קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושבת-ראש, כבוד שאת כאן. כנסת נכבדה, אני קודם כול רוצה לפתוח בנושא הכי הכי כואב ביום הזה: הידיעה על החייל איתי חן. היום אנחנו יודעים לומר שהוא נפל ב-7 באוקטובר, וגופתו מוחזקת בשבי חמאס. הידיעה הזו הייתה מאוד מאוד כואבת, הידיעה ששחרר דובר צה"ל. אני פגשתי את רובי, אבא של איתי, זיכרונו לברכה, שבאמת חצה יבשות והגיע למנהיגים בכל העולם, כל כך האמין, ועשה הכול, אבל הכול, בשביל להחזיר את הבן שלו, והאמין שהוא יצליח. הוא באמת האמין. זה אבא שהביא בשביל הילד שלו את הכוכבים, באמת. לצערנו, זה לא עזר.
קשה מאוד מאוד. זו משפחה שנלחמה בכל הכוח, ואני שולחת להם מכאן חיבוק גדול. אני אפילו לא יודעת מה עושים בסיטואציה הזו – מה, יושבים שבעה כשהגופה שם? מנחמים? איזו סיטואציה בלתי אפשרית. כמה כאב. אי-אפשר להכיל את זה בכלל. הילד המקסים שלהם, התמונה שלו והחיוך שלו תמיד יהיו חרוטים בי, למרות שלא הכרתי אותו, אבל המשפחה המדהימה שלו נכנסה ללב של כולנו. אני מאחלת להם שלא ידעו עוד צער ושיצליחו להשתקם מהאסון הנורא הזה. כל עם ישראל מחבק אותם.
אז במעבר חד אעבור לדבר על התקציב. אגב, הייתי אמורה לדבר 20 דקות, גם מיכאל, והאריכו לנו ל-30. הסיבה היא ששרן השכל לא הגיעה. יש לך ניחוש למה היא לא הגיעה?
אני האזנתי לשירים. ראיתי שזה עם הדג נחש.
ממש. גם את ההורים של ענר, זיכרונו לברכה, פגשתי בבית המיוחד שלהם בירושלים. אנשים מיוחדים.
בית שהם בדיוק תכננו. כשהגענו לשבעה אז הם סיפרו שהם בדיוק קיבלו את השולחן למרפסת כדי שהם יוכלו לעשות ארוחות משפחתיות גדולות ולחגוג ביחד, ונפל להם האסון הזה. משפחה מקסימה. ענר, באמת עם סיפור גבורה בלתי נתפס.
כן, זה פשוט צער וכאב שאי-אפשר להכיל.
אז במעבר חד אני עוברת לתקציב, כי זה מה שאנחנו דנים עליו היום. השמות והפרטים משתנים, אבל הסיפור הוא אותו סיפור, וכולנו מכירים אותו. כולנו מכירים מישהי או מישהו שחזרו מהמלחמה וגילו שלפניהם נמצא עוד קרב קשה – הקרב על הפרנסה. רעות, סמלת מבצעים שהשתחררה אחרי 140 ימי מילואים, מנסה לחפש משרת ג'וניור כמפתחת תוכנה אחרי שהחמיצה בחודשים האחרונים כמה משרות שאליהן התמיינה. משה, שהיה אמור להתחיל ב-8 באוקטובר סטאז' בחינוך, גויס בצו 8, וכשחזר הבין שהוא ייאלץ להיאבק כדי לא לאבד שנה שלמה רק בגלל שנענה לקריאה להגן על המדינה. אחרי 84 ימי מילואים, המפקד בן, שהוא מעצב תעשייתי וגרפי מוכשר, חזר להיות אזרח עצמאי, אבל הוא נשאר ללא לקוחות וללא הזמנות עבודה.
למלחמה, ובטח שלמלחמת אין ברירה כמו זאת שאנחנו נמצאים בה, תמיד נלווים מחירים קשים. 300,000 מילואימניקים ומילואימניקיות גויסו מ-7 מאוקטובר והלאה. אחוזי ההתייצבות היו מלאים ואף למעלה מכך. באמת, כל עם ישראל התגייס. חלקם שילמו על כך בחייהם, חלקם נפגעו בגוף ובנפש. רובם ככולם שילמו מחירים משפחתיים כבדים כהורים, כילדים, כבנות ובני זוג, כאחים, כאחיות.
אבל יש מחיר אחד שאסור לנו להשלים איתו, פשוט כי הוא לא הכרחי, וזה המחיר הכלכלי האישי. זה לא הכרחי. לא יכול להיות שהם יישארו לבד בקרב על שימור מקום העבודה או הצלת העסק שלהם שנפגע. האנשים היקרים האלה חזרו מהמלחמה, מהקרב, כדי לגלות שבהיעדרם קידמו ודחפו תקציב שמעודד השתמטות תוך כדי מלחמה, תקציב שממש מצ'פר משתמטים; תקציב שבמקום שכולו יוקדש לצמיחה, למלחמה, להגנה הכלכלית על חיילי המילואים, יש בתוכו מיליארדים של כספים מגזריים מיותרים שאפילו פוגעים ביכולת שלנו להיחלץ מהאתגר הכלכלי ומהמשבר שבו אנו נמצאים.
זה תקציב שנועד, קודם כול – וצריך לומר את זה – לשמר את השרידות של הממשלה. זה לא תקציב ששם את כל המשאבים, כפי שהיה ראוי שיהיה, על מי שהכי מגיע להם, אלו שיצאו למלחמה, שחזרו ועכשיו עומדים מול שוקת שבורה. זה מביש.
אני מבקשת לנצל את הבמה המכובדת הזאת כדי להקריא קטע שפורסם ברשתות החברתיות. אפרת אלמוסנינו, אלמנתו של לוחם צוות פלד לירן, זיכרונו לברכה, שנהרג ב-7 באוקטובר בקיבוץ חולית, כותבת לו ולתינוקת שלהם מטר. אלה הדברים: "טוריק שלנו בת שנה היום. גם היום הזה (כמו בעצם כל יום), מציין שלא משנה מה אני מרגישה, העולם ממשיך להסתובב ולהתקדם והילדה הזו, הגוש הקטן והמאושר הזה, כבר לא בת שבעה חודשים כפי שהייתה ב-7 באוקטובר.
"חמישה חודשים שהיא חיה בלי לדעת שאין לה אותך, לפחות לא פיזית מולה. חמישה חודשים שאני חרדה מהרגע שהיא תאמר את המילה אבא. היא בכלל תאמר אותה? זה יבוא לה בטבעיות גם אם היא לא רואה אותך?
"חמישה חודשים שאני לוקחת אותה לפעמים אליך והיא נעמדת שם לידך, לא מודעת לכך שזה הכי קרוב שיש לאבא... אבן... והיא צוחקת, מחייכת... גם אם אני בוכה ומתרסקת מהתמונה הזו... היא צוחקת ושמחה כי מה לה ולכל הדבר הזה.
"אני מבטיחה לך אהוב שלי, שאני אחזיק לה ידיים ואלווה אותה במסע שלה, כשהיא תחפש איפה אתה והיא נפגשים, איפה אתה והיא דומים, אני אראה לה ואעזור לה למצוא הכול. והיא תכיר אותך, ואת הדרך שלך, ומי היית ואיך נראית ואיך נשמעת.
"אני אוהבת אותך תמיד. איתך גם סוף העולם / לא מפחיד אותי / אני חורטת על הלב תמונה / על המיטה / איך שהאור נופל עליך / כמו בהזמנה. השיר של מטר מאז שנולדה". יהי זכרו ברוך.
המטה להחזרת החטופים והנעדרים פרסם דברים שכתבה רימון לבעלה יגב, שמוחזק בשבי החמאס כבר 158 ימים. רימון כותבת כך: "אהובי, מחר אנחנו מציינים יום נישואים. ואיך זה יכול להיות?? שעוד יום יבוא וילך בלעדיך? שכבר יותר מ-100 ימים לא חיבקתי אותך? שחודשים לא נישקתי אותך? תודה שלימדת אותי אהבה, קבלה, כוח, שלמות ומסירות. תודה שאתה מחזק אותי, אפילו מרחוק. תודה שאתה לא מוותר – גם אני לא. חושבת, זוכרת, דואגת, מצפה ואוהבת. שלך תמיד".
זאת כמובן תזכורת לכך שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים והחטופות שלנו; שבאמת אין ניצחון – לא חלקי, לא מוחלט, לא מלא, לא כלום – בלי שהם חוזרים הביתה. זה פצע פתוח, מדמם, שחייב לקבל מזור. אנחנו חייבים להביא אותם.
אני רוצה לנצל את זה ששר הכלכלה נמצא כאן, חבר הכנסת ניר ברקת, שאנחנו שותפים עוד מימינו בירושלים, כדי לספר על הצעת חוק שהעברנו יחד בוועדת שרים לחקיקה. הצעת החוק באה למגר את תופעת עושק הקשישים, שזאת תופעה שאני עוסקת במיגורה כבר שנים רבות. העברנו הצעת חוק מאוד מאוד משמעותית בוועדת שרים לחקיקה, ועכשיו היא עוברת לתהליך החקיקה בוועדות. ההצעה בעצם אומרת את הדברים הבאים: המדינה, שיש בה את הרשות לסחר הוגן – ברגע שהיא תקבל צבר של תלונות מצרכנים מוחלשים, זקנים, עולים חדשים, ילדים, אנשים עם מוגבלויות, ואלו תלונות שחוזרות על עצמן, עם נזקים משמעותיים, תוכל המדינה להורות לחברות האשראי להפסיק לסלוק את אותן חברות שנוכלים עומדים מאחוריהן. לא רק זה, היא גם תשתף את כל חברות האשראי במידע שיתקבל, כך שכל חברות האשראי יסגרו על הנוכלים ולא יאפשרו להם את הגישה לארנקים של אנשים. זה יאפשר תגובה מהירה, אפקטיבית, בלי להמתין לסחבת של הטיפול במערכת המשפט, במשטרה – דברים שלוקחים שנים ולעיתים גם לא מבשילים בכלל, ובזמן הזה מנצלים כלכלית הרבה מאוד זקנים. חברת אשראי שלא תקבל פעולה גם תהיה חשופה לעיצום כספי. כמובן שאם יהיו כספים שעדיין לא הועברו לנוכלים, חברות האשראי גם יעצרו את זה ויחזירו את הכסף לאותם מבוגרים שנוצלו.
באותו אופן, הצעת החוק גם מקפיאה את ההליכים בהוצאה לפועל, אם אותם נוכלים מנסים לגבות חובות מאנשים זקנים באמצעות ההוצאה לפועל. לצערי, זה קורה, זאת אומרת, הזקן ובני משפחתו הבינו שגונבים אותם אז הם מפסיקים לשלם, ואז אותן חברות פותחות תיקים בהוצאה לפועל. גם את זה אנחנו נקפיא. זה נותן מענה גם לעניין הזה.
זאת הצעת חוק שאני באמת עובדת עליה כבר כמה שנים, יחד עם בנק ישראל, משרד הכלכלה ומשרד המשפטים. באמת, הודות לשיתוף הפעולה עם השר ברקת, הצלחנו להביא את זה עכשיו גם לעבור בוועדת שרים לחקיקה. זה כמובן אחד מהחוקים שאני מקדמת בנושא הזה; יש חוקים שכבר עברו, יש עוד חוקים בקנה.
נכון, שהעברנו. בממשלת השינוי הקמנו את מאגר "אל תתקשר אליי", שפועל בימים אלה.
הצרכנים יכולים לשים שם את הפרטים שלהם, ואז לחברות מסחריות אסור לפנות אליהם עם הצעות שיווקיות. גם הגדרנו עושק קשישים כהפרה בנסיבות מחמירות, כך שהקנסות יהיו יותר גדולים. יש עוד דברים בקנה.
עם זאת, החקיקה לא מספיקה. זאת אומרת, אי-אפשר להתבסס רק על חקיקה, כי אם לא אוכפים אותה, זה לא שווה שום דבר. לצערי, למרות שזאת תופעה של שנים, אנחנו עדיין רואים שהאדם הפשוט מגיע לתחנת המשטרה עם מקרים מזעזעים, שגנבו ממנו כספים. זה יכול להיות מאות אלפי שקלים, זה יכול להיות גם שהגיעו אליו הביתה. יכול להיות שהתחזו בפניו. יכול להיות שזה ממש ברמה שאומרים לו: אנחנו עוקבים אחריך. לך לכספומט הקרוב ותוציא לנו מזומן, שזה ממש כבר פגיעה בביטחון האישי. זה לא רק כסף – זה הרבה מעבר לזה. עדיין, כשאנשים הולכים לתחנות משטרה, שולחים אותם הביתה, לא בודקים את הפרטים. אז אנחנו כבית המחוקקים נעשה הכול כדי לתת חקיקה שתאפשר לייצר הרתעה ואכיפה אפקטיבית יותר, אבל ללא עבודה משטרתית, זה כמובן לא יהיה מספיק.
יש עוד חוקים שמתוכננים בהמשך, כמו לעשות הרמות מסך ולחייב את הנוכלים להחזיר את הכסף מהבית שלהם ולא להסתתר מאחורי חברות בעירבון מוגבל. אנשים פשוט סוגרים את החברה. החברה צוברת הרבה מאוד חובות, יש רשימה של נושים, אבל הם לא משלמים את החובות האלה, כי הם פשוט פותחים חברה חדשה, וממשיכים באותו מעשה נוכלות תחת שם חדש. גם את זה צריך לעצור, וזה חלק מהחוקים המתוכננים.
בכל מקרה, לצערי, בתקופת המלחמה יש עלייה דרסטית במקרי העושק והניצול של קשישים במדינת ישראל. זה מאוד מצער שרואים שיש נוכלים שמנצלים את החרדה ואת הפחד של אנשים, אפילו בעת הזו, על מנת לנצל אותם כלכלית. אז אנחנו נמשיך להתמודד עם התופעה המכוערת הזו בכל הכוח.
אני עוברת לנושא אחר. היום אנחנו דנים על התקציב, אבל אני חושבת שהתקציב שמונח פה היום הוא מאוד מאוד קשור לסוגיית הגיוס. כי מה שאנחנו רואים בעצם, שבתקציב שמונח לפנינו, כדי לממן את הוצאות המלחמה, מקצצים בשירותים החיוניים ובעצם עושים קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה, מצד אחד – אפשר היה להבין את זה בגלל צו השעה – אבל מנגד, אנחנו רואים ששמים מיליארדי שקלים על עוד קצבאות לאברכים, דווקא בעת הזו, עוד כספים למוסדות חינוך של מפלגות חרדיות שלא מלמדים בהם ליבה.
בעצם, יש פה צבר של נסיבות, ואומרים ככה: יש מלחמה, אז אנחנו צריכים להגדיל את מספר ימי המילואים; אנחנו צריכים שאנשים ישרתו עד גיל יותר מבוגר. מצד שני, פוטרים באופן רשמי חלק גדול מהאוכלוסייה משירות. מצד שלישי, עוד מקצצים לכולם, לכל הציבור, את השירותים החברתיים שמקבלים מהמדינה ונותנים עוד כסף לאלה שלא משרתים. זאת אומרת, זה מין צבר של נסיבות שבאמת מלמדות על כך שלממשלה לא אכפת מה אנחנו חושבים. לא אכפת להם, לא אכפת להם שזה נראה רע; פשוט עושים את מה שנכון להם פוליטית. אני מרגישה שיש לך משהו לומר.
כן, אני חוויתי איתך כמה שעות בוועדת הכספים.
עכשיו, כשאני מדברת על סוגית הגיוס – תראו, זו סוגיה שבאמת מלווה אותנו כבר שנים, וכבר לפני 7 באוקטובר זה לא היה הוגן ולא היה הגיוני. אבל אחרי 7 באוקטובר, כשיש מאות חללים ואלפי אלפי אנשים פצועים בגוף ובנפש, ו-300,000 מילואימניקים ומילואימניקיות, ועשרות אלפי אנשים בסדיר ובקבע, ומנגד יש 150,000 אברכים ותלמידי ישיבות, שזה סדר גודל של הצבא הסדיר של מדינת ישראל, זה כבר לא יחזיק מעמד. זו לא רק סוגית הגיוס, זה גם סוגית התעסוקה, ש-50% מהגברים החרדים אינם משתתפים גם בשוק התעסוקה, אז גם לא משלמים מיסים וגם לא מתגייסים. זה דבר שהוא לא הוגן, אבל הוא גם כבר לא יכול להחזיק מעמד.
אני חושבת דווקא – אני רוצה להגיד משהו על הצד החיובי, שעם פרוץ המלחמה גם ראינו דברים מאוד יפים בחברה החרדית, של אנשים מגויסים, שאכפת להם, שבאים להתנדב בזק"א, שרוצים להתגייס למערכה, שבאמת כואבים את הכאב של כולנו, אבל זה פשוט לא מספיק. את יודעת, גם אם מסתכלים על זק"א, שזה דבר מדהים – כמה מתנדבים יש שם, 1,000, 2,000, 3,000, 4,000? לא יותר מזה. אנחנו מדברים על 150,000 אברכים ותלמידי ישיבות, שזה באמת המון. אני חושבת שבמשבר הזה, צריך לצאת ממנו עם חוזה חברתי חדש עם החברה החרדית. אני חושבת שיש רצון ויש בשלות. אני חושבת שיש פער בין ההנהגה של המפלגות החרדיות לבין הציבור.
היו ימים שהייתה הנהגה אחרת. למשל, במלחמת העצמאות, המנהיגים החרדים תלו פשקווילים ברחבי המדינה שקוראים לנוער להתגייס להגנה על המדינה החדשה. הם עשו את זה. את יודעת, בסוף לא נכתב: הבא להורגך, שב, התפלל כדי להינצל מזה, אלא "הבא להורגך השכם להורגו". זה מה שנכתב. פה אנחנו רואים הנהגה פוליטית שהיא מנותקת, שהיא מאוד קיצונית בעיניי. הלוואי שייסגר הפער בין הרצון שאנחנו רואים בציבור החרדי לבין ההנהגה הזו. הנתונים הם כאלה שכבר היום, כשמסתכלים על מחזור גיוס של כל בני ה-18, אנחנו בעצם רואים שכבר כיום רבע מהם חרדים, וזה הולך וגדל, זאת אומרת, זה נתח מאוד מאוד גדול מהאוכלוסייה. יש נתון שהמכון הישראלי לדמוקרטיה בדק וסיפק שאם שלושה שנתונים מהחברה החרדית היו מתגייסים, לא רק שהיינו יכולים להימנע ממצב של הכבדת הנטל עכשיו – של הארכת ימי המילואים ושאנשים ישרתו ויעשו מילואים עד גיל 55 – היינו יכולים לקצץ את השירות הצבאי לכולם לשנתיים.
אפילו עכשיו. זה משמעותי, ואני מדברת רק על שלושה שנתונים. זה דבר מאוד מאוד משמעותי. ואני חושבת שנכון לפתח מודל שמאפשר שירות צבאי, אזרחי, משטרה, בתי חולים.
כי כבר היום יש הרי מסלולים מותאמים, כמו נצח יהודה ואחרים. כדי שזה יקרה, אני חושבת – וזה חסר מאוד במתווה הזה – חייבים לשנות את התמריצים הכלכליים. היום יש מכונה כלכלית משומנת, שבן אדם שלא נשאר בישיבה, מפסיד אלפי שקלים בחודש. יש נתון שמתבסס על מחקר של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר שבזמנו עשתה את זה, שהראתה שמי שיוצא מהישיבה ולצורך העניין הולך לעולם העבודה – הוא מפסיד 5,400 שקלים בחודש, אם את מחשבת את קצבת האברך והבטחת הכנסה וכל ההטבות, ארנונה ודברים אחרים. זה תמריץ כלכלי לא נכון.
אני לא מאמינה שאפשר לכפות על בן אדם להתגייס לצבא. זה גם לא ריאלי, זה גם לא נכון. אבל כן צריך לשנות את התמריצים הכלכליים כך שישתלם לו לפחות לעשות את הדבר הזה ולא להפך, כי זה מעוות. את יודעת מה? הייתי גם מורידה את גיל הפטור ל-21, כדי שאם הם לא מתגייסים, לפחות שיעבדו. זה הרע במיעוטו.
אנחנו בממשלת השינוי כן התחלנו לקדם מתווה – –
– – שלצערי לא עבר, זאת אומרת, הוא עבר בממשלה ועבר בקריאה ראשונה אבל לא הושלם. את יודעת מה? עכשיו זה עוד יותר דחוף. עשינו את זה אז למרות שלא הייתה מלחמה, ועשינו את זה, כן, שמנו את זה בראש סדרי העדיפויות, למרות שהייתה קדנציה קצרה מאוד, וכן התחלנו להתקדם עם זה. עכשיו זה דחוף שבעתיים.
חשוב לי גם להגיד: בכל פעם שמדברים על הנושא הזה, אני מרגישה – בגלל שקשה להתמודד עם העובדות ולהסביר איך יכול להיות ש-150,000 איש לא באירוע. איך יכול להיות? אז ברגע שאפילו נוגעים בעדינות באירוע הזה, ישר מאשימים בשנאה: אתם שונאים חרדים. חשוב לי לומר: ההפך, אני אוהבת, אני רואה בחברה החרדית חברה עם פוטנציאל גדול, חברה שיכולה להיות מנוע צמיחה של הכלכלה הישראלית, חברה עם איכויות. אני מסתכלת על הנשים החרדיות – הן תופעה מדהימה של נשים שמביאות המון ילדים וגם מפרנסות את הבית, ואני גם רואה את העלייה המטאורית שלהן בהשכלה.
אני חושבת שעם מדיניות אחרת, יכול להיות פהwin-win , שמאפשר לאנשים לשלב גם את עולם התורה וגם את עולם התעסוקה וגם את עולם הגיוס וגם להיות חברה מאוחדת, שבאמת נהיה ביחד ובאמת ננצח. מאוד מאוד מפריע לי שבכל פעם שמדברים על זה, אז ישר: את שונאת. אני לא שונאת. אני אומרת את זה מתוך אהבה ודאגה למדינה ולחיים המשותפים שלנו כאן ביחד. כי אם נסתכל על העובדות, והן לא פשוטות, מאז קום המדינה – למעלה מ-24,000 חללים, והם לא באירוע. אז מותר לדבר על זה, מותר לדבר על זה בלי שיאשימו אותך בשנאה או בקיטוב. זה נאמר מדאגה כנה ואמיתית.
עוד טענה שאני שומעת לאחרונה, ובעיניי היא מקוממת, היא: טוב, אם אתם רוצים שהחברה החרדית תתגייס, אז תתכוננו לזה שלא יהיו נשים בצבא. אם לא יהיו נשים בצבא, אנחנו נתגייס – גם זו טענה שאני שומעת. אז אני רוצה לומר, 75 שנה לא היו נשים בתפקידי לוחמה בצבא ההגנה לישראל, ולא ראיתי שזה גרם למנהיגות החרדית לקרוא לנוער החרדי לבוא ולהתגייס. לא היינו שם שנים רבות, ובכל זאת לא באתם. וזה קרה. כבר היום יש מסגרות שמותאמות לאורח החיים של החברה החרדית, וצריך לייצר עוד כאלה – לגוון, להתחשב, לכבד. אגב, אף אחד לא מדבר על זה שגבר ואישה יהיו ביחד בטנק או ישמרו ביחד. אנחנו לא מדברים על האירוע הזה.
אני כן אומרת שאם בן אדם הוא כל כך קיצוני ברמה שהוא לא יכול לראות אישה שמסתובבת בבסיס – את זה אני לא חושבת שאפשר לקבל, כי נשים מסתובבות גם ברחוב, ואנחנו לא יכולים להשית על עצמנו סטנדרט כזה, וזה לא נכון.
בסדר גמור. אבל את יודעת, יש גם אמירה: אם האמונה היא כל כך חזקה, אז מה, אז היא תישבר ברגע כי מישהו ראה אישה שחולפת ברחוב? עד כדי כך אתם לא מעיזים להציב את האמונה שלכם למבחן? אני באמת שואלת.
גם אני מרגישה את זה, ואני חושבת שהמשפט של השר גולדקנופ, מה לממשלה ולמלחמה, אולי משקף את זה – את הניתוק המוחלט הזה – בצורה הטובה ביותר. אבל אני לא חושבת שהציבור החרדי שם. אני כן – כמובן שתמיד את יכולה למצוא. ראיתי כתבה שמביאים אנשים קיצוניים מאוד שאומרים: נמות ולא נתגייס, אבל אני לא בטוחה שזו הדעה הרווחת ברחוב החרדי. ואני עוד יותר בטוחה שאם הייתה הנהגה שהייתה מכשירה את זה ואומרת: זה חשוב – כי כשיש מלחמה אפילו החתן והכלה יוצאים מהחופה ובאים לקרב, נכון?
אז אם הייתה הנהגה כזאת, היינו במקום אחר.
נושא נוסף שרציתי לדבר עליו היום – אני רואה שנשאר לי עוד מעט זמן, אז אני רק אגיד אותו בקצרה – הוא סוגיית דוח מירון, שאנחנו היינו ביחד בממשלה שמינתה את הוועדה.
כן, אנחנו הולכות כבר דרך ארוכה.
כן. אבל אני חושבת שהיה מאוד חשוב שהקמנו את הוועדה הזו. אני חושבת שזו בושה שזה לא קרה מהר יותר, ואני חושבת שחייבים לקחת את המסקנות של מה שקרה שם וליישם בכובד ראש. ואת יודעת, כשקרה מה שקרה ב-7 באוקטובר, הטבח הזה, ישר חשבתי על אסון מירון – ישר חשבתי על אסון מירון, כי אמרתי: וואו, קיבלנו תמרור אזהרה על מה קורה כשלא מקפידים על נהלים, כשנרדמים בשמירה, כשמקבלים קונספציות ולא שואלים שאלות ולא מאתגרים.
כשדוחים קבלת החלטות, כשמקבלים החלטות משיקולים פוליטיים. ואיזה אסון קרה לנו. ואת יודעת, המדינה לא עצרה מלכת אחרי האסון הזה, והאנשים שהיו קשורים לזה המשיכו במסלולם ואף התקדמו. ואני חושבת שיש איזה קשר למחיר הגדול יותר ששילמנו כשהגיע 7 באוקטובר. וזה לקח שכולנו צריכים לקחת, שכשקורה משהו בסדר גודל כזה, הכול צריך לעצור – צריך לבחון מחדש הכול ואנשים צריכים לשלם על זה בתפקידם.
אז בנימה לא כל כך אופטימית זו, אני אסיים ואפנה את מקומי לסימון, לסימון דוידסון.
2,987 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.