קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, את זמן הנאום מעל במת מליאת הכנסת אני רוצה להקדיש לסגן אדר בן סימון מנווה זיו בגליל המערבי, בעקבות פנייה מרגשת שקיבלתי מבת דודתה עדי, עדי פרטוש. סגן אדר בן סימון, זיכרונה לברכה, בתם של ארז וזהבה בן סימון ואחותם האהובה של רז, שחף ואביב, אחיה התאום, בת עשרים בנופלה, היא אחת מחללי צה"ל, מאותם שמות שאנחנו שומעים "הותר לפרסום". במלחמת חרבות ברזל נפלה בקרב מול מחבלי חמאס בבסיס זיקים בבוקר השבת השחורה ב-7 באוקטובר.
מאז עברו חמישה חודשים, כך כתבה לי בת דודתה עדי, שבהם אף נבחר ציבור לא הגיע לבקר את המשפחה השכולה בשעתה הקשה ולחלוק כבוד מצד מוסד הכנסת והחברות בה, וכן חבריי לכנסת. זה מה שחושבים עלינו. זה לא עוד שם, "הותר לפרסום". כששמעתי כך, הצטערתי וכאבתי מאוד. כתושבת שדרות והעוטף, התחייבתי בפני עדי שאגיע בקרוב לבקר את בני משפחתה, וזה המקום גם להתנצל שלא הגענו עד עכשיו.
אבל אני רוצה לספר לכם קצת על סגן אדר בן סימון. היא הייתה מפקדת מחלקה בבא"ח העורף בבסיס זיקים, והייתה לוחמת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. כאשר הבינה אדר שהמחבלים חדרו לבסיס, הסתערה וחתרה למגע בגבורה מול המחבלים. מאז ומתמיד, מספרים עליה, אדר חלמה להיות לוחמת. בבוקר 7 באוקטובר – עוד סגירת שבת שגרתית – אדר הייתה אחת מהקצינות ומהקצינים שהיו בבסיס. הם החליטו קודם כול לשמור על הטירונים שלהם – תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים, ומפקדות, כמובן.
אחותה הגדולה שחף הספידה אותה בלוויה, וכך אמרה: ביום שבת האחרון, 7 באוקטובר, קמתי מאזעקה וישר שלחתי לה הודעה: היי אדר, את בבסיס? יש אצלכם אזעקות? והיא השיבה: איזה פחד, את לא מבינה; טילים מתעופפים מעלינו, הם נפלו בתוך הבסיס – תיארה שחף את השיחה בינה לבין אחותה. זו הפעם הראשונה בחיים שכתבת שאת מפחדת, ואחר כך כתבת: תשעה מחבלים רצים לש"ג שלנו. אני עם כדור בקנה. שמע ישראל. נדבר.
התחננתי שתתחבאי, שתשמרי על הגוף שלך, אך את נותרת גיבורה, צעדת ראשונה ושמרת על כולם. אנחנו בעמדות, מחכים להם, כתבת. עדכנת אותי בהכול, כאילו ידעת מה הולך להיות, ואז ב-7:38 קיבלתי את ההודעה האחרונה ממך: אנחנו בקרב יריות. המ"כים שלי נפצעו. המשכתי לשאול: את בסדר? התחננתי לסימן, אבל את כבר לא ענית.
כמה אהבת את מה שעשית בצבא, אחותה מוסיפה. היית פייטרית אמיתית. כולם העריצו ומעריצים אותך, עכשיו עוד יותר. תמיד היית המנהיגה של כולם, השטותניקית שמצחיקה והראשונה שתעזור בכל דבר שצריך. תמיד תמיד חשבת על כולם לפני עצמך. במחברת שלך כתבת את דברייך בשיחת פתיחה לחיילים שלך. היית כל כך מסודרת ומסורה עבורם. לא פספסת דבר. משפט אחד שכתבת צמרר את כולנו: אנחנו הולכים לעבור הרבה דברים ביחד. נחווה רגעים קשים, משמחים, מצחיקים, ואולי גם קצת כואבים, אבל יחד אפשר לעבור את הכול. אדר אחותי, האחת והיחידה, ניקח את המשפט שאמרת לחייליך וננסה להיאחז בו גם אנחנו כעת.
המפקדות והמפקדים שלנו, טובי בנינו ובנותינו, דור צעיר של גיבורים, שרבים פקפקו ביכולתם, אך הוכיחו בגבורתם והקרבתם שדור הטיקטוק נלחם לא פחות מדור מלחמת יום הכיפורים.
רק לפני כמה ימים ציינו את יום האישה הבין-לאומי. בימי הלחימה המתמשכים, בזמן שלוחמות ולוחמים שלנו מחרפים את נפשם ועדיין יש לנו חטופים וחטופות בשבי הגיהינום של החמאס ברצועת עזה, אין סיבה לחגוג. אך עבורי כאישה, אימא לשלוש בנות, שאחת מהן לוחמת בצה"ל, דבר אחד ברור יותר מתמיד: המלחמה הזו שינתה את הכול – שינתה את תפיסת הביטחון האישי והלאומי; שינתה את האופן שבו אנחנו אמורים לקבל החלטות, ומי אמור – או יותר נכון אמורה – לשבת ולייצג דעה נוספת סביב שולחן מקבלי ההחלטות.
בעת הזו, כאשר חוק הגיוס עומד על הפרק, החוזה החברתי הישראלי החדש צריך להיכתב, ולא מתוך כפייה, אלא מתוך הבנה משותפת שצה"ל הוא בסיס הפסיפס של החברה הישראלית. שירות קרבי הפך להיות מושג נרדף לשירות צבאי משמעותי עבור נערות ישראליות וצעירות, לא כי הן רוצות להיות כמו הגברים – ההפך הוא הנכון. צמח בעשור האחרון דור של לביאות, נשים צעירות שאנו גידלנו וטיפחנו, שהשמיים הם לא הגבול ליכולות שלהן; כל תפקיד משמעותי בצבא שתבחרי לעשות, את יכולה, ואפילו צריכה, להגשים אותו. החיילות הלוחמות הגיבורות, שמתוך ענן הערפל הכבד שנפל עלינו בבוקר שמחת תורה ציוו לנו חיים – אין אנו יכולים להמעיט בתרומתן. זהו צו השעה. כנבחרת ציבור, אני יודעת ש-589 משפחות חללי המלחמה מצפות מאיתנו שהאבדה הקשה ביותר שלהן לא הייתה לשווא; שנהיה מספיק ראויים לגיבורי ישראל שנפלו.
בעידן שבו הכול מהיר ומשתנה, אנו שוכחים לעצור ולהתבונן. זו העת. מדינת ישראל שינתה את פניה. את האסון הלאומי שפקד אותנו, שדפק בדלתן של מאות משפחות, עדיין לא עיכלנו. לאבל יש חמישה שלבים: הכחשה, בידוד, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. כמדינה וכאומה עדיין לא הגענו ולא הטמענו את השלב הראשון.
המציאות הישראלית מורכבת, ומחייבת אותנו להסתכל קדימה. איני יודעת מה צופן העתיד, אך דבר אחד בטוח: מה שהיה לא יהיה. כבוד היושב-ראש, אני חושבת שאחרי 7 באוקטובר אנחנו אמורים לעשות דברים טובים יותר, חשובים יותר, מכילים יותר, למען הציבור שלנו, למען ציבור הבוחרים, ולא אופוזיציה–קואליציה, ימין–שמאל. צאו מהסטיגמות האלה.
לא יעלה על הדעת שעולה כאן תקציב, תקציב שחלקו אפילו מפלה. זה לא המקום, זה לא נכון לעשות. לא יעלה על הדעת שביום הראשון שלאחר האסון הנורא, איחדנו זרועות ביחד, עשינו דברים יפים, "יחד ננצח", והכול הכול נשכח. יש כאן מנהיגים ויש פה שרים שלוקחים את זה למקומות, שממשיכים את השבר ואת הקרע בחברה שלנו. לצערי, ביבי בובה, ראש הממשלה, לא לוקח את המושכות ומחליט לסיים את הסאגה הזו. תודה רבה.
855 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.