קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אל תדאג, אני ארגיע אותך. אני יכול לדבר לאט ובשקט ואני ארגיע אותך עד שתירדם כזה, ואז אני אמשיך – אתה יכול להתחיל.
טוב, תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, חבריי חברות וחברי הכנסת, רגע, מישהו שכח כאן משקפיים? הרב.
אני לא בטוח שאלה משקפיים שלו, אבל – – –
אל תאשימו משקפיים, אל תאשימו בן אדם במשקפיים.
הכול בסדר. שלום, אדוני היושב-ראש. חבריי חברות וחברי הכנסת, אנחנו נמצאים כאן בדיון, סוג של פיליבסטר, אבל לפי סעיף 98, שעות מיוחדות על תקציב המדינה, או עדכון תקציב המדינה בעקבות המלחמה – עדכון גרוע מאוד, של תקציב רע מאוד, של מלחמה שיכלה להיות מנוהלת אחרת, במדינה בתקופה איומה ונוראית, עם ממשלה רעה, שעושה את כל הטעויות האפשריות.
אני אגע בכמה נושאים, ברשותכם – גם הנושא של המלחמה, השוויון בנטל, התקציב, תאונות הדרכים, שאני כל יום שלישי עולה ומעדכן את חברינו כאן במה שנעשה, ובעיקר במה שלא נעשה, ובכלל נושאי השלטון. יש לנו זמן. אדוני היושב-ראש, אני אדאג לעשות את זה בצורה שלא תכאיב לך בראש, אבל אני מקווה שאולי תיכנס בראש. זה חשוב מאוד.
יש חוסר שוויון בעולם, זה ברור. כולנו יודעים את זה. אנשים לא נולדו שווים. התפקיד שלנו בשלטון, בדמוקרטיה, זה לוודא שאנחנו ניתן להם שוויון בהזדמנויות. כל אחד ואחת יחליטו בעצמם איך לנצל את ההזדמנויות שיש להם ואת העולם הזה ולהצליח ולהתקדם. אנחנו רוצים שכל אחד יקבל את הכלים הבסיסיים בשביל להצליח בעולם ההולך ומשתנה, וגם הדמוקרטיה עצמה בנויה ככה שאומנם הרוב הוא שנמצא בשלטון, אבל הוא דואג לזכויות של כולם, ואיפה שהוא לא דואג, יש איזונים ובלמים. והכול אמור לעצב את ההסכמה הזאת, את ההבנה הזאת, את ההתנהלות הזאת, מתוך רצון ושאיפה לחיים טובים ולשלום. כך היינו רוצים לחשוב, ככה אמור להיות, ככה גם מלמדים אותנו בשיעורי אזרחות בבית הספר, אבל גם בשיעורים יותר מתקדמים, אם זה בפקולטה למשפטים ואם בכל מקום אחר.
אבל מה אנחנו רואים עכשיו שקורה לפנינו? אנחנו אחרי – הגענו למלחמה, אחרי תקופה שבה ממשלה שזכתה ברוב של הציבור באה ואומרת: כל עוד יש לי את הרוב, אני רוצה שההחלטות שלי יחולו על כולנו, כלומר, אנחנו מחליטים מה האמת. וזה דבר שהוא לא נכון, הוא לא יכול להיות קיים ואסור שהוא יהיה קיים בדמוקרטיה. תפקיד הממשלה הוא בהחלט לקבל החלטות, בהחלט לשלוט, בהחלט להוביל מהלכים, אבל בדמוקרטיה, הרעיון הוא שלא יהיה מהפכות, לא כל אחד יבוא וישנה סדרי עולם, אלא יהיו תהליכים. פעם אחת קואליציה כזאת מחליטה, משנה חוק, אחר כך מתחלפת קואליציה, היא מחזירה חלק מהדברים, חלק מהדברים שהם טובים היא משאירה, וככה העולם מתפתח, המדינה מתפתחת והדמוקרטיות מתפתחות. ככה אנחנו אמורים להבין.
אבל מה שקורה בזמן האחרון בעולם הוא תהליך מאוד מאוד גרוע, שבו הטכנולוגיה מתקדמת כל כך מהר, החיים משתנים לנו. מה שפעם לקח 100 שנה, היום לוקח שנה, שנתיים, והחלטות שמתקבלות לפני שנה כבר לא רלוונטיות היום. במקום שהממשלות ונבחרי הציבור וגם הביורוקרטים יבינו את זה, יש איזשהו ניסיון – בעצם, במקום שהמנהיגות תבוא ותראה לעולם איך להתנהג, המנהיגות רצה אחרי העולם. ואז אנשים נבחרים תוך כדי שהם מבטיחים מהפכות ושינויים: אנחנו נהרוס את הרע, נשמיד את הבוגדים. נדבר ככה ונעשה ככה, ואז נוצר חוסר אמון הולך וגדל בין הציבור לבין הנבחרים, כי אי-אפשר לעשות מהפכות בדמוקרטיה אלא אם כן נבטל את הדמוקרטיה.
ולמרות שיש חלק בממשלה שאם אתה יושב איתם בחדר סגור, כשאף אחד לא מקליט, הם יגידו לך שהם נגד דמוקרטיה – הם רוצים מדינה יהודית, מדינת הלכה, מדינה שתעבוד כמו שצריך לפי איך שהם או לחלופין, יש כאלה שיגידו שהם לא רוצים מדינה יהודית – הם רוצים מדינת כל אזרחיה, שזה לא משנה אם לראש הממשלה קוראים מוחמד או שלמה, העיקר שידאגו לכל האזרחים; אני חושב שגם הנואם אחרי יגיד את זה בוודאי, למרות שאני לא מסכים איתו. כי אנחנו ראינו ואנחנו רואים גם היום שלצערי, לנו כעם יש לנו איזשהו, לא יודע, זרקור. שונאים אותנו, אוהבים אותנו, שונאים אותנו, אוהבים אותנו, שונאים אותנו, ואיכשהו אנחנו לא מצליחים לצאת מזה.
אז מה התפקיד שלנו? מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו צריכים להיות ברורים. צריכים להיות צודקים, אבל להיות מוסריים; להחליט איפה אנחנו רוצים להיות: חלק מהעולם המתקדם, המערבי, העולם שמאמין בזכויות הפרט, בליברליות, בזה שכל אחד ואחת יכולים לעשות מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים במישהו אחר, או בעולם שמרני, עולם דתי, עולם שיבוא ויגיד: זה לא משנה מה ההיגיון או המדע אומר, מה שרשום באיזשהו ספר מלפני שלושת אלפים שנה או שמישהו אמר לפני אלפיים שנה זה האמת, וכל השאר כפוף לזה. אני לא רוצה לחיות במדינה כזאת. אני רוצה לחיות במדינה שבה הילדים שלי, הכול יהיה פתוח בפניהם, כל העולם. אני רוצה שיהיו להם הכלים להצליח במה שהם מחליטים. אני רוצה שיהיו להם הכלים להבין, לחשוב ולקבל החלטות בעצמם, גם לגבי האמונה שלהם, גם לגבי המקצוע שלהם, גם לגבי הלימודים שלהם ולגבי העתיד שלהם, ואז התפקיד שלנו כהורים זה לבוא ולספק להם את הבסיס הטוב ביותר.
ולצערי, אנחנו נמצאים במדינה שהולכת ואומרת לאזרחיה: הורים יקרים, לא בטוח שהעתיד של הילדים שלכם טוב כאן. למה? תסתכלו מה קורה. שוויון בנטל – אין. אתם יכולים להיות אחד משני סוגי אוכלוסייה: כאלה שרוצים להגן על המדינה, מאמינים שהמדינה הזאת הוקמה בכוח אנשים שבאו ועשו מעשה – דרך אגב, חלק גדול מהם לא היו אנשים מאמינים. באו ובנו את הארץ. אומנם המשפחה שלי הייתה משפחה מאמינה, אבל הם הגיעו, חלקם היו מאות שנים בירושלים, חלק אחר הגיעו והיה ממקימי ראשון לציון. הם לקחו כלום ובנו שם בידיים שלהם מושבה, אחר כך עיר ואחר כך מדינה. הבינו שאמונה זה מאוד חשוב, אבל אמונה בלי מעשה, זה אפילו לא חצי עבודה. אנחנו צריכים את זה ביחד.
אבל עם השנים, מה אנחנו רואים? שיש כאן אזרחים שאומרים: אני ציוני, אני מתגייס, אני אעשה מה שהמדינה מבקשת ממני, ויש אחרים שבאים ואומרים: אני לא אעשה את זה, אולי כי אני לא יהודי ואולי כי האמונה שלי מונעת ממני. עכשיו, זה חרטא, סליחה על השפה. זה חרטא. אין סיבה, ואף אימא או אבא לא יוכלו לשכנע אותי כאבא או את אשתי כאימא, אף אחד לא יוכל לשכנע למה הבן שלהם לא יכול לתת שלוש שנים מחייו בין גיל 18 ל-21 למען המדינה והבן שלי כן. אף אחד לא יוכל לשכנע אותי. כי אם אתה, לא יודע, האמונה שלך מונעת ממך – אני לא מכיר אמונה שמונעת להגן על המדינה שלך; אני לא מכיר אמונה שמונעת להתנדב או לשרת בבית חולים, במשרדי רווחה, בעיר, במשטרה, בכיבוי האש, בשירות בתי הסוהר; אני לא מכיר אף אמונה שמונעת לבוא ולעזור ולתרום. ההפך, כל הדתות הגדולות מדברות על צדקה, על תרומה ועל עשייה.
אפילו הדת שלנו, היהדות – בואו נלך למקור, לבסיס, לתורה שלנו. הרי גם משה אמר לבני גד וראובן: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה? זה הציווי הראשון, המקורי, שעליו אי-אפשר, גם אם אתם מאמינים, אי-אפשר בכלל, אי-אפשר בכלל לבוא ולהגיד שיש לו כל מיני פירושים. זה הציווי לשוויון בנטל בעם ישראל: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה – שהוא הפציר בהם, משה, משה רבנו. ואז באים ואומרים, מסבירים: תלמוד תורה, כל מיני דברים, ולמה, אבל זה – אני לא מאמין לזה. בסופו של דבר יש אנשים שרגילים בגיל 18 להמשיך את חייהם, וכשבאים ואומרים להם: לא, יש כבר יותר מדי אנשים שממשיכים את חייהם ומעט אנשים שמפסיקים את החיים שלהם והולכים לתת שלוש שנים או שנתיים למען המדינה, ואנחנו צריכים עוד – אז הגיוני שאנשים בני 18 שרגילים להמשיך את חייהם, הם לא ירצו, ויסבירו: כי זאת לא המדינה שלי, כי זאת לא האמונה שלי או כי אני לא יודע מה.
והגיע הזמן שמדינת ישראל תגיד למי שאומר שהוא לא יכול לשרת את המדינה, שהמדינה לא יכולה לשרת אותו. אם אתה לא יכול לתת או את לא יכולה לתת מה שהמדינה מבקשת, אז רק הגיוני – ואחרים נותנים, זה לא שהמדינה מבקשת משהו לא הגיוני, כי עובדתית אחרים נותנים – אז הגיע הזמן שהמדינה לא תיתן למי שלא נותן לא תקציבים, לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, לא שירות ולא שום דבר. ואז נראה. כי משהו שמפתיע אותי על אותם אנשים שמסבירים איך האמונה שלהם מונעת מהם לתת למען המדינה – הם, באמונה שלהם, לא משנה איזו דת זו, לא משנה אם אין להם דת אפילו, איכשהו באמונה, למעט בודדים – – לבריאות, אדוני היושב-ראש.
– – אין להם בעיה לקחת מהמדינה תקציבים, קצבאות, זכויות. איכשהו רק בחובות זה נוגע לאמונה, זה מזכיר את כל – למי שכן שירת בצבא – את אלה שיודעים להילחם, יודעים לעשות כמו שצריך, אבל כשמבקשים מהם לעשות עבודות רס"ר, הם מוצאים פטור בגלל אבק, אני יודע מה.
אז כמו שזה ברור – סליחה, לבריאות, אדוני היושב-ראש.
בדיוק. כדאי שאולי תקנח את האף.
הדבר הזה חייב להיפסק. ההבדל בין דם לדם לא יכול להימשך יותר. מדינת ישראל לא תוכל להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך זמן כאשר האנשים שאומרים היום שהם לא משרתים והם לא מתגייסים, ימשיכו להגיד את זה, להתרבות כמו שהם מתרבים ולהפוך את אלה שמשרתים – כבר היום המילואימניקים הם מיעוט; המשרתים כבר היום הם פחות מ-50% מהאוכלוסייה. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ככה. שלא נדבר על זה שכשיתחילו להיחשף כמה אחוזים מהמיסים של אלה שמשלמים מיסים, הולכים לאלה שלא משרתים ולא משלמים מיסים, עוד יותר הדבר הזה ייצור אנטי הולך וגדל. ולכן אני בא – קודם הייתי, ובפעם האחרונה שנאמתי כאן אני צעקתי את זה, ועכשיו אני אומר את זה: ההיגיון אומר שלאורך זמן זה לא יכול להימשך ככה. או שאוכלוסיות רבות ייכנסו ויצטרפו למעגל השירות במדינה, או שיקרה אחד משניים: אלה שמשרתים יפסיקו לשרת, או שאלה שמשרתים יפסיקו לתת שירות לאלה שלא משרתים.
הדבר הזה יוביל בפועל, דה פקטו – יכול להביא למלחמת אזרחים. אנחנו צריכים להיזהר מזה. הדבר הזה יכול להביא לאוטונומיה בתוך המדינה, לאנשים שיבקשו זכויות וחובות שונים. מה אני אגיד לבן שלי כשהוא יגדל, כשיגיע הזמן שלו להתגייס והוא יגיד: אבא, למה אני צריך להגן, וחלק לא? למה אני צריך לסכן את החיים שלי וחלק לא? מה אני אגיד לו? כשאני גדלתי אבא שלי אמר: לא משנה, אל תסתכל על אחרים. אתה ציוני, ואתה תיתן את המקסימום למען המדינה, וכל פעם שהמדינה צריכה אותך, אתה תתייצב. הוא אמר את זה לי ולאחי, שכבר עושה מעל 100 ימי מילואים, הרבה מעל 100 ימי מילואים מאז המלחמה; לאחותי, שהתגייסה לקרבי ועד היום היא סובלת מכל הפציעות שהיו לה מהצבא. ותמיד אמרו לנו את זה, אבל המדינה יכלה לעמוד בזה.
עכשיו המדינה לא יכולה לעמוד בזה. אין לנו שלום גדול בפתח. הלוואי שהיה לנו שלום גדול בפתח, אבל אין לנו גם מנהיגות שמנסה לדחוף לאותו שלום גדול בפתח. אז אם יש לנו מנהיגות שדוחפת למלחמה, צבא שאומר: אנחנו חייבים עוד חיילים למלחמה, מערכת בריאות קורסת, מערכת כיבוי אש, משטרה, שירות בתי סוהר – הכול סובלים מתת-תפקוד, כי יש להם מעט מאוד עובדים, מערכת רווחה – הכול קורס כי יש מעט עובדים, ויש משהו כמו 200,000 איש, אם מסתכלים על ה-70,000 חרדים בשנות גיוס ועוד הלא-יהודים שהם בשנות גיוס שיכולים לבוא ולתרום – חלק לצבא, חלק לבתי החולים, חלק למקומות אחרים – עכשיו המדינה צריכה את זה ואין ברירה. כל מי ששירת בצבא או עשה שירות משמעותי בחיים שלו, יודע שזה נותן לאנשים הרבה יותר. זה מאחד באמת את המדינה; זה גורם לאוכלוסיות שונות להכיר זו את זו; זה עוזר לאנשים לרכוש מקצוע בגיל צעיר; זה גורם לאנשים, נגיד בתחום ההייטק, להיחשף בגיל 18 לדברים שאמריקאי ממוצע לא ייחשף אליהם בחיים, וככה זה גם עוזר לנו להיות מעצמת הייטק.
אז איך אפשר לא להסכים זה? כל האי-הסכמות מבקשות להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא, והמצב הקיים כמו שהוא לא יכול להימשך יותר. פשוט לא יכול. הבן שלי לא יוכל לשרת ושני שלישים לא משרתים. הבן שלי לא יוכל לעבוד ולשלם מיסים לשני שלישים שלא משלמים מיסים. אני ציוני והבן שלי ציוני, אבל מה יקרה? מה אתם רוצים שיקרה בדברים האלה? סליחה, עופר כסיף. אני יודע שאתה מתבאס שהבן שלי ציוני. הוא יהיה ציוני, אל תדאג. הוא גם ציוני.
נכון. אתה צודק. הבעיה היא שאנחנו לא מכירים בלגיטימיות של מי ששונה מאיתנו, והתקציב הזה הוא תקציב שמראה את זה. הרי גם אבי מעוז, שבעד גיוס, אמר אחרי 7 באוקטובר: אני מוותר על התוספות התקציביות, זה לא הזמן, והינה, עכשיו בתקציב יש 25 מיליון שקלים לזהות יהודית, אבל הוא העביר את זה בסתר, בלי שרואים. אז מה קרה? במקום שאנשים באמת יראו שהם נותנים מעצמם בעקבות מה שקרה והאחדות היא גם לא רק בפה אלא גם בפועל, אז הם עושים את זה בגנבה, שזה עוד יותר גרוע. הם אומרים: אנחנו מאוחדים, ואז עושים תרגילים: איך אנחנו נעבוד על בג"ץ שלא יהיה שוויון בנטל, איך נוסיף עוד לכאן שלא משרתים, איך נוסיף עוד לכאן.
יש מישהו שלא מבין שעם הממשלה הזאת מה שהיה הוא שיהיה ועוד יותר גרוע? יש מישהו שלא מבין שהממשלה הזאת קיימת מתוך זה שכולם רבים עם כולם – יהודים עם ערבים, אשכנזים עם לא אשכנזים, דתיים עם חילונים, צפונים עם דרומים, מרכז? לא יודע, אז שכל זה יהיה סיבה לריב במדינה הקטנה שלנו, בנקודה הזאת על הגלובוס – 10 מיליון איש מתוך 10 מיליארד. חסר לנו על מה להסכים שאנחנו צריכים לריב? ברצינות. בדרך הזאת תהיה מלחמה, ולא יהיה שלום, וימשיכו הריבים בינינו ובתוך עצמנו, ולא יהיה שלום לנו. וככה, בהיסטוריה של עם ישראל, ככה כל פעם היה חורבן, וכל פעם הייתה מלחמת אחים.
ואנחנו באים ואומרים: לא שאנחנו יודעים מה האמת, אלא שאף אחד לא יודע מה האמת. אבל אנחנו צריכים כללי משחק, ויש כללי משחק למדינה, שמסבירים שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה כל עוד זה לא בא על חשבון האחר. אז אם עכשיו להרבה מאוד אנשים שהתגייסו מפריע שאחרים לא מתגייסים, אז הם צריכים להתגייס. ואם אנשים הם פציפיסטים ולא מאמינים בגיוס, אז הם לא יכולים לבוא להגיד שהם לא יכולים לעשות שלוש שנים בבית חולים; הם לא יכולים לבוא ולהגיד שהם לא יכולים לעשות תרומה לחברה באיזה עמותה בשכונה שלהם, אם לירות באנשים אחרים זה מפחיד אותם – שזה עוד משהו שכדאי שכולם ייקחו לתשומת הלב.
אם יש מקום, או בית, או אדם, שאומר לכם לא לשאול שאלות, שאומר לכם שאמת מסוימת היא אמת מוחלטת ואסור לכם אפילו להרהר עליה, אז תהרהרו באותו אדם ובאותה אמת. אין אמת שמפחדת מהאמת. לא יכול להיות שאומרים לכם: זה דרך החיים הנכונה, ובאותה נשימה יגידו לכם לא לראות דרכי חיים אחרות, כי יפחדו שתיקחו משם דברים. זה מראה עד כמה דרך החיים שאומרים לכם שהיא הנכונה, היא לא נכונה. אמונה חזקה לא מפחדת. אמונה חזקה מקווה. אמונה חזקה מאמינה שהאמונה שלה תדביק אחרים, ולא מפחדת שהאמונה של אחרים תדביק את המאמינים בה, כי אז זה מראה את החולשה של האמונה.
הגיע הזמן שנגיד את האמת לאזרחים בעיניים. הגיע הזמן שיהיה שלטון שבא ועובד באמת למען האזרחים, שמדבר ועושה כמו שהוא מתכוון; שלטון שכשיש אסונות – שימו לב, ב-7 באוקטובר שמעתי את האמירה המזעזעת שאומרת שזה אנשים לא מאמינים. ואסון מירון? איפה אלוהים שם? שם היו רק אנשים מאמינים. אז קל להסביר כשיש אמונה ולא צריך להוכיח את זה באמצעים מדעיים או בהוכחות או בעובדות, כמו שעובד העולם המודרני. קל להאשים, ולהסתכל כל אחד מה השקפת החיים הנוחה, אבל בסופו של דבר מדובר בבני אדם.
ואם אנחנו מדברים על בני אדם, אני רוצה לסיים בנושא תאונות הדרכים. כל יום שלישי אני עומד כאן בנאום בן דקה ומקריא את תאונות הדרכים במדינת ישראל. 67 איש מתו מתחילת השנה; זה כמעט הרוג ביום. זו מתחילה להיות השנה הנוראית ביותר שהייתה לנו בעשור האחרון, אחרי שהשנה שעברה הייתה הגרועה ביותר בעשור האחרון. לצערי, הרלב"ד סובל מתת-תקצוב, ואני יודע שיש הרבה ניסיונות והרבה רצונות, והחליפו עכשיו יושב-ראש רלב"ד, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. חמישה אנשים נהרגו בדרכים רק בשבוע האחרון. לפני שעה וחצי רוכב בן 34, רוכב אופנוע, נהרג בצומת פוריה; רוכב אופנוע עלה על האופנוע, נסע ומת, לא למען מדינת ישראל, לא בשביל להציל אותנו מהטרוריסטים והמחבלים – מת סתם. ובתאונות הדרכים אנשים מתים סתם, והעולם חרב על המשפחות שלהם. הם לא יכולים לבוא ולהגיד: הם מתו על קידוש השם, על הגנת המדינה או למען איזושהי מטרה נעלה. זה אנשים שכולה היו בדרך ממקום למקום, וחייהם נגמרו.
אנחנו יכולים להציל חיים. יש דברים שעובדים, ויש משימות ופעולות שמוכיחות את עצמן. אני קורא לשרת הבטיחות בדרכים והתחבורה ליישם אותם כמה שיותר מהר. כל יום שזה מתעכב, אנשים מתים. כל יום – בואו נסתכל על זה בצורה חיובית – אנחנו יכולים להציל חיים, וזו החובה שלנו כאן.
אני מקווה, אדוני היושב-ראש – כי אני רואה שנגמר לי הזמן – שמהר מאוד תהיה לנו כאן ממשלה שתעבוד למען האזרחים, לא תחשוב שהיא יודעת הכול, תהיה כמה שפחות בכותרות, ותעשה את המקסימום בשביל להחזיר את 134 החטופים, אזרחי מדינת ישראל, שלא עשו שום דבר חוץ מלחיות, והמשימה שלנו, החובה שלנו, היא להציל אותם. תודה רבה.
2,652 מילים של בועז טופורובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.