קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יו"ר הישיבה, כנסת נכבדה, בואו נדבר על אחריות. זו מילה שמלווה את החודשים האחרונים, בעיקר את השבוע האחרון, עם המסקנות החריפות של דוח ועדת מירון. מי נושא באחריות? מי ייקח אחריות? מי כבר לקח אחריות? ומי לא? אחריות – אחריות זה בעצם מה שהביא אותי לכאן, לכנסת, לפוליטיקה. אני רוצה לחשוב שהביא גם עוד רבים אחרים להיות חברי כנסת, נציגי ציבור. אחריות – כלפי החברה הישראלית, כלפי הדורות הבאים, כלפי הילדים שלנו.
מה שבעיקר מעסיק אותנו בזמן הזה זה לא האחריות אלא דווקא היעדר האחריות, שאליו נחשפתי בעצמי כשהייתי עורכת דין וייצגתי את ההורים שאיבדו את הילדים שלהם באסון נחל צפית – הרצון הבוער לשנות ולתקן. היעדר האחריות שזועק ממסקנות ועדת מירון וממשיך לזעוק מההתנהלות הממשלתית בחודשים האחרונים, אותה תרבות רעה שפשתה כאן בתוך ביתנו – תרבות שבה הכתובת תמיד על הקיר אבל אין מי שנותן עליה דעתו. קוראים אותה, מסתכלים עליה וממשיכים הלאה; תרבות שבה למנהיג כבר מותר לומר "לא ידעתי"; תרבות של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות וקיבעון מחשבתי, של זלזול בחיי אדם; תרבות של היעדר משילות, של זלזול ורמיסה של שלטון החוק; תרבות רעה של הימנעות מקבלת החלטות; תרבות מושחתת של אינטרסים פוליטיים ושיקולים זרים שחודרים לכל חלקה טובה; תרבות שבה ברור שהאסון הבא בוא יבוא, ועדיין אין פוצה פה, ואף אחד לא מצפצף.
גם התקציב הזה הוא דוגמה להיעדר אחריות, לשיקולים פוליטיים, לאינטרסים, לשרידות – דוגמה נוספת למקרה שבו הכתובת על הקיר ועדיין דוהרים קדימה. תקציב אכזרי שעתיד לפגוע במדינת ישראל, ביכולת של כולנו להתאושש מהמשבר; תקציב שמגיע על רקע התעלמות מאזהרות סוכנויות הדירוג מהירידה בדירוג האשראי שכבר קרתה, מהאמירות החריפות בדוח של סוכנות הדירוג מודי'ס, שגם שם התריעו בנוגע למדיניות הממשלה – התריעו על חוסר היכולת לקבל את ההחלטות הקשות שנדרשות בתקופה הזו, חוסר יכולת להתעלות מעל לשיקולים פוליטיים. הסירוב לסגור את המשרדים המיותרים, שאני באמת מתקשה להאמין שחמישה חודשים אחרי המלחמה, בתוך המלחמה, עדיין אני עומדת על הבמה הזו והמשרדים עומדים, לא סגרו אותם, למרות שחברי הקואליציה עצמם יודעים שהם מיותרים; הסירוב לקצץ בתקציבים מיותרים שלא מתאימים לסדרי העדיפויות שנדרשים במצב הנוכחי. ודיברו והזכירו קודמיי את המיליונים הרבים לתקציבי המורשת, הזהות היהודית, המסורת וההתיישבות. זה תקציב שחותר תחת האמון של השווקים העולמיים במדיניות הכלכלית של שר האוצר, וצפוי ובוודאי שייקר משמעותית את החיים של כולנו כאן.
אז הכתובת על הקיר. הכתובת על הקיר – בהיעדר השקעה במנועי צמיחה, בחשש גדול שישראל תאבד את היתרון שלה בתחום ההייטק והחדשנות, שתחדל מלהיות יעד אטרקטיבי להשקעה. הכתובת על הקיר – בקיצוצים אדירים בשירותים החברתיים, בהמשך ההרעבה של המערכות הציבוריות, דווקא עכשיו, כשהציבור כל כך כל כך זקוק להן. הכתובת על הקיר – בקיצוץ בתוכניות לחברה הערבית, תוכניות שנועדו לטפל, למנוע אלימות, בשבוע שבו נרצחו חמישה אנשים בערב אחד. הכתובת על הקיר – בהיעדר מדיניות ביחס לחזרת תושבי העוטף לבתיהם וביחס למצב בצפון ולעשרות אלפי המפונים שעתידם לוט בערפל. ושוב הכתובת על הקיר – בהזנחת החינוך של ילדינו, ובעיקר של המפונים, עם מחסור חמור במורים ובכיתות, ועם אלפי תלמידים שנותרו ללא מענה וסימן שאלה ענק שמרחף לגבי סיום שנת הלימודים והבגרויות שלהם. דור אבוד אנחנו מגדלים כאן. הכתובת על הקיר – בגירעון העמוק והמעמיק, בסירוב לקבל את הצעדים המאזנים ההכרחיים לצמצום הגירעון, אבל לא משיקולים ענייניים או לטובת הציבור אלא רק עבור אינטרסים פוליטיים. הפחתת יום הבראה מכל עובד במשק – כן; מע"מ על הסיגריות – לא.
קו מחבר בין חוסר האחריות שבתקציב הזה לבין האסון הנוראי של 7 באוקטובר ואסון מירון. הקו הזה הוא אותה תרבות רעה, שלצערי, ממשיך להוביל ראש ממשלה כבר למעלה מ-15 שנים – אדם שלא מבין את גודל האחריות שעל כתפיו עכשיו ואת מהותה האמיתית של מנהיגות; אותו אדם שכל השנים הצליח – הצליח לתת תחושת אשליה להמונים שהוא התקווה היחידה, שהוא זה שיביא את הביטחון, שהוא-הוא מגן ישראל, שהוא אחראי לכל הצלחה של המדינה וחף מאשמה בכל כישלון. הוא שהפחיד את כולנו מאסונות ואויבים, שפילג, הסית ושיסע אותנו זה בזה, והינה, אסון רודף אסון רודף אסון במשמרות שלו. האסונות האיומים ביותר ותחושת הפחד הגדולה ביותר קרו במשמרות שלו, ובעיקר במשמרת השישית והאחרונה שלו.
אני רוצה להקריא את הדברים שכתבה רותם בר שלום, אימה של אילן בר שלום, זיכרונה לברכה, שנהרגה, שנספתה באסון נחל צפית, שאותה הכרתי היטב, ונפשי באמת כרוכה בכל נפשותיהן של המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול. בנימה אישית – לפני שאני אקרא את דבריה – האמת היא שאני לא יכולה שלא להרכין את הראש בפני ההורים האלה ולומר: נכשלתי במקום הזה שבו הקמנו ועדת חקירה. היא כתבה את המסקנות שלה, ושום דבר לא תוקן. קיימנו הליכים משפטיים, הזהרנו, וכל הזמן חזרנו ואמרנו: אנחנו עושים את זה כדי למנוע את האסון הבא. אנחנו יוצאים נגד יהירות, אנחנו יוצאים נגד זלזול בחיי אדם, אנחנו רוצים לתקן כדי שאנשים אחרים לא יחוו את תחושת האובדן הנוראה ביותר. אבל אחרי אסון צפית קרה אסון מירון, ואחרי אסון מירון – 7 באוקטובר, הטבח המזעזע.
אלו הם דבריה: "הדרך לגיהינום בעוטף עזה עוברת בנחל צפית והר מירון. 'אימא, אני לא מאמין שאני אומר את זה', מביט בי בני כמה ימים אחרי הטבח בעוטף, ואומר: 'איזה מזל שאילן רק טבעה. לא עינו אותה, לא אנסו אותה, לא חיללו אותה'. זה מה שנער בישראל לומד להעריך. ההפקרות השולטת במדינה הובילה למוות המיותר של אחותו האהובה 'רק' בטביעה.
"אסון מכינת בני ציון בנחל צפית ב-2018, אסון הר מירון ב-2021, 7 באוקטובר 2023 – חוט עבה מקשר בין האסונות. אם אסון מכינת בני ציון בנחל צפית היה נלקח ברצינות על ידי הרשויות וכך גם אסון הר מירון, יש סיכוי גדול ש-7 באוקטובר 2023 היה פשוט שמחת תורה.
"כחמש שנים מתקיים משפט הנאשמים בהמתה בקלות דעת באסון מכינת בני ציון. משפט קשה, מתיש, מבזה ולא מכבד מצידם של הנאשמים והסנגורים שלהם. הייתה גם ועדת הבדיקה הממשלתית למניעת אסונות תוך כדי פעילות מכינות קדם-צבאיות – ועדה מיותרת, על גבול המגוחכת, שכללה שלושה אנשים, שופטת בדימוס ועוד שניים. יו"ר הוועדה עצמה העידה בריאיון לרדיו: 'נכשלתי, לא תיקנו דבר'.
"לצערי, בעקבות מותה של בתי גילינו שהתרבות הארגונית בעולם המכינות ובמשרדי הממשלה האמונים על המכינות מאופיינת בזלזול בחיי אדם, יהירות וזחיחות". גרוע מכך, "שר החינוך בזמן האסון נפתלי בנט, הוביל לתפיסת 'הבטיחות המאפשרת'. אפשר וצריך לקחת סיכונים, אין סיבה שתהיה רגולציה. 'כשכורתים עצים עפים שבבים', אמר איזה מנחה פודקאסט שלא ראוי שאזכיר את שמו בהקשר של אסון מכינת בני ציון. וארז אשל, ממייסדי המכינות, הסכים איתו. הבת שלי ועוד תשעה ילדים שנהרגו הם השבבים שעפו כדי שמנהלי המכינה ירגישו שהם יודעים לדבוק במשימה.
"היו התרעות, היו המון התרעות, אבל 'הרעיון החינוכי', כך אמר נאשם מס' 1, עמד מאחורי ההתעקשות לצאת לשם. המסלול היה נחל צאלים, שאלנו את אילן ערב לפני אם אמרו להם משהו לגבי שינוי המסלול, אז היא אמרה בביטחון, כמי שסומכת על מי שאמור לשמור עליה: אל תדאגו, משנים את המסלול – אז לא דאגנו. ומנהל המכינה שינה את המסלול לנחל מעוקי יותר ועשרה ילדים נהרגו – ככה סתם.
"אסון מכינת בני ציון הוא אירוע שהיה אמור לטלטל את החברה הישראלית ולהדאיג את אזרחיה – אף אדם או ארגון עד היום לא שילם את המחיר. מייד אחרי האסון כל הסיסמאות שהמכינות הקדם-צבאיות מתהדרות בהן – רעות, אחריות, מנהיגות וסולידריות התרוקנו מתוכן. אנחנו, ההורים, היינו צריכים להיאבק כדי לבקש עבודת תחקיר אמיתית חיצונית שחותרת לשינוי. אף גורם לא לקח על עצמו אחריות, ואף גורם לא סייע למשפחות השכולות. לא משרדי החינוך והביטחון שהיו אמונים על פיקוח עבודת המכינות, לא מועצת המכינות וכמובן לא מנהיגי מכינת בני ציון ומנהליה, ששניים מהם כיום עומדים למשפט פלילי.
"הציעו לנו טקסים והנצחות, מוכנים לשיר ולבכות איתנו, אבל לא לקחת אחריות וללמוד ממחדלים. לא חברה המקדשת חיים אנחנו, אלה מקדשת טקסים. אני מזהה מעין תהליך סוציאליזציה מפחיד של 'נרמול' השכול והאימה. מאז 7 באוקטובר חברה שלמה שהשתבשה עליה דעתה מרוב חוסר היכולת המוצדק להכיל ולקלוט את הזוועות שקרו שם. ועדיין קורות – יש לנו חטופים בעזה למי ששכח". חברה שמנרמלת "את הדיכאון, את השכול, את הטראומה – והעיקר שיחד ננצח. פתאום עשרה הרוגים בנחל צפית בגלל חטא היוהרה לא נשמע נורא כל כך. 45 הרוגים בהר מירון בגלל קיבעון מחשבתי של משטרה, וזלזול של מנהיגי המדינה בהתרעות, זה ממש קצת, לעומת יותר מ-1,000 נרצחים ומאות חיילים הרוגים.
"מה שהוביל לאסונות אלה הם חטא היוהרה, זלזול בהתרעות, זלזול בנהלים, שיטת ה'סמוך', מינויים של אנשים לא ראויים ומקצועיים, התנהלות תוך כדי האסונות הייתה של הלם, כאוס, אטימות וחוסר מקצועיות. חמורה לא פחות מכך ההתנהלות המחפירה אחרי שאופיינה בבריחה מהאחריות, אטימות, חוסר מקצועיות ודבקות באינטרסים אישיים. אם אסון מכינת בני ציון בנחל צפית היה נלקח ברצינות על ידי הרשויות, ואנשים היו באים על עונשם ומשלמים מחיר אישי, ואם אסון הר מירון היה נלקח ברצינות ואנשים היו משלמים מחיר אישי על הרשלנות הפושעת שלהם – יש סיכוי גדול ש-7 באוקטובר היה נשאר התאריך שמסמן את היום של אחרי פרוץ מלחמת יום כיפור.
"אסיים בציטוט מוועדת החקירה של אסון מירון, שכמובן רלוונטי לשאר האסונות. אסונות שנגרמו על ידי אנשים, אנשים שכביכול הם מנהיגים". וכך הציטוט בא לידי ביטוי: "תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו שהובילה לאסון הנורא בהר מירון. הכתובת שהייתה על הקיר ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע וחובה הייתה למנעו". עד כאן הדברים החזקים והנוגעים ללב והכל-כך חשובים של רותם.
יש לנו מה לעשות. יש לנו את הכוח, עדיין, לשנות. זה בידיים שלנו באמת. זה לא צונאמי, לא ברירת מחדל או אסון של טבע; אלה בדרך כלל אסונות שאנשים גורמים להם. אני אסיים בכך שהיום הוא היום ה-159 של המלחמה. 134 חטופים עדיין מוחזקים בשבי חמאס – מוכרחים לעשות הכול כדי להחזיר אותם הביתה. תודה.
1,510 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.