קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שאחרי מלחמה מתבקש קיצוץ רוחבי, והקיצוץ הזה של 5% אמור לחול על כולם. אבל כאשר מדובר בתקציב הזה שאנחנו עומדים להצביע עליו, ושדנו בו והתנגדנו לו בוועדת הכספים, יש קבוצות ואוכלוסיות מוחלשות שסובלות יותר מקיצוצים מיוחדים שמיועדים לאוכלוסיות האלה, ואני מתכוון גם לאוכלוסייה הערבית, גם למשפחות חד-הוריות, העדה האתיופית, אנשים עם מוגבלויות.
לגבי האוכלוסייה הערבית, מלבד ה-5% קיצוץ רוחבי, שיפגע גם בהם כמו בשאר, יש שני קיצוצים נוספים. אחד זה ה-15% בתוכנית החומש, והקיצוץ השלישי זה מענקי איזון: 200 מיליון שקל כל שנה עד 2026 – 600 מיליון. כך החליט שר האוצר סמוטריץ'. מתברר שמידה כזאת של קיצוץ אין לאף אוכלוסייה חוץ מהאוכלוסייה הערבית. שלושה קיצוצים.
בדרך כלל אנחנו אומרים שתקציב מדינה מבטא אידיאולוגיה. אין נכון מזה כאשר מדובר על הקיצוץ שעושה שר האוצר לגבי האוכלוסייה הערבית – בכל התחומים, אגב: גם במאבק בפשיעה, בפשיעה המשתוללת, גם בתעסוקה, בעיקר תעסוקת נשים, גם בחינוך, גם בתשתיות, גם בתחבורה, אזורי תעשייה. מקצצים באזורי התעשייה, תקציבים לאזורי תעשייה בחברה הערבית, ומעבירים תקציבים להתנחלויות, כמובן. יש מי שסבל מהקיצוצים האלה, וזה רוב הציבור, אבל יש קבוצה אחת שנהנתה מהתקציב – אלו המתנחלים וההתנחלויות. עובדה, בתקציב של השרה סטרוק הוספו, התווספו, נוספו מאות מיליוני שקלים – זה החורבן כמדיניות. משבר פוליטי, ביטחוני – – –
נכון. אין ספק ש-7 באוקטובר הוא מחדל, גם ביטחוני, גם חברתי, עם משמעויות קשות בטווח הקצר ובטווח הארוך, טראומטי. יש מי שאמרו, התבטאו בתקשורת, שזאת הזדמנות – שר האוצר, למשל. ולכן זה שוד, זאת הזדמנות לשוד הקופה הציבורית.
הממשלה הזאת, במקום להשקיע באפשרות של הסדר שלום שמביא ביטחון, משקיעה בהתנחלויות, בדיכוי, בכבישים בהתנחלויות, בתשתיות, בהתנחלויות חדשות, הרחבה של התנחלויות, וזה מביא לעימות, אלימות ושפיכות דמים. הממשלה הזאת, במקום לעודד תעסוקה ולהשקיע בצמצום האבטלה הגלויה והסמויה, בוחרת דווקא לפגוע ולצמצם את התקציב לעידוד תעסוקה, בעיקר של האוכלוסיות המוחלשות, כפי שאמרתי. מי שנכנס אחרון לשוק התעסוקה יהיה הראשון להיפגע, Last in – First out.
LIFO, בדיוק. תקציבים מקוצצים בפיתוח אזורי תעשייה ביישובים הערביים; רק 3% מהם נמצאים היום בחברה הערבית. ואפשר לעשות אזורי תעשייה מוצלחים כמו בכפר קאסם, למשל. זה סיפור הצלחה, למה לא להפיץ את זה ליישובים אחרים?
נכון, עם דיבידנד גם לרשות המקומית ולאזור.
הממשלה הזאת גם מפקירה את הביטחון האישי. בסוף השבוע שעבר – שישה נרצחים בחברה הערבית במשך כמה ימים ושמונה בחברה בכללותה, כלומר עוד שניים מהחברה היהודית. ושימו לב שהשר לביטחון פנים לא מצא לנכון לצייץ או להגיב או לומר משהו על הכישלון הזה שבתחום אחריותו. הוא מצא לנכון להסית נגד המפגינים בתל אביב או לבקש לסגור את אצטדיון דוחה. פרופורציות. גם הפגיעה בשירותים שניתנים לכלל הציבור, לאוכלוסיות.
עכשיו, מדברים הרבה על היום שאחרי במובן פוליטי, עזה, מה יקרה אחרי המלחמה. אבל התקציב הזה הוא מדיניות ואידיאולוגיה, ותוכנית פעולה של היום שאחרי כאן. וזאת תוכנית כושלת, תקציב רע בכל מובן, גם כשהוא אחרי מלחמה ותוך כדי מלחמה.
לגבי הפשיעה, מזה תקופה ארוכה ארגוני הפשיעה הכריזו מלחמה אחד על השני, והם מתנהגים כאילו הם הריבון בשטח. הם הכריזו על עצמאות וריבונות, מתנהגים כמו מדינה בתוך מדינה. איזו מדינה מסכימה לדבר הזה, שארגוני פשיעה ישתלטו על תחומי חיים, יגבו פרוטקשן מאנשים, יחסלו אנשים בצוהרי יום בכביש הומה אדם, כמו שהיה לאחרונה, כמו שהיה בשנה שעברה אם מספר שיא של נרצחים.
יש שני סוגי אלימות ופשיעה – אחת, שהיא, מכובדי היושב-ראש, אלימות חברתית, כלומר שני שכנים שרבים, אחד פוגע בשני, יורה בשני, דוקר. זאת אלימות חברתית – או אלימות בית ספר, או אלימות במגרשי כדורגל. האחריות היא על החברה עצמה למגר את התופעה הזאת, לצד המשטרה, כלומר, אחריות על ראשי ערים, חברי כנסת, אנשי דת, מובילי דעת קהל. אנחנו נושאים באחריות לתופעות של אלימות חברתית.
אבל הסוג השני, הקטלני יותר, שמכתיב את הקצב, זאת אלימות של ארגוני פשיעה, רציחות. האחריות היא מדינתית, היא על המדינה. כמו שהמדינה מיגרה את הפשיעה בנתניה בזמנו, כשהמפכ"ל היה דנינו, ובאזור תל אביב, נהרייה, היא יכולה – מבחינת יכולת – היא יכולה למגר את הפשיעה. זה מה שאמר לנו ראש הממשלה בפגישה. הוא אמר: כמו שמיגרנו בנתניה, אין סיבה שלא נמגר את הפשיעה ואת ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. אז אמר. התוצאות בשטח הן אחרות. ארגוני פשיעה מוציאים הודעות מראש: אלה האנשים שאנחנו הולכים לרצוח, בחלק מהיישובים. אני לאחרונה ראיתי רשימה, ואני רואה שאנשים נרצחים אחד אחרי השני לפי ההודעה. הציבור רואה. המשטרה לא רואה?
גם בתקציב 549 יש קיצוץ. אמר לי הפרויקטור במשרד ראש הממשלה שכנראה הקיצוץ יופחת באופן דרסטי. נראה. משרד הספורט והתרבות, הצהרתו של השר – אגב, בהחלטת הממשלה ראש הממשלה בעצמו אמר שלא צריך לקצץ בתוכניות החומש של החברה הערבית. והוא אמר, כמו שכתוב בהחלטה, שתוכנית 550 היא המשך של תוכנית 922, שנתניהו הביא בממשלתו ב-2015. אגב, זו הייתה תוכנית – 922 – שהגה אמיר לוי, ראש אגף תקציבים באוצר, שגרס שפיתוח וצמצום פערים בחברה הערבית יהיו win-win גם לחברה הערבית וגם למשק, וזה הוכח, מלבד הדרישה של ה-OECD. אבל מאז השר מכתיב את הקיצוצים הבלתי-סבירים האלה, כשכל גורמי המקצוע אומרים לו: אל תעשה את זה.
חלק מהקיצוצים מעוגנים – רואים שאין כסף תוספתי בתקציב הזה שנצביע עליו, אבל יש דברים שאי-אפשר לקצץ אותם, וזה, כפי שהודה ראש אגף תקציבים בוועדת הכספים – ואתה היית – כל מה שקשור לחוק עדיפות לאומית. כל מה שקשור בחוק עדיפות לאומית אי-אפשר לקצץ. בתקציב המדינה צריך להביא את הבקשה במכתב משר האוצר לוועדת הכספים, וועדת הכספים צריכה לאשר כל קיצוץ שקשור בחוק עדיפות לאומית, כלומר, רשויות, שלטון מקומי, למשל. אני קיבלתי את רשימת הדברים שנגזרים מהחוק הזה. יושב-ראש ועדת הכספים אמר שהוא, כמו גורמים רבים, מתנגד לקיצוצים האלה. אני מעריך שבקרוב – למשל, שר האוצר לא יביא לוועדת הכספים את הקיצוץ במענקי האיזון, 200, 200, 200. מה הוא יעשה? הוא לא יעביר את ה-200 מיליון בלי להביא. זה מה שהוא יעשה, כמו שהוא ניסה לעשות ב-200 המיליון הראשונים.
אנחנו כבר ביום השלישי של חודש רמדאן, (חוזר על הדברים בערבית,) שהוא חודש של ברכה, של משפחתיות, של התכנסות, של ביקורים. כך היה וכך צריך להישאר. ביום הראשון דווקא משטרת ירושלים פגעה, מנעה והכתה מאות מתפללים; ביום השני זה לא קרה. ראה זה פלא, עשרות אלפים נכנסו ולא קרה כלום – כי לא הכו אותם, לא הגבילו אותם.
אתמול נכנסו אליי משפחות של חטופים, והם שאלו – כמובן שהם רוצים את היקירים שלהם בבית מהר; כמו שאמרנו כבר מייד אחרי 7 באוקטובר, האנשים האלה צריכים להיות בבית. אפשר לסיים עסקה והסכם, אבל כל פעם יש מכשול. הם שאלו אותי אם זה נכון מה שמפיצים בתקשורת שזה מתרחק ושחמאס לא רוצה וכדומה. אני אומר מה שאומרים במצרים ובקטאר, שהדיווחים בתקשורת הישראלית לא מדויקים – אנדרסטייטמנט – ושאפשר להגיע לעסקה ולהסכם של חילופים כמעט באופן מיידי. היה אפשר להגיע לפני חודש רמדאן, ומישהו עיכב את זה.
ולכן, צריך לתת לציבור את האמת. אפשר לסיים את ההסכם והעסקה הזאת מהר, כדי – – –
תודה רבה. מייד, משפט אחד. וכשאני אומר שחודש רמדאן, יש בעזה אנשים מורעבים, שבלאו הכי הם צמים לפני חודש רמדאן, לא בטוח שיש להם ארוחה, וזה הזמן לומר את השיר של מחמוד דרוויש, "חשוב על זולתך" (אומר בערבית ומתרגם:) "כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך (אל תשכח את מזון היונים)". תודה רבה.
1,139 מילים של אחמד טיבי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.