קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, תקציב מדינה משקף לא רק שקלים, לא רק אחוזים; הוא משקף תפיסת עולם. לתקציב המדינה, לתפיסת העולם, שותף כל מי שירים את ידו בעד התקציב. הוא לא יוכל להתחמק. הוא לא יכול להגיד: אלה המחירים של קואליציה. הוא יכול להגיד את זה על דברים קטנים; הוא לא יכול להגיד את זה על מיליארדים. מיליארדים הם תפיסת עולם.
אנחנו נמצאים בזמנים קשים, כבדים. אנחנו דואגים. אנחנו הולכים כמעט בכל יום לבתי אבלים – מי שהולך, מי שמכיר, מי שיש לו חברים, מי שיש לו קרובים, אולי גם מי שאין לו. אנחנו מסתכלים על התקציב הזה, ואנחנו שואלים: תגידו, מה קרה? אי-אפשר להתעלם – אני אומר לשר פרוש, שמעתי רק את ההערה בסוף, שהמפגינים איימו. אתם לא מאיימים. שמענו רב ראשי אומר: נעזוב את הארץ. מה זה לא מאיימים? שיעזוב.
הוא אמר: אם תעשו חוק כזה וכזה, נעזוב את הארץ. אז מה כן אפשר להכריח? לשרת בצבא אפשר להכריח – – –
אני לא הבנתי אותך. אתה, יש לך ביקורת על סרבנות?
השר פרוש, אני אגיד לך את האמת – –
– – אני מתקשה להבין שאתה חושב שלהילחם ולסכן את נפשך – ואם לא יהיה משהו להגיד, אני נגיד אולי לא אתייצב לעודף מילואים – זה לא לגיטימי, ולהגיד: אם תכריח אותי למלא חובות של כל אזרח, אני אעזוב את הארץ. לא מצליח להבין את זה.
אבל אני רוצה, ברשותכם, ובאמת בכאב, להקריא מכתב שכתב הרב – – –
השר פרוש, אני אתן לך עצה ידידותית, אם תרשה לי: אל תתעסק עם הסרבנים. אל תתעסק אתה עם הסרבנים. אל תמתח עליהם ביקורת. תבואו, תשרתו שנתיים, תסכנו את החיים שלכם קצת – אתה, הקרובים, השכנים – אחרי זה תדבר איתי. באמת, אחרת זה נשמע – אין לך מושג כמה מבחוץ, כמה מי שצופה בנו, כמה מי שישמע אותך מותח ביקורת על סרבנים, על טייסים, על צנחנים, שיכול להיות שהם יסרבו, גם אם זה נכון – באמת, של נעליך, עם כל הכבוד.
ברשותכם, אני רוצה להקריא את מה שכתב הרב תמיר גרנות, ראש ישיבה, תל אביב, שהבן שלו אמיתי נהרג. גם שם הייתי בניחום אבלים, ואתמול הוא כתב. אני אומר את הדברים האלה לא כ"בוא נבנה חומה", למרות שיש כאלה שאומרים. בוא נגיד להם לעזוב את הארץ, זה יותר קל – יש כאלה שאומרים. גם כאלה שאומרים "אנחנו לא אחים" – אנחנו אחים. אבל יש מחיר ללהיות אחים, זה לא רק הצהרה. ואני אומר את זה על סיפו של ייאוש, כיוון שאנחנו כבר עשינו הכול, גם בצבא. בנצח יהודה יש תנאים שאין בבני ברק. בבני ברק אתה הולך ברחוב, אתה פוגש נשים; אתה נכנס לבנק, אתה נכנס לסופר, אתה פוגש נשים. בנצח יהודה – לא. ולא באים, לא באים.
יכול להיות – ואני אגיד את זה ככה: אמר פעם נתניהו, כשהוא התחיל את מסעות ההסתה שלו, איך הוא אמר? "הם מ-פ-ח-דים". "הם מ-פ-ח-דים". "הם מ-פ-ח-דים". וכל הציבור ענה לו: "הם מ-פ-ח-דים". אז יכול להיות שהחרדים לא באים איתנו בגלל שהם מפחדים. בהסבר הקל, הם מפחדים שאולי תשתנה התרבות, אבל גם אנחנו חוששים לילדים שלנו, כשהם הולכים לצבא, אם מישהו יאמץ אורח חיים אחר; אנחנו גם חוששים שאולי מישהו לא יחזור. אז יכול להיות שה"הם מ-פ-ח-דים" של נתניהו – הוא צריך לארגן את המקהלה הזאת. למה לא מתגייסים לצה"ל? בגלל שהם מ-פ-ח-דים – כן, גם שתשתנה התרבות, ואולי גם שלא יחזרו בחיים.
אני רוצה להקריא את המכתב של הרב תמיר גרנות, את הפרסום שלו. הוא ראש ישיבת אורות שאול. אני בטוח שהוא כתב את הדברים האלה, אמר אותם בלב כואב, דואב, אבל גם עם תקווה שהדברים ייפלו על אוזניים קשובות של החרדים.
אני מצמצם. נדמה לי שזה היה בערוץ 7. האומר דבר בשם אומרו, אפילו בשם שידורו, יכול להביא גאולה לעולם. "אם מפני כבוד התורה ואם כדי להרבות בשלום, החלטתי לדבר בשביל כבוד התורה ובגלל הדמעות של אשתי, כבוד הרב. הדברים שלך על גיוס בני ישיבות גרמו לאשתי לבכות 24 שעות.
"אני רוצה להתחיל בדמעות של אשתי, אימא של אמתי, סרן אמתי גרנות, שנפל בקרב מול חיזבאללה ב-15 באוקטובר – – – אמתי היה בחור ישיבה בן 24. למד שלוש שנים בישיבה. הוא התגייס, היה קצין, מאוד רצה לחזור לישיבה. הוא אהב את התורה אהבת נפש. אף אחד – – – לא הכריח את אמתי להתגייס. שום גזרה לא נגזרה עליו. הוא הלך לצבא כדי לקיים מצווה – – – 'לא תעמוד על דם רעך'" – השר פרוש, אתה מכיר את זה – "וכדי להיות עסוק במצוות הצלת נפשות" הוא נשא בעול עם חבריו.
"הדרך הכי קלה להתחמק מהאחריות האמיתית לתורה ולעם ישראל זה להפוך את הגיוס לגזרת שמד. נגד גזרת שמד אפשר להילחם, אפשר לעשות הפגנות ואפשר לצעוק. אז לא, אין גזרה כזו, גם לא תהיה – – – הצבא הוא שלנו, של עם ישראל. אנחנו אוהבים אחד את השני".
אני אומר את הדברים האלה בגלל שבתוך ההתלהמות, הביזוי של הראשון לציון – ודרך אגב, הוא עובד מדינה – הוא דיבר על גיוס כגזרת שמד. אם למישהו זה נראה הגיוני, אז לי לא.
אבל אני רוצה לשים לכם את הצד הנוסף – אדוני היושב בראש, נראה לי שאתה תבין. אתמול קיבלתי פוסט, ואני אקרא אותו, בשביל להבין את עומק הדברים, למה הקואליציה שלכם נותנת גיבוי כשהיא מגדילה את תקציב הישיבות, כשהיא לא מתנה את זה בלימודי ליבה כדי שיוכלו להשתלב בשוק העבודה.
אני, כשהייתי ראש אכ"א, אמרתי: העיקר שישתלבו בשוק העבודה. דרך זה הם יגיעו גם לשירות. אי-אפשר כמובן להכריח אותם לשרת, אבל מה לא עשינו. ואני אמרתי את זה, ותקפו אותי על זה: תנו להם עשר שנים לעשות מה שהם רוצים. מי שלא רוצה, שלא יבוא לצבא; שילך ללמוד, שילך לעבוד, שילך לישיבה, וישתלבו, ויסתכלו אחרי זה, יראו אותך ואותי בעיניים במקומות העבודה, אז אולי הנטל הכלכלי יהיה פחות. אבל גם אולי יגידו: לא נעים לנו להסתכל בעיניים של מי ששירת, או של מי שאיבד מה שאיבד. אז אולי משהו יזוז, אבל יש חומה. הם רוצים לראות אותנו פה, במקומות שמקצים. הם לא מסתכלים בעיניים שלנו.
ואני אקרא: "כשבחורה ישראלית מתחתנת, היא יודעת שיש כמה ימים בשנה שבעלה יצא למילואים. זה יכול להיות כמה ימים, זה יכול להיות גם חודש... היא מבינה את הסיכונים, מכירה את הסיפורים מימי הזיכרון על האלמנות שנשארו לבד" – את זה כתבה אופיר שגיא – "ועדיין, זה ברור לה שלמילואים הוא יוצא. והיא תחזיק את הבית, והילדים החולים (שתמיד חולים במילואים), ואת הגעגוע, ואת העבודה עד שיחזור, ושוב בפעם הבאה.
"כשכלה צעירה מקימה את הבית שלה, היא יודעת שיום יגיע ואהובה יצא למלחמה, כי פשוט ככה זה במציאות הישראלית. גם אבא שלה יצא להילחם, גם הגיס, והאח, ובן הדוד, והאחיין, והשכן והחבר הטוב.
"אצלנו זה הגיע מהר – בשנה הראשונה לנישואים – צוק איתן, ובין מבצע ופעילויות בסדיר ובמילואים תמיד ידענו שתבוא המלחמה הבאה, והינה היא הגיעה. וכמו בכל הפעמים הקודמות, גם הפעם היה ברור שהוא מתגייס. וכששמחת החג נגדעה, עוד לפני שהיא התחילה, ומטחים של טילים הרעידו את האדמה תחתינו, כשהסתגרנו עם הילדים בבתים והידיעות על מה שקורה רק כמה קילומטר מאיתנו" – היא גרה, לדעתי, ברתמים – "התחילו להגיע, בדפיקות לב הכנתי לך את התיק, כי היה לי ברור שכשהטלפון יגיע אתה יוצא לשם.
"ואחרי החיבוק, ועם מחנק בגרון, סיפרנו לילדים שאבא הגיבור יוצא להילחם כדי לגרש את הרעים מפה ולשמור על כל הילדים והמשפחות בארץ ישראל. וכשיצאת, הצטרפת לכל הגברים ביישוב, שיצאו גם הם. שיירות של רכבים, באמצע שבת, גברים במדים, והיה לי ברור שיהיו מחירים, והיה לי ברור שאתם עושים את מה שאתם אמורים לעשות.
"כשישראלית צעירה בהיריון מגלה שיש לה בן, היא ישר חושבת על הצבא".
השר פרוש, אני מציע לך להקשיב, הטלפון יחכה.
זה התחברות קצת למה שאנחנו עוברים ואתם קצת פחות.
"בערבוביה של גאווה ופחד היא פשוט מבינה שזה מה שיהיה ושהעובר הקטן הזה עליו היא נשבעת להגן, יתגייס כשיגיע תורו ואז היא כבר לא תוכל להגן עליו.
"את המלחמה הזאת אני עוברת כאישה של לוחם, ואני יודעת שאת המלחמות הבאות אני אעבור גם כאימא של לוחם (לוחמים). אני מוצאת את עצמי חושבת – מתי אני מעדיפה מלחמה בלבנון? עכשיו כשאיתי מגויס או בעתיד כשנטע יגויס?
"אני חושבת על אישה חרדית בגילי, בדיוק בשלב שלי, בונה את הזוגיות, הילדים, המשפחה, מתחילה לעלות על הגל בקריירה... איך היא מצליחה להשקיט את המצפון כשהיא יודעת מה עובר עלינו עכשיו? מה היא מסבירה לילדים שלה, בזמן שעוד ועוד אבות נהרגים, נפצעים, ואבא של הילדים שלה יושב ולומד? מה מחנכת אם חרדית את הבן שלה? אתה תלך לכולל ומישהו אחר כבר יילחם בשבילך? ישאיר בשבילך חלק מהנפש בשדה הקרב, ייפצע, ייפגע, יסתכן ואתה תמשיך לשבת וללמוד עם כוס תה בבית המדרש המחומם? זה מה שהיא אומרת לו?
"בא לי לשאול אותה – תגידי, את ישנה טוב בלילה? כי בחמשת החודשים האחרונים אני יכולה לספור על יד אחת את הלילות שבהם ישנתי בשקט. אני רוצה לשאול אותה – תגידי, את חווית פעם חרדה קיומית בידיעה שבעלך בלב עזה עכשיו? את התמודדת פעם עם שאלות" – של הילדים – "כמו 'אבא יכול למות?' את ניסית לדמיין איך תספרי לילדים אם יקרה לו משהו?" כמו שהילדים שלנו מדמיינים איך הם יספרו; כמו שאנחנו דמיינו ומדמיינים.
"את מבינה בכלל שבזמן שאת ובעלך מקבלים כסף מהמדינה על הכלום שאתם עושים אנחנו מנסים להבין איך נחזיק עוד סבב מילואים בקרוב, כי בעלך ושכמותו צריכים לשבת ללמוד תורה?
"מערך ההתנדבות של החברה החרדית מרשים ביותר אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהמתנדבים שלכם אוספים את הגופות של הגברים שלנו" – זו אמירה מאוד קשה. "ואי-אפשר להתעלם מהעובדה שישיבה בבית המדרש היא פחות קשה ופחות מסוכנת ופחות מוסרת את הנפש מניהול לחימה פנים-אל-פנים עם מחבלים בשדה הקרב". ואני אומר שזה קשה ללמוד בבית מדרש, אבל אין מה להשוות.
– – אז אני אלך לשורה האחרונה, שהיא קשה. "ואני אומרת: תפדלו, תרדו. על מי אתם מאיימים? תעברו לארץ אחרת".
אני מעדיף לעצור כאן, לפני "צאתכם לשלום", כדי לקרוא גם מכאן לאחינו החרדים – עדיין אחינו. תבינו, עמד פה אייכלר כמה פעמים, דיבר על צבא גדול מדי, יש עודף חיילים. כבר כולנו מבינים, אדוני היושב-ראש, שאין עודף חיילים, שחסרים חיילים וחסרים לנו לוחמים. דרך אגב, כדי שיהיו פחות נפגעים, גם בקרב החיילים, ולא רק בגלל העומס – אם יש יותר חיילים, יש פחות נפגעים מהעומס, וגם בצבא. ולכן, אם הם רוצים להציל נפש בישראל, אז המיעוט שצריך להישאר ללמוד תורה – שיישאר, והשאר – שיקיימו את "לא תעמוד על דם רעך". תודה.
1,673 מילים של אלעזר שטרן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.