קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, איפה המים שבירכתי עליהם? הינה. מאחר שלא שמעו: ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם שהכול נהיה בדברו.
25 דקות זה הרבה זמן ומעט זמן לכל מה שקורה כאן במדינה. אחד הדברים המאתגרים זה לגעת בנושאים – אתה יודע, עם כל הנושאים שעולים כאן במהלך היום, והכותרות.
כבוד השר מרגי, מה שלומך? אתה יודע, יש לי איזו שאלה שאולי, אתה יודע, בגלל שיש כאן קצת שקט, נוכל באמת לקבל תשובה. לפני שהייתי חבר כנסת הייתי סגן ראש עיריית בת ים, ועכשיו בקואליציה שלנו היו מש"ס – – –
בת ים. עבדנו כולם ביחד, ותמיד, כל הנושא של הגיוס – אתה יודע, זה מלווה אותנו כבר הרבה מאוד שנים, אבל תמיד כשעלה נושא הגיוס מהצד שלי אמרו לי: אתה נגד חרדים. הייתי חייב תמיד להוכיח את עצמי שאני לא נגד חרדים, אני בעד המדינה, ובתור סגן ראש עירייה הצלחתי להוכיח את עצמי, כי פעלתי גם לציבור החרדי וגם לציבור הכללי, כי לא הייתה לי איזושהי הבחנה בין ציבור כזה ואחר. לדוגמה, הייתי מחזיק תיק החופים, ובבת ים, כמו שאתה יודע, יש לנו חופים יפים ויש גם את החוף הנפרד. כשיצאנו לשיפוצים בחופי הים אמרו לי: תקשיב, החוף שלנו מצומצם, 150 מטר – אתה יודע, יש לנו את שר הפנים, גזרות החוף הן 150 מטר – ובגלל שהחוף הנפרד תחום בחומות, נקרא לזה, כדי שחלילה אף אחד לא ייחשף ביום נשים, ביום גברים, אמרו: בואו נגדיל את החוף, אז אמרתי, בואו נבדוק עם משרד הפנים כמה אפשר להגדיל – 224 מטר. הלכתי על הפרויקט – 700,000 שקל, ואני חייב לציין שזה כסף שעבר; חמש שנים ישב שם בקופה הציבורית.
חברת הכנסת מרב, אנחנו באמצע. תגיד לה – – –
בקיצור, כחלק ממסגרת שיפוץ חופי הים בבתי ים היה החוף הנפרד, והצלחנו לשפץ אותו ולהגדיל. ואז בא אליי בחור בשם דן ואמר לי: תקשיב, יש לי ילד עם צרכים מיוחדים. החוף אמור להיות נגיש.
מתוך שמונה חופים, אין חוף אחד, והחוף מחייב אותך מינימום שני חופים. אז אמרתי: יהיו שלושה חופים, ואנחנו נתחיל עם החוף הנפרד. עשינו שביל בטון, ומשביל הבטון עוד משטח פלסטיק עד המים, ודאגנו שיהיה כיסא. ואז פנו אליי בנות אולפנה ואמרו לי: תקשיב, כשאנחנו באות לים, זה לא נעים שיש שלושה, ארבעה מצילים בסוכת ההצלה, וכשהם יורדים למטה בלי החולצה, לא נעים לנו. אז אמרתי: בואו נצא בקול קורא למצילה, ואמרו לי: לא, לא מקובל עלינו שתהיה מצילה בחוף הים. אני רוצה לספר לך שאנחנו בבת ים, החוף הנפרד היה החוף הראשון במדינת ישראל שדאג שתהיה מצילה בימים של הנשים, כי היה אכפת לי מפניות הציבור, גם של החברה החרדית, כי אין לי הבחנה בתור נבחר ציבור – גם ברשות המקומית וגם כאן בכנסת ישראל אני מייצג את הציבור. אבל כאן, כשאתה מגיע לכאן, אתה מסיר מעצמך רגע, אתה יודע, את הציבור הכללי, ואתה צריך להסתכל לסקטור, אחרת אתה מפסיד. כי יש לך את הבייס, יש לך את המחנה, אלה שמאל, אלה ימין. ואני אומר לך, הכול חרטא, או כמו שסבתא אורה אומרת: דואה פרה. עכשיו, למה אני אומר את זה?
תסבירי לי, בואי, אחרי 43 שנים של טריפוליטאיות.
אני יודע, כן, נראה לי שהוא עשה את זה לפני החקירות ככה שתהיה לו ברכה. אז עכשיו אני שואל ברצינות: איך אנחנו יכולים, את כל נושא הגיוס – ינון, לא היית בהתחלה, ראשית הדברים הייתה שאיך זה שכשאנחנו מדברים על חוק גיוס, אנחנו הופכים להיות אויבי הציבור החרדי; איך אנחנו יכולים לשנות את זה ולבוא ולהגיד: שנייה, יש כאן איזשהו נטל על המדינה, ולא מתוך שנאת התורה ושנאת המגזר, אלא מתוך אהבת המדינה והארץ. ואני יכול להגיד לך: החברים הבת-ימים שלי, בני גילי, כולם עשו צבא, חרדים.
אז השאלה היא אם אני זה שמדבר שטויות.
אבל בסופו של דבר המציאות כאן היא כזאת שהמגזר החרדי מדברים כמקשה אחת, ואנחנו כל הזמן – יש כאן – כאילו שאנחנו שונאים. אני בא להגיד שאני לא שונא אף אחד, אבל אני רוצה שיהיה כאן שיתוף פעולה. תגיד: נאיבי, חדש, לא מבין עניין – הכול מתקבל על הדעת, אבל בסופו של דבר יש כאן אפליה לרעה, ואתה רואה את זה גם בתקציב. מילואימניקים שחזרו אחרי 300 ו-400 ימי מילואים, חלקם עם עסקים קטנים, שחזרו לעסקים סגורים – איפה התקציב הזה שהעברתם אתמול מתייחס לאותם מילואימניקים? עמד כאן שר האוצר ואמר: תקציב למילואימניקים, בשורה למילואימניקים. איפה הבשורה למילואימניקים?
אחד הדברים, ינון, שאמרתי כשנכנסתי להיות חבר כנסת: אני נלחם על זה שלא ייקחו לי את אלוהים. מפלגות לא מייצגות את אלוהים, וזה הבלבול שיש כאן בציבור. אתה תמיד צריך להצדיק את עצמך, להגיד: אני מניח תפילין, אני עושה קידוש בשישי. על מה? אלוהים לא שלכם, אלוהים שלנו. ועכשיו, איפה נכנס בשיח האמיתי הזה – – –
כי אם אנחנו לא נדאג – מעולם לא דאגו לנו. אנחנו כל שנה מבקשים שזה ייכנס בבסיס, מהיועצים המשפטיים. לא נותנים לנו את זה. גם השנה זה כמעט נכנס, רק שהם נתנו קריטריונים, וזה לא נכנס לנו. למה? ילד חרדי – עזוב, עכשיו, הוא ילד, לפני שהוא מתגייס. כשהוא יתגייס, נריב על השלב שהוא יתגייס. לא מגיע לו? ילד במעון, ילד בגן. הילד שלי לומד בקרוון, לא מגיע לו?
בוא נדבר על ילד, עם כיפה או בלי כיפה. ילד זה ילד, ולילד צריך לדאוג לבריאות ולרווחה ולחינוך.
אבל יש כאן הפרדה שאתם אומרים: אם לא נדאג לנו מי ידאג לנו. מי זה "לנו"? איך אנחנו רואים את ה"לנו" הזה, את ה"אנחנו", כמקשה אחת? איפה הפערים שאתה מרגיש בתור אדם חרדי ואני בתור אדם מסורתי?
אז אני אגיד לך איפה הפערים בינינו. בסופו של דבר, כשאתה רואה – כמו שאתה נתת דוגמה של אדם קיצוני שמניף את היד ואומר לאדם יהודי: אני אוריד לך את הכיפה, אני לוקח את זה לצד השני רגע. אנחנו תמיד, לצערי, מדברים על הקיצון. הקיצון אולי מייצג איזה קומץ קטן, אבל אותו אנחנו רואים. אבל היום, כשאנחנו יודעים שיש מי שעושה צבא ויש מי שלא עושה צבא, יש מי שמקבל קצבאות על זה שהוא לומד תורה, והוא מקבל כסף למעונות יום וסבסוד ועוד הרבה מאוד דברים, אז אין כאן בעצם איזון. והאיזון הזה, איך אנחנו יוצרים אותו? כי לא כל מי שלומד בישיבות הוא לומד תורה, ואת זה אני חושב שחלק מחבריך אומרים. האם אתה נחשפת לתמונות של הריקודים של "נמות ולא נתגייס" וכל השירים האלה?
השאלה היא אם אותם אנשים צריכים לקבל כסף ממדינת ישראל.
כמו שראיתי שהם קופצים, יש להם כושר טוב, לאותם אנשים צעירים.
יש לי שאלה אחרת: למה מתקצבים את אותן ישיבות של אנשים שמתנגדים ואומרים "נמות ולא נתגייס"?
אני מאמין באותה מידה כמו שאתה מאמין, רק שאני לא מבין איפה הפער שלנו בזכויות ובחובות שיש במדינה הזאת. אנחנו ראינו אחרי המלחמה הגדולה את מספר הפצועים, ואנחנו ראינו שהצבא, שהוא צבא חכם, גם מבין שהוא צריך צבא עם כוח אדם גדול יותר. ואיפה אתם נכנסים לתמונה? ואיך אנחנו משנים את השיח הזה, "אתם" ו"אתם" ו"אתם" ו"אנחנו"? איך אנחנו הופכים להיות ביחד? כמה נשחטו, נטבחו, ב-7 באוקטובר?
זה בדיוק מה שאני אומר. אנחנו ביחד. המכה הזאת שחטפנו, האסון הזה של 7 באוקטובר, זה האסון של כולנו ביחד. אף אחד לא בדק את סוג הדם שלנו, למי הוא הצביע בבחירות. שחטו את כולנו מעצם היותנו יהודים.
איך אנחנו שומרים על המדינה הזאת ואיך אנחנו גורמים לכך שיהיה לנו צבא חזק בלי לבטל את עולם התורה? או שגם וגם? איך מוצאים את שביל הזהב, הרמב"ם? איך משתמשים בתורה כדי לחבר ולא לפצל? כי כל השיח כאן זה "אתם" ו"אנחנו", גם אחרי 7 באוקטובר – ואני אומר לך, אומרים לי: מאיזה מחנה אתה? ואני אומר: אני לא ממחנה, אני כאן לייצג ציבור. ואם זה ציבור חרדי שצריך, ואם אני מתעסק במערכת בריאות הנפש ונסגר הסכם לפסיכולוגים שיחזרו לשירות הציבורי, זה נוגע גם בציבור החרדי, גם בציבור החילוני, בכל קצוות המדינה. לכל ילדי ישראל אנחנו רוצים שיהיה טוב. אבל אתה כאן אומר: אין מי שידאג לנו. ואני אומר: מי זה "לנו"?
עכשיו אנחנו מתקרבים לחג הפסח. כמה משפחות מתחת לקו העוני? מאות אלפים אם לא מיליון.
השאלה שלי, האם האנשים שלכם זכאים לתלושי מזון, או שהמדינה מסתכלת באופן גורף על כלל הציבור שזקוק?
ינון, לא רק הציבור החרדי מתגייס לחברה האזרחית בהתנדבות. אבל כמו שהוא מתגייס בהתנדבות, הוא צריך גם להתגייס לצבא.
של כולנו, אבל, של כולנו, זה לא רק של חרדים.
עוד פעם, עם נתונים שאני לא מכיר – – –
אני חושב שלפני החג הזה מדינת ישראל צריכה להסתכל על כל האזרחים בצורה שווה, ולמי שיש לו מחסור באוכל לפני החג, זה לא משנה לאיזו מפלגה הוא הצביע בבחירות. ואין את זה היום.
וכשאתה מדבר על זה שאומרים ולוקחים את הציבור החרדי – איך ראש הממשלה אמר? 1% מהתקציב מופנה לציבור החרדי. יכול להיות שתיאורטית זה נכון, אבל מה עם שאר הדברים שמקבלים מסך התקציב? כל השירותים – שירותי הבריאות, שירותי הרווחה – האם ראש הממשלה לקח את זה? עוד פעם, זה הדיון שאנחנו מפסידים בו. אתה יודע למה זה הדיון שאנחנו מפסידים בו? כי עוד פעם, זה כאילו נגד, ואני לא רוצה להיות נגד.
לא, אל תגיד "אנחנו". עוד פעם "אנחנו"?
נתתי לכם את הזמן. אם אתם רוצים, יש פרסה, תמשיכו. ינון, יש שיר של "שלווה בארמנותייך", של רביד.
יש שם משפט ממש יפה באמצע השיר: "תפילה בשבילי היא דבר רחב / והפרשנות שלי לתפילה היא מאוד מאוד רחבה". אני חושב שכל זמן שאתה מנסה לדייק את עצמך ולומר משהו בכנות, עצם הניסיון שלך הוא תפילה.
אני מתפלל שיהיה כאן טוב. השאלה היא איך אנחנו עושים את הטוב הזה ביחד ואיך התפילות שלכם והתפילות שלנו בסופו של דבר מנוקזות לאותו אלוהים. כי כל הזמן שואלים אותי: תגיד לי, כשאתה מברך על המים או כשרואים תמונה, לאיזה אלוהים אתה מתפלל?
אותו אלוהים. איך אנחנו דואגים שהמחלוקות הגדולות שיש כאן – וכרגע המחלוקת הגדולה ביותר לעניות דעתי זה הגיוס, גם בגלל החוסן הלאומי שלנו, גם בגלל הביטחון של המדינה שאנחנו צריכים לחזק – איך גורמים לזה שעולם התורה חלילה לא ייפגע? ואיך אנחנו דואגים לזה שיהיה לנו צבא חזק? יש לך תשובה, אדוני, חבר הכנסת? איך?
אפשר ללמוד תורה ובמקביל להתגייס לצבא? זאת השאלה.
האם אפשר גם ללמוד תורה – ואני בעד לימודי תורה, ואני בעד תלמידי חכמים, אבל אני גם בעד צבא ואני בעד שוויון, ואני בעד שיהיו כאן זכויות וחובות, ואני בעד שאנחנו נדבר על זה מתוך מקום של אהבת המדינה, ולא שנאה של דת, של אלוהים, כי אף מפלגה כאן לא מייצגת את אלוהים שלי. יש לנו את אותו אלוהים, והתפילות שלנו מגיעות לאותו מקום, אבל השנאה כאן והפילוג כאן, זה מה שהורג אותנו, וזאת הבעיה הגדולה שלנו, לא האויבים שמקיפים אותנו; האויב מבית, שלוקח את אלוהים, וכביכול הוא זה שמשרת את אלוהינו בדרך שלו, בזה שאני בא ואומר שאם חבר שלי מתגייס לצבא, או שכל אדם שמגיע לגיל 18, אתה אומר לי שבלי התורה אין לנו מדינה. השאלה – האם בלי צבא יש לנו מדינה? והתשובה יכולה להיות שגם וגם, שאנחנו יכולים ליצור כאן איזון לא ממקום של פילוג, לא ממקום של שנאה, לא ממקום שבא ואומר שאתם אוכלי חינם וכל האמירות שאני לא מתחבר לכולן – אבל במציאות, בשטח, כשאין גיוס, וכשקומץ – אם זה קטן או גדול – אומר: נמות ולא נתגייס, וכולנו – אני מבין שגם אתה, לפחות אחד או שניים, לצערנו – איבדנו חבר קרוב או בן משפחה, אנחנו לא יכולים לעבור לסדר-היום ולהגיד: חבר'ה, בואו נתקצב אותם, הם קומץ קטן, ופה 5,000 ופה 10,000, והם לא מייצגים אותנו, והם גם מפגינים נגדנו.
אנשים שרוקדים על הדם של החיילים שלנו, אסור לתקצב אותם, ישיבות כאלה. וזה לא הכלל, וזה לא כולם – פתחתי בדבריי שהחברים שלי מבת ים, חרדים, עשו צבא, ב-7 באוקטובר עשו מילואים, ואני רוצה שיראו גם אותם. ואם הם יכולים – עוד הרבה צעירים חרדים יכולים להתגייס לצבא וללמוד תורה, כי התורה היא של כולנו והמדינה היא של כולנו.
1,933 מילים של ירון לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.