קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
נראה לאן נגיע. כבוד היושב-ראש, בכל יום בכנסת אני לובש חולצה של חטוף. הפעם אני לובש את החולצה של אלקנה בוחבוט, בן 35, עדיין חטוף, שחי בעזה, והשבוע קיבלנו סרטון קשה מנשוא, סימן חיים ממנו אבל גם זעקה גדולה על סבל גדול ושבר גדול. יש 24 חטופים בחיים, לפי מה שחושבים, והוא אחד מהם. הצורך להביא את החטופים שבחיים דחוף כדי להציל אותם.
אלקנה בוחבוט, בן 35 ממבשרת ציון, נחטף מהמסיבה ברעים. הוא עבד שם בצוות ההפקה של הנובה. נשוי לרבקה, שעלתה מקולומביה לפני שש שנים, ולהם ילד בן ארבע, ראם דוד, שאוחז בתמונת אביו ואומר: מתי אבא ישוב הביתה? אלקנה עסק בהפקת מסיבות, בין היתר במועדון האומן 17 ואחרים. רון לשם, אחד היוצרים של הסדרה אופוריה, סיפר שאת הדמות של אלקנה בסדרה יצרו בהשראתו. שובה לב, מלא חיים ואהבה וטוב. כמו אחרים מצוות ההפקה, אלקנה לא ברח להציל את עצמו אלא נשאר לסייע ולפנות פצועים, ואז נחטף. חבריו הטובים האחרים, התאומים אושר ומיכאל וקנין, שהיו איתו בצוות, נרצחו.
כבר באותו יום הגיע סרטון למשפחה שבו נראה אלקנה כפות, מוכה ומפוחד. השבוע פרסם ארגון הטרור חמאס סרטון של אלקנה ויוסף חיים. רבקה התייחסה לסרטון, אות החיים הוויזואלי הראשון שמגיע מאלקנה. היא אומרת כך: "קיבלנו שיחה מהקצינה שיצא סרטון, והיא שלחה לנו. הייתי עם הילד ועצרתי בצד ופרצתי בבכי", כך סיפרה על הרגע שבו נחשפה לסרטון. "זה לא בעלי, זה לא הבחור שנפרדתי ממנו ב-6 באוקטובר מהבית, עם החיבוק והחיוך", אמרה רבקה. "ראיתי שהפנים שלו נפוחות. והילד מאחורה אומר לי 'אימא, למה את בוכה? מה קרה?' אמרתי לו 'שנייה, חיים שלי', ובכיתי ובכיתי. אמרתי לו שאימא פשוט מתגעגעת לאבא. רציתי שיזכור את אבא איך שהוא ראה אותו בתמונות", הוסיפה רבקה. "חזרתי הביתה וכולם בשוק, כל המשפחה. הסתכלתי על הסרטון שוב ושוב, ראיתי פנים נפוחות. הוא כועס מאוד. הוא אומר שקשה לו מאוד. הוא אומר שהוא רוצה לחזור לאשתו ולבן שלו".
"אנחנו לא יודעים כמה זמן צריך לחכות שהחיים שלנו יחזרו להיות החיים הפשוטים שהיו לנו. חיים שלווים כמשפחה, זה מה שאנחנו צריכים כרגע", אמרה רבקה, והעבירה מסר לאלקנה. "אני רואה את הסרטון ואני מצטערת שהוא עובר את זה. לקחו לו את החופש. אולי הזמן הזה שהקשבתי לאנשים אחרים בשביל לשמור עליך – ואתה עדיין שם. זה כואב לי מאוד ואני לא מוותרת. אני קוראת לכל עם ישראל: אל תשאירו אותם מאחור. 59 משפחות, 24 חטופים שעדיין יש להם תקווה לקבל את האהובים שלהם בחיים. אני כבר לא יודעת מה להגיד לממשלה, זה פשוט כישלון. אני קוראת לציבור: ברגע שאנחנו ביחד, אנחנו עם שמנצח". איזה כוחות נפש יש לה לדבר גם על האחדות של עם ישראל ברגע הקשה הזה.
דבר שני שאני רוצה לדבר עליו זה חוסר היושרה של הממשלה ושל ראש הממשלה בהצגת המצב הביטחוני והכוונות הביטחוניות של מדינת ישראל. הרי ראש הממשלה השתמש בביטחון, שהוא רוצה להביא ניצחון מוחלט. אמר השר בן גביר שהוא לא ייכנס לממשלה אם לא תחודש הלחימה בעזה. ואני שואל את שניהם: איך הפסקתם להילחם בלבנון? חיזבאללה נשאר יותר גדול, יותר חזק ויותר מאיים מהחמאס. לחיזבאללה יש 100,000 לוחמים, מדברים על 40,000 טילים או יותר, והוא כל יום מתעצם, כי יש הפסקת אש בלבנון כבר כמה חודשים. זה ניצחון מוחלט? אתם הסרתם את האיום של חיזבאללה מתושבי הצפון? תושבי הצפון, אמרתם להם לחזור הביתה במרץ. מי ערב להם ש-40,000 הטילים האלה לא יחזרו? אבל מה, מטעמים מדיניים, שיקולים, ארצות הברית, צרפת, אינטרסים בין-לאומיים, אמרתם שישראל צריכה להגיע להפסקת אש בלבנון. עשיתם ניצחון מוחלט בלבנון? לא עשיתם ניצחון מוחלט. השתמשתם בשפה שהיא לא אמיתית. מכרתם לציבור וללוחמים אגדות שאתם תחסלו את חיזבאללה. השארתם אותו פגוע אבל עם שליש מהכוח שלו ועם רוב הלוחמים שלו, שליש מהטילים ורוב הלוחמים.
למה שם כן הפסקת אש? אם התנאי של בן גביר להיכנס לממשלה זה שתחודש הלחימה בעזה – על איזו לחימה? מה עושים בעזה? לא מלחמה, לא ארבע אוגדות מתמרנות. תוקפים, כמעט לא מתמרנים, ומחזיקים את פילדלפי ועוד כמה נקודות, אז אין באמת מלחמה בעזה.
אנחנו צריכים כמה חודשים של הפסקת אש כדי להביא את כל החטופים. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם הפסקת אש בלבנון, עם גורם צבא טרור יותר גדול מחמאס, עם עוצמות יותר גדולות, עם 40,000 טילים, עם 100,000 לוחמים, ואתם יכולים עכשיו להיות חודשים בהפסקת אש כי אין שם חטופים, למה אתם לא יכולים עם חמאס להיות בהפסקת אש חודשיים, שלושה? תביאו את החטופים שבחיים, ואחרי זה נילחם בהם.
כולנו רוצים לחסל את החמאס. כולנו מבינים שהמלחמה בחמאס ובחיזבאללה תימשך כמה שנים. למה לשקר שאתה מסוגל לעשות את זה בכמה חודשים? למה לשקר עם המושג ניצחון מוחלט כשאתה הפסקת להילחם בחיזבאללה, וגם בחמאס אתה עדיין לא נלחם? אתה מפציץ, אתה מחזיק את פילדלפי, אתה מחזיק איזה מרחב הרתעה, אבל אתה לא עושה מלחמה. אם אתה חי בשלום עם הפסקת אש עם אויב שהוא פי ארבעה גדול בעוצמות שלו בלבנון, משיקולים מדיניים – אני לא אומר שתילחם גם בחיזבאללה, אבל לשיטתך; אמרת שלא תפסיק, אבל אם הפסקת שם, שאין שם חטופים, למה אתה לא יכול להפסיק שלושה חודשים בעזה ולהביא 24 חטופים בחיים?
לא קיבלתי תשובה טובה, לא מראש הממשלה, לא מהשר בן גביר, על הכשל הלוגי, על השפה הלא-אמיתית ולא אמינה שהם מדברים בה עם הלוחמים ועם האזרחים. אם יש לך תשובה, אני אשמח. לא קיבלתי תשובה.
לא, אני לא חושב – אני אתייחס לחטופים – אני לא חושב שעסקה של חטופים תלויה רק בנו. האויב הזה אכזרי ועושה לנו עכשיו מלחמה על דעת הקהל בישראל ומפרסם את הסרטון. אני לא חושב שרק בנו תלויה עסקה של חטופים. אבל למה אנחנו צריכים להגיד שאנחנו לא יכולים להפסיק כמה חודשים בעזה בשביל חטופים אם אנחנו מול חיזבאללה, שפי ארבעה גדולים ומאיימים, מפסיקים מרצון?
לא, אבל למה אנחנו צריכים עכשיו לסכן את החטופים ולא להחזיר אותם? הם כן היו מוכנים, הם כן היו מוכנים להמשיך.
אז למה סיימו לחימה בלבנון? למה שם מוכנים לסיים לחימה?
הפוך. בשביל חטופים צריך לסיים לחימה.
פה אתה אומר שאין חטופים, אז למה אתה מסיים לחימה?
אומר ראש הממשלה: אני לא מפסיק לחימה, ואני לא מוכן להתחייב להפסקת לחימה. גם בן גביר אומר: אני לא אבוא לממשלה שמפסיקה להילחם. אז למה בלבנון הם מפסיקים, שניהם? אם הם לא יכולים לחיות בשלום עם המושג הפסקת לחימה, למה הם הפסיקו בלבנון? מי הכריח אותם?
אין לי בעיה. אתה יכול, אתה יכול.
אז קודם כול, בלבנון אין סיום לחימה, יש הפסקת לחימה. למה הפסיקו עכשיו בלבנון? אני ממליץ, אני בטוח שיש לך איתו קשרים טובים. גש לשר הביטחון, שב איתו. לדעתי אתה תחזור אחרת מעכשיו. מבחינת עזה, אני שב ואומר שאין הסכם שהחמאס מסכים עליו, של המשך החזרת חטופים, שלא מדבר על סיום לחימה מגובה בערבויות בין-לאומיות והחלטת מועצת הביטחון.
אבל אתה מסכים איתי שאם אתה מפסיק להילחם בחיזבאללה, שיש לו 40,000 טילים ושיש לו 100,000 לוחמים, והוא יכול לחדש לחימה והוא מחדש את המלאי שלו היום, אז זה לא ניצחון מוחלט.
אבל אנחנו בוחרים להפסיק להילחם בו.
אז למה אנחנו חושבים שבעזה אי-אפשר להפסיק לרגע כדי לשחרר חטופים?
לא, אמר בן גביר: אני לא בא לממשלה אם היא מפסיקה.
טוב, כנראה שלא נגיע לעמק השווה בדבר הזה, אבל הלוגיקה לא ברורה. דרוש עיון.
אני רציתי שנבין עד כמה הפקרנו את האזרחים, אנחנו כממשלה, כצבא, כהנהגה, ב-7 באוקטובר. לא רציתי לקרוא לכם את התחקיר הרשמי של הצבא. אני לא יודע למה הצבא לא מפרסם את הכול לציבור, גם לציבור יש זכות לדעת ולקבל את התחקירים. נכון היה שבשלב הראשון המפקדים ילכו ליישובים ויציגו את התחקיר, אבל ברגע שהם עשו את זה, היה צריך לפרסם את כל התחקירים שהוצגו לתושבים, וזה עדיין לא מפורסם, עדיין לא זמין לכנסת.
אתה בחוץ וביטחון, מלביצקי, לא? אני מציע לך לשאול: אם אזרחים כבר קיבלו מהצבא את התחקירים והם נסקרו בפניהם על ידי מפקדי צה"ל ביישובים, מדוע חברי הכנסת לא זכאים לקבל את התחקירים?
אני למדתי שכדי שיספרו את חברי הכנסת, צריך להיות נשכני. אם אתה נחמד, אז כנראה לא יספרו אותך. אז בחוץ אני נחמד; בוועדה אני קשוח.
אז אני נאלץ לקרוא את התחקיר כפי שהוא מתואר על ידי כתבים צבאיים כמו כרמלה מנשה ואיתי בלומנטל: "צה"ל פרסם את התחקיר על הקרב בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר, וקבע כי צה"ל נכשל במשימה של ההגנה על תושבי הקיבוץ. התחקיר קבע כי האזרחים נותרו לבדם מול מתקפת חמאס במשך יותר משש שעות, ורבע מתושבי הקיבוץ נפצעו, נרצחו ונחטפו. כוחות הביטחון הגיעו לשטח ניר עוז כ-40 דקות לאחר הזיהוי האחרון של המחבלים בקיבוץ, ולא נתקלו במחבלים בעת פעולות סריקה וחילוץ". זאת אומרת, לא היה שום קרב עם מחבלים שם. המחבלים עשו מה שהם רוצים, ברחו לעזה, נדמה לי שזה היה באזור השעה 13:30, 14:00. לפני זה, כף רגל של איש ביטחון או חייל צה"ל לא נכחה בניר עוז.
אמרו להם, לחבר'ה, לצבא, שאם קורה משהו, תוך עשר דקות, רבע שעה, כוח צבאי מגיע. אמרו לכיתות הכוננות: אל תגזימו, אל תעשו, אל תבקשו הרבה נשק וכו'; תוך עשר דקות, רבע שעה, יהיה כוח צבאי איתכם. שש שעות השאירו אותם בלי כוח צבאי.
"התחקיר קבע כי הכשל הצבאי בכך שלא הגיעו כוחות לניר עוז הוא לא כשל טקטי או ערכי אלא מערכתי. הכוחות לא נכשלו בניווט אל הקיבוץ וגם לא השתהו מתוך פחד וגם לא בחרו שלא להילחם. הכשל היה שהמפקדות לא הבינו" את המצב בקיבוץ, עד כמה הוא קשה במיוחד, ושנעשים בו "מעשי טבח וחטיפות בממדים עצומים. ולכן, לא תיעדפו באופן מיוחד שליחת כוח לניר עוז על חשבון מקומות אחרים.
"בזמן מתקפת חמאס, בבוקר שמחת תורה, היו בקיבוץ 386 תושבים, אורחים ועובדים זרים. 69 נרצחו, בהם שישה שנמלטו לקיבוץ ממסיבת פסיידק הסמוכה. 76 נחטפו לעזה, בהם 22 שנרצחו בשבי, וחמישה חטופים בחיים שעדיין שם – איתן הורן, אריאל ודוד קוניו, מתן צנגאוקר ופינטה נטפונג, עובד זר מתאילנד.
"רבע מתושבי הקיבוץ נרצחו או נחטפו" – כשאומרים: רבע מתושבי יישוב נרצחו ונחטפו, הטרגדיה הזאת, חס ושלום, אם הייתה פוקדת עיר בסדר גודל בינוני, של 20,000 איש – זה כמו 5,000 איש שנרצחו ונחטפו. זה השבר הגדול של היישוב הזה, שבר שקשה עד בלתי אפשרי לשקם ולתקן.
"ב-7 באוקטובר הייתה בקיבוץ כיתת כוננות, שארבעה מתוך תשעת חבריה נכחו בניר עוז, ובהם גם רבש"ץ הקיבוץ, לצד אזרחים בודדים המחזיקים בנשק אישי. מולם, 450 מחבלים שנשאו נשק רב הכולל תחמושת שנועדה לנטרל אמצעי איסוף של צה"ל, רחפני נפץ, נ"ט ומטענים.
"בתוך דקות ספורות, מאז פרוץ מתקפת חמאס, חיילי פלוגת נירים של גולני, שתפסו קו בקיבוץ עם צוות קרב משוריין, שני טנקים ונמ"ר, מצאו עצמם מול מתקפה מאורגנת, כשהם בנחיתות מספרית משמעותית. חברי כיתת הכוננות ואזרחים חמושים הוקפצו מבתיהם וניהלו, במשך שעתיים, לחימה מול מחבלים. חברי כיתת הכוננות היו בנחיתות מספרית משמעותית מאוד, ולמרות זאת לא ויתרו, חתרו למגע, הרגו מחבלים ונלחמו זמן ממושך, עד שנפגעו.
"כשעתיים וחצי מפרוץ המתקפה, הסתיימה הלחימה המאורגנת בקיבוץ, שאחריה התרחשו כמה אירועי לחימה בודדים על ידי תושבים חמושים בנשקם האישי. בעקבות כך, מחבלים רבים, שלא משויכים לארגוני טרור, הגיעו לקיבוץ וביצעו מעשי רצח, חטיפה, שרפה, פגיעה בנשים וביזה", בכל רחבי הקיבוץ. "יתרה מכך, מסוק הקרב הראשון שהגיע לקיבוץ נאלץ לעזוב חזרה לבסיס לאחר שנפגע מירי מחבלים. בהמשך הלחימה היו עוד ארבע גיחות של מסק"רים, שביצעו ירי על הציר שמגיע מרצועת עזה, ופגעו במחבלים רבים. מאש זו נפגעו גם תושבי קיבוץ שנחטפו, ואחת מהם נהרגה.
"בזמן שאחד משני הטנקים הגיע לשער הקיבוץ, כשלוש וחצי שעות מאז החלה המתקפה, חוסלו המחבלים שזוהו בכניסה. הכוחות בטנק דיווחו כי הם מזהים בקיבוץ מחבלים נוספים, אך למרות זאת, הטנק ירד להילחם עם מחבלים בגדר ונפגע. אחד מאנשי הצוות נפצע, מפקד הטנק המשיך להילחם פצוע, למרות תקלות טכניות בכלי", שלאחריהן הושבת. הטנק לא נכנס לשטח הקיבוץ.
מפקד פלוגת השריון דיווח בשעה 10:00 כי "הוא נע על הגדר כדי לחלץ את הנמ"ר היחיד, מכיוון שהמחבלים טיפסו עליו. מפקד הטנק הצטרף אליו. שני הטנקים הרגו את המחבלים שהיו על הגדר ובסביבתה, אבל בתוך הקיבוץ, בזמן הזה, היו טבח וחטיפות. לאורך כל שעות המתקפה היו ניסיונות מצד חברי הקיבוץ באופן פרטי, ועל ידי ראש הצח"י" – צוות חירום יישובי – "מול המועצה האזורית ומול גורמים נוספים, לדווח על תמונת המצב בקיבוץ. במפקדות לא הצליחו לגבש תמונת מצב ברורה של המתרחש בניר עוז, הן בשל הלחימה ב-60 מוקדים ושרשרת הפיקוד שקרסה, מהפלוגה ועד האוגדה, המפקדות שהיו תחת אש – ההיערכות הייתה של שגרה ולא של מלחמה. גם בציר קבלת ההחלטות האזרחי ובחמ"לי העורף במפקדות נוצר עומס".
בקיצור, אסון וטרגדיה שהקראתי רק חלק ממנה. אולי ניר עוז היא הסמל המרכזי לכישלון של 7 באוקטובר.
את הדבר האחרון אני מביא פה מהספר של חיים נבון, שעוסק בגבורתם של חללי ישיבות ההסדר. עשרות רבות של לוחמים מישיבות הסדר נפלו בקרבות, והייצוג שלהם בנופלים הוא פי כמה וכמה ביחס למספר שלהם באוכלוסייה. אנחנו רוצים לקרוא מה שאפשר מהסיפורים הראשונים של החללים של ישיבות ההסדר. אפרופו ישיבות הסדר – מדברים הרבה על גיוס חרדים לצה"ל, אבל בשקט בשקט הקמנו ארבע ישיבות הסדר לחרדים, עם יונתן רייס – אפשר להקים עוד איזה 60 או 80 ישיבות הסדר – ושם זה מגן על אורח החיים הדתי, ומלווים אותך בצבא. הדבר הזה פועל עשרות שנים. המתודה של ישיבות הסדר – אין שום סיבה שלא נקים עוד עשרות ישיבות הסדר חרדיות.
אז החלל הראשון בספר של חיים נבון – במבוא שלו הוא גם מזכיר את הפנייה של אחד הרבנים, הרב עמיחי גורדין, שצריך לזכור את החללים הללו; הוא גם מספר על הרב עמיטל, שביום הכיפורים, הישיבה שלו איבדה שמונה מתלמידיה. הוא הלך לרב ליכטנשטיין ואמר לו: קח את המפתחות של הישיבה, אני לא יכול יותר, אני חייב ללכת לבקר את החיילים בצבא. האובדן הזה היה כזה גדול בעבורו. ואחר כך הוא ספד להם וקרא להם "שמונה נסיכי אדם", והוא השתמש בביטוי "שימני כחותם על ליבך". ההבדל בין כתב לחותם הוא שכתב, רק כשתחבר אות לאות, תגלה במה מדובר; חותם – כל עוד לא הסרת, אתה לא מגלה כלום, ובמידה מסוימת, הסרת החותם זה פטירתו של מישהו.
שומע, הרב מרגי? הרב עמיטל, עליו השלום, זכית להיות איתו פה קצת כשהוא היה פה שר? זכית להיות איתו? הרב עמיטל.
אחרי רצח רבין הוא היה פה שר בממשלה. הוא היה ראש ישיבת גוש עציון, ישיבת הגוש הר עציון. הוא הזמין את הרב ליכטנשטיין, החתן של הרב סולובייצ'יק, להיות איתו ראש ישיבה ביחד. כשהוא איבד את החיילים ביום כיפור, הוא אמר לרב ליכטנשטיין: קח את המפתחות של הישיבה, אני חייב לנסוע לראות את הלוחמים, את החיילים שלנו.
ואז הוא כתב הספד לשמונת הלוחמים, והוא קרא להם "שמונה נסיכי אדם". הוא הוא דיבר על המושג "שימני כחותם על ליבך". הוא אומר: אם אתה שולח מכתב או קורא כתב, אז אות ואות ומילה ומילה, רק אז תגלה מה קורה, מה הכתב רוצה להגיד לך. אבל בחותם – משהו שיש עליו חותם – אין גילוי, רק הסרת החותם היא הגילוי. והוא דימה את זה קצת לכך שכשאדם עוזב את העולם, פשוט מגלים את הבן אדם. אתה בא לשבעה ופתאום אתה שומע אין-סוף סיפורים שההורים לא ידעו והחברים לא ידעו והאחים לא ידעו, איזו גדולה, איזו גדלות, איזה בן אדם היה להם בבית. מסירים את החותם. אז הוא השתמש בביטוי "שימני כחותם על ליבך".
אנחנו צריכים לשים את הגיבורים האלה כחותם על ליבנו. באמת, הספר הזה מנציח עשרות גיבורים, חללי צה"ל מישיבות ההסדר, וכמה שייתן לנו הזמן, נקרא על הראשון, אריאל אליהו הי"ד. הוא נולד בכ"ד בחשוון תשס"ד, נפל בכ"ב בתשרי תשפ"ד, בקרבות שמחת תורה ליד קיבוץ בארי. הותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות. גר במצפה יריחו, למד בישיבת ירוחם – גם הישיבה שלנו איבדה המון לוחמים, בצורה קשה מאוד. בילדותו של אריאל הייתה משפחתו בשליחות ארוכה בקהילה החלבית בברוקלין. אריאל היה הילד היחיד בקהילה שהיו לו פאות ארוכות. הצוות החינוכי של בית הספר חשש שהילדים יצחקו עליו ושאריאל יהיה נבוך. למעשה, אריאל היה גאה מאוד בפאותיו, והילדים האחרים כיבדו אותו מאוד. כשלמד בכיתה ד' הטילה המורה לביולוגיה משימה על תלמידים: לבחור אורגניזם מסוים, למדוד אותו ואז לחזור למדוד אותו אחרי חודש ואחרי שנה ולבדוק מה קצב הגדילה שלו. אריאל בחר למושא הניסוי את הפאות שלו. משפחתו החזיקה בתמונה שלו עומד באמצע הכיתה כאשר הוא מוקף בחברים וכולם יחד מודדים בסרגל בקפדנות את אורך הפאות. כשהיה בכיתה ז', עדיין בארצות הברית, אמר יום אחד לאביו: בנות השירות הישראליות עושות לנו בבית הספר חידון בהכרת ארץ ישראל. באיזו עיר עובר נהר הירקון – תל אביב, חיפה או אשדוד? הוריו נדהמו שאינו יודע, אך מנין היה יכול לדעת ידע כללי בהכרת העולם?
לעומת זאת, הוא צבר עוד ועוד בשנים הללו. הייתה לו אנגלית מושלמת. הוא ידע בעל פה את שמותיהן של 50 המדינות של ארצות הברית ושל ערי הבירה שלהן. בכל השנים גם קרא המון בעברית ובאנגלית. אך את מקורות הירקון למד להכיר רק אחרי שחזרה המשפחה לארץ. הוא החל ללמוד בישיבה התיכונית הזורעים בצפון, שהקים אותה אדם שמקושר לירוחם. אריאל התלבט מאוד בין ישיבת הזורעים לישיבת מצפה יריחו. אביו אמר לו: תיכנס לחדר, תחשוב חצי שעה, צא עם החלטה. אחרי חצי שעה יצא אריאל והכריז: הזורעים. אחרי נפילתו סיפרו חבריו איך קיבל את ההחלטה: הוא הטיל מטבע. לא ידעתי מה לבחור, אמר אריאל, אז נתתי לקדוש ברוך הוא להחליט.
לקראת בר-המצווה שלו למד אריאל עם אביו ארבעה מסדרי המשנה. בערב הודיע לאביו בשמחה: מחר נסיים לא ארבעה סדרים, אלא שישה. למדתי לבדי עוד שניים. אחרי בר-המצווה הוא החליט שהוא רוצה לסיים גם ש"ס גמרא. את הלימוד ערך בעיקר בשעות חופשיות במערכת במהלך נסיעות ובזמנו הפנוי. בכיתה י"ב, אחרי חמש שנות לימוד, חגג עם משפחתו וחבריו את סיום הש"ס. אריאל היה למדן מבריק וגם מתמיד. חבר ראה אותו פעם יושב באוטובוס לומד גמרא. הוא אמר לו: איזה כיף לך, אריאל, שאתה כל כך נהנה ללמוד וזה כל כך קל לך. אריאל ענה: זה לא תמיד קל לי, אני עושה את זה כי חשוב לי.
2,750 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.