קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חבר הכנסת קריב, נאור שירי, השר ניר ברקת, תראו, האמת היא שחשבתי על זה, לפעמים אתה מגיע למקום ואתה אומר: וואו, אני צריך לדבר ואין לי מה לומר. בקואליציה הזאת זה אף פעם לא בעיה.
אתם מספקים חומר עד כדי כך שאמרה לי, אמרו לי פה, בסיעה, אמרו לי: יואב, אתה צריך לדבר 30 דקות. הם יודעים שאני לא אוהב לדבר 30 דקות, אבל אמרתי: בעצם 30 דקות, מה הבעיה?
ועדיין כמה דברים, ונתחיל בדבר הכי רציני: 59 חטופים בעזה, 537 ימים. וזה לא נושא, זה לא באמת נושא. והיה פה דיון 40 חתימות, שהסתיים לא מזמן, על הפשיעה בחברה הערבית. עד שיושב-ראש הכנסת הוציא אותי החוצה שמעתי את ראש הממשלה. הוא דיבר על הפשיעה בחברה הערבית משהו כמו – זמן קצר, ועבר מייד לדבר על החמאס בעזה; לא התייחס לאף אחד מהנתונים ולא לפיל שיושב בחדר, אם אפשר לקרוא לדבר הזה פיל – בן גביר, יושב בחדר. עולים פה מציע אחרי מציע, ואני יודע שגם חברים רבים בתוך הקואליציה חושבים בצורה דומה, שהוא האיש הכי פחות מתאים, הכי פחות ראוי, הכי פחות מסוגל להתמודד מול העניין הזה – מקצועית, אבל גם ברמה של תפיסת העולם הבסיסית שלו, שהיא גזענית וכהניסטית. מה לעשות? זה הוא אומר, לא אני אומר. ולמרות העובדה הזו, ואפילו פה – חבר הכנסת מנסור עבאס אפילו לא אמר את מה שאני אמרתי. הוא אמר: תקשיב, הביצועים שלו כאלה, תזיז אותו, תיקח מישהו אחר. גם לזה לא הייתה התייחסות.
אני אומר, אם גם לזה לא הייתה התייחסות, יש חוט מקשר, והוא קיים כל הזמן, בין נרצחים בחברה הערבית לבין עלייה של 21% בתאונות קטלניות לבין חטופים בעזה. המשותף הוא קהות חושים לסבל אנושי ולחיי אדם. זה האירוע, וזה אירוע קשה. ושמענו בסרטון לפני יומיים את אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה זועקים לעזרה, והשאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא מה הוא עושה כדי שזה יעלה על סדר-היום, באמת על סדר-היום. ואיפה נעלמו הערכים של פדיון שבויים, ערבות הדדית, ואהבת לרעך כמוך?
ואתמול, בדיון שהיה פה בהקשר אחר, ישב השר חיים ביטון, ודיברו על התקציב, ודיברו על מסורת ישראל, ודיברו על זהות יהודית. ואני, בניגוד לחבריי באופוזיציה, אמרתי שלדעתי צריך להוסיף כסף, צריך להוסיף כסף, כי אם עם כל הסכומים שעברו לזהות יהודית עדיין לא הפנימו האנשים שחיים ביטון אחראי להם בחינוך שפדיון שבויים, ערבות הדדית, ואהבת לרעך כמוך הם ערכים יסודיים, אז צריך להוסיף כסף, כנראה חסר כסף.
אבל זה בציניות, כי האמת היא שזה לא סיפור של כסף; זה סיפור של קשר, זה סיפור של אכפתיות, זה סיפור אנושי לפני הכול. אנחנו במקום שבו הבית הזה הפך למקום בלתי נסבל ברמה האנושית, ברמת ההתנהגות, ברמת המענה הענייני על שאלות ענייניות שעולות פה, ועולות פה שאלות ענייניות. עלו פה שאלות ענייניות לכל אורך הדרך בנושא תקציב המדינה שלא נענו. כשאתה לא מסוגל או לא רוצה לתת תשובה עניינית על שאלה עניינית, מהותית, זה אומר רק דבר אחד עליך: הבית הזה לא ממלא את תפקידו. הבית הזה אמור להיות בית של פיקוח ובקרה על עבודת הממשלה ולא בית שהוא משרת של הממשלה. ובוועדת הכספים – שהייתי רק במופעים קצרים שלה, כי הייתי במופעים ארוכים בוועדה אחרת, ששם מבזבזים משהו אחר, לא כסף – אתה רואה שאלות שלא נענות בהרבה תחומים. ולהישאר בלי תשובה בבית הזה, בלי תשובה עניינית, גם אם בסוף מצביעים אחרת אבל אין תשובות, זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק.
ויש שאלה גדולה – מה יהיה במושב הבא. ואני אומר לכם, אל מול מה שקורה פה בחוץ, שאם המושב הבא הולך להיות כמו המושב הזה, ואם הממשלה הזאת לא תשנה את דרכיה ותתחיל להתנהל כמו ממשלה שכל המדינה חשובה לה; אם הממשלה הזאת תמשיך לא לתת תשובה על שאלה ספציפית שנשאלה גם בוועדת הכספים וגם אתמול במליאה, פה, מול שר האוצר: מה עם אותם 200 מיליון שקלים של ניר עוז? לא מסוגלים לקבל תשובה, אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר – וזה לא אסון, זה מחדל, כי אסון זה שיש שיטפון או רעידת אדמה; מחדל זה שבני אדם לא עושים את מה שחובתם לעשות או נמנעים מלעשות מה שאומרים להם שחובתם לעשות. וזאת הממשלה הזאת. אז קרה 7 באוקטובר, אבל תסתובבו ביישובי העוטף ותראו מה קורה שם היום. זאת חוכמה קטנה. שמעתי היום את עידית סילמן מדברת: אין שום בעיה, העברנו כסף. אין שום בעיה? כשאתה רואה ממשלה מנותקת לחלוטין מהמציאות בשטח, מה זה אומר? מה זה אומר על ראשה?
ואהבת לרעך כמוך, ערבות הדדית, פדיון שבויים – זה חוט השדרה הערכי של כולנו, אבל חוט השדרה הזה התכופף ונעלם מרגע שראש הממשלה הזה יושב על כיסאו, ואתם מקבלים החלטות פה אחד – פה אחד, הפה שלו. אני חשבתי שאין לכם אלוהים אחרים; מסתבר שיש לכם. האלוהים הזה אפילו אוכל שרצים מדי פעם. אלוהים שאוכל שרצים – ואתם מתנהגים אליו וסוגדים לו? ואהבת לרעך כמוך – צריך לשנות את ההלכה אצלכם: ואהבת לעצמך, לעצמך.
יושבים כאן אחרי שבוע סוער, הפגנות פה בחוץ. אני אומר לכם, ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש: המושב הבא של הכנסת לא יהיה כמו המושב הזה. יש שאלה גדולה מי ישב בתוך הבית הזה. כי אם זה ימשיך ככה, אני אומר לכם, לא בטוח שאני אשב בבית הזה. אל תדאגו, לא אתפטר, לא אתפטר מהכנסת. אולי המקום לשבת הוא פה בכיכר עם אנשים שנאבקים על המדינה הזאת, לא עם אנשים שמשתמטים מהמדינה הזאת; עם אנשים שאכפת להם ממה שקורה לכולנו, לא לצד כזה או לצד אחר.
אני הייתי סגן שר לביטחון פנים, התעסקתי עם פשיעה. ממש לא עניין אותי מה הדעות הפוליטיות של נפגעי העבירה, כמו שאתכם אסור שיעניין מה הצד הפוליטי של האנשים שבהם אתם מטפלים בכל מקום. אז נכון, לא כל השרים כאלה, אבל האווירה היא אווירה שבה כל אחד עושה לעצמו ולעצמו בלבד. לעצמו, כלומר לסביבתו הקרובה – לחבריו, לקרוביו, למי שחושב כמוהו. בבית הזה אני לא אשב, ולא רק אני, רבים מחבריי. עדיין לא קיבלנו החלטה, אני אומר לכם מה אני חושב – במושב לצים לא תשב. בטח לא במושב – זאת לא בדיחה מה שקורה פה, חורבן קורה פה. במושב חורבן לא תשב.
הבית הזה שסימל – כל פעם שאני נכנס – ולא במליצה – נכנס דרך כניסת הח"כים ורואה את סמל המדינה, כשאני נכנס, מצד שמאל, אני מתרגש שאני בבית הזה, שאני חבר כנסת בכנסת ישראל, אחד מאותם 120. אני ממשיך לכבד את הבית הזה, אבל אני לא מכבד את מי שמנהל אותו, לא מכבד את יושב-ראש הכנסת, שאומר שהוא לא מכיר בנשיא בית המשפט העליון. אני לא מכיר בו במובן המטפורי כיושב-ראש כנסת. אני לא מכיר בסמכותו של השר לוין כשר משפטים – לא בסמכות הפורמלית, בסמכות המהותית, במי שרוצה לחרב ולהרוס מערכת בשל אובססיה ואף אחד לא עוצר אותו.
אני ישבתי פה, בכיסא הזה, עמד פה גדעון סער – פה, פה – ואמר לו אמירה – האמת שהיא הפריעה לי, הוא אמר לו: לך תתאשפז. כמה זמן אחרי או כמה חודשים אחרי הוא מאשפז את עצמו באותו מקום איתו, באותה ממשלה. ואז מגיע לוועדת החוקה במופע ביזארי, שקרי, מביך: נכנסים בכניסה מפוארת ללא הודעה מראש השר לוין והשר סער – אפרופו חוק-יסוד: השפיטה – יושבים אחד ליד השני, ובהתרגשות מודיעים: הגענו להסכמה. מה ההסכמה? הם מביאים הצעת חוק מוסכמת. מוסכמת על ידי מי? על ידי זה שלא רצה להיות אי פעם, לעולם, אף פעם, עם ראש הממשלה באותו מקום, עם זה שהוא קרא לו ואמר לו "תתאשפז" – יושבים שניהם ביחד חבוקים, בלשון מטפורית, ומסבירים שהגיעו להסכמה. עד כמה אתם – סליחה על הביטוי הלא-פרלמנטרי – יכולים להיות טמבלים, חבריי לקואליציה? טמבלים, אין לי מילה אחרת. לשבת שם ולהנהן בראש ולהגיד בהתרגשות: איזו הסכמה מופלאה. ובשביל להתכסות עם האירוע הזה מגיעים שני אנשים יקרים, דדי שמחי ויזהר שי, ונותנים כסות כאילו חברתית לאירוע, הסכמה לאומית רחבה. היו שתי ישיבות. לא יודע מה דעתו של דדי שמחי; בטוח שדעתו של יזהר שי שונה, כי הוא אמר שדעתו שונה.
הוא לא בא יותר. אבל אתם עדיין תחת הסיפור של הסכמה רחבה של שני השרים.
לא שמעתי אף אחד מחברי הקואליציה הזו מתבטא על קטרגייט. שימו את ראש הממשלה בצד בינתיים. אנשים שיושבים בלשכתו מקבלים כסף ממדינה זרה, קטר, מדינה שאתם לא פעם ולא פעמיים פה – שמענו בוועדת החוץ והביטחון, או-הו, כמה שמענו את הגנרלים החדשים של הליכוד, ואני האחרון שמזלזל באזרחים שמבינים בנושאים, אבל הכול בדברי רוב חשיבות עצמית, מספרים על המאבקים ועל המלחמות, ואם יש מיגון כזה או מיגון אחר. אבל שני יועצים של ראש ממשלה בישראל, קודש-הקודשים, מה שקוראים לו "האקווריום" – נהייתם דגי זהב? מקבלים כסף ממדינה תומכת טרור. וואו, איזה דיונים היו פה על אל-ג'זירה. איזה עוצמת שיח הייתה על אל-ג'זירה.
איך יסגור? איך יסגור? אל-ג'זירה זה חברים.
ואז אנחנו מדברים על קטרגייט, יש אחד ששמו פלדשטיין. זה היה אירוע – תראו, אני אשתף אתכם בדברים – אני בדרך כלל אמרתי פה, גם בוועדות הכנסת, מדי פעם בפיליבסטר – אמרו לי: יואב, תספר קצת מה היה פעם. אמרתי: אני אף פעם לא מדבר על מה שהיה פעם, אז אני אומר, חוויות כאילו ממקום אחר. בסוף אני לא יודע עובדות היום, אני כן יודע איך אנשים מתנהגים. כשמישהו, כל אחד, אומרים לו משהו, והדבר הראשון – הוא אומר: אני לא מכיר, ודבר שני, מחבק – זה אירוע שקרה להרבה קליינטים שלי בעבר. אז הוא חיבק.
על מנת שלא תבינו – שלא יהיו אי-הבנות, הכוונה היא לזה שנתניהו לא מכיר את פלדשטיין, ואחר כך אומר שהוא פטריוט, נתן נאום שלם. אוקיי. בסוף יש כתב אישום על פלדשטיין.
לקח – ואני ממליץ לחבריי לקואליציה לקרוא את כתב האישום שהוגש כנגד פלדשטיין. יש שם עוד שתי דמויות נעלמות שלא שמענו עליהם מילה אחת מחברי הקואליציה, לאחד קוראים אוריך, לאחד קוראים איינהורן. שני החברים הנכבדים האלה, רוחם שורה על כתב האישום, ומי שהולך אחורה בזמן יראה איך כל האירוע הזה הוא מבצע תודעה אחד גדול שמנוהל מלשכת נתניהו, וגם רעייתו היקרה שותפה. רעייתו היקרה, ששמענו עליה היום, איך היא מדברת עם משפחות חטופים – מעניין אם גם כשהיא הייתה חודשיים במיאמי היא דיברה משם עם משפחות חטופים. אבל מילה לא שמענו מהפטריוטים שיושבים בצד הזה של הבית על זה שבקודש-הקודשים הביטחוני יושבים אנשים שמקבלים כסף מקטר.
ראש ממשלה סביר היה קורא למפכ"ל ולראש שירות הביטחון הכללי ואומר להם: חברים, תעשו סדר בדבר, אני רוצה לדעת שחס וחלילה לא קרה פה משהו. ראש הממשלה הזה עושה משהו אחר: הוא משתלח בראש שירות הביטחון הכללי, ועושה את זה בעוצמה, ומביא את כל חבר מרעיו. אני אומר "חבר מרעיו", כי זה לא ביטוי פרלמנטרי לשרים, אבל אלה לא שרים. אלה לא שרים, אלה בובות על חוט, תיבת תהודה עבריינית.
וכן, יש שאלה גדולה מה יקרה בבית הזה במושב הבא, אחרי שהחוק הזה יעבור, ואחרי שחוק התקציב הזה עבר, כי זאת שאלה, מה נכון לעשות. אני חושב שאם הקואליציה הזאת לא תתעשת ולא תגיד בקולה שהיא מבינה את גודל השעה – ויש מלחמה, ויש חטופים, ובן גביר הוא תקלה, וקרעי זה נורא, וקיש זה שטויות, וסמוטריץ' שקרן – ואם לא יגיד את הדברים האלה ראש ממשלה, אני צופה שהמושב הבא יהיה מושב נורא.
והמושב הנורא הזה לא יתנהל באותה דרך שהוא התנהל כאן, שאנחנו מנהלים דיונים מלומדים עם שמחה רוטמן בוועדת החוקה, כשכל אמירה מקצועית נזרקת הצידה וכל רעיון טוב נזרק לפח. ואם החוק הזה יעבור, אני אומר לכם, אנחנו נגיש בג"ץ על החוק הזה, כי אסור שהחוק הזה ימשיך ויהיה לכנסת הבאה, אסור, כי זאת גם אמירה ערכית, מה נכון ומה לא נכון.
יושבים פה אקזמפלרים בממשלה ואומרים שהם לא יצייתו לחוק. מה המשמעות של זה ששר אומר שהוא לא יציית לחוק? המשמעות המיידית צריכה להיות שהוא לא יהיה שר, אבל זה בעולם נכון ומתוקן. בעולם שבו ראש ממשלה בעצמו עומד לדין על הפרות חוק, הפרת חוק היא נורמה. במקום שאתה רואה ואתה שומע שבאותה ישיבה שמנהלת הממשלה, ישיבה לא חוקית על הדחתה של יועצת משפטית לממשלה – שאין בכלל אירוע כזה, אבל המציאו את האירוע הזה – יושבים שם שני שרים, אחד השר בן גביר, השר לביטחון פנים, והשנייה השרה מירי רגב, ואתה שומע, בהקלטות שיצאו אצל ירון אברהם, אתה שומע את ההקלטות שבהן השרה מירי רגב מתנה את צרתה בפניו על מה קורה בלהב 433.
אז אני מוצא את ההזדמנות – בלי להיכנס לפרטים, כמובן – אני אספר לכם מה קורה בלהב 433, יחידה שהייתה לי הזכות להקים אותה, יחידה שעוסקת בשחיתות ציבורית, דבר שהממשלה הזאת, זה חלק מהפרנסה שלה, והדבר הנוסף זה בארגוני פשיעה. שאלו אותי בזמנו: תגידו, זה מתאים, אותו דבר? אמרתי: כן, זה מאותה משפחה. במשפחת השחיתות הציבורית ובארגוני הפשיעה, אם רוצים לחדור לעומק הדברים ולהגיע לחקר האמת, צריך גם עדי מדינה, וזה דומה. והדבר הנוסף שדומה בארגוני פשיעה ובשחיתות ציבורית – בשניהם הפגיעה היא פגיעה אנושה ועמוקה במרקם הכי בסיסי בחברה דמוקרטית או במדינה שיש בה תפיסה אמיתית של אכיפת חוק, שהמונח הזה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא יהיה הסיפור המרכזי. פה, בממשלה הזאת, במה שהיא מובילה, זה הסיפור המרכזי. לא סתם נראה התקציב כמו שהוא נראה, ולא סתם החקיקה נראית כמו שהיא נראית, ולא סתם מירי רגב שואלת את בן גביר על 433.
עכשיו, הסיפור הוא הפרקליט המלווה. זה מאוד הטריד אותה, הפרקליט המלווה. אם מירי רגב שומעת עצה ממני, זה לא מה שצריך להטריד אותך, הפרקליט המלווה; מה שצריך להטריד אותך בעיקר – אם היה או לא היה. אם היה – ימים יגידו; אם לא היה – גם ימים יגידו. אבל לפנייך היו עוד אנשים, לא בתקופה הזאת, לא בתקופה שאתם מנאצים את היועצת המשפטית לממשלה הזו – היו רבים: נשיא מדינה וראש ממשלה ושר אוצר ורב ראשי לישראל וראשי רשויות ושר לשעבר שהיום הוא חבר כנסת, הוא יושב-ראש המפלגה שלך, שגם היה בכלא.
היו. וכולם היו בחקירות במקום הזה, גם אם קראו לו בשמות נוספים. למען הידע הכללי של הציבור, להב הוא ארגון מחדש של מערכת כמו FBI שמתאים למדינת ישראל, שכולל כמה יחידות ארציות: היחידה הארצית לחקירות הונאה, היחידה לחקירות בין-לאומיות, היחידה למאבק בפשיעה הכלכלית, שגם את זה הייתה לי הזכות להקים, יחידת אתג"ר, יחידת הגדעונים, ועוד יחידות סמויות ומערכים שלמים.
כן. אז זהו, מאחר שאני בוגר – ופה שמעתי את דודי אמסלם לא פעם ולא פעמיים, כשרק היה רואה אותי נכנס למליאה, מתחיל לצעוק: עבריין, שקרן – –
– – אני רגוע, כי הדיפ-סטייט לא התחיל עכשיו.
ישבו האנשים הנכבדים – ובכל חקירה משמעותית, בוודאי חקירה של אישי ציבור, חשוב וראוי שיהיה פרקליט מלווה, ואני אסביר מה תפקידו. פרקליט מלווה אינו מנהל את החקירה. הוא כן מסתכל וכן מסייע וכן מייעץ אם הכיוון הוא הכיוון הנכון. כאשר מדובר על נבחרי ציבור, זה לצורך הגנתם, שלא יהיה מצב שמשטרה – בגלל שמשטרה בדרך כלל יותר רוצה, שמישהו גם יראה את הצד המשפטי עד הסוף, שלא יעשו טעויות; כי איש ציבור שנחקר במשטרה – ההבדל הגדול הוא בין אזרח רגיל שנחקר, שלכולם זה דבר מאוד מאוד קשה, חוויה אישית; איש ציבור משלם מחירים נוספים שלא משלם אזרח פרטי, כולל הסיפור התקשורתי וההופעה בציבור, כי הוא איש ציבור.
זה הפוך ממה שאומרת מירי רגב, אבל צריך להבין מה היא אומרת. היא מסמנת שכאילו היועצת המשפטית, באמצעות נציגיה בפרקליטות, היא זו שרודפת אותה. המשטרה בסדר, בטח המשטרה בסדר, בן גביר שם. יש לי חדשות בשבילכם. המשטרה תמשיך להיות משטרה מקצועית בהקשרים של החקירות למרות בן גביר. לוקח זמן עד שמקלקלים הכול. יש קלקול, אבל לוקח זמן. אבל עצם הדיון הזה הוא כאשר מדובר על הדחתה של יועצת משפטית לממשלה, כשמדברים שהסיפור הוא מדיניות, מדיניות, הממשלה לא מצליחה לייצר מדיניות ולאכוף אותה כי היועצת המשפטית מפריעה – היא לא מפריעה ליישם מדיניות; היא מפריעה לכם לעשות עבירות, לעבור על החוק.
באותו דיון, היה בא מישהו מהחלל החיצון, יוצא מהחללית החוצה, משקיף על מה שהיה באותה ישיבה, שומע את הדיווח שהיה של ירון אברהם ואומר: רגע אחד, באיזה עולם אנחנו חיים? חשודה, שרה אבל חשודה, מדברת עם השר שאחראי לגוף החוקר, מדברת על החקירה שלה. עד כמה זה הזוי ומטופש אפשר להבין ממילותיה שלה, כי היא אומרת בהקלטה: אני יודעת שאני בניגוד עניינים. כאילו, עד כמה טיפשים אפשר להיות? אפשר. אם אתה מספיק רע, יש לך את היכולת להיות גם מספיק טיפש, כי אז אתה משתמש בכל הכוח שיש לך – ויש כוח לממשלה – להפוך את העולם. במקום אחר, אם היו שומעים את השיח הזה, היו אומרים שהעולם התהפך. בממשלה הזאת העולם לא הפוך מהסיבה הפשוטה – הממשלה הזו הולכת על הראש, וכשאתה הולך על הראש, העולם, גם אם הוא הפוך, הוא נראה לך ישר. מדינה הפוכה.
הפשיעה בחברה הערבית – אנחנו היום עם 58 נרצחים מול 43. אמרתי קודם, ראש הממשלה, זה ממש לא מעניין אותו, פשוט לא אכפת לו. לא אכפת לו כמעט משום דבר שקורה פה במדינת ישראל, אבל כן אכפת לו מדבר אחד – מעצמו – והוא עושה כל מאמץ שאנחנו בכנסת ישראל או במדינת ישראל לא נתעסק בדברים המהותיים והמשמעותיים ונתעסק בדברים שמעניינים אותו.
החוק הזה שנמצא בפניכם הוא חוק שהוא כאילו עומד לבד. הוא אינו עומד לבדו. זה התחיל במסע דה-לגיטימציה כנגד לשכת עורכי הדין. חוק לשכת עורכי הדין שתוקן אפשר, גרם לאנשים שהגיעו לוועדה לשבת שם ולדבר סרה בלשכת עורכי הדין כלשכה מקצועית על מנת לייצר דה-לגיטימציה ציבורית ברמה הזו שיוכלו מחר או מוחרתיים גם לשלול את קיומם ואת כניסתם למקומות משמעותיים כמו הוועדה לבחירת שופטים. זה מה שהיה שם. זה היה שלב א'. כל זה התחיל בגלל, מה לעשות, שהמועמד של הקואליציה ולוין לא זכה בבחירות הלשכה. מה לעשות, יש בעיה, לא כל מה שאתה רוצה קורה. השלב הבא היה נציב הביקורת על השופטים, לייצר את אותה דמות פוליטית שתשב מעל ראשם של השופטים כל הזמן, אם לא במעשה, לפחות בתחושה, ואז הגענו לחוק הזה, אותו חוק של הסכמה רחבה.
שלא יהיה פה ספק, מעולם חברי האופוזיציה, כולם, לא הסכימו לחוק הזה, ומי שיגיד שהייתה פה הסכמה רחבה – אפשר להשתמש בביטוי האלמותי שהשתמש בו שר האוצר הבאמת-שקרן גדול, "שקרן בן שקרן", כשהוא דיבר על ראש הממשלה. מי שיגיד שהייתה פה הסכמה – זה שקר מהתחלה ועד הסוף. למרות שלא הסכמנו לחוק הזה מלכתחילה, לא אני ולא חבריי, ניסינו ככל יכולתנו לעשות תיקון בדבר הרע הזה שהגיע. הצענו הצעות, אמרנו דברים שאנחנו חושבים שאפשר לתקן, או להקטין במעט את מה שהיה שם, הדברים הרעים שם, והכול נזרק הצידה.
גם התהליך היה קלוקל, היה תהליך שלא אפשר דיון אמיתי, בייחוד בערכאות הדיוניות היותר-נמוכות בבית המשפט העליון. הזמנים לא היו זמנים. שמחה רוטמן, יושב-ראש הוועדה, המשיך בדרכו הרגילה ללהג ולמלא את כל החלל בזמן שאנחנו מנסים להעלות נושאים, ואז אומרים לנו שזמננו עבר. אז הנושא הזה הוא על תהליך הדיון.
התוכן עצמו של החוק – הוא חוק גרוע. בסופו של דבר, החוק הזה יצבע את כל המערכת המשפטית, מלמטה ועד למעלה, בצבע פוליטי. זה לא משנה איזה צבע הוא יהיה, זה יהיה צבוע בצבע פוליטי. כל ההצעות שהעלינו בדרך, לדוגמה לייצר רשימה סגורה של אנשים שיוכלו להיות הנציגים האחרים מטעם, משפטנים אחרים, נדחו על הסף. קיבלנו חוק יותר גרוע מכל מה שהיינו מעלים על דעתנו, בוודאי עם דברי המתיקה ודברי המליצה ששמענו בהתחלה.
הממשלה הזאת ממשיכה בכל הכוח, ואני חושב שבפתיחת המושב הבא – אני אומר לחברי גלעד קריב – אני מניח שאנחנו נמצא פתאום את הצעת החוק הפרטית של היועצים המשפטיים חוזרת, ואנחנו נמצא עוד דברים כהנה וכהנה, וכל זה תחת מסכת עשן גדולה שמרים ראש הממשלה כל הזמן על כל דבר ענייני שיש פה.
אני רוצה לחזור על הדברים שנמצאים פה על סדר-היום של כולנו. יש פה הפגנות בחוץ. למי ששומע, הדרך היחידה היום פה בכנסת ישראל לגרום לנבחרי הציבור שמרכיבים את הקואליציה להבין שלא כל דבר עובר, זה דרך הכוח הציבורי של הציבור. אנחנו נצא החוצה ונמשיך את ההפגנות בהליך דמוקרטי, כך נהוג וכך ראוי במדינה דמוקרטית. גם אנחנו, חברי הכנסת, נהיה שותפים מלאים לעניין הזה. ובפתיחת המושב הבא או עד פתיחת המושב הבא אנחנו נחשוב כיצד אנחנו מגיבים על ההתנהגות הדורסנית של ממשלה בלתי לגיטימית. תודה רבה.
3,154 מילים של יואב סגלוביץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.