קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כנסת נכבדה, אדוני השר, הכנסת מלאה בחברי כנסת, אבל אנחנו נגיד את שלנו. אז אנחנו מדברים פה על תקציב, תקציב המדינה 2024, שעובר עד מחר בשעות הצוהריים. וכולנו מבינים – גם בימין, גם בשמאל – שאנחנו בדרך למשבר כלכלי, למשבר כלכלי עצום. העניין הוא שגם ראש הממשלה שלנו, מר כלכלה, מר ביבי נתניהו, מבין את זה, אבל לא עושה דבר. אין סיכוי שהוא לא מבין את זה; אין סיכוי שהפעם הוא יגיד: לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי.
אז בואו נלך רגע – מסע אל העתיד, כמו שאומרים, מה יקרה כשאנחנו נגיע באמת למשבר – והוא בדרך – למשבר עצום לכל אזרחי המדינה. בעוד כמה חודשים יעלו את המיסים – כבר מעלים; המחירים יעלו בצורה משמעותית, והאזרחים יצטרכו לצמצם את תקציב המשפחות שלהם. ומה ביבי? ביבי יגיד: לא ידעתי, לא שמעתי. כי ביבי לא ידע. הוא יאשים את מי? הוא יאשים את שר האוצר, הוא יאשים את המשרדים, יאשים את שר הכלכלה, יאשים את אורית פרקש, יאשים ויאשים ויאשים – רק הוא לא יהיה אשם. הוא היחיד שיגיד: לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי.
הרי שני עשורים הוא כבר נמצא בשלטון מדינת ישראל. אין סיכוי שהוא לא ידע ולא יודע מה קורה בתקציב המדינה. אז ביבי, כדי שבעוד כמה חודשים לא תגיד שלא ידעת ולא שמעת, אני אספר לך כמה דברים שאתה בטוח יודע עליהם. אז למי שלא יודע, רק השבוע, בגלל לחצים של אבי מעוז – אני לא יודע מה הוא, סגן שר, או היה שר – רק השבוע – – –
אז הוא סגן שר. סגן השר אבי מעוז – אישרו לו השבוע עוד 25 מיליון שקלים.
אלוהים יודע מה הוא עושה עם הכסף הזה. אף פעם לא שמעתי על שום פעילות של הרשות, של המשרד, של אני לא יודע מה זה בכלל, אבל בגלל שהוא עשה קצת לחץ, הוא קיבל עוד 25 מיליון שקלים.
הקואליציה, שאתה בראשה, מתעלמת מהאזהרה החמורה של ראש אגף התקציבים. הייתי בכמה ישיבות של ועדת הכספים, עוד כשגפני ניהל אותן, לפני שהוא נעלם. אגף התקציבים מסרב לאשר תקציבים נוספים על סך 6.6 מיליארד שקלים, שיש להם חשיבות מכרעת ביכולת של ישראל לצלוח את המשבר. ועדת הכספים בעצם השתתקה בימים האחרונים, ואנשים לא יודעים למה, אז אני אספר להם; אולי אני טועה, אבל את בוועדת הכספים, תתקני אותי: החרדים – פשוט לא אישרו להם את 590 מיליון השקלים לחינוך הפרטי שלא מלמד ליבה, ואז גפני עשה פרצופים ונעלם והפסיק לנהל את הוועדה הזאת.
וחשוב לי מאוד לגעת בנושא הזה, והאזרחים צריכים להבין – מי ששומע – מה זה אומר ילד שלא לומד לימודי ליבה, איך זה משפיע עליו, על משפחתו ועל עתיד מדינת ישראל. כי בעצם, כשלא לומדים לימודי ליבה, הילד מגיע לגיל 18, ואם הוא מחליט שהוא רוצה לצאת ללימודים כדי לעבוד ולפרנס את משפחתו, הוא צריך להתחיל מאפס, כי הוא לא למד לא אנגלית ולא מתמטיקה ולא מחשבים ולא פיזיקה ולא כימיה, והוא צריך להתחיל הכול מאפס, וזה מאוד מאוד קשה בגיל הזה. עכשיו, זה לא שהילד החליט בגיל שש שהוא לא ילמד לימודי ליבה. מחליטים בשבילו. ואני אספר לכם משיחות שאני עושה עם הרבה מאוד חרדים, הרבה מאוד מהמשפחות של החרדים שהילדים לא לומדים לימודי ליבה, ההורים לוקחים אותם אחר הצוהריים לשיעורים פרטיים, בשקט בשקט, כדי שהילדים שלהם יטעמו וילמדו קצת מלימודי הליבה, כדי שלא יתחילו באמת מאפס בגיל 18.
הרצון הזה של מנהיגי הציבור החרדי – או חלק מהציבור החרדי – להשאיר את הילדים בגטו אקדמי, שישפיע עליהם בעתיד, הוא דבר שמשפיע על מדינת ישראל. כי מה קורה? אותו ילד בן 18 שלא לומד לימודי ליבה, הוא נעזר במדינת ישראל – בכספים שהוא מקבל ממנה – כדי להמשיך ללמוד, הוא מפחד לצאת מהישיבה אל שוק העבודה, כי הוא בעצם לא למד לימודי ליבה, והוא מתחיל מאפס. מעטים הם החרדים שבגיל 21, 22, מחליטים להתחיל ללמוד מאפס ולצאת לשוק העבודה.
אני אספר לכם סיפור: זה היה לפני שנה וחצי, שנתיים, פה בחדר אוכל של חברי הכנסת. ניגש אלי ב-02:00 – זה היה יום של הצבעות – חרדי בן 25, 26. הוא פנה אליי ואמר לי: תשמע, אני רוצה שתלך ליאיר לפיד, לבוס שלך, ככה הוא אמר, ותגיד לו שאני רוצה להגיד לו תודה. חשבתי שהוא צוחק עליי. אמרתי לו: על מה תודה? הוא אמר שב-2013, כשבעצם ביטלו את התקציבים למשפחות מרובות ילדים וגרמו לזה שהחרדים יצאו ויעבדו, אותו בחור יצא ולמד בתוכנית מיוחדת שהמדינה הקצתה לו. הוא למד מדעי המחשב, ובזכות הלימודים האלה הוא עובד היום בהייטק. הוא סיפר לי שהוא מאושר, והרבה מאוד מהחברים שלו שבאותו זמן יצאו ללימודים ונכנסו לשוק העבודה מאוד מאוד מרוצים, והוא רוצה להגיד תודה.
אז אותו בחור הוא לא בחור יחיד. הוא דוגמה – הוא דוגמה לילד חרדי שבעתיד ירצה לפרנס את המשפחה שלו. הם לא רוצים להיות עניים; הם לא רוצים להיות מסכנים; הם לא רוצים להיות תלויים ותלותיים במנהיגים החרדים שלהם. אבל הפעילות של המנהיגים שלהם פה במשכן הזה, בבניין הזה, עושה הכול כדי שאותו ילד חרדי יישאר מסכן, ויהיה עני, ויצטרך לקבל כל מיני תרומות וכל מיני גמ"חים כדי לפרנס ולהחזיק את המשפחה שלו. זה עצוב. זה עצוב לי בשביל הילדים, זה עצוב לי בשביל המשפחות.
השבוע שמענו את הרב הספרדי, שאמר שאם יכריחו את החברים החרדים להתגייס הם יעזבו את המדינה. אז אספר משהו לרב הגאון: אם הם יעזבו את המדינה, מה הם יצטרכו לעשות בחו"ל? מה שכל חרדי עושה בחו"ל, וזה לעבוד, כי חרדי בברוקלין או בקווינס או בכל מקום אחר בארצות הברית קם בבוקר, מתפלל, לומד, ואחרי זה יוצא לעבודה. הרבה מאוד מהם מצליחים בשוק העבודה. אני מציע לאנשים ללכת לבורסת היהלומים בתל אביב ולראות כמה חרדים מסתובבים שם וכמה חרדים עושים עסקים בעסקי היהלומים. מי שרוצה – עובד. יש להם את היכולות לעשות את זה, והם אנשים חכמים, ופשוט צריך לתת להם את האפשרות, לתת להם את הסיכוי הזה לצאת לשוק העבודה.
לכן, כשגפני עושה פרצופים על ה-590 מיליון שקל שלא אישרו להם לחינוך הפרטי שלא מלמד ליבה – יש לי משהו להגיד לגפני: כל הכבוד. ככה צריך להיות. מי שלא לומד לימודי ליבה, לא צריך לקבל כסף ממדינת ישראל. מי שכן לומד לימודי ליבה, צריך לקבל כמו כל ילד אחר. פה אין על מה לדבר.
הגירעון המצטבר ב-12 חודשים האחרונים – ובטח גפני יודע את זה – הוא גירעון של 105 מיליארד שקלים, יותר נכון 105.3 מיליארד שקלים. זה גירעון מטורף. הגירעון הזה, יצטרכו לשלם אותו. מי ישלם אותו? אזרחי המדינה. גם ווליד טאהא ישלם את זה וגם סימון דוידסון ישלם את זה וגם הגב' פרקש תשלם את זה, היושבת-ראש. כולנו נשלם את הגירעון הזה. אז כמובן יבואו ויגידו חבריי בקואליציה שאנחנו במלחמה. כמובן, אין מה להתווכח. אנחנו במלחמה, ובמלחמה אנחנו צריכים כמובן להעמיס עוד תקציבים למערכת הביטחון. אנחנו לא נגיד ולא אומרים מילה אחת נגד הדבר הזה. באופן טבעי צריך לאשר את זה. אבל, וזה אבל גדול, יש הרבה מאוד כסף שמוזרם שלא לצורכי המלחמה, לא לצורכי משרד הביטחון. פה מדובר על אופייה של מדינת ישראל, על מה יישאר פה ביום שאחרי; על סדר העדיפויות הלקוי של חברי הקואליציה, סדר עדיפויות לקוי.
השאלה מזמן מזמן היא לא אם יש עוד כסף, אלא למי אין כסף. להגדיל את תקציב המשרד של אורית סטרוק – אני לא מבין איזה משרד הזוי זה – ל-331 מיליון שקלים, 331 מיליון שקלים, ואת תקציב המשרד למורשת ל-101 מיליון שקלים. השבוע ישבתי בוועדה לגבי המשרד למורשת, והבנתי שאין לשר להעביר 2 מיליון שקלים לתאגיד שמטפל בזיכרון ששת הימים ומלחמות ישראל. 2 מיליון שקל אין לו. שאלתי אותו: מה נשמע? מה אתה עושה עם ה-101 מיליון שקלים האלה? הוא מילא את פיו מים ולא רצה לענות לי, אבל המשרד הזה מקבל 101 מיליון שקלים. לזה יש כסף.
אז אם לזה יש כסף, למה אין כסף תוספתי לשורדי השואה? למה לזה אין כסף? ואם יש כסף להגדיל את המשרד לירושלים ומסורת – עוד משרד הזוי – ל-279 מיליון שקלים, ותוספת למשרד של דודי אמסלם 38 מיליון שקלים, לזה יש כסף, ולסיוע לאנשי המילואים שלא סוגרים את החודש אין כסף? אז אני שם על המאזניים: למשרד של אורית סטרוק מוסיפים מעל 300 מיליון שקלים, ולאנשי המילואים ולמשפחותיהם אין כסף? אז אני שואל: זה הגיוני? יש בזה שכל? יש בזה איזושהי סמליות של אחדות? הרי כשמעבירים תקציב כזה ואנשי המילואים רואים – הם רואים בסוף ומבינים. הם מבינים שהמדינה, הממשלה הזאת, מוסיפה עוד ועוד כסף למשרד המורשת, למשרד ירושלים, לאורית סטרוק, ואני לא יודע, אף אחד לא יודע מה הם עושים עם הכסף הזה, כי אף פעם לא ראינו תוכניות. אף פעם לא ישבתי באיזושהי ועדה שאליה אורית סטרוק הגיעה כשרה והציגה את המשרד המפואר שלה ומה היא עושה איתו. זה פשוט בלתי נתפס, הדבר הזה.
ולכל הנושא של הסיוע הכלכלי והנפשי למפונים ולניצולים, ויש את החבר'ה מהמסיבה ויש המפונים שצריכים עזרה נפשית וצריכים עזרה של פסיכולוגים – שמעתי היום נתונים מחרידים: מעל חצי מיליון איש מסומנים ככאלו שבאמת יצטרכו עזרה נפשית במדינת ישראל. היום פסיכולוג בשירות הציבורי מרוויח בין 40 ל-55 שקלים לשעה, ואנחנו מתפלאים שהם לא נשארים במשרדים, שהם לא מגיעים לשירות הציבורי. אז לא רק שאין לנו מטפלים שיטפלו באזרחים שצריכים את הסיוע הנפשי הזה, גם אותם מטפלים עושים את זה כמעט בהתנדבות. אז לאורית סטרוק ולמאיר פרוש נותנים מאות מיליונים, ולאנשים החשובים במצב שלנו, לכל הפסיכולוגים, לפסיכיאטרים, לכל העזרה שצריכים המפונים וכדומה, אין כסף. 25 מיליון שקלים, כמו שאמרתי, לאבי מעוז – יש כסף; לאנשים שצריכים לעזור נפשית, לילדים שלנו, למשפחות – אין כסף.
נוגעים במשרדי הרווחה, החינוך והבריאות; מעל 500 מיליון שקל קיצוץ במשרד הבריאות, 500 מיליון שקלים קיצוץ במשרד הבריאות. למה אנחנו מתפלאים אחרי זה? כשהסבתא והסבא שלנו יהיו חולים ויהיו במסדרונות, אנחנו נתפלא? למה אנחנו מתפלאים שבדרום ובצפון לא בונים את בתי החולים כמו שצריך? אין כסף כי מקצצים. אוי אוי אוי. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
זה רק מראה על הצביעות. זה לא ייאמן.
התקציב הזה מא' עד ת' הוא יריקה בפרצוף של העם, הוא יריקה בפרצוף של אנשים שמחזיקים את האלונקה של מדינת ישראל, האזרחים שקמים ונלחמים בימים הקשים ביותר שידעה המדינה. במקום להעביר כספים למפונים, למילואימניקים ולחיזוק הביטחון – התקציב הזה מחסל את משרדי הרווחה, החינוך והבריאות, מאשר תקציבים פוליטיים ומשאיר משרדים מיותרים וכספים קואליציוניים. זה פשוט בושה. זה פשוט בושה.
אני רוצה לספר לכם על אירוע שאני מטפל בו כבר חמישה חודשים. אני נמצא בוועדה שלו, כי ידעתי שזה הולך להיות אירוע חשוב, ואני שמח ששר הכלכלה נמצא פה, כי אני גם מכיר את העמדה שלו, ולצערי, העמדה שלו לא מתקבלת על ידי הממשלה, וזה הנושא של עובדים זרים. אתם יודעים שעד לפני חודש ימים – הייתי בוועדה ושמעתי את הנתונים והזדעזעתי – עד לפני חודש ימים הגיעו למדינת ישראל מיום המלחמה אפס עובדים זרים. אפס. רק לפני שבועיים הגיעו למדינת ישראל 354 עובדים זרים בלבד, לענף הבנייה. זה המספר. חסרים עשרות אלפי עובדים זרים בבנייה ותשתיות, והמדינה פשוט לא מצליחה להביא את העובדים. מעל 20,000 עובדים עשו כבר את המבחנים בהודו, גם במולדובה, גם בסרילנקה, ומחכים להגיע למדינת ישראל, אבל יש איזשהו פקק שתוקע אותם, והפקק הזה הוא התאגידים, התאגידים שאחראים להביא את העובדים הזרים, כי זה הכוח שמדינת ישראל נתנה, לצערי הרב.
כי צריכים לזכור שבשנות התשעים אריאל שרון, באמת באומץ, ויתר על כל התאגידים וחברות כוח האדם, ונתן לקבלנים להביא באופן ישיר את העובדים הזרים, והגיעו לארץ הרבה מאוד עובדים זרים. לצערי הרב, הדבר הזה השתנה, והכניסו את הנושא של התאגידים; ולא רק התאגידים האלה שהיו עד לפני חמישה חודשים – הוסיפו עכשיו עוד מספר רב של תאגידים כדי לצמצם את הפקק הזה של העובדים הזרים ולהביא אותם לארץ, ואישרו גם תאגידים של 350 עובדים, ולא רק של 1,000, אבל עדיין לא מגיעים עובדים זרים למדינת ישראל.
הקבלנים קורסים, התשתיות לא מתקדמות, כל קבלני התשתיות זועקים ובוכים כי אין להם עובדים. הרי עובדים פלסטינים אין, וזה ברור שאין, ואחד הדברים החשובים ביותר שצריכים להבין, שהתאגידים לא מביאים את העובדים כי התאגידים עדיין ממתינים וחושבים יחד עם הקבלנים שייכנסו עובדים פלסטינים. המדינה עדיין לא החליטה ולא קבעה החלטה שלא ייכנסו עובדים פלסטינים מיהודה ושומרון, וכולם מחכים. מצד אחד, לא נכנסים העובדים הפלסטינים מיהודה ושומרון, ומצד שני, העובדים הזרים לא מגיעים.
עכשיו, הדבר הזה ישפיע על יוקר המחיה בצורה דרמטית, כי כאשר לקבלן אין עובדים והוא תקוע עם הבנייה – הדבר הזה ייצור פקק בבניית דירות במדינת ישראל. כאשר יהיה מספר דירות קטן יותר, זה אומר שהמחירים יעלו. אז מי שחשב שהמחירים עד עכשיו היו גבוהים מאוד במדינת ישראל – חכו חכו מה יהיה בעוד שנתיים, כי מספר הדירות יהיה נמוך בהרבה מבכל שנה רגילה, והביקוש יהיה מאוד מאוד גדול, והמחירים יעלו. זה כלכלה פשוטה, לא צריך להיות גאון בשביל זה.
ואני באמת קורא לממשלת ישראל לשבת ולפתור את הסאגה הזאת ולדרוש מהתאגידים להביא את העובדים. כי התאגידים היום חוגגים, ולמה הם חוגגים? כי אותו עובד שעבד ב-800 שקלים ליום, היום הוא מקבל כבר 1,300, 1,500, ורצפים עובדים ב-2,000 ומעלה שקלים ליום, כי אין רצפים. אז איך מחירי הדירות לא יעלו? איך קבלנים לא יקרסו? וצריך להבין שהקבלנים לא עובדים מהתזרימים שלהם. הם ממונפים בבנקים, אז הבנקים יפסיקו להזרים כסף לקבלנים, כי הם לא ימכרו דירות, וזה הופך לפקק של יוקר המחיה, והכאב הוא גדול. לכן, הדבר הזה חייב להיפתר.
אני רוצה לספר לכם על שני נושאים שאני מטפל בהם – אתם יודעים שאני מטפל באמת בספורט הישראלי 24/7 – בשני דיונים מאוד חשובים שאני קיימתי ודיון אחד שאני הולך לקיים בשבוע הבא. דיברתי עם ווליד טאהא על הנושא הזה, שבעיניי הוא מאוד מאוד חשוב. אני אתחיל דווקא מהדיון השלישי. תראו, אחד הדברים המסוכנים בחברה זה הנושא של נוער ללא מעש. כשילד או נער מסתובב אחר הצוהריים ואין לו תעסוקה, אותו ילד הוא פצצה מתקתקת, כי אותו ילד, יש סיכויים גדולים מאוד שיגיע לסמים, לאלכוהול, לפשע ובעיקר לאלימות. לצערי הרב, דווקא בחברה המוחלשת ובחברה הערבית והבדואית אנחנו רואים מספרים מאוד מאוד גדולים של נוער ללא מעש. הדבר הזה נובע בעיקר מחוסר בתשתיות, חוסר במועדונים שיוכלו לספק תעסוקה לנוער ותקציבים של המשפחות עצמן, שאין להן את הכסף לשלם. עכשיו, אותו שקל שמדינת ישראל תשקיע באותו נער כשהוא יהיה בן 12, 13 ומעלה, אותו שקל שנשקיע בו בתנועות נוער, בספורט, בתעסוקה אחרי הצוהריים – מדינת ישראל תחסוך 10 שקלים ומעלה על כל אדם, כי לא נצטרך לא לטפל בו בבית כלא, ולא לטפל בו בגמילה מסמים, ולא לטפל במשפחה שלו באלימות. ואותו ילד שיהיה בפעילות ספורטיבית או תנועות נוער או כל דבר שהוא טוב לפעילות שלו, גם ילך לאקדמיה, והוא יעבוד והוא יהיה משכיל, והנתונים האלה הם נתונים אמיתיים.
עכשיו, אני לא ממציא את הגלגל. בשנות התשעים בסקנדינביה, באיסלנד, היו נתונים מאוד מאוד גבוהים של התאבדויות, של סמים, של אלכוהול; מפחידים, באמת. הדבר הזה השפיע גם על אלימות מאוד גבוהה, ומספר מקרי הרצח היה מאוד גדול באיסלנד. הגיע לשם ראש ממשלה בשנת 1995 והחליט על תוכנית – "תוכנית איסלנד", זה נקרא – שבעצם מדברת על מה שאני עכשיו דיברתי. הוא רישת את כל איסלנד במגרשי כדורגל, חלקם פתוחים וחלקם סגורים, בגלל מזג האוויר, וגרם לזה שכל בן אדם עשירי היום באיסלנד הוא מאמן כדורגל, וכל ילד באיסלנד הוא בתוך מסגרת ספורטיבית, אם זה הרבה מאוד בריכות שחייה שבנו, אם זה מגרשים. אז ברגע שטיפלו בנושא הזה, הפשע, האלימות והסמים – הנתונים ירדו דרמטית, והיום איסלנד היא אחת המדינות עם הנתונים הנמוכים ביותר בנושא של אלימות, נושא של פשע וכדומה, ומצד שני, נבחרת איסלנד הגיעה לרבע הגמר במונדיאל. מדינה של פחות ממיליון תושבים הגיעה במונדיאל לרבע גמר, וזה המונדיאל השלישי שהיא משתתפת בו, ובגמר אליפות אירופה גם, ונבחרת הכדור-יד שם הייתה אלופת עולם, ויש להם שחיינים שמגיעים לגמרים במשחקים האולימפיים, והכול במדינה שמונה פחות ממיליון איש.
עכשיו, זה לא שהיא – פשוט השקיעו. השקיעו. ובמדינה שלנו, ב-56% בערך מבתי הספר במדינת ישראל אין אפילו אולם ספורט. אין אולם ספורט. במדינת ישראל יש בסביבות 130,000 ספורטאים רשומים באיגודים; באיסלנד יש 300,000, והמדינה היא פחות ממיליון איש. במדינת ישראל פשוט הילדים שלנו לא נמצאים במסגרות מספיק. זה לא דוגמה להגיד ברמת השרון או בהרצליה או בראשון לציון, ששם משקיעים באמת בכל ילד, במתקנים, באגודה, באימונים, בכול. אני מדבר על האזורים המוחלשים.
ואני אספר לך, ווליד, שאחד הדברים המדהימים, אני חושב, המשפיעים ביותר שעשיתי בכנסת פה זה בחברה הבדואית. אני התחברתי עם בחור בשם חמד ביישוב חורה, בחור עם מוטיבציה אדירה ורצון באמת לעשות שינוי, ואני הגעתי לחורה, ואני אגיד לך למה התאהבתי בו – כי כשנכנסתי למשרד שלו באולם ספורט שם, ראיתי מלא קופסאות של נעליים, נעלי ספורט. שאלתי אותו: חמד, מה זה כל הנעליים האלה? ואז הוא אמר לי את המשפט הבא: שלא יהיה מצב שלילד לא יהיו נעליים לעשות אימון ספורט. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: מה זה אומר? אומר: ילד שאין לו נעליים, אני אתן לו נעליים; ילד שאין לו כסף לחוג, אני אדאג לזה שיהיה לו. ובחורה כמעט כל הילדים עושים ספורט, וביישוב הזה החלטתי שאני הולך להשקיע, ובנינו שם בריכת שחייה – לא עם המדינה, דרך אגב; מפעל הפיס עזר, אבל עם עוד תורמים – ויש שם בריכת שחייה חדשה, ואז הכנסנו לשם מכסף שהבאתי מהנגב-גליל ומעוד עמותה.
יש כבר 3,000 ילדים בכיתה ג' שלמדו שחייה ביישוב חורה, וגם מהסביבה התחילו להגיע לשם, ויש שם פעילות מ-05:00 עד 22:00, וההורים עכשיו עושים פעילות שחייה. הכול שם בנפרד, בנות ובנים בנפרד – זה אצל הבדואים. זו פעילות מדהימה. הדבר הזה מחמם את הלב, כי אתה רואה באמת ביישוב שהילדים פעילים, ואני רוצה שזה יקרה בכל מקום. אני רוצה שגם בכפר קאסם – אני יודע שיש שם פעילות מאוד גדולה של קרטה ושל כדורסל ושיש שם אנשים שבאמת עושים דברים נפלאים, אבל עדיין יש יישובים במדינת ישראל – ג'לג'וליה, למשל – שאין בהם מגרש לילדים. פתחו לא מזמן אולם בג'לג'וליה, אבל מגרש אין. עכשיו, איך יכול להיות שבשנת 2024 יש יישוב ללא מתקני ספורט לילדים? זה לא נתפס. זה נפלא מבינתי.
בשבוע הבא ביום שלישי ב-11:00 בוועדת הספורט אנחנו נקיים דיון בנושא הספורט בחברה הערבית. יגיעו באמת רבים מאנשי הספורט בחברה הערבית, ואני מקווה שגם השר יגיע. יגיע רועי כחלון, שהוא הממונה במשרד ראש הממשלה על האלימות בחברה הערבית, שהוא באמת minded מאוד לנושא ספורט ככלי למניעת הפשע בחברה הערבית. אני באמת מאמין שאם אנחנו נשקיע כמדינה, אנחנו נפתח אגודות, אנחנו נקים מתקנים – ולא צריך את הכי יקרים. צריכים מתקנים כדי לעשות פעילות, מגרשי שחב"ק, מגרשים פתוחים. לא צריכים יציע, לא צריכים לקהל; צריכים מגרשים שהילדים יוכלו לבוא ולהתאמן. אנחנו נדאג לזה שיהיו להם מאמנים טובים, אנחנו נדאג לזה שמי שאין לו כסף, עם תוכנית מיוחדת, יוכל ללכת ולהיות בחוג – אני חותם על צ'ק פתוח שלי שאנחנו בעוד עשר שנים נראה מדינה אחרת לגמרי, אנחנו נראה מדינה שאחוזי האלימות בתוך בני הנוער ירדו דרמטית.
צריך להבין שאותו נער בן 16 בסוף יהיה בוגר.
אתה יודע מה התקציב של הספורט במדינת ישראל? בוא ואני אספר לך. אורית פרקש בטח לא מכירה את המספרים. אני אגיד לכם את האמת: כל הכסף שמגיע היום במדינת ישראל לאגודות הספורט כתמיכות לוועד הפאראלימפי, לוועד אולימפי, ל-Special Olympics – לכולם ביחד זה 270 מיליון שקלים. 270 מיליון שקלים מחולקים כתמיכות לכל הספורט הישראלי. זה הסכום שמחולק לכל הספורט הישראלי – 270 מיליון. לפני דקה אמרתי לכם כמה כסף יש במשרד של אורית סטרוק – מעל 330 מיליון. כולם מקבלים כסף: זה – 20 מיליון, זה – 100 מיליון, זה – 200 מיליון.
חבר'ה, הנושא הזה של הספורט ככלי חינוכי, ככלי בריאותי, ככלי של החברה – הבן שלך משחק כדורסל, אני יודע מה זה עושה לבן שלך, מה זה עושה שהוא נמצא במסגרת הזאת, זה שהוא עסוק, זה שהוא לא עם הטלפון וזה שהוא בריא. הדברים האלה משפיעים על העתיד של הילדים שלנו. אני גדלתי בנתניה. בבניין לידי הייתה משפחת אבוטבול, משפחת הפשע הכי גדולה. אבא שלי הכריח אותי להיות במסגרת של שחייה מגיל שבע עד יום לפני הצבא. כעסתי לפעמים. היום אני אומר לך שזה הדבר הכי טוב שהוא עשה בשבילי. זה שמר עליי מהפשע, זה שמר עליי מאלימות. הייתי כל הזמן במסגרת עם אנשים נפלאים, והתוצאות הגיעו. אני מסתכל על חברים שהיו איתי בקבוצה – טייסים, לוחמים, אנשי מדע, אנשי אקדמיה, כולם בלי יוצא מן הכלל באמת האנשים הכי מעולים לחברה הישראלית. אז הגיע הזמן שהמדינה הזאת תשקיע, ותשקיע לא מעט, בנושא הזה של הספורט.
איך הזמן עובר? לא ייאמן, שתי דקות. לא הספקתי כלום. אני רוצה לדבר בשתי הדקות האחרונות על נושא חוק הגיוס. לפני כמה ימים היה לי פה דיון מאוד רועש עם השר אמסלם. הוא פשוט הסתכל עליי ואמר לי: אתה בכלל לא מאמין, אני לא בטוח שאתה יהודי, ותקפתי אותו אחרי זה. אני רוצה להגיד שמבחינתי, כמשפחה, אני נצר למשפחת רבנים מליטא ומווילנה. לצערי, כולם נרצחו בשואה. אני מאוד מכבד ואוהב את העולם החרדי. אני חושב שיש בו דברים מקסימים עם תרומה גדולה לחברה הישראלית, אבל אני חושב שהם קצת התבלבלו, ואני לא מדבר על האזרחים עצמם – אני מדבר על המנהיגים שלהם. אנחנו שמענו השבוע את הרב הספרדי מאיים בזה שאם יחייבו את החרדים להתגייס, הם יעזבו את מדינת ישראל. אני חושב שהוא לא מבין את האירוע. אני חושב שהוא לא מבין באיזה מצב מדינת ישראל נמצאת היום, וזה לא היום – זה להרבה שנים קדימה. החוסר הגדול של חיילים בצבא שלנו משפיע על חלק מסוים בחברה הישראלית. יש חלק אחד שמחזיק את האלונקה – –
– – וזה אותם אנשים שנמצאים במקומות הכי מסוכנים. כואב לי, כואב לי שאנשים במדינה הזאת לא הבינו שהם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה. רק לפני חמישה ימים חבר מאוד טוב שלי, חבר ילדות שלי, טל ששון, איבד את הבן שלו, דוד ששון, לוחם עוקץ – ילד מדהים, חכם, ספורטאי, באמת ילד יפהפה. עמדתי שם בהלוויה יחד עם חבר הכנסת ארז מלול, שנינו היינו בהלוויה – הוא מייצג את ש"ס ואני מייצג את יש עתיד – ושנינו היינו מאוד כואבים. אחרי ההלוויה זזנו הצידה ואמרתי לו: ארז, אנחנו חייבים לעשות שינוי במדינה. זה לא יכול להימשך ככה. הוא עשה ככה עם הראש. צריך להבין שחלק גדול מחברי הכנסת של ש"ס והשרים היו בצבא. האזרחים צריכים להבין את זה, הבוחרים שלהם צריכים להבין את זה. הגיע הזמן לעשות שינוי; דרך אגב, גם בחברה הערבית – לעשות שירות לאומי, לתמוך, לעזור. אין לנו פה ערבים, יהודים ודרוזים, יש לנו מדינה אחת. אנחנו כולנו במדינה הזאת, וכולנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו. אני בטוח ויודע שלא כולם יוכלו ללכת להיות לוחמים בצבא, אבל לעזור, לתרום, להתנדב ולהיות חלק מהחזקת האלונקה הזאת – כולם צריכים לעשות במדינת ישראל. אני בטוח שבחיבור של כל המנהיגים אנחנו נוכל לעשות את זה.
אני מודה לכם על ההקשבה, ואני קורא לכל המאזינים של נעמה לזימי לשאול שאלות בזמן הנאום שלה ולהתחבר בפייסבוק. תודה רבה.
3,592 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.