קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היו"ר, אדוני השר, שר במשרד החינוך, חבריי חברי הכנסת, תראו, אנחנו היום נמצאים פה בדיוני תקציב, וזה באמת חשוב למדינת ישראל – כי יכול להיות שאנשים שיושבים בבית אומרים לעצמם: מה הם עושים פה? סתם, לא שווה כלום. צריך להבין, מה שקורה עכשיו ועל מה שאנחנו נצביע מחר – זה בעצם חיי המדינה, זה החיים של אותם אזרחים; זה בסוף התור בקופת חולים; זה בסוף איזושהי הטבה כזאת או אחרת לאזרח, שירות לאזרח; זו קצבה. זה בעצם המדינה שלנו, כי אין ארוחות חינם, כל דבר בעולם הזה עולה כסף.
והתקציב הזה – תסתכלו על זה כעל תקציב המשפחות שלכם, תקציב הבית שלכם, ממה אתם תחיו שנה שלמה. והתקציב הזה מראה את סדר העדיפויות של ממשלה, איך הממשלה רואה את המצב הכלכלי של מדינת ישראל, מה סדר העדיפויות של ממשלה, מה חשוב, מה לא חשוב, במה רוצים להשקיע כסף ומה בעצם האזרחים יקבלו. זה הכסף של אזרחי ישראל, וכרגע הממשלה מנווטת את זה לפי תפיסת עולמה.
אז מה תפיסת עולמה של הממשלה בתקציב הזה? אני אתן את זה על קצה המזלג. 1.2 מיליארד שקל למשרדים מיותרים, שבאמת, אלוהים יודע מה עושה השר שיקלי ואלוהים ישמור מה עושה סגן שר אבי מעוז. 1.2 מיליארד. אחר כך אנחנו נשמע שלתוכנית לבריאות הנפש אין כסף, פשוט אין כסף, כי זה לא בסדר העדיפויות של הממשלה. 1.2 מיליארד שקל למשרדים שהם בעצמם לא יודעים למה הם אחראים. כשאתה מדבר עם השרים, עם עובדי משרד, שואל: מה תפקידכם? הם מתקשים להגיד מה תחום האחריות. מה שכן, לפעמים אתה שומע את אותן תשובות מאותם שרים על אותם תחומי עניין, זאת אומרת, יש לך פה כפל, בהרבה דברים יש כפילויות, ולא ברור בכלל לאן זה יוביל אותנו.
אתה יודע, יש משפט כזה: שבע מטפלות – בסוף התינוק נופל. זה בדיוק מה שקורה לנו פה: מלא משרדים, מלא פקידים, מלא מנכ"לים, מלא שרים שלא ברור מה האחריות שלהם. ואנחנו ראינו איך הם תפקדו – או יותר נכון להגיד איך הם לא תפקדו – מ-7 באוקטובר והלאה, כשהיו חסרי אונים וחסרי שום תועלת לציבור.
הסיפור של אבי מעוז זה בכלל סיפור הזוי – 25 מיליון שקל לסגן שר שהוא אחראי לזהות היהודית שלנו. אני לא חושבת שהדבר הזה צריך לעלות כסף. הינה, יושבים פה חברי כנסת, יושב פה שר, יושב פה יושב-ראש הישיבה, ואני מאמינה שאין לנו שום בעיה עם הזהות היהודית שלנו. מסתדרים מצוין. ואגב, כמו שכבר ציינתי פעם, ב-7 באוקטובר חמאס עשה לנו מה-זה שיעור מצוין על הזהות היהודית שלנו: טבחו בכולם, רצחו את כולם, אנסו את כולם, בלי לבדוק אם אתה יהודי על פי אימא או על פי אבא, אם אתה שומר מצוות, אם אתה אוכל כשר. לא עניין אותם. ואגב, עשו את זה חינם, הם לא היו צריכים את אבי מעוז עם 25 מיליון שקל כדי לחזק את הזהות היהודית שלנו. אנחנו הרגשנו את זה על בשרנו. האדמה שלנו מלאה בדם. שיעור לחיים, מה שנקרא.
אגב, ראיתי שם אצל אבי מעוז גם כמה מיליונים טובים לקשר עם העיר ירושלים. אני רק מזכירה שיש לנו שר לענייני ירושלים, וזה נוסף לעיריית ירושלים. אז שנבין, איך זה בכלל עובד? או שזה לא עובד. זה לגבי הכסף בתקציב. מה עוד? אנחנו חיים היום כמדינה – מישהו יודע כמה עולה היום ליטר דלק? 7.51 בשירות עצמי, אלה המחירים. אני כל שבוע עושה קניות לבית. מפחיד להיכנס לסופר, פשוט מפחיד. אתה כבר לא יודע, ואתה קונה את אותו סל קניות, כמו כל משפחה שפחות או יותר קונה אותו דבר – פחד אלוהים.
מישהו מתעסק עם יוקר המחיה כדי לעזור לאזרחי ישראל לשרוד את התקופה הקשה הזאת? האם יש בשורה כלשהי בתקציב הזה בנושא של יוקר המחיה? במה עסוק שר האוצר חוץ מלריב עם כל העולם ואחותו ולהטיף מוסר לכולם? האם הוא בכלל נוכח במשרד האוצר? הוא יודע מה קורה? אני חושבת שלא. שר האוצר הזה מנותק באמת מהמציאות. כנראה שיש לו דברים יותר חשובים. אגב, אני יכולה להמליץ לו מאיפה לקחת כסף: אם הוא היה מבטל הטבות מס שהוא חתום עליהן לארגון הטרור אונר"א, זה היה מכניס לתקציב המדינה כמה מאות מיליונים של שקלים לטובת אזרחי ישראל. אבל את זה הוא לא עושה. מזה הוא מפחד, כי מאוד קל לשבת באופוזיציה ולהטיף מוסר לכולם ולהיות ימין מלא מלא בריבוע, אבל כאשר המפתחות אצלך, מן הסתם הזנב בין הרגליים, מה שנקרא, בצורה הכי פשוטה שאני יכולה לדייק את זה, להגיד את זה.
מה אין בתקציב? יש הרבה כספים קואליציוניים, הרבה הטבות לכל מיני ארגונים. אגב, אני גם נדהמתי לגלות שיש בתקציב הזה כ-20 מיליון שקל לעמותות שמעודדות השתמטות מצה"ל. תחשבו על זה – עמותות שהמטרה שלהן היא לעודד אנשים לא להתגייס לצה"ל. צבא ההגנה לישראל – צבא שהחיילים שלנו פשוט מוסרים את נפשם להגנתנו. אין לנו חיילים אחרים, אין לנו צבא אחר. הכוחות המיוחדים מארצות הברית לא יבואו לפה ולא יצנחו פה מהאוויר כדי להגן עלינו. זה לא יקרה. ואז יש עמותות שכל המטרה שלהן זה לעודד השתמטות מצה"ל. ומה עושה מדינת ישראל? נותנת להן כסף. הרצחת וגם ירשת? זה הסיפור פה? איך זה יכול להיות? האם יש עוד מדינה נורמלית – אני אפילו לא מדברת על מתוקנת; נורמלית – שתתקצב גופים שמעודדים אנשים להתנהג בניגוד לחוק? זה המצב, כי עדיין יש חוק שירות חובה; השתמטות, פירושו של דבר זה עריקות מצה"ל. זה פלילי. אנחנו איכשהו השלמנו עם זה, השלמנו עם זה שזה בסדר, אבל זה לא בסדר. זה לא יכול להיות בסדר, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, שכולנו ראינו שאין לנו עם אחר, אין לנו צבא אחר, אין לנו מדינה אחרת, ואם לא אנחנו, אז אף אחד אחר. זו המציאות שלנו.
והסיפורים האלה שאי-אפשר לשרת בצה"ל בגלל שלומדים תורה – ממש, אבל ממש, אי-אפשר לקנות את זה; כי אנחנו רואים מלא מלא חיילים שומרי מצוות גם עכשיו, גם בעזה, גם בצבא, גם בצפון, והם לא פחות טובים מאותם תלמידי ישיבות שמשתמטים מצה"ל. אנחנו רואים דוגמאות שהלב מתמלא בגאווה. לא רק שאפשר גם לשרת וגם ללמוד תורה – חייבים לעשות את זה. וזו צריכה להיות הסכמה רחבה בחברה הישראלית, כי את המכונות והרחפנים והטילים אפשר לייצר. התעשייה האווירית יכול לעבוד שעות נוספות. בני אדם – אי-אפשר. אנחנו, פשוטו כמשמעו, צריכים חיילים, ולא אכפת לי מאיפה הם יהיו – אם הם יהיו חילונים, אם יהיו מסורתיים, אם יהיו דתיים, אם יהיו חרדים, אם יהיו מצביעי ש"ס או מצביעי ישראל ביתנו. זה לא מעניין אותי. אגב, זה גם לא מעניין אותם. כשהם ישבו שם בטנקים או באיזה שהוא בור בתוך עזה, תאמינו לי שהם לא התווכחו מי הצביע למי. הם דאגו לשמור על הגב אחד של השני. הם דאגו לבריאות ולביטחון אחד של השני. וזה הדבר החשוב פה, כי הם יודעים את מה שלצערי הרב בכירים בחברה החרדית לא מצליחים להבין. החיילים הפשוטים האלה, המילואימניקים והסדירניקים, מבינים דבר פשוט – שאם לא הם, אז אין אף אחד אחר.
ואני פונה פה לבכירי הרבנים: תגלו עוצמות נפש, תגלו בגרות, תגלו איזושהי אצילות. אין מדינה אחרת, אין משהו אחר. ועם כל הכבוד, כשיש אזעקות, אנחנו לא מכסים את הראש עם תורה – אנחנו רצים לממ"דים. כשקרה הטבח ב-7 באוקטובר, אני מאמינה שהרבה נרצחים התפללו שם מעומק נשמתם וזה לא הציל אותם. מה שהציל אותם זה נשק ארוך, עדיף עם הרימונים בכיס. זה מה שעובד. וזה לא אומר שאם בן אדם רוצה ללמוד תורה אז לא צריך. להפך, מצוין – זה יחזק אותו, זה ייתן כוחות, זה יחזק את האמונה שלו. אבל זה לא אומר שאי-אפשר לעשות גם וגם. והאחריות היא לא על הציבור – האחריות היא על בכירי הרבנים. כי אתם מנהיגי ציבור, למילה שלכם יש כוח, והציבור כבר מוכן, וראינו את זה. ראינו את זה בימים הראשונים, ראינו את זה בהתנדבויות, ראינו את זה בהתגייסות – ראינו את זה. הלב של הציבור לגמרי במקום הנכון. ההנהגה צריכה להחליט מה חשוב לה – שליטה, כוח, כסף, השלטון הזה על הציבור, או טובת המדינה. בעיניי התשובה היא חד-משמעית, אין פה שאלה – טובת המדינה היא מה שמניע אותנו, זה מה שחשוב.
אגב, אני מצפה גם מראשי מפלגות הקואליציה לחשוב בדיוק ככה, כי בהתחלה הייתה הרגשה שבאמת משהו השתנה, גם אצל ראש הממשלה, גם אצל ראשי המפלגות. עכשיו זה כבר לא המצב. לצערי הרב, ההתנהלות של הממשלה היא חרפה, פשוט חרפה. כולם רבים עם כולם, כולם רוצים לעשות נזק אחד לשני. גנץ בכלל בשבילי זה תעמולה. לא ברור לי מה הוא עושה ואיך הוא מתנהל – כנראה מסקרים ואגו אישי. ראש הממשלה – איבדתי אותו לחלוטין. זה שראש הממשלה שלנו פוליטיקאי בחסד, זה חד-משמעי. הוא יודע למצוא פתרונות בסיטואציות שכנראה כבר אין פתרון פוליטי, אבל הוא לא מנהיג. הוא לא מנהיג. הוא לא יודע לקבל החלטות. מנהיגות זה יכולת לקבל החלטות גם כאשר פוליטית זה לא טוב לך, או שאתה חושב שיכול להיגרם לך נזק אלקטורלי. אבל טובת המדינה, טובת האזרחים, גוברות על האינטרסים האישיים.
אז כפי שאמרתי, ראש הממשלה שלנו הוא אלוף בלמצוא פתרונות וקומבינות ותרגילים ולהכשיל ולדבר בכמה קולות בו זמנית – בעברית משהו אחד, באנגלית משהו אחר. לכל עיתונאי הוא משמיע מה שהוא רוצה לשמוע, אבל מנהיג הוא לא. הוא כבר מזמן איבד את זה, איבד את ההבחנה בין עיקר לטפל. הטפל פה הוא ההישרדות הפוליטית אישית שלו, העיקר הוא טובת המדינה, ואת זה הוא כבר מזמן לא רואה, לצערי הרב.
מה אין בתקציב הזה? בתקציב הזה אין סיוע ועזרה למשפחות הנרצחים. כאילו היו כלא היו. 800 איש ביום אחד הלכו לנו. נשארו משפחות. שום דבר לא מעניין – הרכבת נוסעת. כבר עברו יותר מחמישה חודשים. כולם כבר שכחו. ודווקא אני חושבת שלממשלה יש אינטרס שכולם ישכחו, כי ככה זה ייתן לה שקט. אז אנחנו לא נאפשר את זה. המשפחות לא יאפשרו את זה. 800 איש ביום אחד, חברים. תתאפסו על עצמכם. מה עוד אין בתקציב? סיוע לנפגעים ולמשפחותיהם. יש פה אירוע מורכב. יש פה סיטואציות אנושיות בלתי אפשריות. זה משהו שאתה אפילו לא יודע איך לגשת לזה. אין שום בשורה.
עברה פה בשבוע שעבר הצעת חוק של חבר הכנסת פינדרוס שבעצם הייתה אמורה להסדיר את הסיפור של המשפחות של הנרצחים, הנפגעים ומשפחותיהם. הייתה אמורה לקום ועדה ציבורית גדולה כדי להסדיר ולנווט את גבולות הגזרה, וקבוצות, אוכלוסיות שצריכות את העזרה. החוק עבר. הממשלה אמרה: התקדמות – רק אחרי הצעת חוק ממשלתית. איפה היא? מישהו יודע? מישהו שמע? הממשלה פרסמה תזכיר חוק? לא. זה פשוט לא קרה, וזה לא יקרה, כנראה. זה זלזול באינטליגנציה של כולנו. כי מה אתם חושבים, שהאנשים האלה – 800 נרצחו, ואז ככה, בסבבה, נעבור את זה?
צפון – איכשהו אנחנו חושבים שזה איפשהו שם, בצפון. אף אחד לא שומע, אף אחד לא רואה. איפה זה קיבוץ מנרה? לא יודעים. אגב, כשזה היה בדרום, זה היה יותר מורגש, כי מאשדוד שומעים את זה בראשון, בחולון, וזה מגיע לתל אביב, וריכוז האוכלוסייה יותר גדול. בצפון אין לנו הרבה אוכלוסייה – לא הייתה לנו הרבה אוכלוסייה, ועכשיו בכלל אין לנו אוכלוסייה, ואז זה מופקר. כפי שצעקנו ודיברנו, ועשו מליברמן משוגע כזה, על מה הוא מדבר כשהוא דיבר על הדרום, עכשיו אנחנו מדברים על הצפון. חבר'ה, בצפון זה קטסטרופה.
בשנת 2018 הציג שר הביטחון לשעבר ליברמן את תוכנית מגן הצפון, תוכנית למיגון הצפון בעלות מוערכת של 5 מיליארד שקל – 500 מיליון שקל כל שנה על פני עשר שנים. מי תקע את התוכנית? מי ביטל אותה? נתניהו. בממשלה שלנו החזרנו את התוכנית הזאת לחיים, כי היה ברור שהצפון זה הזירה הבאה שלנו, שצריך לעשות שם מיגון לטובת האזרחים. ואז היו בחירות, אתם בשלטון, וב-15 במרץ 2023 שר האוצר סמוטריץ' מבטל את תוכנית מיגון הצפון, כי אין צורך, ובמקום 500 מיליון שקל בשנה זה יהיה 100 מיליון שקל בשנה; אני לא בטוחה שזה עדיין נשאר 100. וכבר היו שם רעידות אדמה, והמצב הביטחוני היה ידוע. שום דבר לא עצר. כי 1.2 מיליארד למשרדים מיותרים יש, למיגון הצפון – אין. לאור זאת, ליברמן הגיש שאילתה לשר סמוטריץ', וכמקובל לא התקבלה שום תשובה, לדעתי. הממשלה הזאת בכלל מצטיינת בלא לתת תשובות על שום דבר. והכול זה עוד לפני המלחמה בצפון ובדרום, זה ממש לפני.
אז הממשלה הנוכחית הפקירה את הצפון וממשיכה להפקיר אותו גם היום. 130,000 תושבים פונו מביתם בחבל ארץ שלם, שהפך לשטח ההפקר, ממש ככה. אנחנו ויתרנו על שטח שלנו. מי ששולט שם זה חיזבאללה. רק היום יותר מ-100 שיגורים לצפון, ולקבינט המלחמה אין תוכנית להשיב את השקט והביטחון לתושבים, למגר את האיום של נסראללה. נסראללה שולט בנו, או יורה בדיוק עד שם, מתי שהוא יכול, איך שהוא יכול, לאן שהוא יכול. לא מעניין אותו שום דבר. מה אנחנו עושים? מדברים.
העיקר שראש הממשלה מקשקש על הניצחון המוחלט. ביבי, אתה הכישלון המוחלט, פשוט ככה. תהיה גבר, תהיה גבר – קח את המפתחות, תשים את המפתחות על השולחן ותלך, כי אי-אפשר להמשיך ככה. אי-אפשר כל הזמן לשקר לכולם. כבר כולנו יודעים שכל מה שקרה בדרום זה התוצאה של המדיניות שלך. אתה פיתחת את חמאס, אתה היית איתם בקשר, אתה אפשרת את כל ההפקרות הזאת. ועכשיו אתה עושה אותו דבר בצפון. ואנחנו, כולנו, כבר עכשיו משלמים מחיר, ונשלם עוד יותר, כי המטרה היחידה שלך היא לשרוד עוד יום, עוד לילה. אתה לא מוכן ולא מסוגל לקבל החלטות. כי פוליטיקאי אתה כן, מנהיג – לא. זה המצב, לצערי הרב. תודה רבה.
2,072 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.