קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, לפני כשבועיים נפטר בייגה שוחט, זיכרונו לברכה. בן 87 היה במותו. מנהיג ישראלי רב-זכויות, ממקימי העיר ערד, חבר כנסת בולט שכיהן כשר האוצר לשעבר וכיו"ר ועדת הכספים. הוא זכה לאמון פוליטי רחב מכל הקשת הפוליטית הישראלית. בייגה שוחט, זיכרונו לברכה, היה חד וצלול עד פטירתו. הוא עקב אחר המתרחש במדינה, ודאג מאוד. בריאיון אחרון, שנתן ממש סמוך לפני פטירתו, נשאל בייגה, זיכרונו לברכה, על שר האוצר הקיים, וכך הוא השיב – ואני מצטטת: אני חושב ששר אוצר פופולרי הוא שר אוצר שמאמינים לו, שהוא לא משקר, שהוא שם את האינטרס הציבורי לפני האינטרס האישי – ההפך ממה שיש לנו היום. והוא המשיך: התמונה של סמוטריץ' במשרד האוצר מביישת את מה שתלוי על הקיר בלשכת שר האוצר. מביישת. תראו, הוא עושה את הכול ההפך ממה שצריך לעשות. הכול – העדפות פוליטיות ברורות, כספים פוליטיים לצרכים שלא מביאים צמיחה, לא מטפל בנושא לימודי ליבה, לתת כסף קואליציוני במספרים מדהימים, והכול תוך כדי הסתרה.
וכעת אנחנו בפתח ההצבעות על תקציב המלחמה. בואו נראה עד כמה צדק בייגה שוחט, שר האוצר לשעבר של מדינת ישראל, זיכרונו לברכה. הוא פשוט קלע לנקודה. קלע לנקודה. אנחנו בנקודת הקצה של התנהלות תקציבית הזויה ומופקרת, הפוך ממה שצריך, וכל זה בימי מלחמה, ואני אסביר. הרי מה היינו צריכים לראות בתקציב הזה? מה הציבור ועם ישראל היה מצפה לראות בתקציב של ימי מלחמה? די פשוט: 1. שינוי בסדרי העדיפויות. שר האוצר הבטיח את זה הרי בקולו. שבוע אחרי 7 באוקטובר הוא התייצב מול הציבור והכריז – ואני מצטטת: צריך להודות ביושר, נכשלנו. סדר העדיפויות השתנה.
מה עוד היינו צריכים לראות? 2. השקעה במנועי צמיחה. לשים את הכסף של המיסים שלנו במקומות שיניבו הרבה כסף לקופת המדינה, כי הבור של עלויות המלחמה והוצאות הביטחון עומד להיות כבד מנשוא; 3. היינו צריכים לראות דוגמה אישית מצד הממשלה, דוגמה אישית וערבות הדדית, כמו שהעם המדהים שלנו, החיילים, המפונים, המילואימניקים, כל ישראל, כולם מראים זה לזה בימים אלו; 4. עוד היינו צריכים לראות שר שמקשיב לדרגים מקצועיים, כי זו תקופה שלא משחקים עם הכלכלה; 5. היינו מצפים לראות שר וראש הממשלה שעובדים by the book, לפי הספר, לפי החוק, to be on our best behavior כלפי חברות הדירוג, כלפי המשקיעים, כדי לשמר את האמון בכלכלת ישראל ואת המוניטין שלה; 6. היינו צריכים לתת דגש בתקציב הזה לכל מה שקשור ללחימה ולעורף. כל היתר לא חשוב. סיוע לעסקים הקטנים, סיוע למילואימניקים, סיוע לעצמאים, לסטודנטים שקורסים – לכל מי שנושא בנטל. 7. היינו צריכים לראות ששמים שיקולים פוליטיים בצד. 8. היינו גם צריכים לעשות תקציב שמרני, כזה עם שולי ביטחון, למקרה של הסלמה בצפון, של הסלמה במקומות אחרים. גם את זה אין בתקציב הזה. 9. היינו צריכים לראות טיפול ביוקר המחיה, שהחברות הגדולות במשק לא ינצלו את התקופה הזו לפגוע בציבור בישראל. עליות המחירים משתוללות, בלי יד על הדופק ובלי בעל בית.
כל אלה היום שומרים את המוניטין ואת האמינות של הכלכלה הישראלית, אחרי שנה וחצי נוראית של החקיקה המשפטית ואחרי הורדת דירוג אשראי ראשונה אי פעם שעשו למדינת ישראל בימי מלחמה. זה לא היה חייב לקרות. וכשאנחנו עומדים פה זמן קצר לפני תחילת ההצבעה על תקציב המלחמה הזה, אני משפילה מבט – משפילה מבט במקום שר האוצר שלנו וראש הממשלה שלנו – מול העם הנפלא שלנו; משפילה מבט כי כמה צדק שר האוצר בייגה שוחט, זיכרונו לברכה. הכול עשו ההפך.
ונתחיל. התקציב הזה, אין מילה אחרת להתנהלות שלו מלבד נוכלות. שר האוצר וראש הממשלה נהגו פה בנוכלות. דבר ראשון, שניהם פיצלו בכוונת מכוון את תקציב המלחמה כאילו לתקציב 2024-2023, כולה הפרש של חודש בין שניהם. למה? כדי שהציבור המסוחרר לא יבין את הכספים הקואליציוניים ואת ההיקף של השחיתות, כי – לא, זה מהתקציב הקודם, ועכשיו מדברים על תקציב 2024, ומתישים את הכנסת בביורוקרטיה מיותרת של פעמיים תיקוני תקציבי מלחמה.
שנית, שר האוצר שלנו מפר במהלך התקציב הזה, ובעודנו מדברים, לא פעם ולא פעמיים – שלוש פעמים – את חוק-יסוד: משק המדינה, חוק התקציב של מדינת ישראל. איתו הוא משחק. הוא לא הגיש דוח הפרשים לוועדת כספים בזמן, לא הגיש תוכנית מאזנת, שזוהי תוכנית תקציב המלחמה, בזמן. שלישית, גם ברגע זה הוא מתעכב. ולמה התעכבנו בוועדת כספים? כי צריך להחביא את הכספים הקואליציוניים בסכומי שיא בתוך בסיסי התקציב. ובעודנו מדברים, תבינו, משרדי הממשלה חווים פלאט, קיצוץ רוחבי חסר תקדים, ושר האוצר אמר: אני ממש מתנצל.
האם תקציב המלחמה הזה מבטא שינוי בסדרי העדיפויות? אנחנו בשיא של כל הזמנים של כספים קואליציוניים. 10.5 מיליארד שקלים נותרו בתוכו, מתוך – תקשיבו טוב – 13.6 מיליארד שקלים. דווקא במלחמה. אנחנו גם בשיא עולמי חדש של הטמעת הכספים הקואליציוניים לתוך בסיס התקציב, כך שהתקציב הזה מעכשיו ולעולם גם יכלול את הכספים הקואליציוניים בתוכו. לא רק ששר האוצר וראש הממשלה מבזים את הציבור בישראל בהתנהלות הזאת ועושים הפוך ממה שצריך, הם גם דואגים לזה שהממשלות הבאות שינסו לתקן, יהיה להן קשה לתקן.
עוד נקודה – האם סגרו איזשהו משרד מיותר? כידוע לכם, ממש לא. התקציבים רק גדלו, והינה, אנחנו כאן בהשקעות שיא במגזרים הסקטוריאליים. דווקא בזמן מלחמה, זה הזמן לשנות את הסטטוס קוו ולהוסיף מיליארדים לקצבאות חרדים, מיליארדים לחינוך תורני, מעל למיליארד שקלים למשרד של אורית סטרוק. דווקא עכשיו זה הזמן. זה לא הזמן במלחמה לתת פרס יזמות לאיל וולדמן ולמדענים הישראלים, אבל זה הזמן לעשות את הדברים הללו.
עוד סיפור על ליקוי המאורות ועל החוצפה של הממשלה הזאת, חם חם מהתנור, סיפור חדש מהשבוע, סיפור הרשות לזהות יהודית. ביום 25 באוקטובר, מייד לאחר הטבח הנורא, שלח סגן השר אבי מעוז, ראש הרשות לזהות יהודית, מכתב לממשלה שבו הוא מודיע שהחליט לוותר ולהפנות את תקציב הרשות לזהות יהודית לסיוע המפונים ולמלחמה. הו, צדיק בסדום. וכך הוא כתב: אינני יכול לעמוד מנגד כאשר עם ישראל כולו מתגייס למערכה מול האויב האכזרי שקם עלינו לכלותנו, ואשר על כן אני מעמיד את עובדי הרשות, את תקציב הרשות, את משרדי הרשות, הכול לטובת צורכי המלחמה – כל הכבוד – סוף ציטוט. אבל היום, השבוע, התבשרנו כי הממשלה פתאום התכנסה בדחיפות להעביר משאל טלפוני דחוף – בשביל המילואימניקים? תשאלו; בשביל המפונים? תשאלו. לא. כדי להחזיר עשרות מיליוני שקלים חזרה לתקציב הרשות לזהות יהודית.
ואני בכלל מתביישת לעמוד פה ולהזכיר עוד נקודה, ממש פעילות אסטרטגית כלכלית במלחמה הקשה שידענו כעם – שיפוץ הבריכה במעון הפרטי של משפחת נתניהו בקיסריה מכספי המיסים שלנו. אני ממש לא רוצה להרחיב בזה, כי זה פשוט גם אותי כבר מבייש.
וזה לא נגמר, בואו נמשיך – כמה התקציב הזה הפוך ממה שצריך. חודש עיכבו שר האוצר ויו"ר ועדת כספים, בגיבוי מלא של ראש הממשלה שלנו, העברה של יותר ממיליארד שקלים למינהלת תקומה ולמפונים בצפון ובדרום. למה? בגלל הקצבאות והכספים הקואליציוניים. ועוד נקודה: עד לרגע זה לא הוארכו תקנות בגין הנזקים הכלכליים למשק לתושבי הצפון לשנת 2024. זה לא מספיק חשוב כמו יתר הדברים. ובתקציב הזה, איפה יוקר המחיה? איפה העסקים הקטנים בבעלות מילואימניקים? איפה הסטודנטים? איפה נשות אנשי הקבע והמילואים?
ואני רוצה לשאול את חבריי בקואליציה ובליכוד: איפה אתם? עולים לראיונות, אומרים: אנחנו לא נצביע כמו תוכים. הפעם היחידה שהם מגלים עמוד שדרה בוועדת הכספים ונלחמים כמו אריות זה בשביל המתפקדים שלהם בפריימריז, כדי שעל עובדי רש"ת והדיוטי פרי לא יחול מס הסיגריות. עם ישראל הוא עם נפלא. כולם מבינים שבמלחמה צריך לשאת בנטל ולשלם עוד מיסים – המע"מ יעלה; מס הבריאות יעלה; נוותר על דמי הבראה; נטיל מיסים. אבל תראו דוגמה אישית. בחייאת, תהיו בני אדם, תהיו הגונים.
עוד נקודה – טריק חדש בתקציב הזה לממשלה ולשר האוצר ולראש הממשלה המדהימים. זה באמת פטנט, צריך לרשום אותו: סעיפי הרזרבה לעמידה ביעדים פיסקליים – נכון שזה נשמע סעיף נהדר בתקציב? הם הפכו בתקציב הזה למתנה שלא מפסיקה לתת. בכל דיון בוועדת כספים מצאנו שם עוד ועוד מאות מיליוני שקלים, כספים פוליטיים קואליציוניים חונים. ומה אומר נציג אגף התקציבים המבויש? כן, אלה כספים קואליציוניים שממתינים לאישור היועצים המשפטיים, כי איך יכשירו היועצים המשפטיים בזמן מלחמה כל כך הרבה כספים בלי קריטריונים נאותים? מזל שהחקיקה המשפטית לא עברה.
אם כל זה קורה, וכמובן שר האוצר מתקוטט עם חברות הדירוג, אז מה הפלא שכשזה התקציב שלנו, החשב הכללי של מדינת ישראל התחיל בשבוע שעבר לגייס את ההלוואות שישראל תיקח, של מאות מיליארדי שקלים, וכולנו נשלם לשנים רבות? מה הפלא שישראל גייסה רק את הגיוס הראשון בריביות שיא של כל הזמנים ובריביות גבוהות, שמבטאות כלכלה שהדירוג שלה עוד יותר נמוך ממה שהיום? ושר האוצר שלנו – הוא מצייץ: "הצלחה ענקית", כאילו שכולם מטומטמים.
ומה כן על הפרק בתקציב הזה של ראש הממשלה ושר האוצר והקואליציה הזו? בזמן המלחמה הקשה ביותר שלנו מקדמים חוק גיוס ושירות מילואים מורחב, שיעמיק את הנטל על כל כך הרבה משרתי מילואים וישראלים וחיילים סדירים. ביד ימין מטילים מעל ל-150 יום מילואים על קצינים בשלוש שנים, שהם גם עצמאים ובעלי עסקים קטנים והם הכוח המניע של הכלכלה לשנים ארוכות, וביד שמאל מגדילים את קצבאות האברכים, כשיש מחסור מבצעי אדיר בחיילים למען ביטחון ישראל – וזה כל הסיפור כולו. צדק בייגה שוחט: עושים הכול הפוך ממה שצריך.
אני פניתי ליו"ר ועדת הכספים גפני בדרישה לקיים דיון בנושא. החתמתי יותר משליש מחברי הוועדה על המכתב שדורש דיון ומחייב את יו"ר הוועדה לקיים דיון תקציבי על מה שזה יעשה למשק – להחמיר את נטל הגיוס בעוד אוכלוסיות אחרות לא משרתות – מה זה יעשה לצמיחה; מה זה יעשה למיסים; האם יש חלופות? קיבלתי טלפון נזעם מיו"ר ועדת הכספים שאומר לי: סליחה, אורית, זה לא בסמכות ועדת כספים, זה לא אצלי. אני שואלת אתכם: החלטות כאלה משנות מציאות – איך ייתכן שהן מתקבלות ללא עבודה מקצועית, בלי לשמוע מה זה יעשה לכלכלה שלנו? ככה נראית ההתנהלות הכלכלית של הממשלה הזו.
ואם היינו צריכים עוד דוגמה ל"הפוך ממה שצריך" מהימים האחרונים, זו העובדה שכבר שבוע ועדת הכספים היא בשביתה, היא סגורה. יו"ר הוועדה נעל אותה. לא זכור לי מקרה כזה. הוועדה סגורה בלי שהשלימה את התוכנית הכלכלית שהבטיחה הממשלה והבטיחה לחברות הדירוג בעולם שעוקבות אחרינו. ושתדעו, אנחנו עוד מעט נצביע פה על תקציב חסר, ולמה? יו"ר ועדת הכספים עושה שביתת שרירים, כי עדיין לא העבירו לו כספים קואליציוניים של עוד כמה מאות שקלים לחינוך התורני, לאופק חדש. שמעתי את יו"ר הוועדה גפני מופיע כאן אתמול בפתח דיוני התקציב, ממש בוכה בכי תמרורים, ואומר: אני לא אוותר על המלחמה הזאת. על המלחמה הזאת? יש מלחמה אמיתית בחוץ. הוא אומר: מה פתאום שיפלו את הגננות שלנו לרעה? סליחה, בואו נשים דברים על דיוקם: כל גננת במדינת ישראל כפופה לפיקוח פדגוגי, כפופה לפיקוח של משרד החינוך. מה פתאום לדרוש שאלה יוחרגו מהכול וכו'?
אבל המשמעות המדהימה של מה שקורה כאן, של ההשבתה של ועדת הכספים, זה שלא עבר מס פחמן בוועדה; לא עברו המיסים של הנסועה; לא עברו פרקים בחוק מס שבח – ואנחנו פה בהצבעה על תקציב מלחמה חלקי. אתם יודעים מה הפער? אנחנו בפער מטורף של מקורות הכנסה צפויים בתוכנית הכלכלית של כמעט 7 מיליארד שקלים במצטבר מול מה שהצהרנו שנעשה. וממי הכסף הזה יגיע, אתם יודעים? פשוט – מכולנו, ממשלמי המיסים. כי אם זה לא יעבור, אנחנו נחטוף את זה בעוד קיצוץ. לפי החוק, אם אין את הכסף הזה – באוטומט יהיה קיצוץ; ואין יוקר מחיה ואין עסקים קטנים. הפוך ממה שצריך, כמו שאמר בייגה שוחט, זיכרונו לברכה.
ולבסוף, אי-אפשר לדבר על התקציב בלי סוגיית השוויון בנטל, שלא כלולה בתקציב, שגם בה עשו הפוך ממה שצריך. שמענו את הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, אומר: אם יכריחו להתגייס, נרד מהארץ. ואני רוצה להגיד לרב הראשי של ישראל – שאני מכבדת אותו מאוד, קודם כול: אתה הרב הראשי של כל ישראל, של כל ישראל, לא רק של תלמידי הישיבות בישראל. אתה הרב הראשי של חיילי צה"ל; אתה הרב הראשי של החללים; אתה הרב הראשי של הציונות הדתית; כולם, גם הספרא וגם הסייפא. אנחנו רוצים שתכבד אותנו ותאחד אותנו.
ולך אני רוצה לומר, הרב הראשי, את דבריו של הרב תמיר גרנות, אב שכול מ-7 באוקטובר, ראש ישיבת אורות שאול, שענה לך שלשלום בדברים מרגשים, ואני מצטטת: "אני רוצה להתחיל בדמעות של אשתי, אימא של אמתי, סרן אמתי גרנות שנפל מול חיזבאללה ב-15 באוקטובר. אמתי שלי היה בחור ישיבה בן 24. למד שלוש שנים בישיבה, הוא התגייס, היה קצין". הוא נורא רצה לחזור לישיבה, מאוד רצה לחזור לישיבה. הוא אהב את התורה אהבת נפש. אף אחד לא הכריח את אמתי להתגייס, שום גזרה לא נגזרה עליו. הוא הלך לצבא כדי לקיים מצווה, לא תעמוד על דם רעך, וכדי להיות עסוק במצוות הצלת נפשות, ונשא בעול עם חבריו. הדרך הכי קלה להתחמק מאחריות אמיתית לתורה ולעם ישראל זה להפוך את הגיוס לגזרת שמד. נגד גזרת שמד אפשר להילחם, אפשר לעשות הפגנות. אין גזרה כזאת ולא תהיה. הצבא שלנו הוא של עם ישראל, ואנחנו אוהבים אחד את השני.
ולכן אני פונה לרב יוסף, עם כל הכבוד וההערכה, כשכואב לי לשמוע אותך: תאחד אותנו, אל תגרום לשנאת אדם ולפילוג. אפילו אתה, הבן של הרב עובדיה יוסף, זיכרונו לברכה, לא תוכל להזכיר מקור הלכתי אחד שקובע פטור גורף למגזר שלם ממלחמה, כי אין חיה כזאת בהלכה. אין חיה כזאת.
מחבלי חמאס רצו להשמיד אותנו כי אנחנו יהודים, ללא קשר לזיקתנו לדת או לשייכות למגזר מסוים. הם חדרו למדינת ישראל בשמחת תורה, ומול עיניהם הייתה מטרה בזויה אחת: לרצוח יהודים באשר הם – חילוני, מסורתי, חרדי. אז תזכרו את זה. למה תלמידי ישיבות הסדר יכולים לחרף את נפשם ולחזור לישיבה? למה חסידי גור מקימים לעצמם כיתות כוננות להגן על בית המדרש שלהם בירושלים ולא יכולים להגן על כולנו בגבולות? למה במלחמה הראשונה שהייתה לעם ישראל כעם – מלחמת עמלק – מנהיג המלחמה היה לא פחות מיהושע בן נון, שהיה תלמיד חכם גדול, תלמיד ישיבה שלא זז מאוהלה של תורה? למה בהלכה אין שום מקור לפטור הזה? והאמת היא פשוטה: כל ישראל ערבים זה לזה. ככה זה, פשוט וברור.
אז אתמול פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה שחוק הפטור מגיוס בחורי ישיבות יידחה עד יולי – מין איזה ישראבלוף כזה, כדי לערבב את בג"ץ ולהודיע לו: לא, אנחנו צריכים עוד זמן. עד אז יקרה משהו: הפריץ ימות, נצא לעוד פגרה, נמצמץ, נבלף את עם ישראל – שיש בו קונסנזוס, מכל הקשת הפוליטית, שצריך לעשות משהו עם הסיפור הזה של השוויון בנטל, שלא יעמוד לא כלכלית, לא חברתית ולא מוסרית. ואני אומרת פה, במקום הזה: אנחנו לא נקבל פה עוד ישראבלוף. באמת שנדרש שינוי יסודי. נדרש חוק שירות ישראלי, שהנחנו אנחנו, במחנה הממלכתי – –
– – בכנסת, והוא יעבור תיקונים – של בני גנץ – ובצורה הדרגתית ישלב את כל חלקי החברה הישראלית בנטל. לא אנחנו ולא הציבור נקבל ישראבלוף בסוגיית השוויון בנטל. הגיע הזמן לעשות מה שנכון, לא הפוך בכל דבר.
אנחנו נצביע נגד התקציב הזה. זה לא מה שמגיע לעם ישראל. תודה רבה.
2,305 מילים של אורית פרקש הכהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.