קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת וחברות הכנסת, בהתחלה אני רוצה לאחל צום קל לכל הצמים. רמדאן כרים. אנחנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית. יותר יהודים ויותר פלסטינים נהרגים כל יום מהסכסוך הישראלי–פלסטיני, ואני מאמין שאנחנו יכולים לקום מזה – לקום מזה רק יחד, כי זו האפשרות היחידה. אנחנו, הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, אזרחים במדינה שכובשת את העם שלנו – היש מצב יותר קשה מזה? היש אזרחות שמתנגשת עם הלאומיות כמו האזרחות והלאומיות שלנו? כמו בכל חיינו הפוליטיים, גם עכשיו, מעל הבמה הזאת, אני מדבר אליכם כהולך על חבל דק, דק מאוד. אני מנסה לשמור על שיווי משקל ולהלך על החבל הדק הזה מעל התהום שבה אנחנו נמצאים ואל עבר עתיד של יציבות המושתתת על שלום ופיוס, וזהו העתיד היחיד שיאפשר לנו לחיות בצורה טבעית.
ללכת כל החיים על חבל דק זה לא קל. לפעמים אני מאבד שיווי משקל ונופל קצת לצד האזרחי, ואז הדבר אינו מוצא חן בעיני חלקים מהחברה הפלסטינית; לפעמים אני מאבד שיווי משקל ונופל קצת לצד הלאומי, ואז הדבר אינו מוצא חן בעיני חלקים מהחברה היהודית. ולפעמים החבל הזה נהפך דק עד לבלתי אפשרי, כמו בחודשים האחרונים, ויש מי שכועס ודורש מאיתנו לבחור בצד שלו. כל חיינו ידענו שאם ניענה לכעסים וניפול לצד אחד, אנחנו נתרסק, ואם ניפול לצד השני, נצא מעוותים. אנחנו בוחרים בדבר היחיד הנכון וגם האפשרי מבחינתנו, וזה להיות חלק מהעם הפלסטיני מבחינה לאומית וחלק ממדינת ישראל מבחינה אזרחית, ולשכנע את שני העמים שמגיעות לשניהם זכות להגדרה עצמית והשגת השלום.
אחד הדברים שהבהילו אותי בחודשים האחרונים הוא חוסר הרגש הכמעט-טוטלי מצד חלקים נרחבים משני הצדדים. אחרי 7 באוקטובר חלקים גדולים מהפלסטינים התלהבו, ובחודשים האחרונים חלקים גדולים מהיהודים לא מעוניינים לשמוע כלל וכלל על הרג של כ-40,000 פלסטינים, ובהם כ-15,000 ילדים מתחת לגיל עשר. העובדה הזו צריכה לקומם כל בן אדם בהיותו בן אדם.
הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הם כמעט היחידים שראו את ערוצי הטלוויזיה 12 ו-13 וראו את אל-ג'זירה ואת אל-מיאדין. הם אלה שראו ילדים הרוגים משני הצדדים. הם היחידים שראו אימהות יהודיות ופלסטיניות בוכות, ובכו יחד עם כולן; ששמעו סיפורים משני הצדדים; שיודעים ערבית ועברית, תרבות ערבית או פלסטינית ויהודית-וישראלית. הם אלה שצועקים מעל: החבל הדק, שחררו אותנו, את כולנו. אנו צועקים כי בחלקת אדמה זו יש שבעה מיליון פלסטינים ושבעה מיליון יהודים. בדם, יזע ודמעות הוכיחו גם היהודים וגם הפלסטינים שהם עמים, וככאלה – הם ראויים וזכאים להגדרה עצמית, לביטחון ולקיום שוויוני וצודק. את זה אפשר להשיג בפתרון שתי המדינות.
אני רוצה להגיד לכם ולכן שהאלטרנטיבה לפתרון שתי המדינות אינה מדינה אחת. האלטרנטיבה היא שבתוך עשור חלק גדול מהיהודים והפלסטינים שיכולים להרשות לעצמם לעזוב, יעזבו, אבל הפנאטים משני הצדדים יישארו, ברוך השם. וכך ייראו פני הארץ הזאת – חיים על החרב, בתי קברות מתרחבים. אנחנו יכולים לבחור בביטחון. אנחנו יכולים לבחור בשגשוג וברווחה. אנחנו חייבים לבחור בחיים, בשלום.
יש משמעות לעבר. המורשת של כל עם היא התשתית של הקיום שלו, של הנרטיב שלו. אלה דברים חשובים, אפילו חשובים מאוד, אבל יש דברים חשובים אפילו יותר – העתיד של כולנו. בואו נבנה את העתיד הזה יחד. נתחיל מההווה, מהנקודה הקשה והכואבת שאנחנו נמצאים בה, ונאמר את האמת הפשוטה: שום דבר, גם לא עוולות הכיבוש, לא מצדיק את הטבח של 7 באוקטובר. ושום דבר, גם לא הזוועות של 7 באוקטובר, לא מצדיק הרג והרעבה של ילדי עזה.
אחד האנשים הטובים אמר לי: דבר עם כל עם בשפה אחרת. הפלסטינים רוצים שחרור לאומי והיהודים רוצים ביטחון, קצת טקטיקה לא תזיק. האמת שיש בזה משהו, אין ספק, ובכל זאת, אני מתעקש להיאבק נגד מי שעשה את השלום לנחלתם של יפי הנפש, והמילה "כיבוש" – נחלת הקיצונים, והמילה "דמוקרטיה" – נחלת הפריבילגים. זה לא התחיל ב-7 באוקטובר אלא היה במשך כל העשור הקודם. וכל הניסיון של כמאה שנה, כל הניסיון הזה צועק בפנים שלנו, שבלי השלום אין צדק, אין ביטחון, אין יציבות ואין אופק, והוא צועק בפנים שלנו שאין דמוקרטיה עם כיבוש ואפליה. השלום הוא הדרך המרכזית לכל טוב – לצדק, ביטחון, דמוקרטיה, שוויון, שגשוג וצדק חברתי.
אני פוגש אנשים משני העמים שאומרים לי, כך אומרים לי: מזה לא נתאושש. אחרי מה שקרה, אין עם מי לדבר. אני אומר להם, ואני אומר גם לכם ולכן: הרבה מעמי העולם עברו זוועות שהיו בהן הרג של מיליונים, וידעו יחד לקום מזה. גם אצלנו, ב-1991 הייתה האינתיפאדה הראשונה בעיצומה; מישהו האמין שרק אחרי שנה אחת יתחילו שיחות היסטוריות בין ההנהגה הישראלית להנהגה הפלסטינית ושייחתמו הסכמי אוסלו? ומלחמת יום כיפור ב-1973 – מישהו האמין שרק כעבור חמש שנים ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים? גם שלום זה, וכל שלום אחר, מלמד אותנו שלב הסכסוך הוא הסוגיה הפלסטינית, ולא כל שלום או נורמליזציה עם כל מדינה אחרת.
נבחרתי לכנסת ב-2015. בנאום הראשון שלי אמרתי שעד שנת 2025 יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים. אני מאמין שזה עדיין בהישג ידנו. ברור שאין סימטריה בין הכובש לנכבש, בין המדינה המסודרת לבין עם שנאנק תחת כיבוש. ובכל זאת צריכים שני הצדדים להכיר זה בסבל זה, סבל גדול וקשה ומייסר. שני הצדדים צריכים להכיר בזכות להגדרה עצמית של שני העמים ולחיות בביטחון מלא. אנחנו צריכים להשתחרר מהשאיפה לצדק מוחלט, ולזכור שהצדק במובן העמוק של המילה ייעשה כשהילדים שלנו, ילדים יהודים וילדים פלסטינים, יחיו חיים פתוחים ושוויוניים, חיים בשלום. זה צדק. אנחנו צריכים להשתחרר מהתפיסה של הכול או כלום. יש רק תחום אחד שבו זה הכול או כלום, וזה המוות והחיים. אז אני מציע שנבחר בחיים, והפשרות הן טבע החיים. בואו נבחר בפשרות של החיים. בואו נפסיק את המלחמה.
בואו נבחר באומץ, בתקווה, בואו נבחר בשלום. אנחנו, הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, רוצים להפוך את החבל הדק לגשר למען השלום. אני קורא לשני העמים, למרות הכאב העצום: בואו נצעד ביחד על הגשר הזה. תודה רבה לכם.
895 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.