קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מחר יעלה כאן תקציב, תקציב שהוא חסר אחריות, תקציב שמבטא סדר עדיפויות כושל של ממשלה שפשוט מסרבת להפנים שמדינת ישראל נמצאת במלחמה. כעת נדרש יותר מכל דבר לשים את מדינת ישראל ואת צורכי הביטחון בראש סדר העדיפויות, ולא את האינטרסים הפוליטיים.
אבל אתם יודעים מה הבעיה שלנו? הבעיה שלנו מתחילה ונגמרת בזה שהממשלה הכושלת הזאת לא מצליחה להתעלות לגודל השעה. כבר ב-7 באוקטובר הממשלה הייתה צריכה להתעלות לגודל השעה, להתאפס, להחליט שעושים סוויץ', שהמדינה נמצאת מעל שיקולים קואליציוניים. מרכיבי הביטחון הלאומי של המדינה היו צריכים להיות כוכב הצפון של כולנו. אני מסתכלת על התקציב הזה ולא יכולה שלא להיות מוטרדת. התקציב משקף תכנון לקוי ביותר בעת שהמדינה זקוקה לביטחון, למנועי צמיחה, ליציבות, לחוזק, לאחדות, לדברים שלוקחים אותנו קדימה, לצאת מהמשבר הגדול הזה.
אז ביום ה-158 למלחמה – צריך לומר, סדר גודל של מלחמת העצמאות השנייה שלנו – בזמן שיש למעלה מ-80,000 אנשים שפונו מביתם, פליטים בארצם, פונו מהצפון, פונו מהדרום, ועדיין חיים במלונות; בזמן ש-134 חטופים עדיין מוחזקים ברצועת עזה בידי החמאס – וצריך לומר ובאמת לנחם את משפחתו של החייל איתי חן, שהיום התבשרנו על מותו; בזמן שחיילים נלחמים בשדה הקרב, בזמן שחיילים נלחמים בעזה, בזירות נוספות – אז מה עושה הממשלה? בניגוד מוחלט לכל המאמץ של המדינה, הממשלה מחלקת שלל, דואגת שקודם כול, תנוח דעתן של מפלגות הקואליציה.
כך לדוגמה, רגע לפני אישור התקציב מורה ראש הממשלה מהר מהר להעביר לסגן השר אבי מעוז 25 מיליון ש"ח לטובת הקמת הרשות לזהות יהודית – כמובן, כדי להבטיח מה? להבטיח את זה שהוא יתמוך בתקציב. אז באמת, מה יהיה פה? מה יהיה פה אם לא נסתכל על התקציב בצורה עניינית אלא בצורה פוליטית? לאן נגיע? איך נצא מתוך המקום המורכב, המסובך מבחינה ביטחונית, מבחינה כלכלית, מבחינת חינוך, מבחינת בריאות, מסובך מבחינת כל המערכות? איך נצא? איך נצמח למעלה?
בנתוני מקרו-כלכלה, הממשלה הזאת הגדילה את הגירעון ל-107 מיליארד שקלים. התקציב שמונח לפתחנו, לא רק שהוא לא מראה איזשהו כיוון יציאה מהמשבר, איזשהו אור בקצה המנהרה– בראייה ארוכת טווח הוא רק מעמיק את הגרעון. הריבית תמשיך לעלות גם בשנת 2024, ותמשיך לעלות ולהאמיר גם בשנת 202. ולאן עוד נגיע? איפה תוכנית ההבראה הכלכלית?
כדי לסבר את האוזן אני מזכירה לכולם מה היה בתקופתו של אביגדור ליברמן, שר האוצר הקודם, שגם נכנס במצב גירעוני למשרד האוצר, וגם אחרי קורונה ומשבר, אבל מייד בנה תוכנית הבראה, ובאמת – החזיר את המשרד ביום סיום תפקידו עם עודף של 10 מיליארד, מתוך חשיבה על מנועי צמיחה, חשיבה על יציאה ממשבר, מתוך חשיבה על תקציב שמוציא אותנו לכיוון של טיפוס מעלה-מעלה. אבל כאן אין חשיבה שהיא מעודדת צמיחה. יש פה תקציב עם פלאט, בלי שום הגדרה סדרי עדיפויות. יוצאים לדרך, מודיעים לכל אחד בכמה הוא מתקצץ – ולכו תסתדרו. במקום להשקיע בחינוך, ברווחה, בבריאות – שהם עמודי התווך שעליהם מושתת חברה איתנה ובריאה, שאנחנו חייבים להשקיע בהם עכשיו – אנחנו עדים לביזה של תקציב המדינה. התקציב סקטוריאלי, מוטה ומתעלם מהצרכים הקיומיים בתקופה זו.
ומי משלם את המחיר? כולנו. נתחיל בילדי החינוך הממלכתי; בחינוך הממלכתי, שעומד לפני קיצוץ של כמעט 800 מיליון שקלים, בשעה שעשרות אלפי ילדים מפונים מהצפון והדרום לומדים בדרך כלל בצורה שהיא דרך-לא-דרך, לומדים עדיין במלונות. אני שומעת על ילדים שלומדים בזום; אני שומעת על כיתות שמחוברות, תל אביב ואילת; אני שומעת על סיפוח של ילדים מהדרום לבתי ספר ארעיים. המשרד סופג קיצוץ סופר-משמעותי שאין ספק שייתן את אותותיו על ילדינו במערכת החינוך.
לעומת זאת, הצרכים ההישרדותיים של הקואליציה חזקים יותר מכל דבר. 590 מיליון ש"ח לרשתות חינוך פרטיות של ש"ס ויהדות התורה, רשתות חרדיות שבמקרים רבים לא עמדו בתנאים המינימליים שקבע משרד החינוך, כמו לימודי ליבה ותוכני חובה אחרים. במקום לקחת את כל ילדי ישראל לכיוון צמיחה, במקום לקחת את כל ילדי ישראל לכיוון התפתחות, מה קורה? מסתכלים על הדברים לא בצורה עניינית, אלא בצורה של שיקולים קואליציוניים.
לפני המלחמה התריעו הגורמים המקצועיים במערכת החינוך על חוסר משמעותי במורים, יועצים, פסיכולוגים חינוכיים. החוסר הזה, שכבר נמדד ב-30% מהפסיכולוגים החינוכיים הנדרשים, רק גדל בימי המלחמה, כי חסרים לנו פסיכולוגים, והצרכים עוד גדלים, כאשר הצורך בתמיכה נפשית ורגשית גדל וגדל מעבר לכל דמיון. אז הקיצוצים במשרד החינוך משפיעים ישירות על שעות הלימוד, על תקציבי הפעילות, על תוכניות חיוניות לכל בתי הספר, על תוכניות שהן חיוניות לצמצום האלימות, לחיזוק לימודים בפריפריה, לתמיכה נפשית. זו הצלחה? זה כישלון מוסרי. בשעה שהעתיד של תלמידי ישראל תלוי על כף המאזניים, הממשלה הזאת בוחרת לקחת משאבים יקרים ממערכת החינוך ולתת אותם לחברי הממשלה. איך אפשר להבין את העובדה שבעוד שיעור הנשירה והצורך בתמיכה נפשית גדלים מיום ליום, אנחנו נקצץ במערכת החינוך הממלכתי? בסדרי גודל כאלה, ברור שכולם בסוף יצטרכו לקצץ.
ומי עוד משלם את המחיר בתקציב הנוכחי? הסטודנטים. בתקציב הנוכחי הוחלט לקצץ 150 מיליון שקלים, פלאט, מתקציבי ההשכלה הגבוהה – ההשכלה הגבוהה, שברור לכולם שהיא מפתח לצמיחה, מפתח לפיתוח כלכלי, מפתח לפיתוח חברתי; זאת שגם ככה נפגעה בשעת המלחמה, ונדרשת לגשר כעת על פערי היעדרות של סטודנטים, של מרצים, של סגל. כשכולם שהו במילואים, סמסטר שלם הלך לאיבוד, וצריך למצוא פתרונות ייחודיים. אז הם וכולנו נשלם את המחיר.
ומי עוד ישלם את המחיר? מערכת הבריאות. מערכת הבריאות, שבזמן המלחמה הזאת יש עליה עומס כפול ומכופל, שברור לכולם שהיא קלטה את כל נפגעי 7 באוקטובר – נפגעי קיבוצי העוטף, נפגעי הנובה, חיילי צה"ל, נכים לצמיתות, לצערנו – ואנחנו עדים לפציעות הקשות במלחמה הזאת – כאלה שנדרשים לטיפולים ייחודיים, לשיקום ארוך, נפגעי נפש משדה הקרב. ואתם יודעים מה? אנחנו עדיין לא יודעים לאמוד את כל הצרכים. בתקופה הזאת מערכת הבריאות חייבת להיות משופעת ולדעת לעמוד לצרכים הספציפיים של הממשלה. אז אנחנו מתבשרים שגם הצרכים של מערכת בריאות הציבור יקבלו קיצוץ תקציבי בסעיפים כאלה ואחרים.
ומשרד הרווחה, משרד הרווחה זה בכלל בלתי נתפס. כי משרד הרווחה מתמודד עם עומס פניות קיצוני וצורך אקוטי, וברור לכולם שיש צורך אקוטי בגופי חוסן בעקבות המלחמה, ובאופן פרדוקסלי גם המשרד הזה יספוג קיצוץ של למעלה מ-100 מיליון שקלים. ובאמת, קחו לדוגמה את העיר אופקים, שבה קרסה המערכת הטיפולית בתחום הרווחה. ואני תוהה: איך אפשר לתת מענה לצורכי העיר אופקים, שספגה גם היא מכה קשה ב-7 באוקטובר? במקום להצמיח את כל המקומות הייחודיים האלה, בזמן שאנחנו אמורים לחזק את מערכת הרווחה שלנו, אז התקציב מצביע על חוסר ראייה והבנה בסיסית של הצרכים החברתיים העזים ביותר בזמן מלחמה. הקיצוץ של 3% מבסיס התקציב של משרד הרווחה, שמגולם ומתורגם ל-78 מיליון שקלים, וקיצוץ נוסף של 5% בתקציבי התמיכות, שמתורגם ל-5 מיליון שקלים נוספים, זה סימן לחוסר אחריות, פשוט לאובדן דרך בלתי נתפס שקשה להבין אותו.
המלחמה הזאת, כמו שברור לכולם, העמיקה את הצרכים החברתיים ואת הצורך בשירותי רווחה. והמערכת, שכבר לפני כן נאבקת עם מחסור בכוח אדם ובתקציבים, צריכה כעת – זה ממש כמו לשים איזה קש על גב הגמל. עובדות סוציאליות, שהן הלב הפועם של מערכת הרווחה – אנחנו יודעים שיש פער בשכר לעובדים סוציאליים – הן מועסקות בשכר נמוך ותנאי העבודה קשים, כאשר המציאות דורשת מהן לטפל במספר בלתי נתפס של מקרים. אז באמת לא ייתכן שבעת משבר כזה התקציב המוצע מקצץ את הכספים הנדרשים למי שנמצא בחזית המאבק החברתי. וצריך להבין, שלושת המשרדים שתיארתי קודם, גם חינוך, גם בריאות וגם רווחה, הם משרדים שנמצאים בחזית המלחמה. בחזית המלחמה. ואי-אפשר להשית עליהם כאלה קיצוצים. זה בלתי נתפס. חייבים לפעול בצורה יותר יצירתית, לייצר סדרי עדיפויות, להחזיר אותם עם תכולות מסוימות שיורדות, לוודא שבאמת הצרכים הספציפיים של המלחמה לא נפגעים.
אז באמת לא ייתכן שבשעת משבר כזאת התקציב המוצע מקצץ את הכספים הדרושים מכל מי שנמצאים בחזית המאבק החברתי, כשכל הסימנים מעידים על עלייה משמעותית במספר הפניות למרכזים כמו אלימות במשפחה, והמלחמה רק העמיקה, לצערי, את הצרכים במרכזי הטיפול של נפגעות מינית, בתיקי עוני. אי-אפשר להצדיק קיצוץ כזה במשרד הרווחה. והממשלה חייבת להבין, זה לא המספרים. בסוף, תיארתי פה לא מעט מספרים. קודם כול, מדובר בחיים של אנשים, בילדים, בנשים, בזקנים, שההחלטות האלה פוגעות בהם ישירות. אנחנו חייבים לתת להם את מה שמצופה, ולהגדיל את ההשקעה במערכת הרווחה כדי לספק את התמיכה בתשתית הנדרשת למערכת הרווחה, בספקים, בשירותים החיוניים, להבטיח שהעובדות והעובדים הסוציאליים יוכלו להמשיך לתת מענה לצרכים שהולכים וגדלים באוכלוסייה.
ואני לא יכולה להבין איך הממשלה בוחרת להתעלם מצורכי הציבור באחת מהשעות הקשות ביותר מאז הקמת המדינה. איך יכול להיות שלא התחלתם, אתם יודעים מה, רק לשם הדוגמה האישית, לא התחלתם בקיצוץ של משרדים ממשלתיים מיותרים. יש בסוף היבטים, אדוני היושב-ראש, של נראות. מצופה היה מכולנו פה לתת איזושהי דוגמה אישית. לא, זה בכלל לא נכנס לתוך ה-scope שלכם, לתוך השיקולים. בעוד קיצוץ מיליוני שקלים ממשרדים חיוניים פוגע ישירות בשירותים שניתנים לאזרח, אז בחרתם להפוך את התקציבים של משרד המורשת, משרד המסורת, משרד המשימות הלאומיות, הזהות היהודית – הם הפרח המוגן? באמת, זה בלתי נתפס. איך זה משפיע ישירות על האזרח? איך זה משפיע על הגברת מאופקים שעכשיו צריכה טיפול חוסן במוקד שלה? איפה סדר העדיפויות שלכם? איזו אטימות זאת. לא ייתכן שהמשרד המומצא של אורית סטרוק למשימות לאומיות גדל במיליארד שקלים בשנתיים האחרונות. איך זה יכול להיות? תסביר לי את זה, אדוני, מה אני לא מבינה?
איך יכול להיות שבזמן מלחמה, כשבא צה"ל – כבר ברור לכולנו, אדוני. אתה ואני יושבים יחד בוועדת החוץ והביטחון, אנחנו כבר מבינים שצה"ל נדרש לגדול בהיקף החיילים המתגייסים לשורותיו. כולנו כבר הבנו שלא צריך צבא קטן וחכם – צריך צבא גדול וחכם. אז מה שאני מוצאת בתוך ספר התקציב כאן זה שמעבירים תקציבים לעמותות שמעודדות השתמטות. זה נראה לך הגיוני? זה כאילו מישהו ישב וכתב את התקציב של 6 באוקטובר. לא שאז זה נראה לי הגיוני, אבל עכשיו זה נראה לי פשוט בלתי סביר בעליל. אתם עדיין ב-6 באוקטובר, אתם לא הפנמתם. התקציב הזה סקטוריאלי, אדוני. התקציב הזה מראה בבירור כי האינטרסים הצרים של הקואליציה הם ששולטים. 5.3 מיליארד לתקציבים קואליציוניים בתקופת מלחמה זה נתון שהוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת, כאילו הקואליציה לא הבינה שאנחנו עכשיו במלחמה.
הצורך הכלכלי, הצורך הביטחוני, הצורך החברתי – כל הצרכים האלה מושלכים לפח. כל מה שבסוף בא לידי ביטוי בצרכים של האזרח בקצה, כל זה מושלך לפח אל מול מזבח הצרכים הקואליציוניים של הקואליציה הזאת. זה לא רק חוסר אחריות, זה חוסר אחריות וזה פגיעה באזרח ופגיעה בציבור. התקציב הזה, לצערי הרב, נראה כאילו נכתב ב-6 באוקטובר, בהילוך ראשון, בחוסר יצירתיות ובלי מחשבה על העתיד של מדינת ישראל. הוא מתעדף אינטרסים פוליטיים ואת השרידות הקואליציונית על חשבון הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל. שוב הוכחתם ששום דבר לא יותר חשוב לכם מ-64 מנדטים.
חובתנו כחברי כנסת להגיב על התקציב ההזוי הזה ולדרוש שהתקציב הזה ישקף קודם כול אחריות – תקציב שמתחשב בצורכי השעה; תקציב שמעמיד במרכז את האזרח ואת הצרכים של האזרח; תקציב שמצדיק את הצורך לחיבור וחיזוק של החברה והמדינה, במיוחד בזמן מלחמה; תקציב שהוא צופה פני עתיד. לא ייתכן שבשעת משבר כזאת אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם תקציב ששייך כאילו לעולם אחר, ולא למציאות הקשה והמאתגרת של ימינו.
אני מזכירה לחברי הכנסת בקואליציה: תזכרו שאתם נציגי ציבור, וחובתכם להיות נאמנים קודם כול לאזרחי ישראל. אסור לנו לאשר ולאפשר את המשך ההתנהלות הבזויה הזאת. זה הזמן מבחינתנו לצעוק די – די לפגיעה בחברה שלנו. די לניהול כושל של המדינה שלנו. די לקחת כסף לצרכים פוליטיים. אנחנו דורשים ומחייבים אתכם לבוא מחדש ולעמוד על סדר העדיפויות של אזרחי מדינת ישראל מ-7 באוקטובר ואילך. תשקיעו בעתיד, תשקיעו בחינוך, תשקיעו ברווחה, תשקיעו בבריאות. תשקיעו באזרחי מדינת ישראל.
ולסיום – אנקדוטה. חברי חבר הכנסת סובה, שיושב כאן, אתה זוכר את הבטחת הבחירות של ראש הממשלה, הבטחת חינוך חינם לילדי ישראל מגיל אפס עד שלוש? אתה זוכר אותה? אתה זוכר. הבטחה שהייתה אמורה להקל את הנטל הכלכלי הכבד של הורים רבים. ומה קרה להבטחה הזו? היא נמחקה. היא נמחקה כאילו לא הייתה. אבל מנסים להמשיך לגנוב את הדעת בסיסמאות ריקות ובהבטחות שווא. במקום סיוע ממשי, הכניסו איזושהי תוכנית חסרת תועלת שמעניקה זיכוי בנקודות מס להורים שמשלמים הרבה מס, ולמרבה הצער, לא נתנו שום סיוע למשפחות קשות יום, שזקוקות באמת לתמיכה.
הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה מתרחבים. הממשלה עסוקה במשרדים עצמם. הבטחת חינוך חינם הייתה צריכה להיות אבן דרך במאבק על שוויון הזדמנויות, על צמצום פערים. התקציב היה צריך להביא לידי ביטוי צמצום פערים, אך במקום זאת, מה שקיבלנו זה עוד מאותו דבר – פער בין הבטחות לבין מעשים; דיבורים לחוד ומעשים לחוד. זה עוד הוכחה שהממשלה נתנה הבטחות גדולות ומרשימות במהלך הבחירות, אבל נוטשת את ההתחייבות שלה ומנסה למכור לנו אשליה בתמורה.
ההורים וילדי ישראל ראויים ליותר. הם ראויים למנהיגות, קודם כול, למנהיגות של ממשלה שתקיים את הבטחותיה, שתעמוד מאחורי המילים שלה בעת בחירות ולא תשכח אותם כשהם נמצאים בשלטון. בשעה זו, שבה נדרש מאיתנו לקחת אחריות לאומית וחברתית, התקציב הזה מוביל אותנו בדיוק לכיוון ההפוך.
ואני רוצה מכאן להגיד כמה מילים לממשלה הזאת, שממשיכה להקריב את צורכי הציבור על המזבח הפוליטי. העם דורש תקציב הוגן. העם דורש תקציב שמשקף אחריות חברתית, מוסרית, ערכית, ושמקדם שוויון הזדמנויות לכל אזרחי המדינה. היה צריך להעמיד בתקציב הזה – לעשות איזה משהו שבאמת, מתבוננים במראה, מעמידים את הביטחון הלאומי ואת כל מרכיבי הביטחון הלאומי בראש סדר העדיפויות: את נושא הביטחון, את נושא הכלכלה, את נושא מערכת החינוך, הרווחה, הבריאות, ולא את הצרכים הקואליציוניים של הקואליציה.
ומכאן, נותרו לי עוד שתי דקות, ואני רוצה, אדוני, להתייחס לדיון שנערך אתמול באו"ם, כי אי-אפשר לעבור בלא כלום על מה שהיה אתמול באו"ם. הדיון שנערך אתמול באו"ם – אתה יודע, קשה להתאושש מדיון כזה, 158 ימים אחרי שבוצעו פה זוועות במדינת ישראל, ב-7 באוקטובר. אז קודם כול, אני מצירה על כך שהאו"ם, שקורא לעצמו ארגון לזכויות אדם, מצא לנכון רק אתמול, רק אתמול, ולאחר לחץ עיקש של מדינת ישראל ושל משפחות החטופים, להעלות על סדר-היום את הדוח על הפגיעה בנשות ישראל; והיו שם גם פגיעה בנשים וגם פגיעה בגברים ופשעים נגד האנושות שבוצעו – על ידי חמאס-דאעש, צריך להגיד – באזרחי מדינת ישראל ב-7 באוקטובר.
ומה שעוד יותר מקומם זה שבמהלך הדיון, אדוני, מנסים לייצר סימטריה בין המעשים שעשו החמאס לבין עלילות שווא שמשליכים על חיילי צה"ל. פשוט, גודל הצביעות – אין כדוגמתה. אין כדוגמתה. דיון צבוע שהוא בושה וחרפה, שעד שהוא כבר התקיים, אתה רואה כבר את כל הצביעות, את הקרחון הזה נחשף. כל מי שמנסה לייצר סימטריה בין הטרור המיני האכזרי והברברי לבין עלילות שווא על חיילי צה"ל כלפי תושבים ברצועה הוא צבוע ושקרן. לא ייתכן שדווקא האו"ם, שהוא מוסד שהוקם בעקבות השואה במטרה למנוע זוועות כמו שהיו בשואה ולהבטיח הגנה על זכויות אדם, מתמהמה ולא נזעק לזעקתם של חטופינו ומתנה ומייצר כל היום סימטריה. לא ראיתי כזאת צביעות מימיי. אני אומרת לך, אין מקום לשתיקה בעניין הזה. אין מקום לתירוצים.
וזה הזמן לפנות מפה לקהילה הבין-לאומית ולדרוש סנקציות חריפות כנגד החמאס ולהביא להעמדה לדין של כל הנושאים באחריות לפשעים האלה, באופן ישיר ובאופן עקיף, וגם של אלה שתומכים בהם, ולהבטיח שהקורבנות שלנו לא יישארו ללא קול וללא צדק. האו"ם והקהילה הבין-לאומית חייבים להוכיח שהם עומדים קודם כול לצד הקורבנות, ולא לצד הפושעים. זה פשוט בושה וכלימה. זה רק מראה את הצביעות של המקום הזה. תודה רבה, אדוני.
2,357 מילים של שרון ניר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.