קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת הישנים – – –
אני מזהיר אותך. יהיו דברי תורה.
אדוני היושב-ראש, לפני שנאמר דברי תורה, אני רוצה להקדיש לך שיר, שיר לך ולטלי גוטליב: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אז רנטה, מה נשתנה הלילה הזה מכל התקציבים? שבכל התקציבים יש רפורמות – – –
מה נשתנה התקציב הזה מכל התקציבים? עכשיו אני מדגיש – אופיר, אני מקדיש לך – מכל התקציבים.
השר. סופר, מה נשתנה התקציב הזה מכל התקציבים? בחצי השני לא תהיה לו ברירה אלא להקשיב. שבכל התקציבים יש רפורמות, מקדמי צמיחה, השקעה בתהליכים שיניעו את המשק, אדוני היושב-ראש, ובתקציב הזה – אפשר לזמר את זה – תמריצים חיוביים לאבטלה מרצון, תמריצים שלמים ללימודים ללא ליבה, לעידוד השתמטות מהצבא. יכולתי לשיר גם את זה.
בכל התקציבים יש אחריות פיסקלית. אתה יודע, פעם, כשנתניהו עוד היה אדם אחראי, הוא קבע את חוק הנומרטור – כמה מותר לתקציב לגדול – אבל עכשיו התקציב גדל והאחריות נעלמה והחוב לא מצטמצם, הוא גדל. והתירוץ של המלחמה הוא חלקי, כי בסוף בסוף, כשאתה לוקח כסף, ומשאיר משרדים גדולים, ושם כספים קואליציוניים, ומצרף את השותף הוותיק שלך בן גביר, שפעם אמרת שהוא לא יהיה שר בממשלתך, והוא גם מקבל אתנן, ומציע עוד קצת לאבי מעוז – שלא לקח עדיין – ולא מניע רפורמות כלכליות, וחורג מיעד הגירעון – שזו חריגה מהחריגה שסמוטריץ' קבע, ובוא, לא נעשו מאמצים גדולים לרסן אותה – כשאתה מגדיל את החוב – תחזיק את הסכום: 136 מיליארד שקלים הולכים למימון החוב, שזה דרך אגב למעלה מ-20%. היה פה ולדי לפניי, הוא איש הכלכלה. אני אומר לך, 136 מיליארד מתקציב של 620 מיליארד, כלומר יותר מ-20% מהכסף שלנו מממן את החוב שלנו. אנחנו מחזירים את הריבית על ההלוואות האלה, והילדים שלנו ישלמו אותן וגם הנכדים שלי ושלך ישלמו אותן.
ואנחנו משלמים על הירידה באמון העולמי בכלכלה, כי העולם לא מאמין בכלכלה שלנו ומזהיר אותנו. למה העולם הזהיר אותנו החודש שוב? המלחמה בעזה היא לא – גמרנו עם לבנון כמעט. באיראן אנחנו מטפלים, בחות'ים עוד נטפל, לא על זה העולם – העולם כרגע מתמחר את חוסר היציבות הפוליטית. אז תגיד: רגע, עבר תקציב, איזה חוסר יציבות? מה, הם לא רואים שיש לכם עוד שנה, לכאורה? הם מזהים – הם מזהים את הרעידות, הם מזהים את חוסר היציבות, הם מזהים את ההפיכה המשטרית. הם חושבים שזה רע לכלכלה הישראלית, ולכן גם יש ירידות בבורסה, אבל בעיקר, האמון העולמי בכלכלה הישראלית יורד. וכאמור, 5 מיליארד בכספים קואליציוניים שהולכים לתחביבים, ומשרדים ושרים מיותרים שנשארו בתפקידם.
אתה יודע, פעם הייתה לאורי אורבך, הייתה לו אבחנה יפה – –
זיכרונו לברכה. – – הוא היה אומר – נדמה לי שעכשיו זה היה עשר שנים. הוא אמר: מתי אתה יודע מה זה משרד אמיתי ומה זה משרד מומצא: אם זה משרד ה- – האוצר, או משרד ה- – הביטחון, זה משרד אמיתי; אם זה משרד ל- – לענייני ירושלים – אם זה משרד ל-, אז כנראה שמישהו ממציא את זה.
מדייק כחוט השערה. איש יקר. יצא לי פעם – הייתי במילואים והוא הגיע לסיור עם ועדת החוץ והביטחון, וזה הפליא אותי כמה אדם כל כך מצחיק יכול היה להיות כל כך רציני פתאום. הוא הכיר אותי כי הוא היה חבר של אחי הגדול, אז הוא פתאום ראה אותי על מדים. אדם מדהים.
יפה. סופר ואני – הוא עכשיו באוזניות – שירתנו באותם צנחנים, שירתנו באותה תקופה. הוא היה סמג"ד, דרך אגב, בסדיר שלו. אני הייתי מג"ד במילואים. אז באמת בדברים מסוימים אין הבדל.
אתה יודע, הציונות הדתית מחולקת.
אני מתנחל, אני גר באם ההתנחלויות, בכפר עציון.
כן. אני גר בכפר עציון, ההתנחלות הראשונה.
אז ארז, אני אסביר לך, "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".
אני חושב שמבחינה ציונית אין הבדל ומבחינה דתית אין הבדל. יש פילוח-פנים של הציונות הדתית שעושים הדמוגרפים בין ליברלים, מה שנקרא חרד"לים – חרדים-לאומיים – והאמצע. באמצע אני חושב שתמצא את הרוב, כמו תמיד. סמוטריץ' נחשב – – –
זה לא רק מקומות מגורים. לא לא, אצלנו בכפר עציון יש גם ליברלים וגם חרד"לים וגם מיינסטרים. הכול מהכול.
יש ניואנסים בליברליות. אני אומר בגאווה שאני ליברל. אני דתי, דוס ליברל. זו ההגדרה שלי.
ומתנחל, וביש עתיד, ומבין בכספי חרדים יותר טוב כמעט מכל חברי הכנסת פה.
זכיתי. וגם בגיוס חרדים לצה"ל. הייתה לי הזכות להקים שתי יחידות חרדיות שמתפקדות עד היום: בגבעתי, תומר, ב-2014, ובחץ, בצנחנים. הייתה לי הזכות להיות מהמקימים שלהם.
אז אדוני היושב-ראש, אחרי שדיברנו קצת דמוגרפיה – –
– – אז החשבונית מוגשת במלואה למשלמי המיסים. למשל, אדוני היושב-ראש, שאל פה נדמה לי ראש האופוזיציה את נתניהו – אני אשאל את זה אחרת: האם נתניהו של 2003, כדי לממן את המלחמה, היה בוחר לקחת יום הבראה מכל עובד, 400 נגיד ממורה, זה 400 שקלים ממשכורת חודשית. זה המון. הרי הייתי מורה תשע שנים. היית מוריד לי 400 שקל – – –
פה, בבית ספר פלך בירושלים לבנות, בית ספר דתי.
אם היית לוקח לי 400 שקל מהמשכורת – ואללה, זה חתיכת מכה למורה. יום הבראה, העלאת המע"מ ב-1% – לך אני לא צריך להסביר מה זה להעלות מע"מ לכל אזרחי ישראל, שזה המס הכי מעצבן כי הוא פוגע בעני כעשיר, אותו דבר; העשיר משלם את המחיר, העני משלם את המחיר. נורא. דמי הביטוח הלאומי, קיצוץ שכר בכל המגזר הציבורי, והסיפור הזה של ההחרגה של מוסדות הפטור. תראה, אני ואתה מבינים בזה – – –
זה נכון שמורי הפטור מרוויחים מעט, פחות ממורים רגילים – חלק "באשמת" זה שהם מקבלים פחות כסף מהמדינה, וחלק כי המוסדות שלהם בהרבה מקרים לא מנוהלים כמו שצריך – אבל להחריג עכשיו, בעידן הזה, בקיצוץ הזה, את מורי מוסדות הפטור?
בביטוח הלאומי לא עשינו את ההבחנה הזאת.
בביטוח הלאומי לא עשינו את האבחנה הזאת. בימי הבראה לא עשינו.
ואת הורדת דירוג האשראי שדיברנו עליה, ועוד נכונו עלילות. אז בכל התקציבים אנו דואגים לצורכי הביטחון, אבל בתקציב הזה, שלחנו חיילים לקושש תרומות. עוד נדבר על אנשי המילואים, אדוני היושב-ראש. העמסנו על משרתי המילואים; תגמלנו את מי ששמר את שגרת חייו. נתנו לחיילים שובר לקפה בארומה, תגמולים נחמדים, טיפול זוגי, הנחות. זה לא מתקרב.
ואתה יודע, מה שבאמת צריך, אדוני היושב-ראש, זה עוד כוח אדם. אני לא יכול להדגים למי שלא היה פעם בגדוד מילואים מה זה עומס כוח אדם. למה אנשים בוכים שאין זמן של אבא בבית, מה זה העומס הבלתי-נסבל. ואתה יודע מי סובל הכי הרבה? המפקדים. למה הם סובלים הכי הרבה? יש סביבי כמה מפקדים במילואים – כי מה קורה? כשמתייצב 70% מהגדוד, אז מה עושים המפקדים? לוקחים על עצמם יותר. הרי להוריד ממש משימות אי-אפשר. עולה גדוד לתעסוקה מבצעית עכשיו בעזה, בלבנון, בכל מקום, והגיעו רק 70% מהחיילים, וגם ב-70% האלה יש אילוצים – ההוא, אשתו בדיוק צריכה ללדת; ההיא, בדיוק יש לה מבחן באוניברסיטה – מה עושה המפקד? מעמיס עוד על מי שנשאר. ואז קורה שחיילים, במקום לעשות 12 שעות ביממה, 12:12, יעשו 14:10; פחות ערניים, פחות מוכשרים לתפקידם, מסכנים את החיים שלהם – זו המשמעות. שירות המילואים החמישי בשנה וחצי, למעלה מ-300 יום – פשוט בלתי אפשרי. אתה יודע למה, אדוני היושב-ראש, זה הכי מעצבן? כי אפשר אחרת. אנשים מסתכלים ואומרים: אפשר אחרת.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, את הקטע הבא אני רוצה להפנות למצביעי הקואליציה – המצביעים שלך, המצביעים של סופר, מצביעי הליכוד. אני רוצה לפנות אליכם, מצביעי הקואליציה כח"כ מיש עתיד. אני יודע שחלקכם כועסים עלינו, על אנשי האופוזיציה, אבל בכל זאת אני רוצה לבקש, כי אני מאמין שגם אתם רוצים את הכי טוב למדינה הזו. אתם רוצים להשמיע את הקול שלכם, אתם רוצים ייצוג ראוי לדמוקרטיה. נבחרי הציבור שלכם אוהבים לדבר על דמוקרטיה, לפחות בחלקם, אז אני פונה אליהם – ואתה יודע מה, אני אתמקד במצביעי הציונות הדתית, של סופר ואחרים, ובמצביעי הליכוד. אני יודע, אתם נורא אוהבים את זה, אתם הריבון. כל האזרחים שבחרו את 120 חברי הכנסת הם הריבון. אני רוצה לומר למצביעי הקואליציה כמה דברים על נבחרי הציבור שלכם, שהעבירו פה בשם שלכם, ואם דעתכם אינה נוחה, אם אתם לא מרוצים, אל תפנו אליי, תפנו אליהם – הינה, הם פה – ותגידו להם שאתם לא מרוצים. תשמיעו את הקול שלכם.
מצביעי הליכוד, מצביעי הציונות הדתית, אחיי ורעיי, כולכם אזרחים ציונים, אוהבי העם והמדינה, חלקכם גם אנשי תורה, רובכם הגדול משרת במילואים, הילדים שלכם מתגייסים לצבא, חלקם בתיכון כבר עוברים מיונים, עושים מכינות, בונים את עצמם, עושים שנות שירות, עוזרים לילדים, לחקלאות, לבנייה של הארץ הזו. רובכם, יחד עם מצביעי יש עתיד, העבודה, המחנה הממלכתי וישראל ביתנו, נמצאים עכשיו בלחימה, סבב רביעי, מעל 300 ימי מילואים. לא ראיתם בית, את הלימודים פספסתם, בעבודה נתקעתם. שנה וחצי של לחימה, כוח אדם חסר בצה"ל – היה חסר עוד קודם ללחימה, אבל בוודאי שעכשיו יותר, כי יש לנו נופלים, יש לנו פצועים בגוף, ויש לנו עוד יותר פצועים בנפש. כולנו, אנחנו ואתם, קואליציה ואופוזיציה, נושאים בנטל, נושאים בעול, וכל ההערכה, הכבוד והיקר מגיעים לכל המעטים שנושאים בנטל.
בוחרי הקואליציה, שימו לב: אתמול העבירו פה תקציב, יותר מ-600 מיליארד ש"ח, ונבחרי הציבור שלכם, בתקציב, בחרו למשל לתגמל מוסדות שמעודדים אי-שירות בצה"ל ולתגמל מימון של אנשים בריאים שלא עובדים אבל מבחירה. הם בחרו גם לתגמל אנשים שלקחו להם בשנים עברו 2% מתוך השכר למימון עיתון מפלגתי, לכאורה, ולא לקצץ כאמור למוסדות הפטור. אז לכם – למורים שלכם לקחו 400 שקל בחודש, שזה 5,000 שקל בשנה. למה? ככה, כי צריך כסף ואתם הפראיירים. אתם נושאים בנטל הצבאי, אתם נושאים גם בנטל הכלכלי, אתם מרגישים את יוקר המחיה. אז אני אגיד לכם משהו: הממשלה בחרה לדאוג לתגמל, ואולי אפילו לעודד, אנשים עניים ממשפחות שלא ממצות את כושר ההכנסה, שיש להם בחירה שלא לעבוד.
המדהים הוא שחלק מהשרים והח"כים שלכם קוראים לעצמם ימין כלכלי. ימין כלכלי. ניר ברקת, אמיר אוחנה, גלית דיסטל, בוחרים לתת תקציבים לבתי ספר שלא מלמדים ליבה, וכשהתלמידים שלהם יגדלו, הם לא יוכלו לפרנס אותם. זה ימין כלכלי? זה בשם שלכם, בשם המנדט שנתתם לשלמה קרעי, לדודי אמסלם, למאי גולן, למירי רגב, לבצלאל לסמוטריץ', לאופיר סופר, שפה, לאורית סטרוק. אז אני שואל: זה המנדט שנתתם? כי אם אתם לא מרוצים – ונדמה לי שלפחות חלקכם לא מרוצים – זה הזמן להשמיע קול, לומר: אנחנו לא מרוצים. אני שומע אתכם. חלקכם שכנים שלי, חברים שלי. אתם מצביעי הימין. אתם לא רוצים שהקול שלכם ילך למקום אחר, אבל אתם גם לא רוצים שהקול שלכם ילך לדברים לא הכרחיים במלחמה. אז תגידו להם, תגידו להם, כי הם מועלים באמון שלכם. תאמרו להם, אחרת זה יימשך.
עכשיו, לכבוד שעת לילה מאוחרת, שעת סיפור. סיפור, אדוני היושב-ראש.
מעשה שהיה במלך רשע, אדוני היושב-ראש, מלך רשע שקראו לו אחאב. הוא היה מלך רשע, רשע מרושע, חטא והחטיא. בדורו זכו ישראל והיה נביא, נביא ישראל. קראו לו אליהו. אנחנו עד היום אומרים: אליהו הנביא.
אליהו הנביא זכור לטוב הגיע אל אחאב המלך ודרש ממנו: שפר את אורחותיך, המלך. אם לא, יהיה רע במדינה, כי כשהמלך רע גם למדינה רע. עברה תקופה ונהיה רע במדינה, יותר ויותר רע, והעם היה רעב. העם היה רעב. ואז, מה קרה? תראה משהו מדהים: בא אחאב המלך, קרא לאליהו הנביא, זעם עליו והאשים אותו שבגללו העם רעב.
לא. אבל איך הוא קרא לו? הוא קרא לו: עוכר ישראל, תראה מה עשית. אליהו נעלב, בצדק: אני עוכר ישראל? אתה עושה את המעשים הרעים, מוריד את המדינה שאולה, ולי אתה קורא עוכר ישראל?
– – שמאשים את כולם חוץ מאת עצמו. לכולם הוא קורא עוכרי ישראל. ספרי הנביאים מלאים בביקורת.
אתה מבין על מי אני מדבר. אפילו לא אמרתי.
ספרי הנביאים מלאים בביקורת על הנהגה חוטאת, כושלת, שלוקחת שוחד, לא דואגת לצורכי העם – –
כן, כן. – – מובילה אותו לאבדון. ספרי הנביאים מלאים בתוכחות ובנביאים שאף אחד לא שם עליהם. קראו להם רואי שחורות, מביאי חורבן, עוכרי ישראל, עד שהגיע החורבן.
אז בוא נדבר קצת על החורבן, אדוני. על מה חרבה ירושלים? שואלים חז"ל. מקווה שבירכת ברכות התורה.
אוה. "לא חרבה ירושלים" – בחרת פה משהו.
תקשיב, תקשיב, תקשיב, אדוני היושב-ראש, "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה". ועוד סיבה – תקשיב טוב, הכול חז"ל: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".
אז עכשיו אני פונה אליך ואיתך ל-68 חברי הקואליציה: תזכרו למה הגעתם למקום הזה. אין פה שר במליאה, אני מקווה שאתה תחזיר אותו במהרה. אני לא אמשוך את הדברים שלי וארד ונלך להצבעה.
לדעתי יש לנו פה – אפשר מהר מהר להעביר.
אז אני פונה עכשיו לחברי הכנסת של הקואליציה: תזכרו למה הגעתם למקום הזה – אליך, ארז – למה הגעתם למקום הזה, חלק מההנהגה של מדינת ישראל. תזכרו את ההיסטוריה. אני חושב שאתם לא בכיוון. אני חושב שאתם לא בונים. אני חושב שחלק מהכוח פה משמש להשחית. תחזרו בכם. עוד לא מאוחר. אבל עכשיו מאוחר, אדוני היושב-ראש.
אני רוצה לקרוא לך – עכשיו באמת, אם לא בירכת ברכות התורה, עכשיו זה הזמן. אתה שומע, מיכאל? כי אני רוצה לדבר עכשיו על קדושי ישראל.
השר סופר, שים לב, עכשיו אני אקרא דברים. על זה נאמר: לא תוכל להתעלם. אדוני היושב-ראש, בימים האחרונים יצא לאור ספר של הרב חיים נבון. הספר נקרא "מעשה בצדיק ואלונקה".
הרב חיים נבון למד שנה מתחתיי בישיבת הר עציון. הוא כותב מאוד מוכשר וידוע. הוא הוציא כתריסר ספרים, כותב במקור ראשון, ולפני כמה ימים קיבלתי ממנו את הספר – אוה, מיכאל מחזיק את אותו ספר – –
– – "מעשה בצדיק ואלונקה" – אתה יכול לעיין תוך כדי, אני אגיד לך איפה; תן גם לשר – סיפורי חייהם של חללי ישיבות ההסדר בשנה הראשונה של מלחמת שמיני עצרת.
אדוני היושב-ראש, יש לישיבות ההסדר ובוגריהם – לצערנו הרב, נפלו במלחמה הזאת 80 תלמידים ובוגרים.
הרב חיים נבון כתב והביא כמה מסיפוריהם והספדיהם. אני אקרא, ברשותך, רק את אלה שהכרתי אישית או שאני מכיר את הוריהם.
אז אני אקרא לך. אנחנו נתחיל באיתן מנחם נאמן. אנחנו בעמ' 253. איתן נאמן היה חניך שלי בבני עקיבא. הוא היה ילד בן עשר ואני הייתי מדריך בן 16. בן למשפחה ידועה – אבא שלו היה שר בממשלת ישראל, השר יעקב נאמן.
אימו תיבדל לחיים ארוכים. אחותו הייתה מדריכה שלי בבני עקיבא. אני הייתי מדריך שלו.
לא שאני מכיר. איתן נאמן נולד בי"ט בתשרי תשל"ט.
איתן הוא הבן היחיד. יש לו חמש אחיות. הוא נולד בי"ט בתשרי התשל"ט ונפל בכ"ד בתשרי התשפ"ד. אנחנו לא נקרא פה על נסיבות מותו, אני אגיד אותן בעל פה. כאמור, היה חניך שלי בבני עקיבא. רופא, לוחם, צדיק. הותיר אחריו חמש אחיות, אישה ושבעה ילדים. למד בישיבת דימונה, בישיבת אילת ובכולל בעלי. גר בטנא.
אני רק אומר שהזיכרון שלי מאיתן – אתה יודע מה? אני אגיד את זה בסוף.
נכון. דברי הספד מאת חברו יהונדב עציון: איתן נאמן. היכרותנו התחילה – עמ' 253 – באוטובוס בדרך לדימונה. שני חבר'ה בתחילת השמינית בדרך לשנת של"ף בדימונה. של"ף זה שמיניסטים לעיירות פיתוח. שים לב – לא הספיקה לו הנתינה שעוד מעט נקרא עליו. גם בכיתה י"ב הוא למד בדימונה, כשילדים מכל מיני מקומות מגיעים דווקא לערים בעיקר בפריפריה להשתלב, ללמוד ביחד; פרויקט מדהים שהיה קיים גם בימיי וקיים גם היום. באותה שנה, אומר הכותב יהונדב עציון, נקשרו נפשותינו. אי שם באותה שנה, באחת משיחותינו הרבות, אמרת לי שכשתהיה גדול אתה רוצה להיות חובל בחיל הים – שים לב – רב, רופא ומדריך טיולים. אלה היו החלומות של איתן. עניתי לך בציניות: יופי, ואני רוצה להיות אסטרונאוט, אבל אז עוד לא ידעתי עם מי יש לי עסק. מאות תלמידים, אומר יהונדב עציון, שמיניסטים, שמעו ממני את הסיפור הזה עוד בחייך, בלי השם שלך כמובן, כדי שלא תהרוג אותי, כשדיברתי איתם על שאיפות לגדלות בחיים, ומאז התחלת להסתער.
אנחנו ממשיכים ביחד לישיבה הגבוהה בדימונה, שיעור א', קובעים חברותא, בזמן שאינו מן הסדרים הרגילים, ואיתן הציב את היעד: עשר פעמים חלק א' של משנה ברורה תוך שנה. תוך שנה. הסתערנו. שיעור ב' בישיבה – יורדים ביחד לאילת עם הקבוצה שמקימה את הישיבה ומסתערים. נשארים 40 יום רצוף בישיבה עד יום הכיפורים. בעשרת ימי תשובה אבא שלך, יעקב נאמן, זיכרונו לברכה, שהיה אז שר בממשלה, מגיע אלינו לשבוע שלם של לימוד. הוא מתעקש לישון איתנו בדירה, בקומה הרביעית, בבלוק של עובדים זרים, על מיטת קומתיים מברזל. אתה יורד למזרן על הרצפה, אבא שלך בקומה התחתונה, ואני בעליונה. חוזרים לישיבה לשמחת תורה – שים לב לצדיקות – ומחליטים שאנחנו נשארים ומתחילים את זמן חורף מייד. תראה מה זה – כלומר, אחרי שמחת תורה הוא לא יוצא לבין הזמנים. מרשים לעצמנו יום טיול באסרו חג סוכות – עכשיו אני שואל את עצמי, מה בדיוק יש לך דווקא עם התאריך הזה – יוצאים לטיול, כשאתה סוחב 20 ליטר מים על הגב כדי להתאמן לקורס חובלים. אתה מושך אותי להרפתקה מעבר לגבול מצרים בתירוצים מטופשים, כי מה שהיה באיתן – תדע לך, אדוני היושב-ראש, לצד היותו כזה שאפתן וצדיק, היה בו גם יסוד של קצת שטותניק. זה היופי שבו. אתה מושך אותי מעבר לגבול מצרים בתירוצים מטופשים, וגם אחרי שהמצרים עוצרים אותנו, אתה שומר על ההומור שלך. כשהם שואלים על התמונה של הרב קוק שבספר "אורות התשובה" שהיה לך בתיק מין האדא, אתה עונה ברצינות תהומית: האדא אללה, על הרב קוק, ובהמשך מסביר לחוקרים שחוטי הציצית נועדו לקשור בלונים.
חזרנו בסוף היום הארוך הזה לאילת, ולמוחרת התחלנו את הזמן. אתה מבין כמה זה נדיר שבחורי ישיבה בבין הזמנים מתחילים את הזמן שבוע קודם. רק שנינו בבית המדרש במשך שבוע, ואתה ממשיך ומסתער על הלימוד כל השנה. זה שנה ב' שלו בישיבה.
בסוף השנה אתה מתגייס לקורס חובלים, אחד הקורסים הקשים והארוכים בצה"ל, וצולח את הקורס ללא קושי. מקבל תפקיד, ואז מתחיל להשתעמם. בשיחות רבות לאורך השנים הללו אתה אומר לי שאתה היית ושאתה צריך להיות חי"רניק מסתער, לא אחד שיושב על הכלים. כן, כמה אופייני. אחר כך אתה מכיר את יעל –אשתו – ואנחנו מתפעלים איך מצא מין את מינו.
בסוף השירות הצבאי אתה מוכוון ללימודי רפואה, כמו שידעת כבר בשמינית, ומהמם אותי בשיחת טלפון שבה אתה מבשר לי שאתה חייב ללמוד תורה לפחות שנה לפני לימודי הרפואה. הרי על פי התוכנית, רצית להיות גם רב. אני עושה איתך את החשבון באיזה גיל תסיים לימודי רפואה - לי זה נשמע הזוי, אבל אתה מסתער. הייתי אז בכולל בעלי, וכך אתה ויעל מגיעים לשנה בעלי ובונים את עצמכם בדרככם העצמאית.
משם הסתערת על לימודי הרפואה, ואחר כך על שירות מילואים כרופא קרבי, ובמקביל התמחות ייחודית מאוד בארצות הברית. אני זוכר ביקור שלי אצלך – כך כותב יהונדב עציון – אני זוכר ביקור שלי אצלך במחלקה בסורוקה. עמדתי בצד וראיתי אותך במשימה, רץ ממיטה למיטה כמו השפן של אנרג'ייזר, לא עוצר לרגע, מסתער גם שם.
הקשר שלנו בשנים האחרונות, שכולו בזכותך, התבסס על שיחות טלפון נדירות, שהיו תמיד שיחות עומק ארוכות ומשתפות על עצמנו, על החינוך של הילדים ועוד. כל שיחה כזאת הסתיימה בכך שחייבים לקבוע ולהיפגש. ואנחנו, גברים דפוקים שכמונו, לא מממשים.
בהודעה האחרונה, ששלחת לי בערב ראש השנה, סיימת כך: ניפגש בהקדם בבית המקדש, אבל גם מהבית שלנו יש נוף יפה. אתמול באתי לראות. אחי, נוף מטורף, מדברי, בדיוק כמו שאהבת. ואיזו חצר מטורפת הרמת בידיים עם הבנים. פגשתי אתמול את העוצמות של המשפחה שלך, של יעל, שמייד שאלה אותי: נכון הכי מתאים לו למות בהסתערות על מחבלים? ושל הילדים המדהימים, שחותמך כל כך ניכר בהם.
אמרתי אתמול ליהונדב שלך – זה הבן שלו – שאם היית נהרג לבד באיזה אירוע, סיפור חייך היה ממלא את כל העיתונים, אבל זה לא אתה. כל כך מתאים לך למות בהסתערות, אבל כאחד מ-1,000 או יותר, כך שמותך יעבור בשקט, רגיל, בלי דרמות.
אח שלי, כותב יהונדב עציון, בקשה לסיום: תארגנו שם למעלה כוח מסתער. יש לכם מח"טים, מג"דים, מ"פים, לוחמי עילית, וגם את הרופא הקרבי המסתער הכי טוב שאני מכיר. תסתערו יחד על כיסא הכבוד. כי אנחנו כאן למטה עומדים נדהמים ושואלים: מה זאת עשה אלוהים לנו? תסתערו שוב ושוב עד שהסדר הפנים הנורא הזה יהפוך לעוז ולתעצומות שיכריעו את כל הרוע שסביבנו. תמשיכו להסתער עד שנבין כאן למטה מה רצון השם מאיתנו ואיך ולאן העם שלנו צריך להתקדם מהשבר הנורא הזה.
חשבתי לסיים בבקשה ממך, שלפחות עכשיו תנוח קצת על משכבך, אבל אני מכיר אותך ויודע שזה לא יקרה, אז תמשיך להסתער כמו שאתה יודע ואוהב, מחיל אל חיל.
כאמור, איתן נאמן היה חניך שלי בבני עקיבא. היה ילד קטן, כי זו משפחה, כמו יעקב נאמן, שבה כולם קטני קומה וענקי רוח. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה לפני הרבה מאוד שנים.
אז אני פעם אחת פגשתי אותו בבית הקברות בהר הרצל עם המדים הלבנים של חובל, ובפעם אחרת כשהגעתי לנחם אבלים בבית המשפחה אחרי שאביו נפטר. אני הייתי יותר בקשר עם האחיות שלו לאורך השנים. כאמור, אחת מהן הייתה מדריכה שלי. ובאמת ביומיים מתחילת המלחמה הוא היה חלק מכוח של יחידה 551 של הצנחנים במילואים שסרקה בכניסה לשדרות. שמעו פתאום שריקות של כדורים. הייתה שם חוליה של הנוח'בה, מאלה שהתחבאו וחיכו שאנחנו בעצם כאילו נחזור לשגרה ואז הם יתקפו. הוא הסתער עם החוליה הראשונה; למרות שהיה רופא, הוא הסתער איתם. בן 46 הוא היה, ונהרג בהיתקלות הזו. איתן נאמן, יהיה זכרו ברוך.
אמרתי שאני אדבר רק על כאלה שהכרתי אותם או את הוריהם. אני רוצה לדבר עכשיו על אדם שהוא יקר לליבי מכמה כיוונים: יוסף חיים יוסי הרשקוביץ. את יוסי הרשקוביץ הכרתי בתור איש חינוך – עמ' 202, זה גם מתאים.
יוסי הרשקוביץ היה נשוי לתלמידה שלי באותו תיכון שלימדתי, תיכון פלך לבנות, הדס. הוא נולד בה' בסיוון תשל"ט ונפל בכ"ו בחשוון תשפ"ד, במלחמה הזו. הותיר אחריו הורים, חמישה אחים ואחיות – את רובם אני מכיר – אישה וחמישה ילדים. למד בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, וגר בישוב גבעות – קילומטר בקו אווירי מהבית שלי. אז היו לי לא מעט מפגשים עם יוסי. אני רק אומר לך – הכרתי אותו במיוחד כי כשהייתי מנהל מנח"י, הוא היה מנהל חטיבת הביניים של תיכון פלך לבנים כאן, בעיר.
זה היה כשהייתי מנהל מנח"י. ניהלתי את כל מערכת החינוך של ירושלים, ויוסי, כאחד מחברי הנהלה – כבר הכרתי אותו. כאמור, אחיו גם שירת איתי בצנחנים ועוד ועוד. הוא התמנה בשנה שלפני כן להיות מנהל בית הספר השש-שנתי, כלומר היה מנהל את כל התיכון.
את דברי ההספד האלה כתבה אשתו הדס, שכאמור, הייתה תלמידה שלי: יוס – ככה היא קוראת לו – היה בעיניי מודל לאיש חינוך, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, איש חזון ופורץ דרך עם משנה חינוכית סדורה שבנה ושכלל לאורך השנים, משנה מלאה בענווה, באהבה, באכפתיות, ביצירתיות ובחשיבה מחוץ לקופסה. יוסי הרבה לחלום אך גם דאג להגשים וליישם, הזיז הרים, ולא נתן לשום דבר לעצור בעדו.
הוא הציע בבית הספר חדשנות פדגוגית. היה לו חשוב להשקיע בפרטים הגדולים, אך גם בפרטים הקטנים. הוא דרש מעצמו לפני שדרש מאחרים. הוא היה איש של אנשים, והייתה לו יכולת מיוחדת לראות כל תלמיד ומורה, ידע לזהות את החוזקות והחולשות, לתת לכולם כנפיים ולגרום להם להאמין בעצמם. תלמידים רבים מספרים על לחיצת ידו, על הטפיחה על השכם, על המבט החם, על המילים הטובות ועל כך שחשו שיוסי תמיד ראה אותם, על רגעים קטנים שעבורם היו משני חיים. כאשר סיפרתי לילדים שאבא מקבל פרס על מפעל חיים, זה מאוד הפתיע וגם קצת הצחיק אותם. איך יכול להיות שמישהו מת מקבל פרס על חיים?
אני רוצה לשים לרגע בצד – ככה כותבת אשתו הדס – את כותרת המנהל שיוסי קיבל בחצי השנה האחרונה ולספר על יוס של החיים, יוס של המשפחה והחברים, יוס שלי ושל הילדים, יוס שהיה גדול מהחיים. יוס היה אחד האנשים הכי מצחיקים. היה לו חוש הומור ייחודי, שנינות וחדות מיוחדת. הוא ידע לתפוס רגעים וסיטואציות שונות ולעשות מהם חגיגה; לעשות חיקויים בצורה שלא מאפשרת לנשום מרוב צחוק. יוסי אוהב כל כך את החיים, אהב את המשפחה ואת החברים. הוא היה בן שאני מאחלת לכל אחד. כיבוד הורים היה בדמו. הוא העריץ והעריך את ההורים שלו, והיה מלא בהכרת הטוב על האופן שבו חינכו אותו. האחים שלו הם חלק בלתי נפרד ממנו. יוס אהב כל אחד מהם אהבת נפש. הקשר שלהם פשוט מופלא.
אני חייב לומר, האחים הרשקוביץ – משהו יוצא דופן. הכרתי אישית שלושה מהם. יוצאי דופן.
יוס אהב כל אחד מהם אהבת נפש. הקשר שלהם פשוט מופלא. למרות השוני ביניהם החיבור שלהם כל כך עמוק וחזק, והם תמיד שם אחד בשביל השני. החיבור לשורשים המשפחתיים היה מאוד משמעותי עבורו. הוא בא לידי ביטוי בקשר המיוחד שהיה לו עם סבתא חיה, שהייתה ניצולת אושוויץ. יוסי הקפיד להתקשר אליה בכל יום שישי ממש לפני הדלקת נרות, וסבתא חיה הייתה יושבת ומחכה לטלפון ממנו, ורק אז היא הדליקה את נרות השבת. גם עם המשפחה שלי החיבור של יוסי היה חזק ועמוק.
זכיתי לפקד גם על אחד האחים של הדס.
יוסי התברך בהמון חברים טובים שאסף במשך החיים בתחנות חייו השונות, והטביע את המושג חבר אח, חבר כזה שבאמצע הלילה יגיע לחלץ אותך מגשר בניו יורק, כזה שיהפוך את העולם בשבילך. מובן שכזה חבר אח היה גם יוסי עצמו לחבריו. אני מרגישה זכות ענקית שזכינו להקים את ביתנו יחד ושילדיי זכו לאבא כזה, גם במחיר הכואב שקיבלנו אותו לזמן כל כך מוגבל.
יוס, אבא אוהב ואהוב, אבא אכפתי, מחובר, מעורב ומתעניין; אבא שהוא עוגן, שמתווה דרך ונותן תמיד את העצות הכי טובות; אבא מצחיק ומלא שמחת חיים; אבא שתמיד מסקרן ומעניין לשמוע מה יש לו לומר; אבא שתמיד שם כדי לעזור בכל מה שצריך, שלומד איתך למבחנים, שכיף לנגן איתו בבית, בטקסים ובבתי חולים; אבא שכיף לטייל איתו ולקפוץ למעיינת; אבא שיודע לתת ביקורת בצורה עניינית ובונה; אבא שמציב גבולות, שדוחף ולא מוותר; אבא שמאמין בך ושמחזק את תחושת המסוגלות; אבא שאף שהיה מאוד עסוק ועבד שעות רבות, הקפיד לשים את הטלפון על מצב טיסה בשעות הערב, להיות שם בשביל הילדים, לספר סיפורים, להשכיב לישון עם טקס ארוך ומלא בתפילות ובשירים רציניים. היו לו גם ניגונים שהוא עצמו חיבר, והוא היה מנגן מדהים בכינור, שירים רציניים ומצחיקים ממילים שהוא המציא לכל מיני מנגינות וניגונים; אבא כזה שתמיד, לא משנה מה, יישאר איתך בלב ויהיה חלק ממי שאתה, ולבסוף, בן זוג הכי הכי שאפשר לבקש – כך כותבת הדס.
אין מילים שיוכלו להביע את מה שהיה עבורי. אני כבר כמעט לא זוכרת את החיים לפניו ומסרבת לקבל את החיים בלעדיו. אהבת חיי, המצפן והעוגן שלי. תחושת ההחמצה שורפת את הלב, אך איתה גם גאווה עצומה על מי שאתה ועל מה שהספקת לעשות.
אדוני היושב בראש, כאמור, יוסי הרשקוביץ נפל בקרב ברצועת עזה, בצפון הרצועה. הוא היה חלק מחטיבה 551 של הצנחנים. הוא נהרג בקרב ממטען שהופעל על הכוח שלו. שמעתי גם חיילים שלו מדברים ואומרים עד כמה העובדה שהוא היה בשנות הארבעים לחייו, מהוותיקים – כמו איתן נאמן – העובדה שהוא היה שם נסכה בהם ביטחון, נתנה לצעירים איזה תחושה. אני זוכר את זה כמפקד, שאתה מסתכל על הוותיקים האלה ואתה אומר: אם הוא פה, אז מה לי להתלונן? מה, אני יכול לבוא בטענות כשאחד כזה איתנו בתוך השוחות?
יוסי הרשקוביץ, איש חינוך, איש משפחה. יהי זכרו ברוך.
אדוני היושב-ראש, אמרתי שאני אדבר על אנשים שהכרתי, אז אני רוצה לקרוא לך על עוד אדם אחד, אדם מיוחד, יחיד ומיוחד שגם היה רב. הוא היה רב בית הספר הימלפרב כאן בירושלים. זכיתי להכיר אותו, גם את המשפחה. הרב אבי גולדברג, אברהם יוסף גולדברג, נולד בכ"ה בניסן תשמ"א.
לגמרי. הותיר אחריו הורים, אישה, אח ושמונה ילדים. למד בישיבת ההסדר בצפת, גר בירושלים. דברי ההספד האלה, אני חייב לומר, מאוד קשים לקריאה, אני מזהיר מראש. גם לי הם קשים, כמו כל דברי הספד. את הדברים האלה כתבה בתו טליה.
איך הייתה שבת? כואבת. כואב כי קיבלתי רק ברכה אחת. כואב כי אני סידרתי לאימא את הנרות. כואב כי אחד מתוך עשרת הנרות, עבור כל אחד במשפחה, כבה בטעות ברוח. כואב כי אימא בחרה את המנגינה של שלום עליכם ולא אבא. כואב כי כששרנו אשת חיל אימא לא הפסיקה לבכות וכולנו נשנקנו, בקושי הצלחנו לשיר.
אני מזכיר, אדוני היושב-ראש, שבשבעה היא ביקשה שיבואו חבר מהקואליציה, חבר מהאופוזיציה.
כואב כי כששרנו אשת חיל אימא לא הפסיקה לבכות וכולנו נשנקנו, בקושי הצלחנו לשיר. כואב כי אלישיב לא הסכים להתחיל לאכול לפני שערך מקום גם לאבא. כואב כי יהודה ערך את הקידוש וחתך את החלה.
כואב כי בברכת המזון – אדוני השר, אני מקריא דברים שכתבה בתו של אברהם יוסף גולדברג, הרב אבי גולדברג, דברי הספד שהיא כתבה. כואב כי יהודה עשה את הקידוש וחתך את החלה. כואב כי בברכת המזון אמרנו רק "אימי מורתי בעלת הבית הזה" ולא "אבי מורי בעל הבית הזה". כואב כי כששרנו זמירות שבת, הקול של אבא היה חסר. כואב כי אימא לא תיקנה את אבא על הסולם שבו הוא החליט להתחיל לשיר. כואב כי אבא לא סיפר את הבדיחה הקבועה שלו בקידוש. כואב כי שירה שטפה כלים ולא אבא ואימא. כואב כי אסור לנו ללמוד תורה, ואימא לא ביקשה מאבא רגע לפני ברכת המזון שיגיד משהו. כואב כי אימא הרדימה לבד את כולם. כואב כי לא היה זימון בסוף הארוחה. כואב כי בסעודה בבוקר, כשכל הדודים המצחיקים שלי סיפרו בדיחות, הבדיחות של אבא היו חסרות. כואב כי למרות שהשולחן בבוקר היה ממש ממש ארוך, היו רק תשעה לזימון במניין. כואב כי בעונג שבת רציתי שאבא יתחיל את השירים ולא דוד. כואב כי כשהייתה לנו שאלה הלכתית לגבי הפלטה, היינו צריכים לחכות שסבא יבוא לענות עליה. כואב כי אבא לא עשה הבדלה, ומי שכן עשה לא הדגיש את המילים החשובות: קודש, אור, ישראל, יום השביעי. כואב כי חיפשתי את הקול של אבא בשיר המעלות ולא מצאתי. כואב כי אבא לא עזר להזיז את הספות כשערכנו וסידרנו שולחן. כואב כי אבא לא שטף את הרצפה ביום שישי. כואב כי היינו שמחים אבל באבל. כואב כי בבית כנסת כולם הסתכלו עלינו באיזשהו שלב. כואב כי הקדישו כמה דקות של שקט מוחלט לכבוד אבא. כואב כי היינו היחידות בעזרת נשים שאמרו קדיש. כואב כי האוכל שאכלנו לא היה ביתי. כואב כי כשכולם היו שמחים, רציתי להיות עצובה, וכשכולם היו עצובים, רציתי להיות שמחה. כואב כי כל כך הרבה אנשים הגיעו בערב שבת לעונג שבת. כואב כי כשחיפשתי שקדי מרק בערב, לא מצאתי, וכל המטבח היה מבולגן מהשבעה. כואב כי בדיוק בשעה שלפני שבוע התחיל הקרב שאבא נפל בו, השבוע התחילו השמיים לבכות בטירוף. כואב כי אבא היה חסר בכל דבר. כל כך כל כך חסר.
וממשיכה טליה בתו של הרב אבי גולדברג ואומרת: איך הייתה שבת? עוצמתית, מנחמת, מרגיעה. עוצמה, כי הגיעו כ-500 איש לעונג שבת ו-1,000 למלווה מלכה. נחמה, כי אני מוקפת בהמון אנשים שאוהבים אותי ורוצים את טובתי. רוגע, כי סוף-סוף דיברתי קצת עם חברות. עוצמה, כי שלוש דקות השקט בזמן דבר התורה בערב שבת בבית כנסת פילחו את הלב מגאווה באבא שלי. נחמה, כי אימא שלי פשוט מדהימה. רוגע, כי הדודים שלי מצחיקים מאוד. עוצמה, כי שירי השבת ששרנו בארוחות קיבלו משמעות אחרת. נחמה, כי דואגים לי למה שאני צריכה. רוגע, כי סוף-סוף חייתי קצת כמו ילדה רגילה על כיסא רגיל, עם מקלחת לפני שבת. עוצמה, כי היינו אבלים אבל בשמחה. נחמה, כי מתברר שכל כך הרבה אנשים אוהבים את אבא. רוגע, כי אבא הוא אבא שלי. עוצמה, כי המילים של הקדיש חזקות. נחמה, כי יכולתי להגיד שלום לאנשים, ואנשים יכלו להגיד לי שלום. רוגע, כי יכולתי ללבוש איזה בגדים שאני רוצה. עוצמה, כי הברכות שקיבלתי מאימא, מסבא ומסבתא היו מלאות כוח יותר מהרגיל. נחמה, כי הסתכלתי בכל האלבומים שלנו וראיתי איזה אבא טוב היה לי. רוגע, כי חזרתי לעשות שנ"צים בשבת. עוצמה, כי התפילות שלי ושלנו מתוך השירים היו מלאות כוונה ורגש. נחמה, כי אני יודעת שיש מי ששומע וישמע את התפילות שלי. רוגע, כי בערב שבת דיברנו עם דודה מרים משהו כמו חצי שעה וצחקנו משטויות. עוצמה, כי ראש חודש ביחד עם שבת זו זכות, זו עוצמה. נחמה, כי המקררים היו מפוצצים באוכל שאנשים טובים תרמו, הכינו. רוגע, כי בנות הדודות שלי נשארו וצחקו, וככה קמתי. עוצמה, כי המשפחה שלי צדיקה, וכשהייתה לנו שאלה הלכתית, היה הרבה את מי לשאול. נחמה, כי נווה חמוד. רוגע, כי סוף-סוף ערכתי שולחן והגשתי אוכל. עוצמה, כי לשבת שבעה בשבת זה שילוב עם כוח מיוחד. נחמה, כי ציון יהודית כל כך חמודה. רוגע, כי אימא שוב העירה אותי כרגיל בבוקר שבת. עוצמה, כי למרות שירד הרבה גשם, הרבה אנשים הגיעו לשיחה של הרב ירמי ולשיעור הנשים של רחל שרנסקי. נחמה, כי ירושלים כל כך יפה, עוצמתית, מנחמת ומרגיעה, כי רב ה"יש" על ה"אין" – כך כותבת טליה, ביתו של הרב אבי גולדברג, יהי זכרו ברוך. אלה דברים מ"מעשה בצדיק ואלונקה" – סיפורי חייהם של חללי ישיבות ההסדר בשנה הראשונה של מלחמת שמיני עצרת, מאת הרב חיים נבון. תודה רבה.
5,169 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.