קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שלום, אדוני יושב-ראש הישיבה. שלום, חבריי וחברותיי; יש בטח איפשהו. ברשותכם, למעטים שכאן ולרבבות שבבית, אני חושב שמן הראוי, כשאנחנו עוסקים בתיקון תקציבי בעקבות מלחמה קשה ומיוחדת, להזכיר בפתח הדברים, אדוני היושב-ראש, את המחירים האמיתיים, הקשים, הכואבים, של החודשים הללו, ובייחוד את התאריך הנורא ההוא – שמחת תורה, שבת 7 באוקטובר. תראה, אדוני היושב-ראש, כמה סמלי, "שבעה באוקטובר", כמה השם, כשאומרים אותו נכון, וכל השבעה והשבעות הנוספות שבאו לאחר מכן: הנרצחים, המבוזים והמבוזות, הנופלים בקרב, החטופים, אחינו ואחיותינו, רבים מחבריי ומשכניי שנמצאים בעזה חיים או מתים, הנפגעים בגוף ונפגעי הנפש הרבים, הפליטים בארצנו, עשרות רבות של אלפי ישראלים שנמצאים מחוץ לביתם, ונפגעי הכלכלה. הינה, אנחנו מתקרבים לסוגיה שלנו. המחירים, גם מחירי הכלכלה, הם רבים. אלו הם המחירים האמיתיים. מה שזה אומר לנו זה שכאשר אנחנו עסוקים בדמים – בכסף, בתקציבים – מן הראוי לזכור את קונטקסט הדם, דם האדם שאנחנו בו מתבוססים.
אני רוצה לומר שמה שהאויב ביקש זה לבעת אותנו, להוציא אותנו משלוותנו. אני מקווה, אדוני היושב-ראש – אתה בפאתי צפון ואני בקו העימות הדרומי. המשימה שלנו עם המשפחות הפרטיות שלנו היא להוכיח עמידות וחוסן ולאפשר לכל אדם ולכל אזרח להתמודד במציאות הבלתי-אנושית הזאת כפי שהוא מבין. חיילים צריכים לרוץ קדימה, צריכים להיות בראש, אבל האזרחים יכולים להיות במקום שבו ליבם אומר להם שיהיו, והמשימה של המדינה היא לאפשר לעשות את זה בבית שלהם. זאת המשימה העיקרית; לשם אנחנו צריכים לחתור גם במהלכי הביטחון וגם במהלכי הכלכלה והחברה.
התקציב שאנחנו עוסקים בו, אדוני היושב-ראש, משדר, לצערי, חוסר רצינות כלפי חוץ ומחלוקת מיותרת כלפי פנים. כלפי חוץ ברור שאנחנו נמצאים במציאות קשה, ואנחנו זקוקים לתקציב נוסף ולגיוס כספים. אבל מנגד אנחנו צריכים להראות שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לחזק את הכלכלה שלנו. אנחנו לא משדרים בתקציב הזה שאנחנו ממוקדים בהגברת הפריון; אנחנו לא משדרים שאנחנו עסוקים בהרחבת מעגל השותפים בעבודה.
אתה יודע והמאזינים והמאזינות שלנו יודעים שהחברה הישראלית עושה רבות – פלא במובנים רבים – אבל יש שונות מאוד גדולה, מאוד גדולה, גדולה מדי, שעומדת כנטל בלתי אפשרי שהולך וגדל בין מי שהשותפות שלו במעגל העבודה והתרומה שלו לפריון הכולל של כולנו – אנחנו כאגודה אחת, אנחנו כעין נשמה אחת של האומה הזאת – ואנחנו רוצים לראות את כולנו, גם חרדים, גם ערבים, נשים וגברים, יוצאים לעבודה בכמויות גדולות כדי להגביר את הפריון. כאשר המדרגים למיניהם ומחשבי הסיכונים במתן ההלוואות שלנו כדי שנוכל לעמוד במטלה של הוצאות הביטחון הגדולות שלנו מסתכלים על מה שקורה כאן, הם לוקחים בחשבון גם את זה. אותם תקציבים קואליציוניים לא ראויים – בחלקם הקטן הם סבירים, אבל הם צריכים להיכנס לבסיס תקציב. אבל מספרים גדולים מדי מעוררים מחלוקת כלפי פנים; תקציבי עתק למשרדים מיותרים ולתחומים מעוררי מחלוקת שאין שום ודאות שהם יחולקו אלא על פי אמות מידה מגזריים; תקציבי חינוך שהולכים לילדי ישראל אבל בלי בקרה, בלי לוודא שהתלמידים אכן יוכלו להצטרף כפי שראוי למעגל העבודה.
ואני נוגע בנקודה הזאת, אדוני היושב-ראש, משום שכשעוסקים בתקציב, אנחנו צריכים להביא בחשבון שחלק משמעותי מהעלויות שיושתו עלינו, על בנינו ובני בנינו קשורים בריביות. משק יציב משלם מעט ריבית; משק שלא משדר רצינות ישלם יותר, וזה מה שלצערי התקציב גורם לנו. אין לנו בתקציב בשורה לנושא של תמריצים חיוביים – שם בצד כרגע סנקציות – לנושא של גיוס שמשדר שותפות ולשוק עבודה שמשדר כלפי חוץ את מה שצריך לשדר בהתאם למה שדיברנו.
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לגעת בנושאים שחשובים לי מאוד. נושא החקלאות – בחקלאות אנחנו נזקקים לקלישאה שאומרת: עמדנו ערב המלחמה הזו על סף תהום, והינה, צעדנו צעד אחד קדימה. ואכן, מה שקרה בתחום הזה זה שלאחר עשר שנים של ניסיון לראות איך הסוס הזה, או הפרה הזאת, או התרנגולת, או העץ הזה – בקיצור, ענפי החקלאות במדינת ישראל – איך הם יכולים לשרוד כאשר מבבת עינה של האומה עוד בטרם הקמת המדינה, החקלאות והחקלאים הופכים למעין נטל.
הדוגמה הקלאסית, אדוני היושב-ראש, זה הסיפור החלמאי של נושא השום. אנחנו חשפנו את מגדלי השום – הייתי בשדה לפני שנה וחצי מול עזה, שדה שום שלא נקטף, ובמקום זה, בחסות הרעיון "המופלא" הזה של הקטנות המכסים ללא שום תמיכה בחקלאים, מתחיל להגיע שום סיני ירוד בריחו ובערכו התזונתי, וכמובן, המחיר הוא לא מה שהובטח לנו. הוא לא מה שהובטח לנו.
בחסות הרעיונות המשונים שמתגבשים באוצר – הכרתי את זה היטב כשהייתי שר החקלאות – העיקרון הוא: בואו נראה, אדוני היושב-ראש, מה יקרה כאשר נחשוף את התפוחים והאגסים בגולן או בגליל בפני יבוא ללא מכס, או: בואו נראה מה קורה למגדלי תפוחי האדמה והגזר בעוטף עזה, עוטף ישראל, כאשר מורידים את המכסים. ומה לא עושים? לא עושים את מה שהובטח באותה רפורמה שהסכמנו לה, הרפורמה המפורסמת הזו, שכנגד הורדת מכסים – שכבר התקיימו שתי פעימות, אדוני היושב-ראש – אנחנו נותנים תמיכה הגונה, כפי שעושים בארצות הים, כפי שעושים באירופה. רק את החלק הזה חכמי האוצר שכחו לקיים. אמרו שייתנו – לא אמרו שצריך לקיים.
מקרה השום הוא דוגמה טובה. מקרה הדגים הוא דוגמה מצוינת. המלחמה הזו חשפה אותנו לנטישה של עובדים, אותם עובדים שבאו אלינו, עובדים מארצות אחרות; אנחנו קוראים להם "עובדים זרים", עובדים שבאו לתת יד. הפלסטינים לא נכנסים, ושואל את עצמו החקלאי הממוצע: אנה אני בא? קריאת השבר של שר החקלאות וסגנו – שאני מקווה שיתמיד בהתנגדותו לתקציב הזה כפי שהוא מוגש, אלא אם כן הוא ישופר באופן משמעותי – מוצדקת מאין כמוה. מאין כמוה.
אני לא מצליח להבין כיצד במקום להוסיף מיליארד שקל – מיליארד שקל, זה מה שהיה צריך האוצר לעשות אם הוא היה מבין כמו שצריך את משמעות ההתחממות הגלובלית של האקלים, ההתחממות הביטחונית שקורית לנו, הלקחים כתוצאה מהמשמעות של היותנו אי גיאוגרפי, המשמעות של מה שלמדנו בכלכלה העולמית בתקופת הקורונה. מה אנחנו מזהים? התקפה עקבית על מגדלים, על עובדי אדמה שהחליטו לעשות את הטעות – כנראה, על פי האוצר – ולגדל כאן את רכיבי ארוחת הבוקר, ארוחת הערב, קצת עוף לצוהריים. והרי הבטחנו עוף לשבת.
החקלאות הישראלית לא יכולה להבטיח 100% ביטחון מקומי. זה רק מדינות – איך נגיד? נחשלות, כמו איחוד האמירויות, שמתכננות את עצמן באופן סדור ל-20 שנה להיות עם ייצור מקומי או ייצור בבעלותם; זה לאו דווקא אצלם. הם יכולים להרשות לעצמם. אנחנו, שיש לנו כל כך הרבה סיבות לעשות כך, לא מבצעים את המהלך הזה.
רק היום, בוועדת המדע, התאחדנו קואליציה ואופוזיציה ואמרנו לאוצר: אתם מוכרחים לרדת מהגדר. לא יכול להיות שאתם, בנושאים שמעניינים אתכם אתם נכנסים לפרטי-פרטים, והינה, כאשר מוסדות המחקר, ובפרט בהקשר הזה מכון וולקני, פאר היצירה מזה 103 שנים, אני חושב, עומד בפני סכנת קריסה. אתם עומדים ומשאירים את משרד החקלאות להתבוסס בשאלה במי מילדיו התקציביים הוא יפגע, בחקלאים או בחוקרים.
יש פה אחריות ישירה של האוצר, ואני מבקש, דורש, משר האוצר להיכנס לתוך המהלך הזה. אני רק רוצה לומר שאם אני משווה את הצורך בכמה עשרות מיליוני שקלים כדי להבטיח המשך פעולה סדיר של המוסד המפואר הזה, שמכניס 10, 15, 20 שקלים על כל שקל שמושקע בו במחקר, זה יהיה סדר גודל של כ-0.5% – 0.5%, לא 5%, 0.5% – מהתקציב הקואליציוני.
אם אתם רוצים עוד דוגמאות, ואתם בטח רוצים, אז אני אומר לכם בנושא אחר שמאוד מעסיק אותי, והוא רמת החיים, איכות החיים, הכבוד שאנחנו רוחשים לאנשים המבוגרים שחיים בקרבנו, ובפרט האנשים העניים שהם גם זקנים, גם מבוגרים וגם חסרי הכנסות. אם כן, הבאה של קצבת הזקנה, השלמת ההכנסה, מ-70%, כפי שקיים היום – הממשלה הקודמת הגדילה – ל-80% משכר המינימום, זה סדר גודל של 10% מהתקציב הקואליציוני של השנה. 10%.
נושא שקרוב אליי במיוחד – גם אליך, אדוני היושב-ראש – הסעות תלמידים, בעיקר במועצות אזוריות. כדי לפתור את זה אנחנו צריכים 5% מהתקציב הקואליציוני. ייצוב החקלאות במינימום – מיליארד. זה משהו כמו 7%–8%, וגם 2%–3% ייתנו מענה מיידי לצרכים המידיים.
התקציב לצפון – התקציב לצפון נמצא בתקציב, בהקצאה לתקציב, כ-3 מיליארד, מזה 1.5 מיליארד לנושא המיגון וכ-1.5 לנושאים אזרחיים. אבל זה התחלה של התחלה. אנחנו נזדקק, לצערי, להרבה הרבה יותר, והכפלה של התקציב האזרחי זה כ-10% מהתקציב הקואליציוני.
אם אני אקח נושא נוסף שהוא משמעותי לתחום ייצור המזון במדינת ישראל – מחיר סביר למים חקלאיים, 1 שקל של עלות עבור השפד"ן, 1.30 באזורים שהם מה שקוראים "נעדרי חלופה", בשקע הסורי-אפריקאי בעיקר, גם בגולן, בגליל העליון – מדובר ב-3%–4% מהתקציב הקואליציוני.
ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעבור לנושא נוסף שהוא חשוב לי מאוד, וזה – המצאנו שם חדש, "תקומה". זה כולה עוטף עזה, סובב עזה, אבל אתם רוצים "סובב ישראל", "עוטף ישראל" – זה בסדר; "תקומה" זה בכלל שם יפה. אני רוצה לברך את חברי, מפקדי לשעבר, משה אדרי, על המשימה שהוא לקח, פרויקטור מהמשובחים שיש במדינת ישראל. אלא שממשלת ישראל תזדקק לכמה נושאים ממש בתקופה הקרובה, משום שההנחיה שהיא הנחתה את מינהלת תקומה הייתה חלקית בכמה פרמטרים. אולי הפרמטר החשוב ביותר הוא הפרמטר של הסתכלות צרה, ממוקדת, על 7 הקילומטרים הקרובים. לית מאן דפליג, אין שום ספק שככל היישובים הקרובים, בעיקר הקיבוצים, העיר שדרות ואופקים נפגעו קשה מאוד, ושם צריך להיות עיסוק משמעותי.
אבל במועצות האזוריות יש יישובים עורפיים שמרכז הקיום שלהם – באשכול, בשדות נגב, בשער הנגב ובהקשר מסוים גם חוף אשקלון – נמצא באזור האיום. אותם יישובים, אותם תושבים שאנחנו קראנו להם לחזור ואנחנו עדיין רוצים שהם יבואו, יתבססו במקום, יגדלו ויצמחו – אנחנו צריכים למצוא את הדרך, אם דרך תקומה ואם באמצעים אחרים, לקיים תוכנית מרחבית. אני קורא למשרד ראש הממשלה לקבל החלטה כיצד רואים את הנגב המערבי כולו, כולל המטרופולין באר שבע, הערים הגדולות, אופקים, נתיבות ושדרות, כמובן, שהיא בתוך חבל תקומה, מינהלת תקומה, וכמובן כל המועצות האזוריות הרלוונטיות וגם אלו העורפיות. זאת נקודה אחת.
הנקודה השנייה, אדוני היושב-ראש, היא העובדה שלצד העיקרון שאנחנו לא ניטרליים, אנחנו רוצים לראות – ברמה הכי אישית שיכולה להיות, אני בקיבוץ שלי במפלסים, אני רוצה להיות לא רק עם 100–130 תושבים, חברים, כיתת כוננות, מתנדבים וכו', אלא אני רוצה לראות עוד 800–900 מהתושבים שהיום הם פזורים בארץ, חלק מקהילת המפונים או הפליטים, חוזרים. אנחנו יודעים שיהיו כאלה שלא יחזרו. אי-אפשר להתעלם מבעיות קשות. אני משוכנע שכל מי שנמצא כאן, לפחות חבר הכנסת סגלוביץ', אני יודע שכשהוא רואה בעיה קשה – אני מניח שגם אתה, אדוני היושב-ראש – אתה רוצה להיות שם; אתה לא רוצה להתעלם מזה; אתה לא רוצה להשפיל עיניים אל משפחה שאומרת: רוצה אבל לא יכולה, לא חושבת שזה אחראי, לא חושבת שאני מסוגלת. אני מבין את זה לגמרי, ומדינת ישראל צריכה לתת לזה מענים. איזה מענים? יבוררו. אי-אפשר לברוח מהאחריות הזאת.
אני אעצור כאן, כפי שהונחיתי, ואני מבקש, אדוני היושב-ראש, להתנגד לתקציב כפי שהוא יוגש לנו מחר להצבעה. תודה.
1,649 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.