קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, כבוד השרה, אני עומדת עכשיו על הבמה הזו כאשר בחוץ מתחוללת מחאה נגד רמיסת הדמוקרטיה ורדיפת מי שאמורים להיות שומרי הסף בכל משטר דמוקרטי. כשאנחנו, הציבור הפלסטיני אזרחי מדינת ישראל, שומעים את הקריאה להצטרף למחאה, אנחנו לא אדישים. אנחנו גם לא עומדים בצד. מעולם לא עמדנו בצד. יחד עם זאת, אנחנו לא עיוורים למה שמנסים להסתיר מתחת לפני השטח. כשאנחנו שומעים את הסיסמאות במחאה, אנחנו גם שואלים: איזו דמוקרטיה? של מי ועבור מי?
שנים על גבי שנים אנחנו מעמידים מראה מול החברה הישראלית שהרוב מסרב להסתכל בה, ומזכירים שמעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה אמיתית לפלסטינים – לא האזרחים ולא אלה שתחת הכיבוש; ושההפיכה המשטרית לא התחילה עם מתווה לוין-סער, היא רק הקצינה, והיא התחילה לאיים גם על יהודים, שהרגישו מוגנים עד היום. היום מרגישים שהשטיח נשמט לכם מתחת לרגליים. האמת, אני מבינה את תחושת האימה והתסכול של המוחים. שנים של דמוקרטיה למראית עין, עם זכויות בעיקר ליהודים, מתנפצות לכולם בפנים. וכעת, כמו טובע הנאחז בקש הם מנסים להיאחז במעטפת החלולה של הדמוקרטיה שמעולם לא הייתה.
שנים נאבקנו ליצוק תוכן למעטפת החלולה הזו, ולא היה כמעט מי שיקשיב. ממשלות ישראל לדורותיהן הוליכו את הציבור היהודי שולל, והציבור הלך שבי אחרי מנהיגים ששיקרו לו בפנים, בדיוק כמו שקרה היום אחר הצוהריים. עמד פה מי שנחשב מנהיג, המנהיג, ושיקר לפחות למחצית מהציבור, שיקר במצח נחושה. הייתי מאוד שמחה אם כל המודאגים, ובצדק, היו מצטרפים למאבק שלנו. הרי הדרישה כל הזמן היא שאנחנו נצטרף למאבק. המאבק שלנו הוא לא להגן על הסדר הישן אלא לפרק אותו מהיסוד, לבנות סדר דמוקרטי אמיתי.
אני מציעה שתעצרו רגע ותבינו על מה אתם נלחמים, שתעצרו רגע ותשאלו את השאלות ששאלנו את עצמנו מזמן: על איזו דמוקרטיה נלחמים? אני לא מבטיחה שהתשובות יהיו קלות, אבל מבטיחה שבלי להתעמת איתן, הסיכוי יישאר קלוש. האם זו דמוקרטיה כאשר מערכת המשפט מעניקה גיבוי לחוק הלאום הגזעני, להריסת כפרים, לשלילת אזרחות, למעצרים מינהליים, או לסיכוי, כל סיכוי, לשוויון לאומי ואזרחי? האם זו דמוקרטיה כאשר היועצת המשפטית לממשלה מציגה בגאווה – כן, בגאווה – שורה של הפרות חוק שחתמה עליהן, מהרעבה שיטתית של אזרחים נצורים בעזה ועד למעצרים פוליטיים של אזרחים ערבים? אותה יועצת משפטית שביחד עם פרקליט המדינה וכל מערך האכיפה נדמו אל מול אמרות של ח"כים ושרים ואזרחיים יהודים שמכשירות רצח עם וגירוש, אך פעלו במרץ נגד ערבים גם על סימון של לייק בפייסבוק.
האם זו דמוקרטיה כאשר הכיבוש נמשך, ההתנחלויות מתרחבות ומדיניות הסיפוח הופכת לעובדה מוגמרת בשטח? האם זו דמוקרטיה כאשר בג"ץ מאמץ את עמדת המשטרה בנוגע לקיום הפגנה נגד המלחמה בסח'נין או בנצרת? האם זו דמוקרטיה כשמנהיגי האוכלוסייה הערבית נעצרים על ניסיון לארגן עצרת מחאה בנצרת, אבל שרים בממשלה שרים ורוקדים בכנס הטרנספר בירושלים? האם זו דמוקרטיה כאשר פלסטינים אזרחי המדינה נעצרים או מושעים מלימודים על פרסום של כמעט כל דבר?
השאלות רבות, והתשובות אינן פשוטות למי שחי חיים שלמים באשליה של דמוקרטיה. העשורים של דמוקרטיה למראית עין בישראל וכיבוש זמני בשטחים הכבושים מאז 1967 מגיעים אל נקודת האל-חזור. מבוקשה האמיתי והמרכזי של הממשלה המסוכנת ביותר עד כה – ימנית, משיחית על כל מרכיביה – הוא לסתום את הגולל על הזכויות הלאומיות וזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. פרויקט זה כולל הרחבה משמעותית של ההתנחלויות, השתלטות דה יורה על שטחי C וסיפוחם, חיסול סופי של הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית והידוק של משטר העליונות האתנית היהודית משני צידי הקו הירוק על כל המשתמע מכך.
אנו רואים בשורת המהלכים הללו – ובראשם ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים, החקיקה ששוללת מבית המשפט העליון כל יכולת להתערב בחקיקה גזענית או בהחלטות שלטוניות, והכפפתו של מוסד הייעוץ המשפטי להלכי הרוח של הממשלה – יישום הלכה למעשה של ההסכמים הקואליציוניים הגזעניים שנרקמו לקראת הקמת הממשלה המסוכנת הזו. הסכמים אלה באים לידי ביטוי לא רק בשתי הצעות החוק שאנו דנים בהן הלילה אלא בלמעלה מ-100 הצעות חוק והחלטות ממשלה גזעניות, כולל הקמת מיליציות פרטיות של השר לביטחון לאומי והמורשע בתמיכה בטרור בן גביר, ייהוד הגליל באצטלה של משילות ויישום חוק הלאום וחתירה נגד הנציגות הפוליטית של הציבור הערבי בישראל עד כדי הוצאתה מחוץ לחוק. הרי הממשלה הזו יודעת שאם האוכלוסייה הערבית כולה תצא להצביע, תממש את זכותה ותצביע, לא תהיה שום אפשרות שהממשלה הזאת תחזור למשול. מדיניות של שנאה והדרת נשים; השתלטות על המוסדות האקדמיים בישראל וחיסול החופש האקדמי; יד קלה על ההדק כלפי האזרחים הערבים; חוסר מעש משווע עד כדי שיתוף פעולה אקטיבי עם גורמי הפשיעה וכנופיות הפשע בחברה הערבית; העמקת המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית. רק אתמול ראינו את תקציב המדינה, ורק היום ראינו עד כמה אכפת לראש הממשלה הזה מהפשיעה המשתוללת בחברה הערבית.
מהלכים פוליטיים אלה, סופם לפגוע בזכויות הציבור הערבי בישראל וקבוצות מוחלשות אחרות בחברה היהודית, שהודרו אף הן במשך שנים. צעדים אלה יקדמו גם את הרדיפה אחרי אנשי השמאל – ארגוני החברה האזרחית מאוימים בימים אלה לא רק בתביעות אלא גם בהצעת חוק – וכן רדיפת מתנגדי הכיבוש. הם יפגעו בזכויות העובדות והעובדים, יעמיקו את הפערים המעמדיים וישמשו קרקע פורייה לדיכוי על רקע מין, מגדר ונטיות מיניות.
כרסום היסודות הדמוקרטיים הקיימים החל הרבה לפני שורת מהלכים אלו של נתניהו, לוין ופורום קהלת. יסודות הכשל הדמוקרטיים נטועים עמוק בעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת, והוא מצוי בעצם כינונו של משטר עליונות אתנית ליהודים בלבד שעוגן בחוק-יסוד: הלאום, תוך שלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים משני צדי הקו הירוק והנצחת מעמדם כנתינים או כאזרחים סוג ב', זרים במולדתם.
אותו משטר עליונות אתנית שימש בין היתר גם ככלי להעמקת השסע בין יהודים לערבים. אנחנו יודעים, משני צדי הקו הירוק, שכל רשויות החוק פעלו ביחד ולחוד כדי לגרוע פעם אחר פעם מזכויותינו הלאומיות והאזרחיות. ההתכחשות לעוול הלאומי ולנכבה ב-1948; הממשל הצבאי שהונהג כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל בין 1948 ל-1966; שלילת הזכות להגדרה עצמית מהעם הפלסטיני באמצעות משטר צבאי כובש משנת 1967 ועד היום; הפקעת אדמות, השתלטות על רכוש וקניין – הכול במנגנון חוקי של נוכח-נפקד; שלילת זכות השיבה של הילידים שגורשו בנכבת 48', מניעת חזרתם של הפלסטינים אזרחי ישראל לכפריהם שמהם גורשו, כמו במקרה של מעל ל-400 כפרים, אבל במיוחד איקרית ובירעם, למרות שהייתה החלטה של בית המשפט העליון להחזירם; חקיקה של עשרות חוקים המעגנים עליונות יהודית בתחומי חיים מרכזיים ומדירים את הציבור הערבי ועוד.
דוגמאות אלה, לא הבאתי אותן סתם. אלה דוגמאות שמראות שמנגנונים פורמליים של הפרדת הרשויות לא הספיקו לכינון דמוקרטיה אמיתית שתכלול גם את המיעוט הערבי-פלסטיני. במובן זה, המאבק, המחאה, צריכה להיות למען דמוקרטיה אמיתית לכולם ולכולן. מאבק זה בוודאי אינו מתמצה בהגנה על עצמאותה של הרשות השופטת ותו לא, וגם לא בהגנה על היועצת המשפטית ותו לא. בית המשפט העליון מעולם לא היה שומר הסף נגד העמקת מפעל ההתנחלויות או על זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים אזרחי ישראל. אדרבה, גם הרשות השופטת, שעתה עומדת על כוונת ממשלת הימין המשיחית, יישרה קו בהרבה צמתים עם פועלן המפלה והמדיר של הכנסת ושל הממשלה. בית המשפט העליון מעולם לא היה שומר הסף של הזכויות האזרחיות והלאומיות של הפלסטינים אזרחי המדינה – בגושפנקא שהוא העניק לחוק הלאום, בהכשרת שלילת איחוד המשפחות הפלסטיניות, בפגיעה בזכויות הקניין, באשרור חוק הנכבה, בחוק ועדות הקבלה, בחוק החרם ועוד. בית המשפט העליון נתן יד להעמקת והרחבת מפעל ההתנחלויות, הכשיר גירוש קהילות פלסטיניות בחאן אל-אחמר ובמסאפר-יטא, אפשר את הקמת גדר ההפרדה הגזענית והתיר הכשר חוקי לעונשים קולקטיביים, למעצרים מינהליים, להריסת בתים, לסיכולים ממוקדים ועוד ועוד ועוד.
חרף האמור ולמרות התגייסותה של המערכת המשפטית באין-ספור הזדמנויות לטובת שימורו של משטר האפליה הגזעי וצמצום ההגנה על האזרחים הערבים, למעט בעניינים בודדים, אזרחיים בעיקרם – למרות כל זה, אנו מודעים היטב לסכנות האורבות בפתח כתוצאה משליחת ידה של ממשלת הזדון הגזענית אל תוככי הרשות השופטת. אנחנו מודעים לסכנות האיומות שבחיסול סופי של שולי הדמוקרטיה השבריריים ממילא. העם הפלסטיני, ובכלל זה הפלסטינים אזרחי ישראל, יהיו אלה אשר ישלמו את המחיר הכבד ביותר ממהלך כזה. המהלכים הבוטים וחסרי הרסן הללו כפי שאלה משתקפים גם בהסכמים הקואליציוניים – הרי המשמעות המעשית והעיקרית להם היא נטרול אחד הבלמים היחידים שנותרו מול הדורסנות של הממשלה ושל הכנסת. קבוצות מוחלשות נוספות – עניים, עובדים, נשים, אנשים עם מוגבלויות וכן אנשי שמאל יהודים המתנגדים לכיבוש – ישלמו גם הם את המחיר על צמצומן ועל ביטולן של נורמות המגינות על זכויות האדם והפרט.
עם זאת, תפקידה של מנהיגות פוליטית אחראית החותרת לדמוקרטיה עמוקה לכולם היא לחסום את הדהירה לפשיזם ודיקטטורה. תפיסת עולם פוליטית זו הביאה אותנו עוד מהיום הראשון של המחאה להבין כי יש לנו, לצד שוחרי הדמוקרטיה האמיתית, תפקיד חשוב והיסטורי להעמדת דברים על דיוקם. אנו מבקשים להציב מראה אמיתית אל מול מי שמבקשים, במכוון או שלא במכוון, לצמצם את ההשלכות הרות האסון של ההפיכה המשטרית בשאלת גבולותיה של הדמוקרטיה ליהודים בלבד, תוך התעלמות מוחלטת משורש הרוע והדיכוי האלים ביותר שמתרחש בארץ הזו בדמות כיבוש צבאי ואפליה גזענית.
עם זאת, אנו סבורים כי רבים ממנהיגי המחאה ותומכיהם מקרב האליטות הכלכליות והביטחוניות חפצים בשימור המצב הקיים. לעומתם אנחנו איננו חפצים בשימור של הסדר הישן והאנטי-דמוקרטי, ודרכנו היא דרך פירוק כל מבני הכוח הדכאניים. אנחנו רואים את חשיבותה של המחאה ההמונית והתקדימית נגד ההפיכה המשטרית. איננו ממעיטים מהמשמעות של יציאתם של מאות אלפי אזרחים ואזרחיות לרחובות כדי למנוע את כינונו של משטר דיקטטורי מלא. זוהי התנגדות אזרחית ראויה לדיקטטורה המתהווה. אנו מבינים את ממדיה המתרחבים של המחאה ומכירים בקריאת התיגר על מוסכמות שפעם היו בקונסנזוס ללא עוררין. אנו חייבים להציב בלב השיח הציבורי על דמוקרטיה את המשוואה המהותית ביותר: אין דמוקרטיה עם כיבוש; אין דמוקרטיה בלי שוויון מהותי לאומי, חברתי ואזרחי.
אין דמוקרטיה בלי אזרחות שווה לכולם.
המאבק שלנו נועד לייצר הבנה ציבורית שלא יכולה להתקיים כאן דמוקרטיה בצבע אחד וללאום אחד. מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה אמיתית בכל הנוגע ללא יהודים – הערבים הפלסטינים.
אני מבקשת לא להיכנס לדברים שלי.
אני מבקשת, אני לא רוצה להתווכח. אני רוצה להגיד את הדברים שלי.
אני מבקשת לקבל את הזמן שלי בלי הפרעה.
יוצאי צבא ושב"כ למיניהם, שמוכנים בכל עת להפציץ בעזה, בלבנון ובסוריה ולתחזק משטר דיקטטורה צבאית בגדה המערבית, מכריזים: עד כאן, רק כאשר משטר הדיקטטורה מגיע אליהם הביתה. כולם צריכים להפנים כי לא ניתן לתחזק דמוקרטיה בעוד עם שלם נאנק תחת מגפם.
איך אפשר להבין שעוברים בשקט על התבטאויות של שר הביטחון והמלחמה כץ, שאיים על כלל העזתים שהם הולכים לשלם מחיר כבד, ומה שעבר עליהם עד עכשיו הוא כלום לעומת המחכה להם?
זאת לא הערת ביניים, זה נאום, ונאום מסית גם כן.
מדיניות הימין הפשיסטית תובס רק על בסיס שותפות רחבה עם כלל האוכלוסיות המוחלשות על ידי מדיניות הממשלה, ובהם גם הערבים ותושבי הפריפריה, חילונים ודתיים כאחד, גברים ונשים. לכך, מטעם הדברים, על המחאה להציב גם את ההתנגדות להמשך המלחמה הנפשעת בעזה ובגדה ביחד עם הדרישה לשחרור החטופים, וכן ההשלכות המעמדיות והחברתיות של ההפיכה בראש המאבק בממשלת הימין. כי אין דמוקרטיה בלי זכות שביתה, מחאה, הפגנה ושוויון לכולם. אין אנו יכולים להיות אדישים כלפי מהלך שיש בכוחו לצמצם עוד יותר את מארג כלי המאבק שלנו. אנחנו לא מוותרים על שום זירת מאבק, לרבות הזירות העוינות לנו ולאג'נדה שבה אנחנו מאמינים. כמי שדוגלים במאבק עיקש, עקרוני, לצד אחריות לאומית ואזרחית, נמשיך לפקוד את כל זירות וחזיתות המאבק נגד המלחמה והטיהור האתני, נגד האפרטהייד, הכיבוש, הדיכוי המעמדי והפטריארכלי – –
– – ומשטר העליונות הגזעית והמחיקה של מעט המרחבים, המוסדות והזכויות הדמוקרטיים בישראל.
(אומרת בערבית: אולי תתחילי ללמוד ערבית.)
(אולי תדברי ערבית, כדי להרגיש טוב עם עצמך.)
1,810 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.