קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. כנסת נכבדה, מי השר התורן, קרעי שם? גם 38 שרים, ואף אחד לא מסוגל לשבת. אדוני היושב בראש, שר אחד מגיע מתוך עשרות שרים – שישב בשולחן הממשלה. מה זה חוסר הכבוד הזה? זה הוא שם, הוא ישן? הי, השר האחראי. מי זה?
זה לא לעניין. מה זה הדבר הזה? אני לא רואה אותו בכלל.
אדוני השר, מה קורה איתך? הוא אפילו לא מקשיב. לא ראיתי ממשלה כזאת. עשרות שרים, אתה היושב בראש, שיכבדו את הכנסת וישבו בשולחן הממשלה. עזוב שהוא גם לא שומע. נראה לי שהוא נרדם. הי, מה קורה? אתה שר תורן, שב בשולחן הממשלה ותכבד. אתה יושב שם עם אוזניות? מה, אני מפריעה לך לראות שידורי אל-ג'זירה? בוא, שב. מה זה הדבר הזה? גם הוא יושב בצד, גם עם האוזניות. מה זה חוסר הכבוד הזה? מה אכפת לך? מה זה משנה? אין, אין, אין. מהפח אל הפחת.
טוב, מהפח אל הפחת, משר אחד לשר שני, לשר האוצר, הלוא הוא בצלאל סמוטריץ' – חס וחלילה, נראה לך שאני אגיד את זה עליך, נאור שירי, חברי לסיעה וחברי היקר? אין שום סיכוי; אמרתי, משר אחד לשר שני – השר בצלאל סמוטריץ' שבנה לנו את תקציב הביזה, שמייצג את האג'נדה שלו, את הערכים שלו, את האמונה שלו, האמונה שלו כפי שבוטאה בביטאון – אני לא יודעת אם זה ביטאון או עיתון – "למשפחה"; תפיסה כלכלית של "בחֻקֹּתַי תלכו", זה סוג של כלכלת בעזרת השם. בואו נגיד שבערים החרדיות זה פחות מצליח, אבל זה התקציב של בצלאל. כסף לא יהיה לכם, האזרחים, אבל זהות יהודית בטוח תהיה.
אנחנו נמשיך לשרת ולשלם, והחבר'ה של בצלאל יקבלו את התקציב שלהם לחיזוק הבערות: 200 מיליון שקל למוסדות חרדיים שלא מלמדים ליבה, 27 מיליון שקל למניעת נשירה מהישיבות, 8 מיליון שקל למניעת גיוס של תלמידי הישיבות. מניעת הגיוס – זאת אומרת, לא מספיק שאם הוא רוצה לנשור, הוא ילך; גם אם הוא רוצה להתגייס – אל תדאג, אתה לא תתגייס, לא בממשלה הזאת, ובטח שאנחנו גם נממן את זה.
עזוב שזה לא תקציב שמעודד ידע, צמיחה, שירות בצבא – תקציב של השתמטות, של עוני – יש עוד דברים מאוד מעניינים בתקציב הזה. כמובן, כולם עצובים, אבל חייבים לדבר על זה. בכל בית נורמלי במדינת ישראל, אם יש הוצאות גדולות, מה עושים? מה עושים אצלך, בבית שלך? גם ככה יש לך פה הרבה שעות איתנו. מה אתה עושה אם יש פתאום הוצאה גדולה בבית שלך? פתאום מסתבר שהגג קרס, חס וחלילה. קרס לך הגג. הינה, אצלי, לצורך העניין, יש לי בעיה. אני גרה בבניין ישן, לא בית שלי, אבל הבניין שוקע. יש הוצאה גדולה לבעלי הדירה. מה הם עושים? מצמצמים, נכון? זה מה שעושים. זה הדבר הכי טבעי. לא צריך להיות גאון כלכלי בשביל זה.
אני מעבירה לך קצת את הזמן, שתהיה איתי. אני יודעת שמדי פעם אתה גם מקשיב, אבל אני גם נותנת לך עניין.
הרי כל בית במדינת ישראל – לצורך העניין, אפילו אם קורה אסון, חס וחלילה, לאחד מבני המשפחה, דבר ראשון, מצמצמים, כי אומרים: צריכים את הכסף עכשיו. נכון? מה עשתה מדינת ישראל ביום שנפלה עליה הוצאה מטורפת, באמת? משפחות עקורים – אי-אפשר להתחיל לתאר כמה המדינה משלמת מאז 7 באוקטובר. נכון? אנחנו מסכימים. מה עשתה המדינה? במקום לצמצם את המשרדים, במקום לפטר שרים שלא עושים כלום – בבקשה, נתתי כאן דוגמה. במקום לסגור את החגורה – ואני יודעת שקשה לך, כי אתה מהקואליציה, אבל במקום לצמצם את החגורה, מה עשתה? יש כסף לכולם; במקום לצמצם את השולחן הזה ל-18, שאפילו שר אחד לא טורח לכבד את הכנסת – מילא – היא נותנת. איזה מין ניהול תקציב כושל זה?
הרי איזה מין בית זה? איזה בית לא מצמצם הוצאות בזמן מלחמה? הבית הזה. הממשלה הזו. לא רק שהיא מהדקת את החגורה, היא מחלקת. למי היא מחלקת? האם לטובת המפונים? סימון, האם לטובת המפונים?
לא לא לא. ממש לא. היא נתנה לאבי מעוז 25 מיליון שקל, מהר מהר מהר, במשאל טלפוני בלילה. אפשר לתת לאבי מעוז 25 מיליון שקל? הוא ממש חייב את זה לזהות היהודית שלו. בוודאי שניתן, אנחנו חייבים שהוא יצביע. אגב, מה הלחץ שהוא יצביע? עזוב שאתם 64. מה הלחץ לתת לאבי מעוז 25 מיליון שקל? מה הוא צריך לעשות איתם?
מה הוא צריך לעשות איתם? אני באמת תוהה. עזוב את מה שאתה מקצץ בחינוך, בתרבות, בספורט, כמה כסף של האזרחים. למה אתה נותן לו את הכסף? למה אתה נותן 27 מיליון שקל לעמותות שמעודדות השתמטות מצה"ל? איך אפשר להסביר את זה? אין הסבר. אני יודעת מה אתה חושב. אל תנסה. עזוב, זה מדהים אותי.
למה האזרחים צריכים לשלם יותר מע"מ? למה מעלים את המס על הטבק? על הסיגריות? אתה יודע שרכב חשמלי, החל מ-2026, על כל 100 ק"מ, אזרחי ישראל, אתם תשלמו עוד 15 שקל. 15 שקל, בדקתי את זה.
אוה. יענו, חנוך, מה אתה אומר לי? בעצם הבעיה היא שכולם ישלמו. זאת אומרת, המצב חמור עוד יותר: גם ההוא שקנה רכב חשמלי כי רצה לחסוך את הדלק ישלם.
אבל זו הממשלה שלך, חנוך, ואתה חבר ועדת הכספים.
אבל הוועדה הזאת היא של משרד האוצר שלך – –
– – של הממשלה שלך, לא שלי. אני לא הייתי מביאה את זה בכלל.
איזו שאלה. אם יש מישהו שמתייצב לצידך – – –
מה, נתת לי 20 דקות? אמרו לי 20 דקות.
אני 20 דקות, חנוך, שתדע. 20 דקות, שתדעי. הייתה לי פה שיחה, לא אכפת לי. סימון, תדבר איתם שנייה רגע. אני פשוט מדברת כאן חופשי. אין לי בעיה. תסדרו את זה.
אני בעד, רק שתדע. אני אגיד משהו לטובתך, חנוך. צריך להתייצב פה לצד הנהגים. אי-אפשר, אי-אפשר. כי המע"מ ויום החופש מכל עובד – – –
אז נו, אז עוד יותר. אני משכנעת את המשוכנעים. אתה מבין אותי, אוקיי? בוא נגיד שגם זה מיותר. מה שבעיניי הגיוני – – –
בקיצור, אני רק רציתי להגיד על העניין הזה – המסר שלי ברור: בכל בית נורמלי מהדקים את החגורה, בכל בית נורמלי מצמצמים בהוצאות. הממשלה הזאת לא רק שלא מצמצמת בהוצאות, היא לא מצמצמת משרדים, לא מצמצמת שרים ומשיתה את כל ההוצאות על הציבור – רק על הציבור שמשלם; מי שלא משלם ימשיך לקבל את המיליונים שלו.
אני רוצה להגיד עוד משהו אחד לטובת השר הזה, בצלאל, שבאמת קצרה היריעה מלהגיד מה שאני חושבת עליו. השבוע הוא כינס את מסיבת – איך שזה נקרא. אני חייבת להקריא לך לכם, תשמעו את דבריו של השר בצלאל סמוטריץ' בפתח ישיבת הסיעה שלו, אוקיי? מה שהוא אמר – זה כמובן על העניין של המילואים בצבא, למי שלא יודע. הוא אמר: "המנדט של הפיקוד הבכיר של צה"ל – – – אחרי כישלון 7 באוקטובר, הוא מנדט של ניהול המלחמה וזהו. לא מנדט לעצב את צה"ל החדש והמתוקן. אני קורא לרמטכ"ל לעצור את סבב המינויים. זה לא הזמן, את זה יעשה פיקוד התיקון החדש, שימונה לאחר הניצחון והלקחים". זה מה שהוא אמר בפתח ישיבת סיעה. כמובן, כמו תמיד, הם מגבים את צה"ל, תלוי איזה חייל – אם הוא חייל ימני; חייל שמאלני זה כבר משהו אחר. הוא מוסיף ואומר: "אין זה אומר שאפשר לנצל את הגיבוי הזה ולבצע מחטפים ולקבוע את תפיסת הביטחון העתידית של ישראל, תפיסה שתצטרך להשתנות מהקצה אל הקצה".
מה בעצם בצלאל סמוטריץ' בא להגיד, כנראה בעקבות אותה הערה פיקודית, או המינויים? שבעצם בזמן מלחמה אי-אפשר להתעסק במינויים, שזה מעצב את תפיסת הביטחון העתידית של ישראל. עכשיו תראו, אפילו בשבילו – באמת שיש לי אפס הערכה אליו – זאת אמרה כל כך הזויה, כל כך מנותקת, כל כך מעידה על בן אדם אחד; בעצם, חצי מהשירות שלו הוא בכלל השתמט. מה הקשר בין מינויים לתפיסת ביטחון? בצלאל סמוטריץ', מי שקובע את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל זה הממשלה. הראשון שקבע אותה, אני אזכיר לך, זה דוד בן-גוריון. כך עודכנו הדרגים הפוליטיים. מי קובע תפיסת ביטחון? הממשלה. לא התת-אלוף ולא האלוף, עם כל הכבוד. הם יכולים להמליץ, אגב, זה גם מה שהם עושים עכשיו, אבל מי שמחליט רפיח, לא רפיח, להכניס משאיות – למרות שמנסים כל הזמן כאילו להכתים את זה – זאת הממשלה. היא זאת שמכניסה את המשאיות בכרם שלום. היא זאת שמאפשרת להצניח סיוע הומניטרי של האמריקאים. היא זאת שמחליטה מה תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כשהוא אומר דבר כזה – באמת, אפילו בשבילו זה כל כך הזוי, זה כל כך מטופש. באמת, אין לי איך לתאר את זה.
מה בעצם המטרה של האדון הזה? הרי למה בעצם הוא אומר את זה? בעצם מה המטרה? סימון, אתה יודע מה המטרה כשהוא כאילו נופל על הצבא? מה הוא עושה? הוא מתכונן ליום שאחרי. הרי ביום שאחרי, המטרה של הממשלה הזאת תהיה להפיל הכול על הדרג הצבאי, נכון? זה העניין. הממשלה הזאת רוצה ביום שאחרי, באותה ועדת חקירה – אגב, מי שראה, יותר מ-90% מהציבור מאמינים שצריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית – הוא רוצה להפיל הכול על הדרג הצבאי. זאת המטרה שלו. כשזאת המטרה שלך, אין ספק שאתה תבוא באמצע מלחמה ותאשים את הצבא שבגלל הצבא יש פה תפיסת ביטחון.
לא יעזור לכם. לא יעזור לכם כל הרעל שאתם שופכים. מצד אחד אנחנו מגבים את חיילי צה"ל, ביחד ננצח, צה"ל המדהים; מצד שני, אנחנו לא מתבלבלים. אני יודעת במפורש שהמטרה שלך בסוף היא להכתים את הצבא ביום שאחרי. שלא תתבלבלו, יש אחריות לצבא, ואין לי ספק שהדרג הצבאי ייקח אחריות. אין לי ספק שהם ייקחו אחריות מלאה על המחדל של 7 באוקטובר. אבל בסוף, בשורה התחתונה, הקונספציה שקרסה היא הקונספציה של בנימין נתניהו – לחזק את החמאס, להחליש את הרשות. זאת הקונספציה שקרסה. כאן אנחנו צריכים להבין שמי שמזרים מזוודות של דולרים לחמאס – בסוף זה יתפוצץ לנו בפנים. והקריסה של תפיסת הביטחון קרתה בממשלת הימין מלא מלא מלא מלא מלא.
על מלא. שם היא קרסה, כשבצלאל הוא שר האוצר ושר במשרד הביטחון. את זה צריך לזכור ביום שאחרי. לא מצד אחד לגבות את חיילי צה"ל ולהגיד: ביחד ננצח, ביחד ננצח, אבל מצד שני לגלגל את האחריות על הצמרת של צה"ל. לא יעזור לך. אנחנו יודעים בדיוק, בדיוק, מי אחראי לתפיסת הביטחון. גם סמוטריץ' וגם בן גביר, שני החצי-משתמטים האלה – אחד משתמט, אחד שירת שנה וארבע – אנחנו זוכרים בדיוק מי אחראי ומי אשם.
בדקות האחרונות שנותרו לי אני רוצה להגיד מילה על איתי חן, זיכרונו לברכה, לוחם בשריון מנתניה, שאתמול הודיע הרב הראשי – סימון, אני רוצה שתקשיב. אני יודעת שאני נופלת עליך אבל חשוב לי שתקשיב. יש לי משהו להגיד על איתי חן, זיכרונו לברכה. אתה מכיר את המשפחה מצוין. גם ביום שהיינו בנתניה במוניציפלי הם עמדו שם. אני רוצה להגיד לך משהו, אתה יודע, אבל זה משהו חשוב שהציבור צריך לדעת, ואתה, שאתה גם מכיר את המשפחה. אתמול הרב הראשי הרי הודיע למשפחה של איתי שבאמת הממצאים מעידים על כך שהוא נהרג. הוא נהרג ב-7 באוקטובר כשהוא לחם לצד חבריו לשריון. אגב, הוא התעקש להתגייס לשריון, ממש נשאר בבקו"ם כל הלילה, התעקש להגיע לשריון. באמת, לרובי וחגית, אני מוסרת את תנחומיי.
הוא מכיר, כן. בגלל זה אני רוצה.
אני כן רוצה להגיד לך משהו. אתמול אחר הצוהריים נשיא ארצות הברית הוציא הודעת ניחומים – –
– – למשפחת חן. הוא התקשר בעצמו לרובי, אביו של איתי. בזמן שעשה את זה נשיא המעצמה הגדולה ביותר, נתניהו צייץ וביקש מעוקביו לצפות בדברים לשדולה הפרו-ישראלית איפא"ק. בזמן שהנשיא מתקשר, זה מה שראש הממשלה אומר: צפו בדבריי לאיפא"ק, כך; ישראל תנצח ולחץ בין-לאומי לא יעצור אותנו.
ההודעה של ביידן מדגישה את הפער העצום בין ממשלת ישראל וההתייחסות שלה למשפחות החטופים כאל נטל לבין היחס האישי של הבית הלבן למשפחה. יומיים לפני כן, חגית, אימא של איתי, ורובי, חזרו מוושינגטון, לאחר שביידן הזמין אותם להיות האורחים שלו בנאום שלו מול האומה האמריקאית. תבינו את ההבדל. רובי סיפר לפני כחודש שהוא פגש את ביידן יותר פעמים מאשר את נתניהו. עד לרגע זה נתניהו לא הוציא הודעת ניחומים אחת למשפחת חן; שום סליחה ומחילה, כמו שראינו גם את אותה – שקרע לי את הלב – שבגיל 17 היא אומרת: למה לא מבקשים ממני סליחה? אגם, נכון? אתמול. נתניהו לא צייץ, לא נאם, לא התראיין, לא שלח ניחומים, דבר וחצי דבר על הנפילה של איתי.
איתי נפל כלוחם בשריון. הוא וחבריו לטנק נלחמו בגבורה מתוך הטנק שלהם מול מוצב נחל עוז, חיסלו עשרות מחבלים והצילו בגופם את תושבי קיבוץ נחל עוז. נתניהו לא התקשר למשפחה.
ביידן התקשר. הוא שכח מה זה להיות מנהיג. הוא שכח את החמלה. במשמרת שלו – וזה מה שמתחבר לכל הדברים שאמרתי – קרה האסון התנ"כי הזה, בסדר גודל תנ"כי. 134 חטופים עדיין בידי חמאס. ולמען כולם, למען המשפחות של הנרצחים, למען המשפחות השכולות, למען הפצועים, למען העקורים, כדי שתהיה פה תקומה, אנחנו חייבים לצאת לבחירות ואנחנו חייבים להחליף את הממשלה הזאת. אנחנו חייבים הנהגה אחרת. ההנהגה הזאת צריכה להרים את המדינה הזאת מעפר. הדבר שהכי חסר להנהגה הזאת זה חמלה, וזה מתחבר לכל מה שאמרתי – חמלה למשפחה שחיפשה כל כך את הבן שלה, הפכה כל אבן למצוא אותו.
אבל זה מאוד מפריע לי. אז תצאו החוצה, אתם לא צריכים להיות פה. גם ככה אתם – – –
תצאו, אתם גם ככה לא עושים כלום. בשביל מה אתם נמצאים שם?
זה לא משנה. זה לא צריך לקרות. אגב, גם איתה, אתה צודק.
אני רוצה לסיים ולומר: נתניהו איבד את החמלה, וגם הממשלה הזו. וזה בכול, מלהדק את החגורה בתקופה הכי קשה של מדינת ישראל, הם לוקחים כסף מהאזרחים הכי מסכנים מלהעלות את המע"מ, מלהעלות את הטבק, מלהעלות את הרכבים, מלהעלות כל מס אפשרי, מלקחת יום חופשה מכל אזרח. זה חוסר חמלה. במקום לצמצם את המשרדים שלהם.
– – להתקשר למשפחה שכולה, שחיפשה את הבן שלה יום אחרי יום, הפכה כל אבן – אל תדאג, אני מסיימת.
תודה. באתי להגיד לך תודה, חבר. אתה באמת חבר.
אני רק חייבת להגיד מילה אחת לרובי וחגית: עם ישראל איתכם. עם ישראל ימשיך ללוות אתכם. עם ישראל ימשיך ללוות את כל משפחות החטופים. אומנם שעון החול – כל הזמן הסתובבת – מבחינתך הוא נגמר, אבל יש עוד 134 חטופים, ונעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה. תודה רבה.
2,241 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.