קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, תרשו לי לפתוח בתנחומיי הכנים והכואבים למשפחתו של סמל ראשון איתי חן, זכרו לברכה. זאת בשורה מאוד עצובה לכולם, לעם ישראל ולמשפחה הגיבורה שלו, שנלחמה כל רגע בניסיון להשיב אותו.
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת גם כדי להודות להמון המון אנשים שעושים עבודתם נאמנה כבר חודשים ארוכים. יש לנו המון גיבורים שקטים במדינה בחודשים של לחימה, חודשים של התמודדות, חודשים של מפונים, חודשים של חטופים. יש פה ממערך בריאות הנפש, עובדים סוציאליים, עובדות סוציאליות, מערך הרופאים, הרופאות והאחיות; יש לנו המון אנשים שעובדים בצורה אינטנסיבית גדולה במצב חירום כבר חודשים ארוכים כדי לאפשר למדינה הזאת להמשיך ולצעוד קדימה, בתקווה שהם מצליחים לתת מזור לכמה שיותר אנשים. אז תודה לכם.
אני רוצה לדבר איתכם על כמה דברים שלטעמי, הממשלה הזאת כושלת בהם, דברים שכואב לי שהיא כושלת בהם. אבל קודם כול, אני רוצה לדבר על משהו שלא מדברים עליו מספיק – על אמפתיה. אני אשטח פה בהמשך את כל מה שנעשה והוא טעות בעיניי ברמה המדינית, ברמה הביטחונית, דברים שהממשלה גררה בהם רגליים עד שנותרנו עם הגב אל הקיר, דברים שהכניסו אותנו לסחרור של ממש בזירה הבין-לאומית המדינית. אבל לפני הכול – כי בסוף מנהיגים יכולים לטעות, ושלטון יכול לעשות לאורך מלחמה ארוכה לכאורה גם טעויות. הבעיה היא היעדר האמפתיה. הבעיה היא שיש פה ממשלה שאני מרשה לעצמי לומר שציבור רחב מאוד – יותר רחב ממי הצביע למי – מרגיש שאין להם אמפתיה. הם לא מראים מספיק אמפתיה לכאב, לקושי, להתמודדות, לאנשים שעקורים מביתם, לאנשים שלא ישנים בלילה וחיים כמו סהרוריים ביום כי האהובים שלהם נמצאים במנהרות חמאס בעזה.
אמפתיה לא עולה כסף. אנחנו פה לדבר על התקציב, ויש לי הרבה טענות על התקציב הזה. אבל אמפתיה, מה שנקרא באנגלית, can go a long way, והיא לא עולה כסף. זה עניין של מנהיגות; זה עניין של ממשלה שמבינה שאנחנו כמדינה נמצאים בשעתנו הקשה מכול, שמבינה שיש רטוריקה מסוימת שצריך להימנע ממנה ויש רטוריקה אחרת שכדאי לאמץ – רטוריקה שרואה את הבן אדם, שרואה את הפרט; רטוריקה שמתייחסת גם בהצהרות כאן, גם בהצהרות בישיבות ממשלה – גם באיפה מגיעים ואיפה מבקרים, ובעיקר בראש הממשלה, כי בסוף זה מי שמוביל את המדינה ואת הממשלה הזאת. לא מרגישים אמפתיה – לא מרגישים שמדברים מספיק על הכאב של אנשים, לא מדברים מספיק על החטופים, לא מדברים מספיק על המילואימניקים, על התמודדות של אנשים שחזרו משדה הקרב.
זה חטא גדול מאוד של הנהגה שלוקחת כמובן מאליו הקרבה של אנשים. זה חטא גדול מאוד של הנהגה, של ממשלה, שמניחה שאנשים תמיד ימשיכו לשרוד, תמיד ימשיכו להתקיים, תמיד ימשיכו לקחת על עצמם עוד עול ועוד עומס. אני רוצה לראות איפה השר שיבוא ויגיד: מה קורה עם מיצוי הזכויות של המילואימניקים? אני רוצה לראות איפה השר שיבוא ויגיד: ניחא, העברתם תקציב –אפילו שלרוב התקציב של המילואימניקים אין שום מקור תקציבי, זה כמו הבטחות על הקרח. אבל אפילו מה שקיים. אני נותן לכם גרייס ועוד גרייס ועוד גרייס, ואני אומר: איפה תבוא לפה הממשלה שתאמר: למה המילואימניקים היקרים שלנו, שחזרו עכשיו ממלחמה קשה בשדה הקרב, צריכים עכשיו להילחם בסבך הביורוקרטי? למה ממשלה שיודעת לחגוג בתקשורת הטבות כביכול למילואימניקים לא יודעת לוודא שבסוף הכסף יגיע לכיס שלהם? ואני אגיד לכם כבר עכשיו: הכסף מועט, זה לא הטבות גדולות, כן? לא עשיתם שום דבר משמעותי. אף מילואימניק לא הולך להתעשר פה, כן? אם זה היה מצליח והתקציב שנתתם למילואימניקים היה קורה במלואו עם מיצוי זכויות מקסימלי, אז אולי הם לא יקרסו כלכלית כולם. זאת תמונת המצב שצריך להבין. אם הסיוע יינתן במלואו אז אולי העסקים שלהם לא יקרסו אלא רק יהיו במשבר. זה לא באמת מחזיק אותם. זה גם לא נותן להם תחושה שהם מוערכים, זה לא נותן להם תחושה שרואים אותם.
חשבתם על זה פעם? כי אני מתבייש בזה כל הזמן. אני חושב על זה כל היום. אני חושב על זה כל היום. אני חושב על כל האנשים שנושאים עיניים לבית הזה ונחמץ לי הלב. אי-אפשר לעשות הכול אבל אפשר לעשות כל כך הרבה יותר. אפשר לעשות הרבה יותר. יכלו להיות פה שרים שמגיעים לוועדות, יושבים ומנסים לפתור בעיות; יכלו להיות פה שרים שבאים ומקשיבים, לא באים להקריא את המצגת שלהם שהם תכננו להעביר כדי להעביר את המסר שלהם לתקשורת בתקווה לקבל עוד איזה sound bite. חלקם עושים את זה; הרוב – לא. חלקם מגיעים לפה, נקלעים לכל מיני תגרות כאן במליאה ושוכחים שאנחנו, תפקידנו להנהיג; שאנחנו, תפקידנו לתת לאנשים ביטחון, להגיד להם: אנחנו יודעים שקשה לכם, אבל אנחנו רואים אתכם, לזכור שלהם יותר קשה מלרוב האנשים פה. לאנשים פה יש עבודה – עובדי מדינה.
איפה הקואליציה שאמורה לבוא ולהגיד, על אף כל המחלוקות – פשוט להגיד: אנחנו עכשיו עוזרים. אנחנו מוודאים שהמפונים מקבלים תנאים. אנחנו לא מאשרים החלטת ממשלה טלפונית כל פעם ב-24:00, יום לפני שהמפונים תיאורטית כבר על מזוודות ותוהים מה יקרה איתם. אנחנו לא שוללים מהם מערכות חינוך כדי לאלץ אותם לקבל החלטות. אנחנו מבינים את גודל השעה. אנחנו באים, מבקרים אותם ואומרים: איך אפשר לעזור? אתם יודעים מה? זה גם בסדר אם לא הייתם מצליחים לעזור בכול – אני מכיר את הסבך הביורוקרטי. אבל שוב – איפה האמפתיה? איפה לבוא לראות אנשים בשעתם הקשה ולשאול כאנשי ציבור: איך אפשר לעזור? זה כל כך פשוט. אלוהים יודע שיש לכם צוותים גדולים, לשכות גדולות, המון עוזרים. איפה להפנות את המשאבים לזה?
אתם יודעים מה זה לצעוד פה בכנסת הזאת? אני מניח שהרבה כבר לא מרגישים את זה או לא יודעים את זה, אבל חברי כנסת פה מרגישים את זה. אתה נכנס למשכן, ואתה מוכה צער ובעיות מרגע שאתה נכנס בדלתות המשכן הזה ועד שאתה מגיע לוועדה, ובוועדה, ובלשכה שלך. וזה התפקיד שלנו, אבל הלב נחמץ. אתה רואה משפחות חטופים עם עיניים כלות ופנים שהם התגלמות של יגון; אתה רואה מילואימניקים לפעמים בכלל בתפקיד של בני דודים של חטופים, כדי להקל על ההורים, ועל הדרך אתה שומע שהם בכלל עדיין לא קיבלו שקל על העסקים שלהם, והם חזרו מצו 8 אחרי 130 יום וכבר יש להם הצו הבא, אבל לא נורא, לא נורא, אנחנו לא רוצים להעסיק אתכם בבעיות שלנו, כי יש חטופים. אבל גם להם יש בעיות.
אתמול עצרו אותי במזנון החלבי לדבר איתי – מישהי מקסימה, בעלה הוא סמג"ד במילואים שיש לו שני עסקים מצליחים, והוא עדיין לא הצליח לקבל עליהם שקל אחד שמגיע לו כפיצוי על העסקים שלו, שהיו סגורים כשהוא היה עכשיו במילואים חודשים, כן? סמג"ד במילואים. היא הייתה פה בשם משפחות החטופים, בגלל חטופים שהיא מכירה. אימא שלו שפה איתה, גם עם החולצות של החטופים, מפונה מהבית שלה. חזיתות בכל מקום. אנשים שבאים לפה ולא רוצים אפילו להתלונן; אתה חולב מהם את הבעיות שלהם.
אבל איפה הממשלה שאמורה הייתה לטפל בזה? וכמה קל לטפל בזה. כמה קל היה להקים מינהלת אפקטיבית שתתכלל צרכים של המפונים מההתחלה, לא זו שעדיין משתדלת לקום. כמה קל היה פשוט להושיב את משרדי הממשלה באופן קבוע – פעם בשבוע נציג שם – ולנסות לטפל בבעיות. כמה קל לדעת על כל מילואימניק שמשתחרר, להרים אליו טלפון, לקחת רכזי כוח אדם בשירות סדיר שיתקשרו, כל אחד יקבל 100 מילואימניקים, והתפקיד שלו או שלה יהיה לדאוג שהם ממצים את הזכויות שלהם, להגיש את הטפסים שלהם לביטוח לאומי ולעשות מה שצריך מתוך המערכת, כדי שהם יוכלו להיות עם המשפחות שלהם, עם הילדים שלהם, שגם הם בעצמם צריכים יחס עכשיו, וטיפול, והתמודדות, שהם יוכלו לחזור לעסקים.
ראיתם מילואימניקים שחוזרים משדה הקרב? אתם יודעים שביום אחרי הם כבר עובדים? יום אחרי. אם הם לוקחים כמה ימים כי מתאפשר להם אז הם בימים האלה עושים קניות, עוזרים בבית, הולכים ולוקחים את הילדים לגן, מנסים לשחרר את בן הזוג, את בת הזוג, קצת לנשום אחרי חודשים. אין באפר, אין התאוששות, אין זמן. אף אחד לא אכפת לו, לא אכפת לו.
אני כן אגיד את זה – ואני חושב שאני באמת לא אחד שנחשד סתם בלהאשים דברים, לוקח את המילים שלי מאוד ברצינות: לא אכפת לכם. לרובכם לא אכפת, פשוט לא אכפת. יש פה גם שרה עכשיו, היא לא מקשיבה לנאומים. זה לא באמת אכפת. זה מורגש, הם מרגישים את זה. והם לא רוצים שיהיה לכם אכפת – אני רוצה שיהיה לכם אכפת. הם, לא נעים להם גם עכשיו לדרוש כלום. הם עושים את זה כי הם ציונים; הם עושים את זה כי הם מבינים שקשה במדינה הזו לא פעם, והם מבינים שצריך להתאמץ.
אבל איפה המנגנונים שלכם? אתם עומדים בראש משרדים. אתם מעבירים פה תקציב שהוא בעצמו בעיה אחת גדולה – התעלמות ממגזרים שלמים שצריכים סיוע וצריכים שיכירו בהם. איך אתם יכולים ללכת לישון בידיעה שמילואימניקים חזרו מעזה, מקבלים כבר את הצו הבא, וברור שלא יקבלו את הפיצוי על המילואים הראשונים עוד בטרם יתחילו את המילואים הבאים? אתם יודעים מה יקרה להם? משהו שלא יקרה לכם: העסק שלהם יקרוס; לא תהיה להם פרנסה. פה בבית זו לא בעיה – פה המשכורת נכנסת לכולנו; אצלם זה לא ייכנס.
אתם יודעים מה הנגזרות של אין משכורת למילואימניק? עזבו את החלומות, עזבו כמה קשה להחזיק עסק במדינה הזו – עסק קורס. אתם חושבים על הלחץ הכלכלי? אתם חושבים על המשפחה שעכשיו, נוסף לזה שהם חרדים לשלומם של בני הזוג שלהם, של האחים שלהם, של הבנים שלהם, אז עכשיו הם גם מודאגים כלכלית? אתם מצליחים לישון בלילה כשיש פה מילואימניקים שעוזבים את הלימודים כי הם לא יכולים יותר כלכלית לעמוד בזה? מילואימניקים שסוגרים את העסק כי הם יודעים שהם לא יצליחו להחזיק אותו – הם כבר מתכוננים למילואים הבאים, אז הם אומרים: טוב, אני אסגור עכשיו? אתם יודעים מה זה שנסגר למישהו העסק, החלום שלו? זה לא משנה אם הוא בן 27 או אם הוא בן 45.
האנשים האלה נותנים כל כך הרבה. למישהו אכפת? לאף אחד לא אכפת פה. לרוב לא אכפת פה. אבל אתם חגגתם את התקציב הזה כביכול עם הבטחות. שקל הם לא יראו מזה. כל יום, כמה פעמים ביום, אני מקבל פניות ממשרתי מילואים, תמיד בהתנצלות, תמיד: סליחה, אני לא רוצה להפריע. מה להפריע? זאת העבודה שלנו. הם תמיד מספרים שהם לא קיבלו שקל, שקל, מהמענקים ומהפיצויים שהם היו צריכים לקבל, לא המענקים של צה"ל – כל הפיצויים, בעיקר העצמאים. שקל.
ישב אצלי בן אדם בשבוע שעבר ואמר לי כאילו כלאחר יד: כן, אני חזרתי עכשיו ממילואים, הייתי צריך לסגור את העסק. ואז הוא מדבר איתי כבר על דברים אחרים – הוא בא לפה לקדם משהו אחר, לטובת מישהו אחר, כי הוא מרגיש שלמישהו האחר הזה יש צרות אמיתיות. מילואימניק שלא ראה את הבית ארבעה חודשים מספר לי בדרך אגב שהעסק שלו קרס בזמן שהוא במילואים, לא מבקש כלום – אפילו לא מצפה שנתעכב על זה – ועובר לדבר על הבן אדם שהוא בא לעזור לו, ובגלל זה הוא יושב איתי בכנסת.
ואתם בממשלה עושים מה? מה אתם עושים נוכח הדבר הזה? אז אני חוזר שוב לרכיב האמפתיה. אחרי כל מה שנאמר – אחרי אוזלת היד, אחרי ההתעלמות ממגזרים, אחרי ההעמסה הבוטה, הגסה, חסרת האחריות, על מגזר מסוים, שגם כך קטן ונושא בנטל הביטחוני של המדינה הזאת – אחרי זה אתם גם לוקחים את זה כמובן מאליו. אין לכם חרטה, אין לכם אמפתיה, גם לא יותר מדי מילות תודה. לפעמים, כשזה מתאים; לייקים, כשזה מסתדר. לא בא לעזור באמת.
מי יעזור להם? מה, אנחנו צריכים עכשיו לחכות ולראות מה יקרה? יש למישהו ספק שיש לנו אתגרים גדולים מאוד לפנינו? אתם מבינים כמה פצועים הולכים להיות לנו פה? אתם מבינים כמה קטועי רגליים הולכים להסתובב פה עכשיו במדינה? כמה עזרה הם יצטרכו? אתם מבינים כמה הלומי קרב יהיו כאן במדינה אחרי המלחמה הזאת? איזה מערך ייתן להם את הגיבוי? איזה מערך ייתן להם את הגיבוי? אם אנחנו לא יודעים לתת להם את מה שמגיע להם כדי לקבל החזרים על העסק שנסגר בזמן שהם במילואים, איך נדע לשקם אותם? איך נדע להכיר להם תודה על ההקרבה האדירה שלהם? אם יש משהו שהוא כנראה יותר גרוע מההקרבה האדירה, מחיר שמשלמים לכל החיים, זה גם להרגיש שאף אחד לא רואה את זה, שאף אחד לא מבין את זה, שלאף אחד לא אכפת.
יש פה ספק – חבריי חברי הכנסת פה, שגם הם כמוני כבר כמה שנים פה – יש פה ספק שאנחנו נראה אנשים מגיעים לוועדת כספים, לוועדת הרווחה, לכל הוועדות השונות, עם דמעות בעיניים ואומרים: אנחנו לא שורדים – אנחנו לא שורדים כלכלית, אנחנו לא שורדים נפשית? יש ספק שהבית הזה יראה את המראות האלה עוד פעם? מי נערך לזה? מי מגדיל ראש ונערך לזה, במקום להתעסק בלבטל את פרס ישראל, במקום להתעסק בכל מיני דברים?
זה החטא הכי גדול של הממשלה הזאת, לפני הכישלון המדיני, לפני הרבה דברים אחרים. אני לא רואה חרטה ואני לא רואה אמפתיה. אני לא רואה את האנושיות הבסיסית הזאת. ואתם לא מורמים מעם. אף אחד מאיתנו לא מורם מעם. האנשים האלה ימשיכו לצאת ולעשות, והם ימשיכו לתרום פשוט כי הם אנשים טובים, הם ציונים טובים, ויש כאלה בכל חלקי החברה. זה לא עניין פוליטי, זה עניין של לזכור למה אנחנו פה.
משרת ציבור בבית הזה שלא שואל את עצמו בסוף עוד יום בעבודה הזאת אם הוא הצליח לעשות משהו אחד טוב, הלב שלו לא במקום הנכון. פשוט הלב שלו לא במקום הנכון. יש רק 120 כמונו. יש לנו הרבה בעיות לפתור. גם כך הבית הזה לא בדיוק יעיל בלפתור דברים, כן? גם כך דברים פה לא קורים, ותשובות לא ניתנות המון פעמים – לא על ידי משרדי ממשלה, לא על ידי פקידים, לא על ידי הרבה דברים. צריך לחרוק שיניים ולעבוד קשה כדי למצוא פתרונות. לפעמים פניות ציבור זה מה שנשאר פה. ולהראות אמפתיה. גם משפחות החטופים שמסתובבות פה, הן לא באמת מצפות שכל אחד מאיתנו עכשיו יצליח להביא את המתווה להחזרת היקרים להם. רובנו לא מכירים את הפרטים, וטוב שכך; רובנו לא חלק מהחדרים הסגורים המאוד-מצומצמים האלה. הם רוצים אמפתיה. הם פשוט רוצים שיקשיבו להם. יש פה בבית הזה משהו שלדעתי פשוט לא השתנה במלואו אחרי 7 באוקטובר. אנחנו לא אמורים להיות צודקים. אנחנו בהרבה דברים בישראל של אחרי 7 באוקטובר צריכים להקשיב. הניצחונות הם קטנים. העזרה היא נקודתית. עזרה גדולה מזו לוקחת פה שנים, והרבה פעמים זה אפילו לא קורה.
אבל האנשים שמגיעים לפה, אנחנו צריכים להעריך אותם על זה שהם מגיעים לפה. ואנחנו בטח צריכים להעריך אנשים שמגיעים לפה. נשים שמגיעות עם התינוקות על הידיים לדבר על חוסרים של ציוד לבעל שלה שהוא מג"ד. אנחנו צריכים להוקיר את אלה שמגיעים לפה יום-יום ומפסידים עבודה בשביל לדבר על בן דוד שלהם שחטוף בעזה. אנחנו לעולם לא יכולים להיות פה במקום שבו אנחנו מתרגלים לזה. לעולם לא נצליח לעשות מספיק בבית הזה, לטעמי, כדי להוקיר את כל אותם אנשים גדולים שיש במדינה הזאת ולהודות להם.
עם ישראל הוא באמת עם ישראל נפלא. הוא נפלא. הוא טוב הרבה פעמים יותר מנבחריו. המשימה שלנו פה צריכה להיות, לדעתי, לנסות להיות טובים כמעט כמוהם, אולי אפילו כמוהם, אבל יש לנו דרך ארוכה. אתם לא רוצים לדבר על הפילוג ועל השיח? בסדר. אפשר להמשיך לריב פה; חבל, אבל אפשר. אבל אפשר לעשות בינתיים, אפשר לעזור. אני חושב, וזה חשוב לי אישית, אני חושב שהבית הזה המשיך הלאה מנושא המילואימניקים נורא מהר. התרגלנו שיש מלחמה, ראינו שהם התייצבו התייצבות יתר עוד בלי שקראו להם, אנחנו מניחים שהם יתייצבו פעם נוספת, אז אפשר פשוט להתקדם הלאה לדברים הבאים.
אני מבקש מהמעטים שיש פה וממי שאולי עוקב או שומע: אסור לנו לשכוח ממערך המילואים. עוד מעט פסח, הזדמנות מעולה לרכוש מעסקים של מילואימניקים. זו הזדמנות מעולה בבית הזה לעשות כמה שיותר – לבדוק, לעשות דיונים, ליזום, לתת להם פה, להילחם על זה; להביע את קולכם על שוויון בנטל; להבין שאותם 2% לא ימשיכו להיות 2%. אנחנו צריכים לתמוך בהם, גם אם זה לא נוח לכם פוליטית לומר את זה. הבית הזה צריך להכיר תודה ולהיות אמפתי, והממשלה הזאת במיוחד צריכה להבין שהיא ממשלה, ולהנהיג זה זכות, ולהנהיג זה להראות לב ואמפתיה לאנשים, גם אם אין לך פתרונות. תודה רבה.
2,496 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.