קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, כנסת ריקה, (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: תחילה, בזמן שאנחנו ביומו השלישי של חודש רמדאן המבורך, אני רוצה לפנות לאומה האסלאמית כולה ולאנושות. שיהיה החודש הזה חודש מבורך, חודש של רחמים, חודש שבו יוצל המשתוקק, יאכילו את הרעב ויחזור הנעדר אל ביתו. אנחנו מבקשים מהאל בימים המבורכים האלה שתיפסק המלחמה, שייפסק מפל הדמים ושהאזור הזה יחיה בביטחון ובטיחות, ושיתברך העם הפלסטיני שלנו גם במדינה עצמאית ובשלום לצד מדינת ישראל.)
לענייני התקציב – בתקופה האחרונה, כחברה בוועדת הכספים, נכחתי כמעט בכל הדיונים. לצערי הרב, המסקנה שהגעתי אליה היא שאנחנו, גם כאופוזיציה אבל בעיקר כח"כים ערבים, יכולים לשבת בתוך הוועדה ולחזור ולהתריע את אותן התרעות והתראות וקיצוצים שרק אדם עיוור או חירש לא יכול לראות או לשמוע את ההשפעות וההשלכות השליליות שלהן, לא רק על החברה הערבית אלא גם על החברה הישראלית בכללותה. הקיצוצים, לפחות המוצהרים, של החברה הערבית – אנחנו שותפים גם ב-5% הכללי וגם ב-15% של תוכניות החומש של החברה הערבית, שנודע לנו אחרי בדיקה שזה בעצם לא 15%; זה יגיע למחצית התקציבים, התוכניות – למרות שכבוד השר, שיושב כאן, ניסה לשכנע אותנו ש-5% זה יותר מ-15%.
האמת, מאותו יום ועד עכשיו אני לא מצליחה לדעת, להבין, לשים את זה בתוך מסגרת. עד עכשיו אני לא מצליחה, ואשמח מאוד – האמת, לא אצליח, אבל אני אשתכנע אם יביאו לי בכתב לגבי התוכניות. אני מוכנה, אני פתוחה להשתכנע ולהבין. את זוכרת, עאידה, שביקשנו ודיברנו שיגידו לנו גם על הקיצוצים, על איזה תוכניות הם יושבים.
כאילו שאנחנו בחברה הערבית פריבילגים ויש לנו עודף של תקציבים ועודף של תוכניות שאפשר לקצץ בלי להרגיש או להיפגע. אני אומרת לכם שהקיצוץ הוא קיצוץ בבשר החי של החברה הערבית. לא סתם אנחנו חווים את מה שאנחנו חווים בתקופה האחרונה, במיוחד בנושא של הפשיעה והאלימות. בסוף השבוע – חמישה נרצחים תוך שלוש שעות בתוך החברה הערבית, והדם לא נפסק, כי אין מי שישאל, אין שואל ואין מתעניין ואין מי שאכפת לו. הדם שלנו הוא זול. אל תהיו תמימים ותחשבו שאפשר לקצר או שאפשר להפריד בין הנושא של הפשיעה והאלימות בתוך החברה הערבית לבין שאר הדברים. לא לא לא. רק בן אדם, עוד פעם, בלי טיפה של שכל, בן אדם עיוור ובן אדם חירש וקהה חושים יכול לחשוב ככה. הפשיעה והאלימות בתוך החברה הערבית הן תוצר של מדיניות ממושכת של ממשלות ימין גזעני בהובלתו של בנימין נתניהו ועם שרים כמו בן גביר וסמוטריץ'. אחד יושב על הברז ואחד מחלק נשקים. זה החשוב – שיהיו התנחלויות. זה החשוב בשבילם. השר אמר: יש חשוב ויש הכי חשוב. אז אנחנו לא בחשוב ולא בהכי חשוב ואפילו לא באכפת, למרות ההתרעות של אנשי המקצוע והגורמים הרלוונטיים, שאמרו במפורש שהחברה הערבית היא מנוף הצמיחה המרכזי של החברה הישראלית, אם זה בתחום העבודה ואם זה בתחום הלמידה ואם זה בתחום החינוך ואם זה בכל התחומים.
לצערי הרב החברה הערבית מככבת למעלה, אבל במה? אתה תמשיך לצחוק, כבוד השר, כי זה באמת עושה לך טוב שאנחנו במספרים הכי גבוהים גם בתאונות עבודה, גם בתאונות דרכים, גם בעוני. 52% מהילדים שלנו חיים במעגל העוני; 42% מהמשפחות שלנו חיות במעגל העוני. יותר משני מיליון אנשים, יותר מ-400,000 בתי אב במדינת ישראל, חיים במעגל העוני. רובם המוחץ, קרוב ל-70%, זה ערבים וחרדים, אבל מה, למי אכפת? לאף אחד. לאף אחד.
וכאן אני רוצה לפנות לחברה שלי ולהגיד לה בערבית: (אומרת בערבית: לא יגרד את העור שלך דבר חוץ מהציפורן שלך.) בבחירות האחרונות לא יצאנו, לא נהרנו לקלפיות, כמו שמישהו הפחיד. אני אומרת לכם, (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: לא יישאר כמו שהוא אלא הוא. ימיה של הממשלה הזו מעטים, בעזרת האל, והיא בדרכה לסיום. השאלה היא אם אנחנו נסיק את המסקנות, אם נלמד, אם נגשים ונממש את זכותנו הטבעית, היתומה, היחידה, אשר בה אנחנו נהיה שווים ליהודים במדינה הזאת בזמן ההצבעה, ונצא להצביע, וניתן את קולותינו למי שרוצה לשאת בנטל של החברה שלנו; אז אנחנו אכן נהיה במקום של השפעה ושינוי. אז, כשנצא כולנו להצביע למי שמייצג אותנו בחברה הערבית, אשר נושא את הזהות שלנו ואת האג'נדה שלנו ומגן על הקדושה שלנו ועל האדמה שלנו, וייקבע אותנו על האדמה הזאת – אז לא תקום כאן ממשלה אשר עושה עוול ומנצלת את המיעוט שלנו. זהו לקח שעלינו ללמוד כולנו לפעם הבאה.)
אחזור לתקציב. 88% מההחלטות על הקיצוצים בתקציב נופלות על החברה הערבית. ועל מה, תגידו לי, על מה הן ייפלו? מה התקציב של החברה הערבית? האם אתם חושבים שהוא לבניית פארקים? לבילוי אחר הצוהריים? למרות שזה מאוד חשוב וזה מאוד נחוץ, אבל לא. קודם כול, אנחנו רוצים שלא נהיה רעבים. רוצים שהילדים שלנו, תהיה להם מנה חמה בבית, תהיה להם אפשרות ללכת ללמוד ולהתפנות ללימודים בכבוד; תהיה להם אפשרות לבנות בית ולהקים משפחה בלי איום של הריסת בתים ובלי תשלום של מאות אלפי שקלים עבור קנסות – לא כי אנחנו אוהבים לעבור על החוק, אלא כי אנחנו בונים באדמות ועל האדמות שלנו, שחסרות להן תוכניות מתאר והרחבת גבולות.
בשביל זה דאגנו ברע"מ, בקדנציה ההיא, בתוכנית החומש, להסיר חסמים, להביא תוכניות לפיתוח תשתיות ולפיתוח משאבים בתוך היישובים הערביים, ולאפשר לילדים שלנו ללמוד. וכן, המציאות הוכיחה שתוכניות מסוג זה יכולות להביא לתוצר. ואנחנו ראינו את העלייה של שילוב הנשים הערביות בעולם העבודה והתעסוקה, וראינו את ההכפלה של הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות. וכן, אנחנו רוצים לאפשר להם, דרך ההשפעה בבית הזה, אפשרות לעבודה ולמוביליות בתוך סולם העבודה, ולא שיזרקו אותם בחוץ ולא שישימו להם קריטריונים (אומרת בערבית: בלתי אפשריים) לקבלה ללימודים בארץ. אז אל תשלו את עצמכם.
הבדיקה הפנימית שלכם ומשרד האוצר אמרו בוודאות שאחד המנופים המרכזיים של הצמיחה של הכלכלה הישראלית הוא פיתוח החברה הערבית והכלכלה הערבית. לא מספיק? מה הביאה הממשלה הזאת לחברה הישראלית? אני אומרת לכם שהיא הביאה עוול ואבל ומלחמה ויגון וצער ושפיכות דמים.
כשראש הממשלה קם ואמר בבחירות שהוא מתכוון לתת חינוך חינם לגיל הרך, מלידה עד שלוש, מה קיבלנו? קיבלנו תמונה שלו עם העגלה של התינוק; קיבלנו נקודות זכות – אנחנו לא אומרים שזה לא טוב, עדיף אפילו המעט על כלום, אבל זה בכלל לא מתקרב להבטחה. הוא דיבר על הורדת יוקר המחיה. מה קיבלנו? עלייה בחשמל, עלייה בדלק, עלייה בלחם, עלייה בדברים הבסיסיים. עניים לא יכולים לקנות – אנחנו בחודש רמדאן – לא יכולים לקנות פירות, לא יכולים לאכול ארוחה חמה, מכבדת, כמו שצריך. זה מה שקיבלנו בממשלה הזאת.
דירוג האשראי של מדינת ישראל ירד בתקופה שלו. 70% מהסטרטאפים של ההייטק הישראלי ברחו לחוץ לארץ. ולמה אני מדברת על זה? כי הילדים שלנו נמצאים כבר בתוך ההייטק, והם מסיימים את הלימודים שלהם ולא מוצאים עבודה. זה מה שאנחנו קיבלנו בממשלה הזאת. קיבלנו ממשלה של גזענות, של שיסוע; קיבלנו ממשלה שרוצה לשרוף ולהרוג; קיבלנו שר שבכל הכוח דוחף לעימות בין החברה הערבית לחברה היהודית. זה מה שקיבלה החברה הישראלית בממשלה הזאת.
קיבלנו ממשלה של דיקטטורה, שלא מאפשרת אפילו לחברי הכנסת להביע דעה; ממשלה שמחוקקת בבזק חוקים גזעניים. זה מה שקיבלנו בממשלה הזאת. קיבלנו ממשלה שסותמת פיות. היום האוניברסיטה העברית משעה את פרופ' נדיה קיבורקיאן שלהוב. למה? כי היא דיברה אמת, כי היא מילאה את חובתה המקצועית. בזמן הזה, בממשלה הזאת, מדברים על סתימת פיות ולא על משהו אחר.
בממשלה הזאת שופכים את דמם של הצעירים הערבים ברחובות באמצע היום. בממשלה הזאת מתכוונים להביא תקציב אנטי-חברתי שיושב על גבם של המוחלשים. במקום שהממשלה תתייעל ותסגור משרדים – בהמלצה של הצוות המקצועי של האוצר, לסגור עשרה משרדים לא רלוונטיים ולחסוך בגירעון 2 מיליארד שקל – הם החליטו לקצץ איפה שהכי קל, לכולם, על ימין ועל שמאל, עלות של יום הבראה, ולא משנה שההוא בשכר מינימום או אין לו הכנסה קבועה. זה מה שאנחנו מקבלים בתקציב הזה ובממשלה הזאת.
ולכן עדיין לא מאוחר. האמת, אני לא בטוחה שהמילים שלי יכולות לשנות דברים. איך אומרים בערבית? (אומרת בערבית: האם שמע לך מת? אין, אין מי שישמע.) אנחנו ראינו איפה הם נלחמים, ודואגים לבייס שלהם בפריימריז – ראינו את זה בתוך ועדת הכספים, במס של הסיגריות, אתה זוכר, אבו אל-כאמל? שם אפשר לדחות עד 2025, 2026, ואחר כך 50%, ולא יודעת מה, אבל אפשר לדחות, אבל לעזור לאנשים המוחלשים ולתת תקציב הוגן ל-20% מהחברה הישראלית זה בלתי אפשרי. (אומרת בערבית: נשבעת שאנחנו מוכנים לשאת בנטל כמו השאר. 5% זה לא מספיק?) כבוד השר, תמשיך שם לדבר, לא להתעניין, לצחוק, ואנחנו נמשיך להאמין שיש אפשרות לשינוי, ונשלח את הילדים שלנו ללמוד ולהתפרנס בכבוד ולחפש עתיד יותר טוב, ובהחלט, בהחלט, זה עוד יבוא. תודה.
1,317 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.