלה בעצמה לא יודעת לקדם. אנחנו רואים את זה בכל הצעות החקיקה הפרטיות שבאות להחליף חקיקה ממשלתית שהם לא מצליחים להביא, אם זה בהפיכה התקשורתית, אם זה ההפיכה המשטרית. כל מיני חוקים הזויים – חוק המתנות, חוק החסינות. במה אתם מתעסקים? בכל יום כשאני קמה, אני אומרת לעצמי – אם אני קמה, כי אנחנו הרבה בלילות לבנים פה, ערים בלילות. אבל בכל פעם אני שואלת את עצמי: במה הממשלה הזאת מתעסקת?
לדוגמה היום, לא מספיק העבירו את תקציב הביזה הנוראי הזה, שמעודד השתמטות המונית, שגוזר גזרות כלכליות על עם ישראל, שמצמצם תקציבים לאיפה שצריך אותם באמת ומעביר כספים קואליציוניים מושחתים, הכול בשביל שרידות פוליטית, הממשלה הזאת מתעסקת עכשיו גם בהפיכה המשטרית. יום אחרי הם מביאים לנו את החוק הזה, שבא להשתלט על הרשות השופטת ולהפוך את השופטים לאיזה דרדלה של הפוליטיקאים והממשלה. כאילו אין לנו בעיות במדינת ישראל, כאילו אין לנו חטופים, כאילו אנחנו לא במלחמה, כאילו אין לנו חיילים בשדה הקרב, כאילו המילואימניקים שלנו לא נקראים שוב ושוב ושוב ושוב בצווי 8 והם כבר גמורים, והעסקים שלהם גמורים, והבתים שלהם גמורים, והבריאות הנפשית שלהם גמורה ומה לא, וכל כך הרבה דברים קורים במדינה שלנו שצריך לטפל בהם ולהתעסק בהם, אבל לא, בזה הממשלה תתעסק – בחוקי ההפיכה המשטרית.
היום, אתם יודעים, אנחנו פגשנו אימא – כמה חברי הכנסת ביש עתיד, ישבנו ונפגשנו עם אימא של לוחם שנפצע קשה, פגיעת ראש, במלחמה. והיא הקימה עמותה מקסימה ומופלאה שנקראת "אימא לביאה", כי מה לעשות – אני כמובן לא מזלזלת לרגע באבות, אבל מסתבר שבמרבית המקרים מי שנמצאות בבתי החולים ועוברות את כל התהליך השיקומי עם הפצועים אלו בעיקר האימהות. צריך שאחד מבני הזוג לפחות ינסה להמשיך לפרנס את הבית, כי החיים נעצרים הרי, ויש מציאות חדשה בבית. היא סיפרה לנו על התהליך הזה שהיא עברה עם הבן שלה ועל הקשיים שנקרו בדרך. ויש מעל 700 פצועים קשה ומעלה, זאת אומרת קשה, קשה מאוד, אנוש, שהחיים שלהם השתנו, כנראה לעד. הלוואי, אמן, שכולם יחלימו וישתקמו, אבל אלו פציעות שילכו איתם שנים קדימה. חלקם קטועי גפיים, חלקם פגועי ראש – יש הרבה מאוד סוגים של פציעות – חלקם איבדו את הראייה, את השמיעה, כל מיני סוגים של פציעות. ואפילו לגבי הבן שלה, היא סיפרה לנו שיש לו המון המון רסיסים גם בראש, במוח ובתוך העיניים, בכל מיני מקומות.
ומייד שאלנו אותה: מה, לא יוכלו להוציא את הרסיסים? היא אמרה: לא, אי-אפשר לגעת בהם, ואנחנו רק מתפללים שהם לא יזוזו. זאת אומרת, הבן שלה ימשיך לחיות עם זה גם אחרי שהוא ישתקם ופחות או יותר ינסה לחזור לחיים נורמליים, הוא ילך עם הרסיסים האלה לכל חייו. אני לא יודעת איך זה ישליך על בריאותו בהמשך הדרך. אבל היא סיפרה לנו על הקושי של המעטפת המשפחתית. כמובן שיש את החיילים הפצועים עצמם. הם מקבלים מעטפת ממשרד הביטחון, ועושים עבודה מאוד גדולה כדי לעטוף אותם מכל הכיוונים, גם בריאותית, גם נפשית, שיקומית וכו', אבל יש איזו התעלמות מהמעטפת, מההורים, מהמשפחה – שגם החיים שלהם השתנו, שהחיים שלהם נעצרו, והם לא מקבלים מהמדינה שום תמיכה.
אז מה המדינה חושבת, כשהחייל הזה נמצא בשיקום אף אחד לא ילווה אותו? מישהו מהמשפחה לא יעשה איתו את הדרך? צריך לדאוג גם למעטפת. זה מאוד מזכיר לי את מה שקורה עם החטופים ומשפחותיהם. יש איזו מעטפת לחטופים ששבים – שגם שם אני רוצה להזכיר שיש חטופים שמנהלים קמפיין לגיוס המונים, שזו הזיה מוחלטת שהם צריכים לעסוק בזה במקום שהמדינה תעשה כל מה שהיא צריכה כדי לפצות אותם על ההפקרה הזאת. במקביל, המשפחות שלהם – נעצרו להם החיים. ההורים, האחים, הסבים, בני הדודים, כולם התגייסו למאבק להשבת החטופים. הם עצמם עוד צריכים להשתקם ממה שקרה להם, המשפחות, והם בכלל לא התפנו לזה, כי הם במאבק להשיב את החטופים. וגם להם אין מעטפת, אין הכרה מהמדינה. זאת אומרת, למדינת ישראל יש באמת הרבה במה לעסוק, אבל לא, היא בוחרת לעסוק בהפיכה המשטרית, היא בוחרת לעסוק בתקציב הביזה, היא בוחרת לעסוק בחוק השתמטות המוני, להביא לנו חקיקות הזויות כגון חוקי מתנות, חסינות, הפרדה מגדרית באקדמיה ועוד,ועוד ועוד הזיות למיניהן. ואני שואלת את עצמי, היום באמת הרגשתי לרגע – שלום, אדוני, היושב-ראש החדש.
שאלתי את עצמי, האם ממשלת ישראל בעצם מתייחסת לאזרחים שלה בתוך המדינה כאילו הם האויבים שלה? במקום שהם יתייחסו ויתעסקו באויבים שלנו מסביב הם מתייחסים לאזרחים של עצמם כאל אויבים, והם במתקפה חזיתית מטורפת על האזרחים שלהם שאותם הם אמורים לשרת. אבל המילים להיות משרתי ציבור, בקואליציה ובממשלה הזאת – זה מהם והלאה, זה בכלל לא בלקסיקון, המושגים של לשרת את הציבור.
קודם כול, יש חברי כנסת שכן – – –
אתה יודע מה אני מצפה? ואני אגיד לך, קודם כול, אני מעריכה שאתה עושה עבודה למען הציבור, למרות שזאת עבודתך וזו עבודתי ולשם משלמים לנו ולכן אנחנו פה.
וזו זכות ושליחות, אף אחד לא צריך להגיד לנו תודה. אבל יחד עם זאת אני רוצה להגיד לך, אתה יודע מה אני מצפה ממך? אני מצפה ממך שכמו שהמפלגות בקואליציה דופקות על השולחן בסחיטות לכספים קואליציוניים ובלהפיל את הממשלה על זה ועל ההוא, אני מצפה מכם שתדעו לדפוק על השולחן לראש הממשלה ולהגיד לו: שומע, אם אתה לא סוגר הסכם להחזיר את 59 החטופים והחטופות, אנחנו מפילים את הממשלה. לזה אני מצפה מכם, כי זה הדבר המוסרי, הנכון הערכי לעשות, ואת זה אתם לא עושים. עוד לא ראיתי מפלגה אחת, מפלגה אחת בצד הזה שדפקה על השולחן ואמרה: זה נגמר, עכשיו אתה סוגר את ההסכם הזה.
ותגיד, 41 החטופים – אנחנו חלוקים מאוד, בהחלט.
בסדר גמור, אני גם מנהלת איתך שיח. עצם העובדה ש-41 חטופים וחטופות נחטפו בחיים ונרצחו או נהרגו בזמן השבי שלהם אומרת שלא תמיד הלחץ הצבאי עובד. לפעמים זה הפוך. ששת הנרצחים במנהרה נהרגו, הוצאו להורג בדם קר כי הצבא התקרב למנהרה. אז אני לא מוכנה לקנות את הטיעון הזה, כי זה הורג לנו חטופים. באמת, החיילים שלנו הם קדושים, הצבא שלנו מופלא, אין לי טענה ועשירית טענה אליהם. הם מדהימים ועושים עבודה נפלאה, אני מעריצה אותם. הבת שלי חיילת. אני פשוט אומרת, הטיעון הזה שרק הלחץ הצבאי יביא את החטופים לא מחזיק מים. הם מתים שם, הם נרצחים שם.
עומדת פה לישי מירן, אשתו של עמרי מירן, שעדיין חטוף בעזה, שיש לה שתי ילדות קטנטנות בבית, מול השרה סטרוק, שמהנהנת לה ככה, כמו רובוט, ואומרת לה: אוי ואבוי לך אם הבעל שלי לא יחזור בחיים כי את לא נותנת את היד שלך לעסקה. את דנה אותו למוות. איך אפשר להתמודד עם הטיעון הזה? אתם דנים אותם למוות אם אתם לא מחזירים אותם עכשיו. אני לא מצליחה להבין איך אדם עם מצפון מסוגל לחיות עם עצמו כשהוא דן את האנשים האלה למוות. אזרחים שלנו, חיילים שלנו שהופקרו ב-7 באוקטובר, חלקם נלקחו בפיג'מות, יחפים, חלקם שירתו את המדינה. איך אנחנו לא מצילים אותם? איזו מדינה אנחנו? איזה יהודים אנחנו? אני לא יכולה לחיות עם זה. אני לא ישנה בלילה מזה, המצפון שלי הורג אותי, ואני לא מקבלת את ההחלטות.
אני באמת, אני אומרת את זה מדם ליבי: תעשו את הדבר הנכון, תפסיקו להתעסק בכל מיני חוקים וכל מיני דיונים על דברים לא רלוונטיים. מה שרלוונטי זה להציל אותם. כמו שכל חייל שלנו הוא עולם ומלואו ועם כל "הותר לפרסום" הלב של כולנו מתפרק לרסיסים, כי הוא שלנו, הוא משלנו, הוא אח שלנו. היא אחות שלנו, ככה החטופים שלנו. בשבוע האחרון ירד הסיקור על החטופים ב-76%. זה לא נורמלי, זה צריך לפתוח כל מהדורה, זה צריך לפתוח כל מליאה, זה צריך לפתוח כל ועדה וכל כתבה וכל במה. איך אפשר להפקיר אותם? תודה רבה.
2,296 מילים של שלי טל מירון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.