קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, איזו תקופה הזויה שאנחנו חיים בה, כל כך מורכבת. ועדיין, ישבתי פה היום במליאה והסתכלתי על חברי הקואליציה, הסתכלתי על השרים, שמעתי את נאום ראש הממשלה, ואתם יודעים מה, חוץ מזחיחות וחיוכים, לא ראיתי שום דבר מעבר. יושבת חבורה של אנשים מנופחים, זחוחים, מחויכים. חשבתי לרגע שאולי אני חיה בשווייץ, אולי אני בשווייץ, אולי אני לא בישראל. אולי אני בכלל לא חיה בישראל בתקופת מלחמה, שבה המדינה נמצאת באבל על נרצחים, על נופלים, היא נמצאת באבל או בפוסט-טראומה על הדברים הנוראיים ועל הסיפורים הקשים שאנחנו שומעים בכל יום. אולי אני לא חיה במדינה של פיגועים, שככה ראש הממשלה יושב מחויך, מחייך עם כל השרים שלו. מנופחים, כיף להם, טוב להם. איזה כיף. שמח, העביר תקציב, איזה סבבה. זחיחות. אמרתי, אולי אני לא בסדר, אני צריכה לבדוק. אולי אני בז'נבה, בברן. אולי אני נמצאת באיזושהי מדינה אחרת.
תקשיבו, אני הייתי פה בתקופת ההתנתקות. הייתי פה בתקופות מאוד מאוד קשות בכנסת. אני לא זוכרת, אני באמת לא זוכרת איזושהי סיטואציה שבה יושב ראש הממשלה, שבה יושבים השרים שאמונים על החיים של אזרחי המדינה בתקופה כל כך קשה, יושבים להם מחויכים. שלמה קרעי יושב לי עם חיוך נורא גדול. אני מקווה נורא שטוב לך, כי לכל השאר נורא לא. מחויכים, כיף להם. על מה אתם זחוחים, על החטופים שנמקים במנהרות? על ההורים שלהם, שדואגים להם? אולי אתם מחויכים וזחוחים נורא על המשפחות השכולות? אולי נורא נורא נורא כיף לכם שאנשים פה מתמוטטים ושמשפחות פה מתפרקות? אולי זה כיף לכם.
אני יודעת למה שלמה קרעי, או מי ישב שם עוד? יואב קיש, מי עוד, דיכטר – יושבים מחויכים, כיף להם, מה זה כיף להם, חבל על הזמן. על מה אתם מחויכים – על הפיגוע שהיה, שעוד בן אדם מת? כיף לכם? לא, כי אתם רק אוחזים בהגה של המדינה הזו ומכוונים אותה. אז אם נורא כיף לכם ואתם נורא מחייכים פה על משהו, אז תספרו לכל הכיתה, למה לשמור את זה רק לעצמכם? אם נורא כיף לכם, גם אני רוצה שיהיה לי כיף. כי אני חיה במדינה שכרגע חרדה ודואגת לעתיד שלה. אני חיה במדינה של שכול. אני חיה במדינה פצועה ומדממת. אני חיה במדינה שבה אנשים תופסים אותי ברחוב ושואלים אותי: מה יהיה? איך העתיד שלנו, של הילדים שלנו, איך הוא הולך להיראות? בואו תספרו לנו, אם אתם כל כך שמחים ומאושרים וכיף לכם ומחויכים וזחוחים, ויושבים פה כל כך מנופחים.
גולדקנופ – אני יכולה להבין למה הוא שמח, מאושר, צוחק ורוקד. הוא גם לא מתגייס וגם מקבל מלא כסף. אם אני הייתי הוא, גם אני הייתי נורא נורא שמחה. אבל חוץ ממנו אני לא מצליחה להבין למה סמוטריץ' כל כך שמח. מי שמצביע לך מת בעזה ומתגייס, וכל השאר מתים ולא מתגייסים. על מה יש לך כל כך לשמוח, שלקחת אוכל מהפה של החיילים האלה ונתתם את זה לחבורת רוקדים בישיבה שאתה משלם לה 51 מיליון שקל בשנה? אולי זאת סיבה מספיק טובה להיות נורא נורא שמח ולהיות נורא נורא זחוח.
חיילים פה חוזרים לשדה הקרב, עכשיו אוגדות שלמות נמצאות מחוץ לעזה. עסקים מתמוטטים. המיסים עולים. אנשים פה באמת לא גומרים את החודש. לא כדי להציק, חלילה, לזחיחות ולכיף של הממשלה, באמת, זה לא כיף, אני נורא לא רוצה לפוצץ לכם את הבלון, אבל אנשים באמת לא גומרים את החודש, ובאמת קשה להם, הם לא עושים לכם דווקא, תאמינו לי. חלקם גם הצביעו לכם. הם לא עושים דווקא. העם שלנו קרוע, הוא באמת קרוע. העם שלנו כואב, כואב. כואב לו על השיח החברתי על אמת. אגב, מכל הצדדים. אני לא חושבת שיש מישהו – חוץ מגולדקנופ, אני שוב חוזרת – שזה עושה לו טוב על הנשמה.
מבחינת הפיגועים נראה שאנחנו חוזרים לשנות התשעים. כל הזמן פיגועים. אבל במקום זה, חוץ מהזחיחות ומהחיוכים ומהמנופחות שאני רואה פה, אני שומעת עכשיו, כמו היום,כ שאנחנו נמצאים פה, שמחזירים את חוקי ההפיכה המשטרית. אני עוד שומעת את יושב-ראש הקואליציה, עכשיו, לפני שעליתי לפה לדוכן, עוד יוצא לי בכותרת ב-ynet שהוא לא סופר את המחאה – ממשיכים עם חוקי ההפיכה. עוד הפעם, ניפוח, ניפוח, זחיחות; אנחנו נראה לכם. אנחנו במלחמה, אבל אנחנו נראה לכם.
עזבו דעה פוליטית, עזבו מה אני חושבת על החוק ההזוי הזה, כי באמת, אישית – ועובדה, אני מתנגדת לחוק – אני לא חושבת שצריך לבחור שופטים בגלל דעה פוליטית. אני לא חושבת שזה משנה אם השופט שלי הוא ימני או שמאלני, אני מעדיפה שהוא יהיה איש מקצוע נורא טוב. בסדר, דעה פוליטית. עזבו שאני גם לא חושבת שהנחקר צריך למנות את החוקרים. בסדר, דעה פוליטית, נתון לוויכוח, בסדר? אבל עזבו את הכול – מה קשורים עכשיו חוקי ההפיכה? איך זה קשור למציאות? איך זה קשור למלחמה? איך זה קשור לדם שנשפך פה ברחובות מפיגועים, לדם שנשפך בעזה, לחיילים שנלחמים ביהודה ושומרון? איך זה קשור לטיל מהחות'ים, שהילדים הקטנים שלי קמים באמצע הלילה? מה הקשר חוקי ההפיכה עכשיו לחיי היום-יום של עם שבעיקר נלחם ללקק את הפצעים ולהשתקם?
אז עזבו מה אני חושבת על החוק המזוהם הזה; ביום הזה, בתקופה הזו, מה הקשר? מה אתם רוצים? למה אין לכם חמלה כלפי העם הזה? חוסר החמלה שלכם מצביע על חוסר תום לב, כי מי שיש לו חמלה ואהבה אמיתית כלפי העם הזה רואה עם פצוע ומדמם, גם מי שלא מסכים איתכם, ואומר: אוקיי, נעצור. אנחנו מבינים שיש לנו חיילים בשדה הקרב, אנחנו מבינים שאנשים מתים מפיגועים ברחובות. אנחנו מבינים שאנשים, העלינו להם מיסים, הם לא גומרים את החודש כי אנחנו לא יודעים לנהל את הכלכלה. אנחנו רגע נעצור, אנחנו לא נשים את הרגל כרגע על הגז ונדרוס את המעט שעוד נותר פה.
אבל לא. מנופחים, זחוחים, מחזירים את חוקי ההפיכה בכל הכוח, על הראש שלכם, של כולכם. לא רואים בעיניים. לא למדתם כלום? לא הספיק לכם? כולם אומרים שאנחנו חוזרים ל-6 באוקטובר, אבל אתם יודעים, מעבר להיותי חברת כנסת ולהיותכם שרים או חברי כנסת, באמת, אנחנו גם אנשים. למה? אני עכשיו שואלת לא כפוליטיקאית, באמת, שואלת כאזרחית במדינת ישראל: למה? למה? חסר באמת מה לחוקק, חסר מה לקדם, חסר מה לשקם, שאת זה, את הדבר הזה שמפלג ומשסע ומטריף פה אנשים – למה? מצד שני, לשאול כל כך הרבה אנשים שמואשמים בפלילים – או מואשמים או שהואשמו בפלילים בעבר – לשאול אותם למה, נראה לי קצת כמו שאלת קיטבג. מה זה למה? כי בן אדם שעבר על החוק רוצה למנות את מי שחוקר אותו ורוצה למנות גם את השופט שלו. זאת בסוף התשובה.
אבל אותי גידלו על ישראל אחרת, ואני נכנסתי להיות חברת כנסת כי אני מתפללת לישראל אחרת, ואני רוצה ישראל אחרת, ואני רוצה להילחם על ישראל אחרת, ואני מכירה את חלק מהאנשים בקואליציה באמת שנים, אני חושבת שמאז שאני ילדה, ואני באיזשהו מקום מסרבת להאמין שהאנשים האלה באמת רוצים עד כדי כך לעשות רע לציבור. אבל אז אני רואה את המציאות, ואני באמת שואלת: למה? מה דחוף? מה הדחיפות? למה עכשיו? למה לא לחכות קצת? למה להחזיר אותנו ל-6 באוקטובר, למקום הכל-כך רע שהיינו בו? כי אתם רוצים למשול? סבבה, תמשלו. אתם רוצים לעשות שינוי? תעשו. אנחנו מדינה פצועה, יש מה לתקן פה, המון, עוד לפני חוקי ההפיכה המשטרית. יש המון מה לתקן פה. יש פה בני נוער בזנות, יש פה ילדים מקבצי נדבות, יש פה אנשים שלא גומרים את החודש, יש בתים בצפון ובדרום לשקם, יש פה מערכת חינוך שצריך – לא לשקם, לבנות ממש מחדש, יש כאן קרע עמוק לאחות. לא חסר מה לעשות פה, במדינת ישראל. לא חייבים את החוקים האלה עכשיו, דווקא, כדי להבעיר עוד אש, באמת שלא. איזה דור אתם רוצים שיגדל פה?
אני ראיתי את התקציב שהעברתם פה. ראיתי כמה גרעתם מהחינוך, שגם ככה לא היה במקום יותר מדי מזהיר עוד לפני המלחמה – אחרי המלחמה בטח, בתקציב הבאמת-נוראי שהעברתם, שקיצצתם מהחינוך. איזה דור אתם רוצים שיגדל פה? אתם רוצים דור עם חינוך מערבי ומתקדם, כזה שיהיה אור לגוים? כי אנחנו לא אור לגויים. לא יודעת אם מישהו שם לב, אבל כרגע הגויים מסתכלים עלינו ואומרים: מה עובר עליהם? מה נסגר? הם גם במלחמה, הם גם יוצאים למחאות, גם עושים פה הפיכות משטריות. לא יודעת אם מישהו ראה, אבל אנחנו לא מצליחים מי יודע מה במבחנים. איזה דור אתם רוצים שיהיה פה, דור שגדל על כך שמכונות רעל זה דבר שהוא טוב, שמכונת רעל זה דבר שהוא לגיטימי? איזה דור אתם רוצים שיגדל כאן, דור שילמד לשנוא את האחים שלו? אולי די עם זה? אולי מספיק? במקום ללמד שמורשת ישראל זה כל מורשת ישראל, במקום ללמד שיש אנשים שהם שונים ממני אבל הם אוהבים את המדינה הזאת לא פחות ממני, והוויכוח שלנו הוא על דרך ולא על מהות.
איזה דור אתם רוצים שיגדל פה? איך אתם מצפים ששנת 2030 תיראה? איך אתם מצפים שישראל של שנת 2050 תיראה? אני חייבת להגיד שאני, כאימא לילדים קטנים, אני ממש דואגת, אני ממש חרדה, וכמוני עוד הרבה מאוד מהציבור. הנחמה היחידה שיש לי – שתי נחמות: האחת זה שאני יודעת שאנחנו נחליף אתכם וניאלץ לתקן הרבה יותר דברים ממה שאנחנו חשבנו לפני המלחמה; הדבר השני הוא שיש כאן עם באמת באמת מדהים, ואני סומכת על העם הזה. כשאני רואה בחורה מדהימה כמו לירי אלבג, למשל – ואללה, איזה יופי, איזו דמות – אני אומרת שאם יש בחורות צעירות כאלה בעם שלי, זה כבר מספיק כדי להעלות לי חיוך ענק על הפנים ולתת לי תקווה גם לילדים שלי ולישראל שהם עוד יגדלו אליה.
אבל כמי שהייתה יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד – וכאן המקום לפרגן לחבר הכנסת אלי דלל על העבודה המצוינת שהוא עושה בוועדה – המצב של הילדים לא היה טוב במדינת ישראל עוד לפני המלחמה. היה מחסור בפסיכולוגים, בפסיכיאטרים, בשירות הציבורי וגם בשירות הפרטי; באמת, שירותי הרווחה בקריסה, החינוך בקריסה, הבריאות בקריסה; הילדים נופלים בין הכיסאות. המצב לא היה מזהיר עוד לפני המלחמה, ואחרי המלחמה הכול מן הסתם הקצין, והקצין הרבה יותר. ואני לא רואה אתכם עושים איזה משהו בכיוון של לשפר. אתם בקושי שמים פלסטרים, אפילו פלסטרים אתם לא טורחים לשים.
אני שמעתי – אפרופו ההתנהלות שלכם ואפרופו חוקי ההפיכה שאתם מתעקשים להחזיר, מישהו אמר לי שהממשלה הזו מנסה לבשל את הציבור כמו המשל של הצפרדע והמים החמים, שאם היא הייתה זורקת ישר למים החמים, הצפרדע הייתה קופצת, אבל פה, על אש קטנה, בכל פעם מעלים את הטמפרטורה לאט-לאט. קודם כול אני לא חושבת שזה נכון. אם אתם, בשעת מלחמה, ערב כניסה מחודשת לעזה, כשעדיין כולם מלקקים את הפצעים, מעיזים להעלות חוקי הפיכה משטרית כל כך שנויים במחלוקת, אז זה לא משל הצפרדע והמים החמים, ועם זאת, אני חושבת שזה יותר קשור לקרקס הפרעושים. אני לא יודעת אם מישהו מכם שמע את המשל הזה. יושבים פה אנשים, אני יכולה לספר להם: קרקס פרעושים זה משהו שהיה נפוץ מאוד באירופה של המאה ה-19. היה ממש קרקס של פרעושים. מסתבר שפרעוש מסוגל, יש לו כוח מתפרץ, ואם הוא היה בן אדם הוא היה יכול להרים מטוס ג'מבו, עד כדי כך. הם מסוגלים לקפוץ לגובה מטורף. אז איך עושים קרקס פרעושים? איך מאלפים פרעוש? שמים אותו בתוך זכוכית. בכל פעם הוא נותן קפיצה, מקבל מכה בראש וחוזר בחזרה, נותן עוד קפיצה, מקבל עוד מכה בראש וחוזר בחזרה, נותן עוד קפיצה, מקבל מכה בראש, עוד פעם, עד שהוא לומד, אותו פרעוש, לא לקפוץ גבוה, לא להשתמש בכל הכוח המתפרץ שלו. לא. ככה, לאט-לאט, מלמדים אותם לנסוע על אופניים, לקפוץ בגובה הנכון. ואז כולם מסתכלים ואומרים: יא אללה, איזה פרעושים אלה, חבל על הזמן. אני חושבת שבאיזשהו מקום זה משהו שהממשלה פה ממש מנסה לעשות לעם המדהים והנפלא שלנו.
אבל יש לי חדשות בשביל הממשלה: עם ישראל הוא לא צפרדע וגם לא פרעוש. אנחנו עם הנצח. אנחנו העם הכי חכם. אנחנו עם סגולה, ואנחנו גם נהיה אור לגויים. ואותנו אתם לא תאלפו כמו פרעושים, ואתם גם לא תבשלו אותנו כמו צפרדעים, כי כשאתם תעשו את זה אנחנו ניאלץ להתמרד. אבל אנחנו לא נעשה את זה בצורה שתשרוף כאן את המדינה, כי אנחנו, להבדיל מכם, לא שורפי אסמים. אני לא מדברת על אנשים קיצוניים – אנשים משוגעים וקיצוניים נמצאים תמיד בכל מקום. אני מדברת על רוב הציבור. אני מדברת על רוב העם.
אתם יודעים – אגב, לפי כל מחקר, לפי כל סקר – שאף אחד כבר לא רוצה אתכם. גם מי שהצביע לכם בעבר כבר לא יכול לראות ולשמוע אתכם. אתם עושים נזק כל כך גדול למגזרים שלמים, לרבות המגזר החרדי, שאני מכירה אותו היטב. הוא לא חושב כמותכם. חלקו רוצה להתגייס; הוא פוחד מחרם חברתי, חושש מדברים אחרים. אתם לא מייצגים את הציונות הדתית. אני מדברת איתם. הם רוצים להתגייס, הם רוצים גם שוויון בנטל המיסים, הם רוצים לחיות חיים מודרניים, והם ממש רוצים ללמוד באוניברסיטה במדינה מערבית ומתקדמת. אתם גם לא מייצגים שכבות חלשות. שכבה חלשה רוצה לחיות ורוצה להשתקם, היא לא רוצה שימעכו אותה לגובה דשא ושיגידו שאין תקציבים לחינוך שלה ושאין תקציבים לשים אוכל על השולחן. הם רוצים להתפרנס בכבוד.
אתם בעצם לא מייצגים אף אחד חוץ מכם, וזו אחת הבעיות הקשות של כל החקיקה הבזויה שאתם מנסים לכפות פה על ציבור שלם, וזועקים עד השמיים כשמישהו אומר לכם: מספיק. עם ישראל לא מוכן לריב זה עם זה. עם ישראל באמת רוצה אחדות. בכל פעם שאתם יושבים פה זחוחים ומנופחים ומחויכים, תנסו לחשוב על האנשים שנכנסים עכשיו לבוץ של עזה ועל האנשים שמתים פה מפיגועים, על המשפחות שלהם, על אלה שלא מסוגלים יותר ללכת לסופר ולעשות את ההזמנה הקטנה ביותר והפשוטה ביותר. תודה.
2,108 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.