קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, המאזינים, חבריי חברי הכנסת, ממשלת ישראל, הממשלה הנוכחית, אני חושב, כונתה בהקמתה – אתה יכול להפעיל את הזמן, אדוני היושב-ראש, למרות שאני אשמח שתיתן לי כמה שיותר.
תודה רבה. ממשלת ישראל הנוכחית כונתה עם הקמתה ממשלת ימין על מלא. לא מספיק על מלא – על מלא מלא, פעמיים מלא, כי אחד לא מספיק. אז בואו ננתח את ממשלת ישראל בשני מקומות. נתחיל קצת במבט פסיכולוגי. אני אצטט, ברשותך, קצת מכתבים בנושא מודלים פסיכולוגיים. אז המודל הסטרוקטורלי הוא המודל המרכזי – אחד המרכזיים – במודל הנפש הפרוידיאני, בעצם התיאוריה של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. לפי המודל הזה, יש לנפש בפנים כמה יצרים ראשוניים, קמאיים, של האדם, ומצד שני צורך להישמע לחוקי החברה, לנורמות מוסריות, עם בקרה, עם שליטה, עם איזון כוחות.
המודל בעצם אומר שיש בתוכנו שלוש רשויות, שלושה מרכיבי נפש, עם שלבים או יחסים היררכיים והתפתחותיים. יש לנו את האיד – האיד זה היצרים הטבעיים שלנו; יש לנו את האגו, ששם בעצם זה סוג של מרכז בקרה של כוחות הנפש והמודעות של האדם; יש את הסופר-אגו, שמבטא את המוסר ואת צורכי החברה.
אז באמת במאה ה-19 היו שתי תפיסות שהנכיחו כיצד נפש האדם בנויה: תפיסה מכניסטית, שדיברה על הנפש כחלק מגוף האדם – דווקא זוכה היום יותר לחזרה אליה – ואז לפי זה אפשר לחזות, להבין ולהסתכל קדימה על נפש האדם ועל ההחלטות שלו; לעומת התפיסה הוויטליסטית, מלשון vital, שאומרת שהחומר והפעולות לא שולטים על הנפש, ולכן קשה להבין את הנפש ולהבין אותה בכלים מדעיים.
פרויד הושפע מגישות שונות, גם רפואיות, גם מפילוסופיה יוונית, ובעצם סבר שפעולות הנפש הן התבטאויות של האיזון הפיזי בגוף. הוא למד היפנוזה בפריז, והושפע מאוד מההשפעה של ההיפנוזה על הגוף והנפש ביחד. ואז הוא התחיל לנסח את הגישה שלו – גישה שבאמת הוא הגדיר אותה כמכניסטית, ובה הוא דיבר על חוקיות בנפש האדם. אז בואו נעמיק בזה עוד טיפה. עוד רגע, אדוני היושב-ראש, נעבור מנפש האדם לנפש ממשלת ישראל. אני בטוח שתיהנה.
אז עוד פעם קצת על שלושת חלקי הנפש. יש לנו את החלק שנקרא האיד, מרכז היצרים הטבעיים של האדם, הדחפים הראשוניים, הקמאיים ביותר של האדם, ושם גם נמצא העיקרון המנחה, שהוא עקרון העונג. לידו נמצא האגו, שאפשר לקרוא לו מרכז הבקרה של כוחות הנפש. האגו שואף לאיזון, האגו מחובר למציאות, הוא זירת הפעילות המודעת של האדם, והוא מסוגל לשלוט באיד ולווסת את הרגשות של הסופר-אגו. לעומת זאת, הסופר-אגו הוא המרכז המופנם, שבו נמצאות דרישות המוסר, שם נמצאים צורכי החברה בנפש האדם. הוא שואף לזה שהאדם יעמוד בקריטריונים מחמירים של התנהגות נורמטיבית, גם על חשבון הצרכים האישיים שלו. לאדם במצב כזה אפילו יהיה סבל נפשי אם הוא חורג מהדברים האלה.
לכולנו יש את שלושת החלקים האלה, והם נמצאים באיזושהי סתירה והתנגשות אחד עם השני. האגו בעצם שואף לאזן אותם, לגרום לזה שמצד אחד יהיה לנו מקסימום סיפוק, ומצד שני – סבל מינימלי. אפשר אולי לדמות את זה לבית שיש בו הורים, ילד, סבא וסבתא. הילד הוא מפונק, הוא לא יודע שובע. ההורים מנסים לרצות אותו, ההורים המודרניים. הסבא והסבתא, לעומת זאת, אצלם יש מסורת, יש חוקים. הם גוערים בילד, הם לא מרשים לו כל דבר. ההורים בעצם מקשרים בין הילד, בין הסבא והסבתא ובין העולם החיצון.
אז בואו נסתכל על ממשלת הימין על מלא מלא. מה יש לממשלה הזאת? ויש גם בה תפקידים. מי שאחראי לעקרון העונג, מי שבעצם שמבטא את האיד הבלתי-נשלט, זה בן גביר, האיש שמסתכל ואומר: ממשלת ישראל, איך אנחנו לא יורים טילים בחזרה? גלנט, למה אתה לא מתחיל מלחמה עם לבנון על הבוקר? זה התפקיד של ידידנו בן גביר בממשלת ישראל, מנהיג עקרון העונג, כן, המלא מלא. לעומתו, נתניהו, בתפקיד האגו, מחזיק את הכוחות, מחבר למציאות – מה לעשות, ראש ממשלה בישראל, גם אם הוא לא זוכה לאמון הציבור, בסוף צריך איכשהו לסדר את הדברים עם המציאות. יש בממשלת ישראל, כמו באדם, גם קולות בודדים של סופר-אגו, מי שמביא את דרישות המוסר, מבטא את צורכי החברה הנעלים יותר. נגיד, השר משה ארבל מביא את הקול הזה, את קול הסופר-אגו של ממשלת ישראל.
מה שקורה לנו בצורה די מדהימה זה שבאמת ממשלת הימין עסוקה כל היום באופוזיציה לעצמה. הזכרתי את הרקטות היום. יורים רקטות על ישראל. לא האופוזיציה, לא אויב ישראל – מתוך הממשלה יוצא קול האיד ואומר: רקטות בחזרה, מלחמה על לבנון – בן גביר. יש משאיות שממשלת ישראל מעבירים לחמאס על מנת שתהיה אספקה בעזה, מדיניות שנתניהו מוביל. מה לעשות? הוא עקרון המציאות. אז טלי גוטליב יוצאת ואומרת: לא, מה פתאום, אסור להעביר שום דבר – כן, איזה טנטרום כזה. יוצאים מפגיני ימין מתוך הממשלה וחוסמים את המשאיות שראש הממשלה מוביל, כי האיד כל הזמן רוצה את העונג: לא, לא, ימין על מלא מלא.
ואז מגיע הנמל הימי. הפלא ופלא. כן, ממשלת ישראל בונה נמל ימי בעיצומה של מלחמה. אבל לא, יהיו בתוכה אנשים שיגידו: זה לא בסדר. הצפון מפונה, כ-100,000 מפונים מהבית שלהם. יוצא היום שר בממשלת ישראל, השר וסרלאוף, ואומר לו: אדוני ראש הממשלה, אם הצפון מפונה ולא מטפלים, אני לא בא לישיבות ממשלה. חברים יקרים, אפילו האיד, מרכז העונג של הגוף, היה מתבייש בחוסר הרצינות של הגוף הזה, שנלחם בעצמו כל הזמן.
אסון מירון, האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל – אני הייתי מצפה מהח"כים החרדים, גם מש"ס וגם מיהדות התורה, לדפוק על השולחן של נתניהו, לומר לו: אדוני היקר, הדוח מצא אותך באחריות אישית; 45 אנשים נהרגו. אולי תיקח אחריות? איזה רעיון מדהים, נכון? אתה היית ראש הממשלה בזמן הזה. אבל עזוב, זה לא באמת לזמנים האלה.
אנחנו עכשיו במלחמה. מי מוביל את המלחמה הזאת? אה, סנוואר. מי שחרר את סנוואר בשנת 2011 יחד עם עוד למעלה מ-1,000 מחבלים? זה אותו נתניהו. יבואו איתו חשבון, ממשלת ימין על מלא מלא? מה פתאום? נתניהו, זה בכלל לא קשור אליו. יש עלייה בפשיעה הלאומנית, יש בממשלת ישראל שר שאחראי לפשיעה. אה, מי זה? זה ההוא מהאיד, בן גביר. מישהו מטפל בו? מישהו אומר לו: בן גביר יקר, אתה נכשל? עלייה של 250% בפשיעה, רציחות בלי סוף, ומצב ביטחון הפנים מידרדר. אתה אשם. לא, מה פתאום? הוא עומד ביציע, מבטא רק את הביקורת. הוא אחראי? פעם, לפני שנתיים, הוא רץ לכל פיגוע וצעק, ואמר וצעק לשר האחראי אז, עמר בר לב: אתה אחראי, אתה אשם, תראה את המצב. אבל היום הוא השר. לא לא, זה לא אני, זה לא באחריותי – כי ככה זה ילדים, הם לא יכולים לשלוט ביצרים שלהם.
וכך, מנושא לנושא, ממשלת ישראל נראית כמו טנטרום של כוחות בתוך הנפש: האיד הילדותי, בן גביר, שרודף אחר העונג, לא מסוגל להתמודד עם שום דחיית סיפוקים; נתניהו, שאמור לנהל את האגו הזה, לרכז את כוחות הנפש, לחבר את הסוסים האלה למציאות; הסופר-אגו, תסלחו לי, אדם ישר כמו משה ארבל, שמנסה איכשהו לעמוד על דרישות המוסר, על האמירות החברתיות הראויות. אתה מסתכל על הממשלה הזאת, וזה פשוט מכמיר לב לראות את הדבר הזה.
אדוני היושב-ראש, אם הבאתי אץ טענותיי מעולם הפסיכולוגיה – אומנם כולם היו יהודים, מפרויד וממשיכי דרכו – אני חושב שאולי מן הראוי שעכשיו נעבור לעולם המקורות שלנו, פרשת השבוע שנקרא השבת. הרב קריב, זה בשבילך. פרשת פקודי שאנחנו נקרא השבת באמת מסיימת את חמש פרשיות המשכן, שתופסות חלק כל כך גדול לא רק מחומש שמות – בכלל מהתורה. ואנחנו קוראים את המילים: "ואהבת את ה' אלֹהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך". המילה "מאוד" היא מילה קצת טריקית. יש כאלה שלא בטוחים מהי משמעותה. בדרך כלל, אנחנו מדברים על ה"מאוד" כמבטא – אני הולך כאן בדרכו של הרב זקס – את הכוח, את החוזק, את ההשתוקקות. אדם רוצה בכל מאודו – זה הביטוי. רש"י, על המילה הקודמת, בכל נפשך, באופן די מעניין, אומר: נפשך – בכל ממונך. יש פה איזה פלונטר. ואהבת את השם אלֹהיך בכל לבבך – אנחנו מבינים; בכל נפשך – ממון; בכל מאֹדך.
למה הממון קודם לנפש? מה ההיגיון? בדרך כלל הנפש, החיים, יותר חשובים מכסף, נכון, אדוני היושב-ראש? באמת חז"ל באו ואמרו שיש אנשים שממונם יותר חשוב להם מחייהם, כלומר, הכוונה למי שממונו חביב עליו מגופו. ואפילו יש אנשים שהם בהולים על ממונם, שהכסף שלהם כל כך כל כך חשוב. אני אומר בהערת סוגריים שאני לא יודע מי האנשים האלה, אבל יש אנשים שעל כספם די חסים, כספם האישי. כשמדובר בכסף ציבורי – אפעס, זה כבר פחות חשוב להם. הכסף הציבורי, בואו נגיד שעליו הם לא מאוד מקפידים. ולכן מקפידה פרשת השבוע שלנו, מקפיד משה רבנו – מי לנו נאמן מאדון הנביאים – לומר שכאשר אנחנו עוסקים בכספי ציבור, מנהיג צריך להיות זהיר כפליים. האם זאת התחושה כשאנחנו מסתכלים על תקציב מדינת ישראל? בואו נגיד, לא תמיד.
אז מה נאמר לנו? בפרשת פקודי – וכבר עמדתי על זה כאן, מעל הדוכן – בכל מלאכת המשכן יש שניים חובה ואחד תרומה. "איש אשר יִדבנו לבו תקחו את תרומתי" – זה צד אחד, ויש לא מעט חלקים, דווקא האדנים, היסודות, שהם תרומת חובה. זאת גם תרומה רוחבית, מס רחב. מזה למדה ממשלת ישראל והעלתה את המע"מ – אומנם בשנת 2025, כי למה לטפל בבעיות עכשיו אם אפשר לדחות אותן לאחר כך? אבל לפחות העלתה לכולם. אלה האדנים, זאת מחצית השקל של זמננו.
"אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻּקד על פי משה עבֹדת הלוִיִּם ביד איתמר בן אהרן הכהן", ואז באות רשימות-רשימות של כסף, זהב ונחושת שנאספו. למה ההקפדה הזאת ולמה הפירוט הזה? אומר מדרש תנחומא את הדברים הבאים: והביטו אחרי משה. מה היו אומרים בני ישראל על משה רבנו? היו מסתכלים מאחוריו ואומרים אחד לחברו: ראה צווארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו. כלומר בני ישראל פתחו עין על משה רבנו ואמרו: תקשיבו, משה רבנו נהנה מכספי ציבור. וחברו משיבו: ריקה, אדם שנתמנה למלאכת המשכן על כיכרי כסף, על כיכרי זהב, שאין לו לא חקר ולא משקל ולא מניין, מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר? שמע משה רבנו את הדברים ואמר להם: חייכם, כשנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה, אמר: אלה פקודי המשכן. כלומר משה רבנו, כשהוא מסיים עכשיו את מלאכת המשכן בפרשתנו, הוא נותן דין וחשבון מפורט לבני ישראל על מנת להדגיש שהוא לא לקח שקל לכיסו. ומדגישה התורה שמי שעשה את העבודה, מי שמנה, זה לא משה רבנו עצמו אלא הלוויים, עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. כלומר, היה פה מבקר חשבונות עצמאי, לא משה רבנו, כדי שאחר כך, בספר במדבר, במחלוקת קורח, יוכל משה רבנו לומר: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעֹתי את אחד מהם", כלומר, אי-אפשר להאשים אותי לא בשחיתות ולא בהתעשרות אישית.
ותגידו, למה זה באמת כל כך חשוב? מי לנו כמשה רבנו כדגם גם לשקיפות, גם לאחריותיות, מה שנקרא accountability. מה שמשה רבנו אומר: לא מספיק שהצדק ייעשה, הוא צריך גם להיראות. צריך לתת דין וחשבון לציבור. אם בציבור לא היו שופטים שהם אנשי אמת שונאי בצע, אז הצדק לא רק לא ייעשה אלא לא ייראה. חז"ל למדו את זה, דרך אגב, מפרשייה שמצוטטת הרבה כאן במשכן, פרשיית בני גד ובני ראובן. היא מצוטטת הרבה לאחרונה בגלל אמירתו של משה רבנו לבני גד ובני ראובן: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה" – אמירה שמצוטטת לענייני מלחמה. אבל מה שמעניין שם, שאחרי שבני גד ובני ראובן מסכימים, אז משה רבנו אומר להם שאם הם יקיימו, הם יהיו נקיים מהשם ומישראל. מה אתה אומר, השר ביטון? למה צריך גם השם וגם ישראל? אין קל וחומר? אם אדם נקי מהשם, ברור שהוא נקי מישראל.
התשובה היא אותה תשובה: לא מספיק להיות בסדר, צריך גם להיראות בסדר כלפי אנשים, במיוחד כאשר יש שמועות. ולכן למשל חז"ל קבעו שכאשר אדם נכנס ללשכת השקלים במקדש, איפה שנמצא הכסף, אסור לו ללבוש פרטי ביגוד שהוא יוכל להחליק אליהם מטבעות. "אין התורם נכנס" – כך נאמר במשנה, בשקלים – "לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו: מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר". כלומר נציג ציבור – צריך שידעו שהוא לא נגע בשום דבר; דרך אגב, גם לא לרעה. לכן גם גבאי הצדקה, על אותו עיקרון של "הייתם נקיים מהשם ומישראל", אסור להם לפרוט כספי צדקה עם הכסף הפרטי שלהם. לא מערבבים – יש כסף פרטי, יש כסף ציבורי, ולכן השולחן ערוך פסק שגבאי צדקה תמיד עובדים בשניים. למה? זו אומנם מחלוקת, אבל הסיפור הזה של הדוח הכספי של גבאי הצדקה – נאמר ככה: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשה המלאכה כי באמֻנה הם עֹשים". זה הטיעון של הפוטרים. אבל הרמ"א אומר: "והייתם נקיים מהשם ומישראל" – לא מספיק להיות כלפי שמיים, צריך גם כלפי בני אדם.
אנחנו רואים כאן עד כמה אמון הוא דבר קריטי לכל חלקי החברה, עד כמה משה רבנו נותן דוגמה בפרשתנו כשהוא מציג דוח כספי על שימוש בתרומות, עד כמה חשוב לאנשי ציבור להיות נקיים מהשם. וכאן אני שואל את עצמי, אדוני היושב-ראש – ועם זה אני אסיים: האם באמת כשאנחנו ניגשים אל תקציב המדינה הבא עלינו – הלוואי שזה היה לטובה – האם אנחנו רואים ניקיון כפיים? האם אנחנו רואים שיש כאן גוף שהוא נקי מהשם ומישראל? האם הדין וחשבון שהציבור אמור לקבל מנבחרי הציבור שלו הוא באמת כזה? אני מזכיר שבתביעה בבג"ץ שהתבררה רק בשבוע שעבר, טענו כמה עותרים מהבית הזה שתקציב המדינה לא שוקף כמו שצריך על חלקיו ונספחיו ופרטיו. אני מזכיר שישנם חלקים שביקשו לבטל כספים קואליציוניים. מה לעשות, לא עלתה בידם, אז הם נכנסו לרזרבות או כל מיני כספים שנכנסו כתוספת.
הסיפור הזה של אמון הציבור הוא קריטי. אם הציבור רואה שביד אחת מוסיפים לו מע"מ, מקצצים לו בתקציבים, אבל ביד השנייה מעלים סעיפים אחרים – הוזכרה כאן עליית התקציב לזהות יהודית. אני בעד זהות יהודית. בעידן של רווח ושפע – נהדר; בעידן של מלחמה, כשכל הכסף אמור ללכת לצורכי המלחמה ולדברים קריטיים, במקרה הטוב – טעם לפגם. כשאנשים רואים שתקציב לילד אחד יורד ותקציב לילד אחד עולה, הם שואלים את עצמם: האם זה הוגן? האם בתקציב הזה נעשה כל מה שאפשר על מנת לדאוג לציבור? האם דיווח סוכנות הדירוג, שכבר הורידה את הדירוג של ישראל – האם הוא יסתכל על התקציב הזה ויגיד: תקשיב, תקציב מצוין? ממשלת ישראל בונה מנועי צמיחה? מקצצת במקומות הלא-נכונים? התשובה היא כנראה שלא, חברים. המקומות שהיה צריך לקצץ בהם לא קוצצו.
אתם יודעים מה, אני אגיד עוד פעם, מתוך עולמי. הייתי שבע שנים תלמיד ישיבה, ומתוכן שנתיים אברך, אב בחוכמה ורך בשנים. נהניתי מתקציב האברכים של מדינת ישראל, והינה, התקציב הזה עלה הפעם בכ-40%. אתה שואל את עצמך: חשוב? לדעתי כן. חשוב עכשיו? ממש לא. בסדרי העדיפויות של מדינת ישראל, לא שם צריך לשים את השקל. לכן, האם בתקציב הזה יש בשורה? יש צמיחה? יש אמון? יש שקיפות? האם אזרחי ישראל יצאו מהתקציב הזה וירגישו שזה מה שיקדם אותנו כמדינה? לצערי הרב, אדוני היושב-ראש, התשובה היא לא ולא.
ואני אומר כאן לחבריי, ממשלת ימין על מלא מלא: בתקופתכם, במשמרת שלכם, קרה האסון הגרוע, היום הקשה בתולדות מדינת ישראל. על ה-accountability הזה לא צריך לחכות לוועדת חקירה ממלכתית, על זה תיתנו דין וחשבון מאת הציבור. אבל עכשיו, כשאתם מביאים את התקציב, את התיקון לתקציב, בעקבות המלחמה, האם אתם נקיים מהשם ומישראל? לצערי, התשובה היא לא. תודה רבה.
2,374 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.