קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. ראש הממשלה שלנו, שלנו, שלנו? שלנו? אין לו גבולות. אין גבולות להסתה שלו, כאילו אין מלחמה. מסתכל עלינו היום ככה, נשען לצד הזה ואומר: "אני מחזק את ידי לוחמינו ומפקדינו בסדיר ובמילואים שחדורים, בניגוד לכם, אמונה איתנה ותקיפה בהשגת ניצחון. הם מבינים על מה אנחנו נלחמים, בניגוד לכם, כי אתם כל הזמן מזלזלים". ואז הוא מסתכל לצד השני לקצור תשואות.
תגיד, יא מסית ומדיח, עם מי אתה מעביר דחקות עלינו? אתה לא מתבייש? אני אגיד לך את האמת, צריך לדבר איתך אחרת. ניסינו הכול. ניסיתי הכול. התנהגתי אליך בכבוד. תגיד, הלוחמים האלה שאתה מדבר עליהם, בבתים של מי הם גדלו, של דורית מנס שטרן בהושעיה או של שרה נתניהו בבלפור בקיסריה או במיאמי ביץ'? אתה לא מתבייש? הסתכלת עלינו? איפה הם גדלו, בבית של גדי איזנקוט או של אייכלר? של מאיר כהן ומיקי לוי או פרוש? של בני גנץ או משה רוט? של רם בן ברק או ינון אזולאי? של אפרת רייטן או יעקב אשר? אין לך גבולות? איתם אתה מעביר עלינו דחקות הרבה.
אני יודע, יש כאן הרבה בתים שמגדלים לוחמים, בקואליציה שלך. אני מאוד מכבד אותם. אני לא מכבד את השתיקה שלהם, שיושבים כמו עדר ורואים אל מי אתה מסתכל. רבע מהקואליציה שלך לא עשו יום אחד צבא; הם מחליטים על תמרון בלבנון, על תמרון בעזה. נגיד שזה בסדר, אבל איתם אתה מעביר דחקות עלינו?
אתה יודע מה היה חסר לי בנאום שלך כגדול המסיתים שקמו לעם ישראל? דבר אחד לא אמרת. חיכיתי. הרי אמרת גם על ניר עוז, על כפר עזה, על כולנו: השמאל שכח מה זה להיות יהודי. סע לניר עוז, תלמד מה זה להיות יהודי. תראה את הסוכות השרופות, תשמע את ההספדים, על החיבור שלהם לתנ"ך, את הגעגוע שלהם לקידוש מתוך מנהרות התופת בעזה. אתה יודע מה היה חסר לי היום, ראש הממשלה? שתגיד – ואתה עוד תגיד את זה, אני מכיר אותך – שהשמאל שכח מה זה להיות לוחמים. הרי אין לך גבולות. אין לך גבולות, אז תגיד.
תפסיק להסית לפחות, אני מבקש. אתה יודע מה? אני מתחנן. כל זמן שיש לנו חיילים בעזה, בסוריה, בלבנון, כל זמן שמוכרז פה מצב מלחמה – שאתה דוחף אותו כל הזמן קדימה, רק כדי שלא תצטרך רגע להסתכל לאחור ולראות איזה חורבן הבאת עלינו – לפחות אז, תפסיק להסית. גם היום הזה, גם הלילה הזה, גם בחוק שאתה מביא עכשיו.
אבל אני רוצה להגיד לך משהו. אני קיימתי היום דיון אצלי בוועדת המשנה לכוח אדם. אני רוצה להקריא לך, כיוון שהבטחתי – אני אגיד לך למה: בגלל שאף אחד מהמשתמטים שלך, אף אחד מחברי הקואליציה שלך, לא בא לשמוע את חלק גדול מהמצביעים והמצביעות שלך – ככה הן מציגות את עצמן – את מה שהם מספרים עליך. הם מדברים על מה קורה אצלם בבית, אבל הם מדברים אליך, אל האטימות שבך. אני אגיד לך מה הן אומרות – אני מקריא: אני תהילה אליצור, ממובילות יוזמה "שותפות לשירות", המאגדת יותר מ-4,500 נשים מהציבור הדתי-לאומי, ממשפחות מגויסות מאוד. באתי היום לכאן כדי להשמיע לוועדה קולות מהשטח, הקולות שלנו, דברים שנמנענו מלהגיד עד כה לא בחדרים סגורים, אבל אין ברירה. גם כאן נאמר רק חלק. אם תזמינו אותי להישאר, אומר יותר. יש לי ארבעה בנים וחתן חיילים במילואים; מאות ימי מילואים במצטבר השנה. יש רק בן אחד שקטן מדי להתגייס, חגג בר-מצווה לפני חודש, ואחיו, הלוחם הסדיר בנח"ל, לא הגיע. אדוני היושב-ראש, תשמע. וזה לפני שהייתה שוב כניסה לעזה. קו שטחים שבשגרה. הכול מתוח עד הקצה. הבן שלי, בגדוד לוחם של יוצאי גולני, עשה יותר מ-270 יום מילואים, הצליח ללמוד כמעט סמסטר שלם. זה נחשב הישג. אבל תכף מתחיל הצו הרביעי, ל-70 יום. הוא לא נשוי, לא בעל עסק, רק סטודנט.
אני נשואה לרופא בן 55, קרדיולוג בהדסה, רופא גדודי במילואים ביחידה קרבית. שירת כמעט 340 יום בשנה וחצי האחרונות. זה אומר כמעט שנה. גם אצלם, כבר במהלך תקופת הלחימה בעזה היה צריך להחליף כמעט פלוגה שלמה בחיילים מסופחים באופן זמני. זה אומר שאין בעצם פלוגה. צריך לבנות על רוטציה. גם אצלם, אחרי חודשים ארוכים בעזה, כשעלו לכמה שבועות בלבנון, המ"פ של אחת הפלוגות לא הגיע – קצין טוב וערכי, שבנה את הפלוגה. כנראה גם בת הזוג שלו עמדה בדלת ואמרה: או הצבא או אני. החליפו אותו, אבל הסיכוי שיקרה ככה גם עם המ"פ הבא גבוה.
והינה מציאות חיינו בשבוע האחרון: עדיין אין צו, אבל צריך לחפש חובשים לגדוד שלו, שדרושים להם מאד לקראת הצפוי – אלה שיחות הטלפון שאני שומעת. חוזרים אליו דרך "דרושים למילואים", מגייסים לוחמים ברשתות. אלה שיחות הטלפון שאני שומעת. הוא מתלבט אם נכון להכניס לעזה אחות בהוספיס שההכשרה הרפואית שלה מתאימה אבל ההכשרה הקרבית שלה היא לא – טירונות שלב ב' שלושה שבועות – או אולי מישהו שלפני 20 שנה השתחרר אחרי 20 שנות מילואים כנהג רכב כבד אבל חושב שהוא יכול להיות חובש, או את בן ה-50 מחטיבת דוד, שהוא באמת חובש קרבי, אבל צריך לבנות על זה שלא יקראו לו למשימות של החטיבה, אחרי סינון של הפניות שהן לשכת סעד ממש.
אתה, ראש הממשלה – אני תכף אמשיך – העברת אתמול תקציב שתומך במשתמטים. אתה רוצה לתת להם דמים כדי שישפכו דם, זה מה שאתה רוצה. זה מה שאתה עושה להם. ואתה חושב שתעביר איתם דחקות? המנהיגים, הנציגים שלהם כאן, אלה שהם הצביעו להם, בעליבותם, שותקים. אני הפסקתי לשתוק.
אבל אני אמשיך את מה שאני מקריא ממה שתהילה אמרה. אני כאן בשביל לומר: אל תטעו, אלה קולות מהציבור שלי, הדתי-לאומי, הלויאלי, שמוכן לשלם מחירים כבדים, ציבור שהצביע ברובו לממשלה הזו. אלה הקולות של מי שחושבים שעליהם אפשר לבנות, שהם תמיד יבואו. יש לי רשימה ארוכה מאוד של מה שנשים כותבות לנו כל הזמן. הינה מדגם מייצג: אחרי 270 ימי מילואים, בתוכם היריון ולידה – ילד שביעי – כל חגי תשרי לבד, מייד אחרי הפסח: גיוס ל-70 יום. מחזיקים לא להשתגע. קשה כל כך. אני גרה רחוק מההורים – הם גרים במושב בעוטף. יש קצת תמיכה ביישוב, אבל בסופו של יום זה די לבד, אני והילדים. כן, קשה מאוד הפעם, אבל כבר לא יודעת מה יותר קשה – ההקאות בתחילת ההיריון, לסחוב בחודש התשיעי, הכול בלעדיו. אני אמשיך. הלוואי שיתעוררו כבר, המשאבים המשפחתיים מדולדלים כבר ממש. זה לא ייאמן שהם שוב מגייסים את אותם אנשים.
עוד מישהי: בבקשה תעבירי למי שאפשר שהחבר'ה שעשו כבר 300 ימים עוד לא הספיקו ללכת לפסיכולוג. שומע, מיקי? רק התחילו לעבד את מה שעברו. אי-אפשר מבחינה נפשית לקרוא להם שוב, אבל קוראים. בזכותם. כאילו חוזרים לשגרה. יש כוננות. הינה מסר מהשטח לשרים: שלא יבנו עלינו. הפעם שייקחו חרדים.
ועוד מישהי: האמת שלא מפסיקה לבכות. הבן השלישי שלי בן ה-19 מתגייס בשבוע הבא לגולני. במקביל, גייסו היום את בני השני אחרי שכבר שירת 400 ימים בסיירת גולני. היום הודיעו שמגויס לראשון הקרוב לעזה, ללא התראה מוקדמת, ככה בהפתעה, בלי לציין עד מתי, לכמה זמן, איך היציאות, איפה יהיו. כלום. הכול לוט בערפל, כמו חייל סדיר שרק אתמול התגייס ברמה האישית. הוא התחתן לפני שבועיים, וזה פשוט קשה מנשוא. סתם משתפת. הכאב של הכלה שלו נגע לי בעצבים החשופים גם ככה. אני מקווה שאתם שומעים, כל אלה שלא יודעים מה זה צבא פה. אחי החרדי ואחייניי היקרים חיים את חייהם. כלום לא נוגע בהם. בלתי נסבל.
ועוד דבר – אשתו של רופא גדודי במילואים כותבת גם כותבת: הגדוד שלו ב-60% בסבב חמישי. יש שמועה על המשך ישיר לעזה, שזה סבב שישי, ויש הרבה שאמרו שלא ימשיכו – הערכה שיישארו 50% לסבב הבא. אני מקריא פה את מה שנאמר בדיון הפתוח. הם התחילו את הסבב בלי מ"פ, בלי סמ"פ, חבר'ה איכותיים שנשברו. העבודה אמרה להם: עד כאן. אם תלכו לסבב הזה, נזיז אתכם לצוות לא מעניין. זה השפיע על כל ההגעה של הפלוגה. מבחינת צוות רפואי הם רק 50% מהכוח. יש מקרים שיש מישהו שמכסה שטח רחב שלא באמת מאפשר בזמן אמת להגיע לפצוע בזמן, אבל אין ברירה.
בצבא הוא רופא גדודי, אבל תכלס משמש כפסיכיאטר. המון חיילים מספרים לו מה השחיקה עושה: דיכאון, פוסט-טראומה מהעבר. כל סבב הוא משחרר שניים, שלושה חיילים משירות על בעיות בתפקוד שמסכנות את השאר. הרבה מאוד חיילים צעירים מספרים שהם לא מצליחים להתמודד עם ההורות.
אני אפסיק עם הציטוטים כאן. אדוני ראש הממשלה, תגיד, יכול להיות שזה מעניין אותך? הרי ברירת המחדל תהיה שיתקשרו עכשיו מהלשכה שלך ויזמינו את כל מה שנאמר שם היום בוועדה – שתזמין את נשות המשרתים שכמו שהבנת, רובם המוחלט הצביעו לממשלה שלך, לממשלת החורבן. תזמין אותן. אבל אתה לא תזמין. אתה לא תזמין. אתה לא צריך – אתה הפנטת את כולם כאן. אף אחד לא מרים את היד, הכול פה אחד.
אני אקריא לך את מה שכתב הנביא ישעיהו. אתה קראת תנ"ך, אני יודע; לא יודע אם עכשיו אתה קורא. יכול להיות. אתה יודע תנ"ך. תדע לך, גם עודד ליפשיץ מניר עוז, שגופתו הוחזרה, אהב תנ"ך. שמעתי את זה בהלוויה שלו. "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבֹנים. הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסֹך שיכר. מצדיקי רשע עקב שֹׁחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו. לכן כאכֹל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה – –"
"– – כי מאסו את תורת ה' צבאות – –"
1,469 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.