קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
גברתי היושבת בראש, קודם כול טוב לראות אותך כאן.
בתחילת המלחמה, בתוך כל המשבר, הטבח, האסון הנורא, שאלתי את עצמי: מה עושים? והדברים המיידים היו פשוטים: ללכת לפעול שכיתת כוננות תקום מיידית ביישוב שלי, לנסוע לעוטף תוך שלושה ימים, לראות את המראות הקשים, לפגוש משפחות חטופים, ללכת ללוויות, לנחם אבלים, ליזום חוקים שיסייעו – חוק שהעברנו כאן לסטודנטים במילואים, חוק שהעברנו כאן להלומי קרב – לבצע המון המון פעולות שאנחנו יכולים להיות משמעותיים בהן גם בתקופה הזאת. יחד עם הצוות שלי, שחצי ממנו גויס למילואים, עשינו עבודה.
אבל עדיין קיננה בי ההרגשה שאני לא עושה מספיק. קיננה בי התחושה שאני רוצה להיות חלק מהדבר עצמו כפי שהוא מתרחש במציאות. אז מעבר ל-30 שנות מילואים, ועדיין לצורך שלי לרצות ולהיאבק לעשות מילואים, נקרתה בפני הזדמנות לחבור לגיבורי אמת, לגיבורי כיתת הכוננות בחניתה – יישוב שהכרתי במשך חמש שנים, גם כשר במשרד הביטחון, כשסייעתי שם גם בהצטיידות לכיתות כוננות, גם בטיפול במרכיבי ביטחון וגם בחיבור אמיתי לציבור שם. אפילו נפשתי בחניתה פעמיים. מי שלא יודע, חניתה ממוקמת מצפון לשלומי. מגיעים לשלומי, שהיא מקום טיפה נמוך, ועולים משם דרך יער חניתה אל יישוב חומה ומגדל שקם ב-1938 על הגבול ממש. הבתים האחרונים של חניתה הם ממש הגבול של ישראל. היישוב הזה הפך להיות מאוים ומותקף במלחמה בטילים, בכתב"מים, ברחפנים, בניסיונות חדירה, בהפצצות של הגבול, בפרצות של הגדר, וליבי יצא אל אנשי חניתה.
לכיתת הכוננות של חניתה הצטרפתי בתחילת המלחמה – 39 גברים שהשאירו את העולם הישן והחיים של לפני מאחור, התקבצו יחד למשפחה אחת כדי לשמור על הבית, על קיבוץ חניתה. הם אימצו אותי ואני אימצתי אותם, וכך אני הירוחמי, איש המדבר, מצאתי את עצמי כל שבועיים, בסופ"שים ובימי חול, בפסגות הרי הגליל הגבוהות המשקיפות לנהריה ומשקיפות ללבנון, בתוך יער ירוק, אבל בתוך מלחמה, בתוך איום גדול יום-יומי.
כיתת הכוננות של חניתה – חבורה מופלאה של גברים חלוצים, מלח הארץ, בתמהיל מיוחד של בני משק, חברי קיבוץ ותיקים, חברי קיבוץ חדשים, מתנדבים ובני העיר שהגיעו ממקומות שונים כדי לעשות את שירות המילואים בקיבוץ. החבורה התגבשה לכדי קבוצה מצחיקה, איכותית, עם הווי, בישולים, אימונים, עם צחוק, עם הומור, אבל עם קשיים, עם נסיגות, עם עזיבות, עם גלים של דעיכה וצמיחה בתוך הקבוצה, עזרה הדדית. לכיתת הכוננות הייתה התמודדות משותפת עם אתגרים אישיים, משפחתיים וביטחוניים. יש קסם מיוחד בכיתה הזאת דווקא בגלל הריחוק והבידוד על ההר בחניתה, הישיבה על הגבול, על קו הגבול ממש, שלדעתי גם מושך את האנשים להגיע ולרצות להשתתף ולהצטרף אליה.
אני גם מאוד מעריך כל אחד ואותם כקבוצה. לא אגזים אם אומר שהם נחשבים לאחת מכיתות הכוננות הטובות, המקצועיות, המנוהלות והמגובשות שיש כרגע על קו הגבול בציוד, במסירות של החברים; מתגברים יחד על קשיים ואתגרים. להיות יחד מעל 150 ימי מילואים כשהם רחוקים מבני הזוג ומהילדים, מההורים – יש עליות ומורדות. אבל אני רוצה להוקיר אותם. אני רוצה להגיד להם תודה. אני רוצה להגיד תודה לכל אחד מהם. הראשון, ארז הדר, נשוי למעין, אבא של ירדן, גפן ולוטם. ארז הוא הרבש"ץ האלוף של חניתה, שנלחם ורוקן את כל החטיבה מאמל"ח והביא את הכול לחניתה. אז נכון שבחולצות של כיתת הכוננות אנחנו מזמינים לו מידות משילב, אקסטרה-סמול, אבל אין עוד רבש"ץ כמוהו בישראל.
יפתח לנדאו, בן משק – אבל לא לגמרי, הגיע בגיל חמש לקיבוץ – נשוי לאושרת ואבא של איתמר, דניאלה ועמליה. יפתח מפקד בכיתה, איש שכולו לב, אבל גם מחזיק בתואר סגן מועדון הוויכוחים של חניתה. אני התווכחתי איתו ולא ניצחתי. רונן פיקר, נשוי לדפנה ואבא של עידו, נועם ותמר, מנהל שיווק ופרויקטים בחברת טכנולוגיית לייזר. הוא הרס"פ המיתולוגי של כיתת הכוננות; גם שומר, גם בחמ"ל, גם רס"פ, גם בן אדם נפלא. האיש לא נח. חבר נאמן, עושה טוב ולא שוכח לרוץ לפעמים בקיבוץ. הוא טוען שהאוכל שאני מבשל לו משמין, אבל בסדר, הוא עדיין נראה דוגמן.
נדב קמינר, נשוי להדס ואבא של גיא, יובל ויואב המתוקים. מעבר לכיתת הכוננות, קמינר מתנדב כמלאך בחיל הים, סגן אלוף שעושה גם משמרות בכיתת הכוננות וגם בחיל הים במקביל, איש ציבור, יושב-ראש קיבוץ חניתה, יזם ואיש עסקים, ונוסף לכל זאת משמש כדובר כיתת הכוננות באולפנים ובתחנות הרדיו השונות. אייל זמיר, מצוות החות'ים בכיתה, נשוי למירית ואבא של עטרה, יפתח, נועה, רוני ואלומה, הגיע אלינו מעכו. אדריכל מקצועי שכבר הכין מודל של חניתה. אין ספק שהוא אוהב את ביתו, כי הוא כמעט כל יום שם, ואיכשהו נמצא גם בשמירות. אה, כן, וגם בשלן רציני. עשה איתי קוסקוס ידני ב-15 דקות.
גיל פרטר, נשוי לדנה ואבא של מיה, איתמר ובן, הוא איש עסקים ויזם. העסקים שלו בקיבוץ חניתה; המשרדים בקיבוץ; האנשים שעובדים אצלו באים לעבוד בחניתה. גיל נראה כמו ויקינג ג'ינג'י של הכיתה. טוב, הוא לא גבוה כמו הוויקינגים, אבל הזקן, והוא ג'ינג'י. מלא הומור ושמחת חיים. אם אתה רוצה ימי חופש, אז בוא נגיד בעדינות, עדיף שלא תסתבך עם גיל. נטע פרידמן נשוי לנעמה ואבא של נבו ואייר, איש ארכיאולוגיה מרתק. החמ"ליסט הנצחי של הכיתה – גם יפה וגם אופה. הוא sophisticated במאכלים מיוחדים שדורשים קשב רב, לא במאסות כמו שאני מבשל שם. הוא בין אלו שקובעים את השמירות, אז לא כדאי להסתלבט עליו יותר מדי, שלא תמצא את עצמך טוחן.
ברוך בן זקן נשוי לאורנה ואבא לליאב, לירון ונדב. הוא זקן החבורה, בן 63, אך בכושר של בן 25, מורה לספורט ומחנך נערץ, חבר ועד ההנהלה. יש הטוענים ששמו האמיתי הוא ז'אן קלוד, אבל הדבר הזה עוד צריך להיבדק, והוא גם דואג להביא תרומות מצרפת ועוד מקומות. מיקו עוז נשוי לליאת ואבא לליאור ואלה. האופנובנק – האיש חובב אופנועים וספורט מוטורי. הוא גם מנהל את העסקים של חניתה. אתמול היה לו יום הולדת, אז בהזדמנות זו, מכאן, נאחל לו מזל טוב.
לירון בן זקן בזוגיות עם מפעל העדשות של חניתה בלילות, הבן של ברוך, איש רוח, בעל תיאוריות מעניינות, ולעיתים הוא מאתגר אותי מחשבתית. איש נפלא, אוהב אדם ורוצה רק טוב ושלום בעולם, מבצעי ולוחם חזק. מוני כץ – שאגב, הוא גם אלוף משנה בצבא, כן? שתבינו מי מתנדב לעשות את חניתה בכוננות – אבא של נועם, בן, יוני ותומר, מפקד חיל הרחפנים של כיתת הכוננות. האיש לקח ללב, אבל חזר משודרג, ודואג לנו בכל יום שישי לעוגת גבינה הכי טעימה בעולם שמכינה אימו. מקצוען, חכם, ידען, והכי חשוב – חבר נאמן.
מאור אלחיאני, אקס של חגית, שתומכת ומפרגנת, ואבא לאסף ונדב. האיש עובד בתעשייה הביטחונית, אבל אהבתו האמיתית היא המצלמה שלו. הוא כבר סלב עם כתבה מפוארת בטלוויזיה על התמונות מחניתה. ממליץ לכם להזמין את התערוכה של מאור על צילומים מהמלחמה בחניתה. מצחיק, חכם, אוהב מוזיקה טובה, וכמובן, הטלפון שמור במערכת. ברק כהן, הידוע בכינויו ברק שחור, נשוי לאריאלה ואבא לאלון, יאיר, לביא ואליאב. ברק מפקד מחלקת הכלבנים "אמיגו", מאלף כלבים ובעל פנסיון. איש מצחיק, צנוע, בעל חיוך שובה לב וראש צוות החות'ים בחניתה. לפעמים הוא תופס את הפינה שלו, אבל מה שהוא עושה למען הלומי קרב והתקווה שהוא נותן להם עם כלבים היא מדהימה. חבר חשוב ומשמעותי בכיתת הכוננות.
רמי זריצקי בזוגיות עם סער, אבא לדנה, יואב, נועם ויובל. האיש מחבק עצים – כן, הוא מנהל בכיר בקק"ל. עמוד תווך של כיתת הכוננות, מצחיק, רגיש, חבר טוב. אם אתה יכול להיות בכיתת הכוננות והתחמקת, רמי כבר יתפוס אותך. רועי אטלי, הגברבר הנחשק של כיתת הכוננות, רווק נצחי, בן קיבוץ, שובב לא קטן, עבר את ה-30, אבל הוא נראה בהתנהגות בן 20. חכם כמו שד, שנון, ורוב הזמן הוא לא מעצבן את החברים. בלב הוא בן אדם נפלא.
עומר פישביין – כמו לחץ דם, רוצח שקט. יושב בשמירות עם הווייפר ומשקפי שמש, בצורה מסתורית, לא מרבה לדבר. האיש קשוח ביותר. השתחרר מהסדיר וכבר התגייס למילואים בכיתת הכוננות. שאול גן סינקלר, בזוגיות עם מיטל, רכש חדש. גם הוא מעזה, וזה בהחלט עוזר שבת הזוג ואביה נמצאים בחניתה. הוא לא מפספס ארוחות משפחתיות. בחור נאמן לערכיו, שומר דגול ומסור.
עומר ויינברג נשוי לשרי ואבא לעלמה, בועז והלל. האיש מנהל פרויקטים במגזר הציבורי. רכש חיצוני ששמע שצריך קצת תגבור לכיתת הכוננות, אז סיים מילואים בעזה וישר עלה צפונה לחניתה. הוא ממש עלא כיפאק למרות שהוא צמחוני. משאיר לחבר'ה יותר מנות עיקריות בשישי. רועי מידלש גולדרייך נשוי לקרן הצודקת ואבא לנבו ומעיין, רכש חדש וטרי מהניילון לכיתת הכוננות. אחרי שיעבור כמה שבתות כעוזר טבח ותורן נדע לאיזה כיוון הוא הולך.
זיו דולב נשוי לרוני כהנא ואבא לאביב, איש מחשבים שהוא בכלל שף. האיש יודע לבשל, הוא גם יודע לנגן בגיטרה, הופיע בהצגה שהבאנו לשם, "השביליסט". הוא בכלל הגיע במקרה לכיתת הכוננות. איש מצחיק, מלא בטוב, שהחיוך שלו כובש. מה שנקרא, הגיע במקרה ונשאר לתמיד. גיל סוטו נשוי לסיגלית, ואבא לנוי, להב ודניאלה. חבר קיבוץ חניתה, כלכלן, מתנדב בכל הוועדות שאפשר בחניתה. איש נעים הליכות, חכם, ידען, שולט בשש בש והיכה אותי בשש בש ובטניס שולחן, מארגן תחרויות מוסמך ואבא חטוב כבר כמה שנים.
אביב סוטו – כן, יש קרבה, האח הצעיר של גיל – נשוי לאורלי ואבא לליה, שירה ושני, וכן אח של גיל. מנכ"ל המפעל בקיבוץ. הוא אולי היחיד בארץ שפותח את השער בכל יום לעובדים שלו שעדיין עולים לעבוד בחניתה, ואז עולה לשמירה. איש רציני, מחושב, מדויק, מצחיק, מחזיק בשיא השמירות של כיתת הכוננות, והוא נשיא מועדון הווכחנות של יפתח לנדאו, שהוזכר קודם. דביר שני נשוי לעדי ואבא לתומר, כרמל, אורי ויותם, מנהל במפעל אצל אביב סוטו ומפקד בכיתת הכוננות. איש טוב, משכיל, נעים הליכות, עם עברית רהוטה, שמתקן אותנו על הדרך, ואוהב מאוד את מכשיר הקשר של הצבא.
עובד צרפתי, המתנדב מחופית, נשוי לחניתה – לא ליישוב; כן, כן לאישה ששמה חניתה – אבא לעמנואל, אביב ופז ומנהל בריכה במקצועו. אנחנו עדיין מחכים להגיע לבריכה שלו, שעוד לא נפתחה. איש שמח, של מסיבות, של מצב רוח. איפה שתמצאו אותו, תגלו רוחניות וסבלנות ואהבת אדם. איש מצחיק שאוהב לעבוד ולעזור ולעשות פינישים במטבח, אחרי הברדק שאני משאיר. מתנדב לכל משימה, גם אם זה עוד כמה שעות שמירה.
ליגל דרור, אבא לתמרי דרור ויינר, ויָנֶר – אני אבדוק את זה – הפרמדיק הטקטי שלנו. האיש משרת פה ושם – טוב, לא נספר, אבל יכול להיות שפגשו אותו פעם. הבחור איש ספורטיבי, לוחם-על, נראה כמו בן 25, ויורה כמו אקדוחן מהמערב. גל אדן נשוי למיכל ואבא לנועם ונוגה, איש חכם מאוד, מצחיק, אבל צנוע, מתנדב כשצריך, ובאמת בחור טוב. אבל למה, למה אתה לא מנקה את הבית של ההורים שאתה ישן בו? קצת לשאוב אבק ואת השערות של הכלבה.
עוזי מק נשוי לחן ואבא לתמר ורז, עובד בתעשייה ביטחונית, אבל לא הספיק לייצר אפילו טיל אחד, וכבר גויס לכיתת הכוננות. האיש בעל ידי זהב שווייצריות: בונה הכול מעצים ומשטחים, וגם אשף ההזמנות מאתרי אינטרנט. ולא, עוזי, הקיבוץ לא יוותר לך על העניין ההוא. פול ויינשטיין נשוי לגולי ואבא לאלעד ואביטל. הוא הדרום-אפריקני של הקיבוץ. חבר של הרצי הלוי. מדבר במבטא אמריקני חותך, עובד במפעל אצל אביב סוטו, ואצלנו אפילו – הכול אצלו טקטי, בוא נגיד ככה. המשפט שלו הוא: You snuz you lose.
חן פלס, הרווק הנחשק בכיתת הכוננות, רכש חדש שהגיע היישר מעזה, הוא בן קיבוץ ומציל בבריכה בזמנו החופשי. טל חסיד בזוגיות עם ערבה ואבא לתומר, ליאור ואורי. הוא איש האחזקה שלנו, שפותר כל בעיה, מחשמל ועד ביוב. אז נכון שאולי הוא מגיב ב-delay, וכבר קיבל את השם טלושי, אבל כשהוא מתקן משהו, זה לתמיד.
אוהד אברבוך נשוי לנעמה ואבא לעופרי, תמרי, אביגיל ואדם. הוא מנהל בחקלאות יחיעם, מתנדב ומגיע כמה ימים בשבוע כדי לתגבר את כיתת הכוננות. מצחיק, בחור להביא להורים. נו, תגייסו אותו כבר לכיתה כקבוע. ארז ביקל נשוי ליפעת אבא לעומר, דין שחר ורומי, איש צנוע, שקט, ספורטאי בחסד, שקם ב-04:00 לרוץ ולא משנה מה קורה בחוץ. התחתנו לא מזמן והאהבה פורחת. האיש זורח, ובזמנו החופשי הוא מתנדב בכיתת הכוננות.
יקי שלום נשוי לרינת ואבא ליותם, מיקה ויונתוש. האיש הוא קב"ט אל על בפריז, אבל ליבו בחניתה, ומדי פעם הוא קופץ בטיסה פנויה לקיבוץ לתת כמה ימי שמירה וכוננות וחוזר לקרואסון ולבגט בפריז. גדי ארנון נשוי לדניאלה ואבא לרז, לילו ומימי, מנהל בין-לאומי בחברה בין-לאומית, חבר ותיק בכיתת הכוננות שנמצא כרגע בחוץ לארץ ומגיע ככל שמתאפשר. הוא ספורטאי, איש מקסים, שכיף לשמור איתו, ומי שיכול – גם לרוץ איתו. יובל דיבואה נשוי למיכל ואבא של עלמה, תמר, דריה ורונה. הוא איש עסקים בין-לאומי, מוביל עם גדולי עולם בעסקים, והוא צנחן, ואנחנו אוהבים אותו. כשהוא בארץ, הוא מתנדב לשמור איתנו בקיבוץ ונותן לנו את ניחוח חוץ לארץ.
צור זלצמן נשוי לליהי ואבא לאדווה ורביד. הוא בן קיבוץ ששירת בעזה, וכשחזר, אז חלילה שישב לנוח; ישר לכיתת הכוננות. אהבתו השנייה אחרי משפחתו היא לייצר יין עם אחיו במחסני חניתה. אני עדיין מחכה לבקבוק, צור. שילה ממן נשוי לדנית. הוא רכש חדש לכיתת הכוננות, בן קיבוץ חניתה. צנוע, יפה הבלורית והתואר, שיער מתולתל, עלם חמודות צעיר. הוא שירת עד לא מזמן במילואים בגבול הצפוני, וכשסיים את המילואים הצטרף לכיתת הכוננות. פרופ' ירון פז – האיש פרופסור להנדסה כימית, יש יותר מרשים מזה? בעל פטנטים חלוציים בתחומים שונים, ובעיקר ידען, נעים הליכות, מסור וכובש. הסוגיה המחקרית האחרונה שנדרש אליה הייתה האם נרטבים יותר כשהולכים בגשם או כשרצים בגשם.
אחרון חביב: אביב ברק – נשוי לעינב, אבא לתמר, נועם ויותם. נשוי לבת משק, עובד בחברת ברמד. קצין בצבא, בחור רציני, מבצעי, איש טוב ויקר, שדואג למשפחתו ולסובביו. שירת בכיתת הכוננות מתחילת המלחמה, 150 יום.
קראתי את שמותיהם מהר כדי שזמן הנאום שלי יספיק. היה חשוב לי להוקיר כל אחד ואחת מהם, אבל לא רק אותם – כדי שאדם יהיה בכיתת כוננות, בת זוגו צריכה לפרגן, והילדים צריכים לדעת שאבא בכיתת כוננות. לילדי חניתה יש טי-שירט מודפס שכתוב עליו: אבא שלי לוחם בכיתת הכוננות בחניתה. גם ההורים וגם העובדים וגם המעסיקים – צריך קהילה שלמה שתפרגן ללוחמי כיתת הכוננות של חניתה, ולוחמי כיתת הכוננות של חניתה מצטרפים לאלפי משתתפים בכיתות הכוננות – במיוחד אלה על קו הגבול – שלא עזבו את הגבול, גם בעוטף וגם בלבנון וגם בגולן וגם בגבול ירדן וגם בקו התפר.
כל אלפי חברי כיתות הכוננות, כולל כיתות הכוננות שקמות עכשיו בערים החדשות – הקמנו מעל אלף כיתות כוננות במדינה. שיר ההלל הזה הוא הלל לחברי כיתות הכוננות באשר הם. רציתי להתחבר למקום אחד. אני מזמין את חברי הכנסת, כל אחד, ללכת לצפון, ללבנון, ללכת לגבול ירדן, ללכת לקו התפר, לאמץ יישוב ולהיות איתו – 120 ח"כים – ולהיות בו בכל שבועיים, להיות משמעותי בעבורו, להקשיב לאנשים ולשמור על מצב רוחם ועל כוחם ועל החוסן שלהם. להיות רלוונטי בעבורם. אני חושב שהחיבור הזה למקום אחד בזמן המלחמה הוא הדבר האמיתי. אנחנו יושבים במגדל השן בכנסת, במגדל השן בירושלים, אבל יש את מגדל חניתה, חומה מגדל, את חניתה, שקמה לפני קום המדינה, ב-1938, במסע של הקמת יישובים שעיצבו את הגבול הביטחוני של ישראל. מאז קיבוץ חניתה נושא בנטל הגנת הביטחון.
רגע, אבל המחליף שלי לא בא. ביקשו ממני למשוך עוד קצת. מי הבא בתור?
אני חושב שזו זכות מאוד גדולה להוקיר כל אחד ואחת מהם – באמת היה חשוב לי כל אחד בשמו.
אני רוצה להגיד עוד משהו ולסיים משהו על התקציב שאת אוהבת בשש הדקות האלה. אתמול הגיעו אליי מארגון כי"ח – כל ישראל חברים; זה שם כל כך חשוב בעת הזו. ארגון כי"ח קיים מעל 100 שנה, והציל יהודים בכל העולם. הוא הקים את מקווה ישראל, חינך פה דורות לחקלאות והוביל את ההתיישבות בארץ ישראל.
אבל ארגון כי"ח נשאר רלוונטי, והמנכ"ל שלו, אלי ברקת, והיושב-ראש שלו, סם פינטו, יחד עם ג'ימי פינטו – משפחה נפלאה שמשקיעה בארץ את ליבה ונשמתה, גם בחינוך, גם בכי"ח – הלכו ויזמו, הקימו מפעל שלם של מחשבה חדשה, והוצאה מהפינות והוצאה מן הארון הנסתר של חוכמת יהדות ספרד והמזרח; חוכמה של קירוב לבבות, של אהבת ישראל, של חיבור בין אנשים. הם הפכו את זה לאחד הספרים שמדגישים את אהבת ישראל. אתם רואים שיש בו גם אמרות שעוסקות באהבת ישראל וגם את הפיוטים לשבת.
בכמה דקות שנשארו לי אקריא כמה קטעים של חכמי המגרב וחכמי המזרח בסוגיית האחדות. למשל, אומר חכם יצחק מגריסו, מחכמי קושטא, שהוציא את "ילקוט מעם לועז", שהוא ספר יסוד ביהדות – ככה הוא אומר: "כל הברכות הם רק כשכל ישראל שרויים באחדות, וכולם נחשבים כאיש אחד, והרמז בברכות האלו שנאמרו בלשון יחיד, כאומר הברכות האלו הם בתנאי שתהיו מאוחדים, ולא בזמן שהמחלוקת תפריד ביניכם. וכן חותמת הברכה בשלום, ללמדנו שכל הברכות האלו בתנאי שיהיה שלום בינינו, שזהו עיקר להשראת שכינה".
אומר חכם שלמה מזוז, מחכמי נתיבות, בספרו "מדרש שלמה": קיום עם ישראל הוא באמצעות האחדות, וכל מצווה שעושה אדם מישראל נזקפת לזכותו ולזכות כל ישראל. אומר חכם משה דה-פיג'וטו, מחכמי ארם צובא – מסוריה – שם נמצא כתר ארם צובא, אותו ספר תורה מדהים שמאפשר לנו את המסורה ואת ההעתקה הכי מדויקת של ספרי תורה: גדולה מעלתן וחיבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. וזהו לאו דווקא כשהם עושים רצונו של מקום, אלא אף כשאינם עושים רצונו של מקום. הוא כועס עליהם, חוזר ומתנחם עליהם ומקרבן. אמר את זה דה-פיג'וטו, ואני ממליץ לכם שיהיה לכם את הספר המדהים הזה בבית כדי לעיין בו, בפסקאות קטנות שמחממות את הלב.
ומשהו על תקציב המדינה. אני לא רוצה עכשיו להיות לעומתי, ויש לי מלא ביקורת על מה שלא נעשה בתקציב המדינה. זה כואב לי. אני חושב שאת החמאס אנחנו מנצחים בעזה, ואני מאמין שאנחנו מתקדמים ומנצחים בעזה, אבל את הסוגיות הכלכליות והחברתיות, ואת האתגר של המפונים מהבתים, ואת האתגר של החיילים שחוזרים ממילואים והסטודנטים, עדיין לא ניצחנו. ולכן הייתי מצפה שהתקציב ינצח את הדברים הללו.
מה שבחלקת עולמי תיקנתי. בתקציב הביטחון אישרנו מאות מיליונים חדשים – אני לא רוצה להגיד את המספרים – אפילו מיליארדים, לבניין הכוח, לחיזוק הצבא, להשקעה בהון האנושי, פרט-פרט, שורה-שורה. את זה עשינו בוועדת החוץ והביטחון התקציבית, שמיועדת רק לדבר הזה, שלא נוכל לפרסם, אבל בהיבט הזה נעשתה עבודה מדהימה של צה"ל, של יולי אדלשטיין, של כל חברי ועדת החוץ והביטחון ושל הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון, של ועדת הכספים ושלנו, עם ינון אזולאי ואחרים. נעשתה עבודה שהיום בעצם כמעט סיימנו אותה.
אבל מה שאני קורא פה לראש הממשלה: הקמת את מינהלת תקומה לדרום, בנית מנגנון נכון, יצרת עצמאות, הגדרת תקציב וסמכות. למה אנחנו מתבלבלים ולא עושים את זה בצפון? או שנרחיב את המעמד של מינהלת תקומה בדרום ונוסיף לה את המילה "צפון" ונוסיף לה עוד 20 עובדים ועוד מיליארדים, והיא תטפל בצפון, או שנקים את מינהלת תקומה צפון. אותו דבר. הנזק הכלכלי בצפון הוא חמור. בחניתה, מפעל שלם עזב בזמן המלחמה. מפעלים עוזבים את קו הגבול ונסוגים, עסקים עוזבים את קו הגבול ונסוגים, כי העובדים מתקשים לבוא. אנחנו במשבר עצום. יישובים הוחרבו, מאות בתים הוחרבו בהתקפות של חיזבאללה – בטילים, בהפגזות בכינון ישיר, בפעילות של טנקים – חייבת לקום מינהלת תקומה צפון. אמרתי שבינתיים אנחנו נראים מינהלת תנומה – אנחנו רדומים בעשייה האזרחית-כלכלית למען תושבי הצפון.
אני מבקש מראש הממשלה: דפוק על השולחן. אל תקימו ועדות שרים, מנכ"לים או פטנטים אחרים; פשוט מינהלת תקומה צפון, באותו מודל שנעשה בדרום. תודה רבה.
2,977 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.