קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום 537 ימים למלחמה, כמעט 18 חודשים, ועדיין 59 אחים ואחיות שלנו מחכים שנציל אותם ממרתפי חמאס. החטופים לא רואים אור יום, לא אוכלים, לא שותים, לא ישנים, עוברים התעללויות נפשיות, התעללויות פיזיות, כל דקה, כל שנייה. 537 ימים למלחמה, שנה וחצי, 12,888 שעות, 773,280 דקות, 46,396,800 שניות. אסור לנו להפסיק להזכיר אותם, אסור לנו לנרמל את מצבם, את שהייתם שם. אסור לנו לחזור לשגרה כל עוד הם שם. פשוט אי-אפשר. מדינת ישראל לא תצליח להתחיל בשיקום כל עוד הם לא בבית, כולם. חייבים להחזיר את כולם הביתה עכשיו, ללא סלקציה, ללא שלבים, ללא פעימות. עכשיו, את כולם.
הקואליציה עושה הכול כדי להוריד נושא החטופים ואת החזרה למלחמה, את פרשת קטרגייט, מסדר-היום הציבורי. אז יש פיטורי ראש שב"כ, פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, דיפ-סטייט ועוד ועוד ועוד, אבל הנושא היחיד שחשוב באמת הוא החטופים. הם נחטפו במשמרת שלכם. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. בני משפחה, חברים, מדינה שלמה – כולנו מחכים להם.
גם אני ברשותכם אקרא את שמותיהם: תמיר אדר, אלון אהל, יוסף חיים אוחנה, סונטיה אוקראסרי, אבינתן אור, דרור אור, גיא אילוז, מוחמד אלאטרש, רום ברסלבסקי, עידן אלכסנדר, רונן אנגל, מתן אנגרסט, אביב אצילי, אלקנה בוחבוט, אוריאל ברוך, סהר ברוך, גלי ברמן, זיו ברמן, ביפין ג'ושי, רן גואילי, מני גודארד, הדר גולדין, גיא גלבוע דלאל, אביתר דוד, עוז דניאל, איתן הורן, ענבר הימן, מקסים הרקין, ג'ודי ויינשטיין, אילן וייס, אריה זלמנוביץ', גד חגי, טל חיימי, אסף חממי, איתי חן, יאיר יעקב, נמרוד כהן, שגב כלפון, ג'ושוע לואיטו מולל, איתן לוי, שי לוינדון, איתן מור, עמרי מירן, אליהו מרגלית, עומר נאוטרה, תמיר נמרודי, יונתן סמרנו, נטפונג פינטה, דניאל פרץ, מתן צנגאוקר, אריאל קוניו, דוד קוניו, עמירם קופר, בר קופרשטיין, עופרה קידר, ליאור רודאיף, סונטיסק רינטאלק, יוסי שרעבי, עידן שתיווי. אלה שמותיהם. תזכרו אותם אחד-אחד, במחשבות, לפני שנרדמים בלילה, בכל פעולה, עד שיחזרו כולם. לא נאפשר להעלים אותם מהשיח הציבורי. לא נפסיק לדבר עליהם. לא נעבור הלאה.
ממשלת ישראל, החטופים הם לא סתם מספר. הממשלה מתהדרת בהישג מתמטי – כמה "החזרנו", איזה שיעור, איזה אחוז. מכניסים את החטופים לנוסחה מתמטית, כאילו אם נגיע ל-90%, אז נקבל ציון טוב מאוד. אבל מדובר בחיי אדם, מדובר באנשים. לדבר עליהם במונחים של אחוזים, של החזרות מוצלחות, של "כמה הצלחנו", זה לא רק זילות – זה טשטוש האנושיות. זה ניכור מוסרי. זה טרגדיה.
ויש כאן עיוות נוסף, חמור לא פחות: השיח כולו עוסק בכמה חזרו, כמה שוחררו, כמה הצלחנו "להחזיר". אבל על מה אתם לא מדברים? אתם לא מדברים על כמה נחטפו. 251 אנשים נחטפו לרצועת עזה במשמרת שלכם, חיילים, אזרחים ישראלים וזרים, תינוקות, ילדים, נשים וזקנים. אתם לא מדברים על האחריות, אתם לא מדברים על המחדל, על ועדת חקירה ממלכתית. אתם לא מדברים על האחריות, על העובדה הפשוטה והנוראית שממשלת ישראל, במדיניות שלה, בהפקרותה, בהתנהלותה, לא מנעה את הטבח ולא מנעה את החטיפה.
הם נחטפו תחת המשמרת של ראש הממשלה נתניהו, ממשלה שכישלונה הביטחוני זועק לשמיים. הגיע הזמן שתשאלו: איך הגענו למצב הזה? תפסיקו למדוד הצלחה לפי כמה הצלחתם לצמצם את האסון. תסתכלו על האסון עצמו. לא מדובר במחדל מהעבר. המחדל נמשך גם עכשיו, בהווה. כי מרגע שנחטפו, המדינה הזו הייתה אמורה להילחם עליהם יום וליל, לשים בצד כל שיקול אחר, לומר בקול גדול: לא נשוב לשגרה כל עוד הם שם. אבל הממשלה חזרה לשגרה. הממשלה בשלה – עסוקה בחקיקה, באינטרסים פוליטיים, בכספים קואליציוניים, במינויים של מקורבים ובהמשך ההפיכה המשטרית.
והחטופים? הם עדיין בעזה, אבל הממשלה ממשיכה הלאה, ממשיכה להרוויח זמן, לפזר רימוני עשן, ממשיכה להתעסק בפוליטיקה קטנה. כל יום שבו הם לא כאן הוא יום שלם שבו הם עלולים למות. וזה קרה. שמונה מתוך 59 החטופים שנותרו בעזה נרצחו או נהרגו במהלך השבי. והסכנה לא חולפת, היא מתגברת מיום ליום. אי-אפשר יותר לשתוק. אי-אפשר להבליג. אי-אפשר להתאפק מתוך תקווה שזה ייפתר מעצמו, ולקוות שאיזה גיבור-על אמריקאי יציל אותם. אני קוראת לכם כאן בכנסת ישראל, מול הציבור, מול עצמכם: תפסיקו לדבר על אחוזים, תפסיקו למתג את זה כהצלחה; תזכרו אותם בשמות, בשמם, בזיכרונם, בקולם, בכאבם. נחזיר אותם, כי זו חובתנו.
וכך, בתוך כל זה, מתחת לרדאר, מתחת לתשומת הלב הציבורית, בזמן שהלב שלנו במקום אחר, הקואליציה גם עושה הכול כדי להמשיך את ההפיכה המשטרית על סטרואידים. והיום עולה להצבעה אחת ההצעות המסוכנות ביותר לעתיד הדמוקרטיה שלנו – ההצעה לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ההצעה איננה טכנית ואינה עוד הצעת חוק רגילה. מדובר במהלך מסוכן, שביסודו טמונה מהפכה משטרית, שינוי שיטת הממשל בישראל דה פקטו, וזאת בהיעדר חוקה, ללא דיון ציבורי אמיתי, ללא איזונים וללא שום מנגנון של בלימה.
עד היום, הוועדה לבחירת שופטים כללה תשעה חברים: שלושה שופטים, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין – שילוב של מקצועיות, של מגזרים שונים מהציבור, של שיח, אבל בעיקר מנגנון של איזונים ובלמים. אבל למרבה הצער, במתווה המוצע ממדרים כמעט לחלוטין את הדרג המקצועי ומעבירים את השליטה בוועדה רק לגורמים פוליטיים. הממשלה והעומד בראשה מציעים שבחירת השופטים תיעשה ברוב רגיל – חמישה מתוך תשעה, כלומר רוב לקואליציה.
חמישה נאמנים פוליטיים, זה מה שצריך כדי לקבוע מי יהיו שופטי בתי המשפט בישראל, בכל הערכאות, גם בבית המשפט העליון. שופטים ייבחרו לפי מידת הנאמנות למלך ולא לפי מידת כישוריהם. וזה חמור. מערכת המשפט היא החומה האחרונה שעוד עומדת מול השתלטות השלטון והרשות המבצעת על מוסדות המדינה. כבר היום הרשות המבצעת והרשות המחוקקת התמזגו לכדי גוף אחד – קואליציה שמחוקקת לעצמה, מתקצבת את עצמה, ממנה את עצמה. אז גם הרשות השופטת תהפוך לחותמת גומי? אם זה יקרה, לא נותר דבר שיאזן, שישמור, שיפקח, שיבלום. פשוט הפקרות. שלוש הרשויות יתמזגו לרשות אחת. זה לא תיקון, זה פירוק.
לשופטים יהיה ברור: מי שלא נאמן, מי שלא ישפוט בערכאות נמוכות ברוח השליט, פשוט לא יתקדם לערכאות גבוהות יותר. פשוט נקבל מערכת משפט פוליטית. לא קודש-הקודשים למען זכויות האזרח הקטן, אלא עוד שלוחה מבצעת של השלטון. אז מה ירגיש אזרח פשוט שצריך להתמודד מול עירייה, מול מוסד ממשלתי? האם יוכל להאמין שההליך הוגן? שהשופט מולו מונה בזכות עצמאותו ולא בזכות קשריו הפוליטיים? אתם מציעים כאן הפיכת היוצרות – שופט לא כשומר סף אלא כשומר הממשלה ושומר השליט העליון. במקום לבלום – יישור קו; במקום להכריע ולפסוק ביושר – חנופה. כך, שלב אחרי שלב, מערכת המשפט הופכת ממגינה לממושטרת.
גם לשכת עורכי הדין, שהייתה אמורה לשמש שומר סף ציבורי ברמה מסוימת, כבר לא חסינה מפני ההתקפות של הקואליציה. כולנו זוכרים שקיבלנו דוגמה חיה לכך לפני כשנתיים, במהלך הקמפיין לבחירות לראשות לשכת עורכי הדין. אז הופעלו רשימות פוליטיות, קמפיינים, מערכות שלמות. גם שם ביקשה הפוליטיקה דריסת רגל, ומשלא הצליחה, נציגות לשכת עורכי הדין פשוט מסולקת מהוועדה לבחירת שופטים. אז על סמך מה ובאיזו עזות מצח ממשיכה הממשלה לטעון כי הוועדה בהרכבה החדש תהיה מאוזנת?
והאבסורד הגדול הוא שמוצעת לאופוזיציה מעין עטיפת מתנה – עטיפת מתנה של פשרה, מתק שפתיים ותו לא: נציג אחד, אולי שניים, שישבו בוועדה, אבל בלי רוב, בלי וטו, בלי שום יכולת אמיתית להשפיע. זו כמובן לא פשרה, זו אחיזת עיניים. אז מה קיבלה האופוזיציה? ממש כלום. לא שותפות, אלא השתקה מכוונת. ואני שואלת: השופטים – מי הם יהיו? שופטים שידעו שאין קידום בלי נאמנות? שידעו היטב מה מצופה מהם? הרי שופט בשלום לא יוכל לעלות למחוזי אם הוא לא פסק בעבר ברוח השלטון, ומהמחוזי הוא לא יוכל לעלות הלאה אם הוא לא פסק ברוח דרישות השר.
הממשלה מציעה לאופוזיציה להסכים להפיכת המשטר הדמוקרטי בישראל לקליפה ריקה, שבה כל חוק יהיה כשר, ללא שום ביקורת שיפוטית מקצועית. על פי ההצעה שמובאת כאן בפנינו, למעט במקרים חריגים של פגיעה בשוויון בבחירות, ורק אם שלושה רבעים משופטי העליון יסכימו, רק אז תהיה ביקורת שיפוטית. מה זה אם לא סירוס מוחלט של בית המשפט? האם זה עולם המשפט שישראל רוצה לעצמה? אז תואיל הממשלה פשוט לומר זאת בגלוי. למה צריך להעמיד פנים? לא נדבר על שלטון החוק, לא נדבר על הליך הוגן; נוותר מראש על עקרונות של שוויון, צדק וניגוד עניינים. כי אם השר ממנה, והמשפט כפוף לרוח השלטון, פשוט אין עוד משפט הוגן.
לחקיקה הזאת השלכות נוראות, והן לא נגמרות בבית המשפט. כשמערכת המשפט אינה עצמאית, נפגעות גם זכויות האדם, נפגע חופש הביטוי, נפגעת זכות ההפגנה, נפגעת זכות ההתאגדות, נפגעת הזכות לשוויון. כל אלה נשענים על שפיטה ושופט בלתי תלויים. האם קבוצה מוחלשת כלשהי תאמין שבית המשפט יגן עליה? האם בן מיעוטים, אישה, פליט, ירגישו שהם שווים בפני החוק?
ימני, שמאלני – לא משנה. כל אחד.
אני מזמינה את אדוני לעבור על רשימת שופטי העליון – אני מניחה שאתה מכיר אותם – לראות כמה מונו בזמן ממשלות נתניהו, כמה מתוכם שמרנים. אני חושבת שהיום הרשימה בבית המשפט העליון היא מאוזנת. תסתכל, אולי נפתח – אין לי פה – – –
בסדר, זה לגיטימי. בינתיים. והעולם – העולם רואה ושומע. כבר היום מתפרסמות אזהרות מהמשקיעים, חברות דירוג האשראי, בנקים. הם באמת שואלים: האם עוד אפשר לסמוך על שלטון החוק בישראל? אתמול מודי'ס פרסמו חוות דעת, לא הורדת אשראי, אבל חוות דעת מאוד מאוד מודאגת מהמצב בישראל – מהתארכות המלחמה, מהמצב הגיאופוליטי בתוך המדינה. הדברים האלה נאמרים בצורה ברורה בחוות הדעת של חברות דירוג האשראי.
הפגיעה במערכת המשפט, אם כך, לא נעצרה בפגיעה בדמוקרטיה; יש לה השלכות חסרות תקדים גם על הכלכלה הישראלית. זה לא סוד – משקיעים בורחים, סטרטאפים עוזבים, הייטק נוטש. יציבות משפטית היא תנאי קריטי למשקיעים ולחברות בין-לאומיות, שראו בישראל עד לא מזמן יעד השקעה מרכזי בדיוק בזכות מערכת משפט חזקה, עצמאית ובלתי תלויה. פוליטיזציה של הרכב הוועדה לבחירת שופטים תביא לערעור שלטון החוק, להרחקה שלנו, של ישראל, מהקהילה הבין-לאומית של המדינות המפותחות. היא תרתיע משקיעים, היא תייצר אי-ודאות כלכלית, היא תפגע ישירות בדירוג האשראי של מדינת ישראל. אני מניחה שאתם זוכרים את הדיון שהיה בבית המשפט בהאג, דיון הזוי, אבל אחד הדברים שעמדו לזכותנו זו מערכת משפט עצמאית והיות הרשות השופטת חזקה ועצמאית במדינת ישראל, כמו מדינה מערבית. אנחנו לאט-לאט מתקרבים למדינת עולם שלישי.
אז במקום רפורמה שמחזקת ומבצעת שינויים שאכן הכרחיים בבית המשפט, מוצעת כאן רפורמה מפרקת. אבל הנזק לא נעצר פה; תהליך כזה גם יוצר אקלים ציבורי חדש – אקלים ציבורי של חשד, של פחד, של חוסר אמון. דור העתיד שגדל היום במדינה ילמד על בשרו שהצדק הוא לא אובייקטיבי, שהחוק משרת את מי שבשלטון.
כשזה המסר, החברה תתפרק מבפנים, החברה תתפורר, ואין לנו את הפריבילגיה הזאת. והציבור? הציבור כבר אמר את דברו. האמון הציבורי במערכת המשפט גבוה פי שניים מאשר בפוליטיקאים. זה נכון שבמהלך השנים האמון במערכת המשפט – גם כחלק מקמפיין – האמון יורד במערכת המשפט, אבל הוא עדיין כפול מהאמון בפוליטיקאים, בבית הזה, בנבחרים. אז במקום לנסות להעלות את אמון הציבור בכם, ממשלת ישראל וקואליציה, אתם מחליטים לרסק את מערכת המשפט, וכל זה כדי לשרוד פוליטית, כדי לשלוט במי ששופט אתכם, במי שחוקר אתכם. זה לא דמוקרטיה, זה הישרדות פוליטית על חשבון שלטון החוק, על חשבון אזרחי ישראל.
וגם אם תאמרו: אבל היו בחירות, זו דמוקרטיה, אנחנו צריכים למשול בהתאם לאידיאולוגיה שלנו, אנחנו מתווים מדיניות, אז אני אענה לכם: הבחירה הדמוקרטית איננה צ'ק פתוח. העם לא העניק לכם מנדט לפרק את המדינה, לפרק את הדמוקרטיה. אני עומדת כאן לא רק כנבחרת ציבור – אני מדברת כמי שחונכה על עקרונות של שלטון החוק, על החשיבות של בית המשפט עצמאי, על הצורך הבסיסי ששופט ישפוט ביושר, ללא מורא ובלי נאמנות פוליטית ובהתאם לכללי הצדק. אני כאן כדי לקרוא לכם לעצור. אנחנו כפסע מצניחה חופשית לתהום, ואז חלילה לא תהיה דרך חזרה, ומי שמצעיד את עם ישראל והורס את הדמוקרטיה יישא באחריות.
אבל עוד לא מאוחר. עצרו, עצרו עכשיו. אני לא עומדת כאן רק כדי לומר "לא". אני עומדת כאן כדי לומר: תראו מה אתם עושים, תתעשתו, תראו לאן אתם לוקחים אותנו. אתם מפרקים את מה ששמר עלינו מיום שקמה המדינה. הידיעה שיש גבול, שהכוח מרוסן – – –
אני אביא לך את הנתונים. אני אביא לך את הנתונים מהסקרים.
אני אביא לך את המחקר, אני אביא לך בשמחה.
אתם מפרקים את מה ששמר עלינו מיום שקמה המדינה: הידיעה שיש גבול, שהכוח מרוסן, שיש איזון, שיש מי שאומר לשלטון: עד כאן. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, היא גם ההגנה מפני עריצות הרוב. אלבר קאמי אמר: דמוקרטיה איננה חוק של הרוב אלא הגנה על המיעוט.
אדוני, יש לי עוד חצי דקה אבל אני רוצה להקריא שיר קצר, אם אפשר. את השיר כתב יהודה עמיחי. הוא נפטר כבר כמעט לפני 25 שנים, אבל הוא כתב שיר שנקרא "אני אדם יחיד". כשיצאתי למפגינים בחוץ, זה השיר שעלה בראשי. "אני אדם יחיד, אדם בודד. אינני דמוקרטיה. / הרשות המבצעת והאוהבת והשופטת / בגוף אחד. רשות אוכלת וזוללת, ומקיאה, / רשות שונאת ורשות כואבת / רשות עיוורת ורשות אילמת. / לא נבחרתי. אני הפגנה, אני מרים / את פני ככרזה. הכול כתוב שם. הכול, / אנא, אין צורך להטיל גז מדמיע, / אני כבר בוכה. אין צורך לפזר אותי, / אני מפוזר, / וגם המתים הם הפגנה. / כשאני מבקר את קבר אבי, אני רואה / את המצבות מורמות בידי / העפר שמלמטה: / הן הפגנה גדולה."
2,042 מילים של מטי צרפתי הרכבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.