קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אמרת ליוראי מזל טוב? אדוני היו"ר, אמרת לו מזל טוב?
כי שמעתי שדיברתם על זכויות, אז חשוב שתכיר.
זו הבעיה – שלא מאפשרים להם להתקדם, אז צריך לעזור להם. זה הרעיון של המקום הזה. אנחנו צריכים לעזור לכולם.
אני מקווה שהיא תגיע לפה, ותהיה לה עמדה יותר רצינית מכל הכיסאות הריקים שאנחנו רואים מולנו.
אבל אני אשמח להכיר אותה בלי קשר.
הבנתי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, גברתי השרה, אנחנו בדיונים על תקציב מדינת ישראל. כפי שניתן לראות, המליאה ריקה לגמרי. במצב רגיל זה עצוב; במצב מלחמה זה אסון, כי אף אחד לא באמת עושה פה דיונים על התקציב. הכול הוחלט מראש על ידי שלושה, ארבעה אנשים, ואז מגיעים לפה החיילים ומצביעים על מה שאומרים להם בלי שנייה של חשיבה על התקציב הגרוע הזה, על מה המשמעויות שאנחנו הולכים לקבל ומה הולך לקרות במדינה בעקבות התקציב הבאמת-נוראי הזה.
לצערי, אי-אפשר לפתוח פה עוד נאום בלי להשתתף בצערה של משפחת חן. היום פורסם דבר מותו של איתי חן, שגופתו מוחזקת בשבי חמאס. באמת חבל לי להגיד את זה, כי אתה יודע, אנחנו צריכים להיות במקום אחר, אבל נשיא ארצות הברית כבר פנה למשפחה, דיבר איתה, השתתף בצער המשפחה. ראש ממשלת ישראל עדיין מחפש את המילים או אולי את האחריות על מה שקרה.
אני רוצה לספר לך סיפור קטן, אדוני היו"ר. תשמע את הסיפור. בן הולך עם אבא לקרקס. הוא מגיע לקרקס, רואה פיל ענק, עצום, קשור בשרשרת קטנה לרגל. הפיל ככה זז, אבל לא מצליח להשתחרר. והבן, בן קטן, אומר לאבא שלו: אבא, איך זה יכול להיות? פיל כזה גדול, עצום, לא מצליח להשתחרר? מחזיקה אותו שרשרת קטנה. אז האבא אומר: תשמע, בני, כשהפיל היה קטן, קשרו אותו עם השרשרת הזו, ומאז בראש הוא חושב שהוא לא יכול להשתחרר. זו השרשרת שמחזיקה אותו, והוא לא יכול להשתחרר ממנה, ככה זה טבוע בו, והפיל הזה עומד. הילד מסתכל המום, אומר: איך זה יכול להיות?
ואני היום מסתכל המום פה על הכיסא של ראש הממשלה נתניהו, ואני אומר: מי מחזיק את השרשרת שלו? פעם הוא היה פיל גדול; היום הוא אפילו לא פילון. מי מנהל את האירוע המביש הזה שאנחנו רואים מדי יום ביומו במדינת ישראל? אנחנו שומעים שעדיין אין טיפת מידע על עסקת החטופים, ומנגד, בונים רציפים של סיוע הומניטרי; אנחנו רואים שאנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שלנו שנמצאים בשבי חמאס, ומנגד, עושים פעולות אחרות; אנחנו רואים שאין מספיק נחישות בצפון, ומנגד, חיזבאללה רק היום ירה כבר 50 טילים, חלקם מדויקים יותר – אתה יודע את זה טוב ממני, כי אתה גם גר שם. שמעתי גם מה אמרת היום. ואני שואל את עצמי: מה קורה?
לא. אני שואל: מה קורה עם ראש הממשלה? מה קורה עם כל ממשלת ישראל – – –
מה קורה עם כל ממשלת ישראל באירוע שאי-אפשר להגדיר אותו בצורה אחרת? הממשלה שלכם פינתה שטח ריבוני של מדינת ישראל כבר חודשים, ואתם כאילו חיים עם זה בשלום. זה נראה לכם כמו דבר לגיטימי, דבר נורמלי, שעשרות אלפי תושבים, אם לא מאות אלפי תושבים, מפונים מבתיהם חודשים? ואין שום מענה, והמענה שיש הוא איזשהו מענה מינורי – מגיבים על תקיפות שלנו.
מתי ממשלת הימין מלא מלא מלא תגבה את עצמה טיפה במעשים על כל הדיבורים? מאז השפעת המסתורית של ראש הממשלה, אני מבין שאין מסיבות עיתונאים ואין איזושהי תקשורת עם הציבור הישראלי בשפה העברית. אבל אני רוצה לשאול מפה את ראש הממשלה: מה קורה? מה אמור להבין הציבור הישראלי מהמצב הזה שאנחנו רואים פה?
אנחנו רואים שיש עליית מדרגה משמעותית בזירה הצפונית, ומנגד, אנחנו מתנהלים בדיוק באותה שיטה, באותה טכניקה ובאותה מדיניות של מה שהיה לפני. אני חושב שמן הראוי לפחות לפנות לאזרחי מדינת ישראל ולומר להם מה המדיניות, מה אתה רוצה שיקרה, לאן אתה מכוון. אותו דבר אני גם שואל בדרום: מה אתה רוצה שיקרה בדרום? מי אתה רוצה שיחליט מה יהיה ביום שאחרי אם לא אתה? כי העולם – מאוד פשוט: אם לא אנחנו נחליט, אם לא אנחנו נתווה מדיניות, אם לא אנחנו נכוון את מה שיקרה ביום שאחרי, מישהו אחר יחליט על זה עבורנו. ואני לא חושב שהאינטרסים שלו יהיו זהים לאינטרסים של מדינת ישראל.
לכן, אולי, אם זה לא קשה, יואיל בטובו ראש הממשלה, עם הקבינט הקטן, הקבינט הגדול, המטבחון – לא משנה איך תקרא לזה – ויגיד למדינת ישראל ולאזרחי ישראל ולחיילים שלנו שנלחמים עכשיו מה אתה רוצה ביום שאחרי. כי מהיום שאחרי גוזרים את המדיניות היום. אם אנחנו לא יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, איך נשיג את זה? איך נשיג את מה שאתה רוצה? הסיסמה "מיטוט שלטון החמאס" היא בדיוק זה – סיסמה. אין דבר כזה מיטוט שלטון החמאס בלי יעדים מדידים. אתה רוצה לעשות משהו? תגיד, תכוון ספציפית, מה בדיוק אתה רוצה. תגיד ספציפית מה אתה רוצה; הצבא יודע לעשות את זה. תגיד ספציפית מה אתה רוצה; כוחות צה"ל יודעים לעשות את זה. תשאיר את זה ככה עמום ותחכה לניסים – אני לא חושב שזה יקרה. אני חושב שלאזרחי מדינת ישראל מגיע טוב מזה, לחיילי צה"ל שמסכנים את עצמם, לכל אחת ואחד שנמצאים בבית הזה. מינימום שקיפות, לדעת מה אתה רוצה לעשות.
ובזמן שאנחנו מדברים על זה, גם מביאים את התקציב אולי הכי גרוע שהיה בבית הזה, תקציב שמעלה הכול – מעלה מיסים, מעלה מע"מ, מעלה את החשמל, מעלה את המים, מעלה כל דבר שיכלו להעלות, כי מדינת ישראל החליטה שהכי קל זה לקחת כסף מהאזרחים, וכנראה הכי קשה זה לגלות מנהיגות. ואיך מגלים מנהיגות? סוגרים משרדים מיותרים שאף אחד לא צריך; מבטלים כספים קואליציוניים שאף אחד לא רק שלא צריך – גם לא מבין ויודע לאן הם ילכו, כמו המשרד המומצא של השרה אורית סטרוק, שהתקציב שלו רק גדל מהצעת תקציב להצעת תקציב, כי מסתבר שזאת הקופה הקטנה של שר האוצר.
במקום לקבל החלטות ניהוליות חכמות, להתייעל בתוך המערכת, בתוך המשרדים, בתוך המגזר הציבורי, אומרים: לא, לא. למה? למה לריב עכשיו בתוך הקואליציה? גם ככה המצב עדין. מחזיקים פה את הממשלה, ככה, עם כל מיני עזרים חיצוניים ומפלגות שנכנסו, ועד היום אני לא יודע מה הן עושות שם. אז מה עושים? מעלים מיסים. הכי קל.
אם תדברו עכשיו עם הילדים שלכם, שהם קטנים ועדיין אין להם הבנה פיננסית רצינית, ותגידו להם: תשמעו, זה יקר, זה עוד יותר יקר – מה אתה חושב, מה נעשה? הם יגידו לך: תביא עוד. אין להם. מאיפה נביא עוד? זה מה שכל אחד מהבית הזה, כל אחד מהכיסאות האלה, ממחלקת הדגים הקפואים, צריך לשאול את עצמו: מאיפה נביא עוד? מי אמור להביא את העוד הזה? אזרחי מדינת ישראל, שעכשיו עושים חשבונות בסופר מה לקנות יותר ומה לקנות פחות? הורים צעירים, שעושים חשבונות אם לרשום את הילדים לעוד חוג או פחות חוג? מי הם אותם אנשים שאמורים להביא יותר? מי הם?
ואם אנחנו מדברים על הורים צעירים, התקציב הזה מקצץ במשרד שגם ככה בקושי מתפקד, ואני מאוד מאוד עדין. איך יכול להיות שמדינת ישראל, שבנויה על המוח היהודי, מקצצת במשרד החינוך? גם ככה היום, אם תיקחו בן אדם שחי פה לפני מאה שנים ותביאו אותו היום למדינת ישראל, הוא לא יזהה כלום – הוא לא יזהה את הבניינים, הוא לא יזהה את הכבישים, הוא לא יזהה את הרכבות, הוא לא יזהה את המטוסים. כשתרצו להרגיע אותו, תכניסו אותו לכיתה – הוא יגיד: אה, את זה אני מכיר. יש פה שולחן, יש פה כיסאות, יש פה לוח – את זה אני מכיר, כי זה לא השתנה, כי זה לא השתפר. כי זה צריך להיות הרבה יותר טוב.
אם אנחנו נדבר על מי שאמור לגדל לנו את דור העתיד – אנחנו לא נותנים להם שום דבר. להפך, אין היום שום תמריץ אמיתי, אין סיבה אמיתית מלבד שליחות אמיתית ונכונה של כל מוֹרֶה ומוֹרָה במדינת ישראל. זה הדבר היחיד שיש לנו – תחושת האחריות שלהם והשליחות שלהם לרצות להיות מחנכים במדינת ישראל, כי חוץ מזה אין שום סיבה להיות מורה במדינת ישראל. לא מתגמלים אותם, לא עוזרים להם, לא דואגים להם; אפילו לא נותנים להם גאוות יחידה להיות מורה. אף אחד באמת לא מבין איך המשרד הזה מתנהל ולאן הוא רוצה לכוון.
אם אנחנו נתקדם קצת בזמן, נגיע גם לחיילים שלנו, למילואימניקים שלנו, שעומדים ומתחננים למענקים; עומדים ומתחננים לזכויות בסיסיות שמגיעות להם והם צריכים לקבל. הם עומדים מול הבטחות מפוצצות, קמפיינים, סלוגנים – בסוף, אחרי חמישה חודשים, המילואימניקים האלה חוזרים לבתים שלהם, משקמים את התא המשפחתי שלהם, משקמים את המשרה שלהם, ומי שיש לו גם עסק פרטי והוא עצמאי, נמצא בבעיה הרבה יותר קשה – הם נמצאים עכשיו מול מנגנון ביורוקרטי של מדינת ישראל. התשובות שלהם בוועדת הכספים ובוועדת הכלכלה: נכון, זה מתעכב; נכון, זה עדיין לא חלק. מה זה עדיין לא חלק? מה זה מתעכב? איך יכול להיות שזכויות של מילואימניק שנלחם בשבילנו חמישה חודשים עדיין לא הגיעו? איך יכול להיות שזה עדיין לא חלק? איך יכול להיות שלא כל מי שיושב סביב השולחן הזה מתעסק אך ורק במה שמגיע ללוחמים שלנו?
איך יכול להיות שאנחנו עדיין רואים פה שרים, שרות, חברי כנסת, שמתעסקים בדברים אחרים? במה יש להתעסק עכשיו? במה יש להתעסק במצב מלחמה, אם לא באיך להיות טובים יותר? באיך להתייעל? באיך לבנות את המנגנון שיהיה מנגנון הרבה הרבה יותר חזק, הרבה הרבה יותר טוב?
ואז אנחנו מגיעים לשאלת הגיוס, ואנחנו שומעים פה אמירות קשות שלא אמורות להיאמר. אני באמת נזהר בדבריי, כי אני לא מזלזל, חלילה, באף אחד, אבל צריך לעשות חשבון נפש אחרי אמירות כאלה. לא יכול להיות שקבוצה מסוימת תילחם, תעבוד, תשלם, בזמן שקבוצה אחרת לא תעשה את זה. אין לי דבר וחצי דבר עם לומדי התורה. אני חושב שצריך להסדיר את זה בדיוק כמו שמסדירים ספורטאים מצטיינים. עילוי בתורה הוא עילוי בתורה, אבל כל השאר – ויש יותר מדי מהם, עשרות גדודים שלא מתגייסים – חייבים להפסיק עם זה. חייבים להפסיק עם זה. חייבים להסדיר את זה, ולא יכול להיות שזה יעבור ויימשך אחרי 7 באוקטובר כאילו לא קרה כלום, כאילו יש פה אזרח סוג א' ואזרח סוג ב'. אין דבר כזה. כולנו אחים. זה ציווי מוסרי, זה ציווי מהתורה, זאת מלחמת מצווה, מלחמת מצווה אמיתית, כזאת שמחייבת כל אזרח במדינת ישראל לתרום. מי שלא יכול לעשות שירות צבאי, יכול לתרום בשירות אזרחי.
אני באמת לא יודע איך אותם אנשים מרשים לעצמם ומרגישים נוח עם עצמם לדעת שבזמן שהאחים שלהם נלחמים, בזמן שהאחים שלהם מתנדבים, בזמן שכולם נושאים בנטל, להם יש איזשהו פטור. מישהו רשם איזשהו פטור, והם פשוט לא עושים את זה. עזבו עכשיו את הדבר הגדול; אני אומר, קודם כול בינם לבין עצמם. בסוף בן אדם מסתכל על עצמו בראי. רגע לפני שהוא הולך לישון, יש מחשבה. מה הם מספרים לעצמם? איך הם מצדיקים את זה? אני באמת לא יודע, ואני גם לא חושב שיש תשובה. אבל אני כן חושב שעם קצת רצון, אפשר למצוא פה מתווה מוסכם, אפשר להגיע להבנות.
אני חושב שהמרחק בין מה שאנחנו אומרים ובין מה שהנציגים פה חושבים הוא לא כל כך גדול. אני חושב שאם ישאלו את אותם אזרחים ברחוב ויגיעו אליהם, המרחק הוא לא גדול. אני חושב שאין פה בן אדם שיגיד: לא, אני לא רוצה לעשות כלום; לא, לא מעניין אותי, יש לי צעטל'ה קטן, יש לי פטור, אז לא מעניין אותי, אני לא רוצה לעשות כלום. ואני מדבר על כולם, כי תמיד מעלים את זה – רגע, יש פה מגזרים אחרים שלא מדברים עליהם. לא, אני מדבר על כולם. כולם צריכים להתגייס עבור המדינה. תראו מה קרה לנו אחרי 7 באוקטובר, שכולם התגייסו, אנשים ביטלו טיולים, ביטלו חופשות, הגיעו מכל העולם. זה היה מחזה מדהים. חרדים התגייסו ונתנו. כולם נתנו.
אתם זוכרים את התקופה הזאת? זו התקופה הכי טובה שהייתה למדינה הזאת בתקופה האחרונה, בזמן האחרון, שכולנו היינו כוח אחד ביחד. אי-אפשר לנצח אותנו כשאנחנו ביחד. אבל כשאנחנו שוכחים – ולצערי, זה קורה מהר מדי – אנחנו שוב חוזרים לאותם ריבים, לאותו פילוג, להתעסק בתקציב קואליציוני של השרה למשימות מיוחדות – עד היום אני לא יודע מה המשימה המיוחדת שלה; להתעסק בתקציבים שמסתתרים מתחת לסעיפים עלומים שבסופו של דבר מעבירים כספים ממילואימניקים למקומות אחרים שלא צריכים אותם, אבל מה לעשות, יש להם כוח פוליטי בבית הזה.
אז אני חושב שאנחנו צריכים רגע אחד לעצור, גם פה, וקשה להגיד את זה כשמדברים לכיסאות ריקים, אבל צריך לעצור רגע ולהתעלות מעל הפוליטיקה. לא יקרה כלום. לא יקרה כלום אם נעלה רגע צעד מעל ונגיד לעצמנו: גם בבית הזה אי-אפשר להמשיך כאילו לא קרה כלום. גם בבית הזה צריכים רגע לעצור ולהגדיר סדרי עדיפויות. וסדרי העדיפויות לא יכולים להיות קודם כול שמירה על הממשלה, ואחרי שמירה על הממשלה אנחנו מרחיבים את זה לכל שאר הדברים, ואז אנחנו מדברים על שמירה על הבייס הפוליטי שלנו ויורד יורד למטה. לא, זה לא יכול להיות.
מה שהייתי מצפה לראות פה אחרי 7 באוקטובר הוא את ראש הממשלה אומר: חברים, הוצאות המלחמה הן גדולות, אין ברירה, צריך לסגור משרדים. ואני רוצה לראות את השר שהיה אומר: לא, אני לא מוכן לסגור את המשרד, אני אפיל את הממשלה כי לקחו לי את הכיסא ואת הנהג. אני לא חושב שהיה אחד כזה, כי הוא לא היה יכול להמשיך לחיות במדינת ישראל. ואחרי שהוא עושה את זה, הוא היה צריך לקרוא לשר האוצר שלו ולהגיד לו: הכספים הקואליציוניים של שנת 2024–2025 לא יכולים לקרות, לא יכולים לעבור. וגם פה, למרות האיומים אני חושב שלא היה יכול להמשיך לחיות במדינת ישראל שר או חבר כנסת שהיה אומר: לא, קודם הצרכים של הבייס שלי, לפני צורכי הלחימה. ואז היה אפשר לעמוד פה ובאמת להבין שלמדנו משהו.
אבל אם אנחנו מסתכלים באמת על הנתונים העובדתיים, על מה שקרה פה בבית הזה, שאמור לנהל את האירוע אחרי 7 באוקטובר – לא קרה פה כלום. לא קרה פה כלום. הממשלה היא אותה ממשלה מנופחת וגדולה, הכספים הקואליציוניים אותם כספים קואליציוניים. להפך, הם אפילו גדלו. הביורוקרטיה הממשלתית נשארה אותה אחת. המילואימניקים עדיין מקבלים מעט מדי. משרד החינוך מקוצץ בזמן שהמשרד למשימות לאומיות מקבל הרבה יותר כספים. הגיל הרך, שראש הממשלה הבטיח שהולך להיות יעד לאומי – אפרופו משימות לאומיות – לא רק שלא תוקצב יותר אלא פורק, פורק לגמרי.
היום אין שום פיקוח אמיתי על הגיל הרך. אנחנו מדברים על רצף חינוכי שמתחילים מגיל לידה עד גיל שלוש, וכשהילד מגיע לגיל שלוש, הוא פשוט כאילו נמחק, הוא נעלם. אין שום תיעוד אמיתי שהולך איתו אחרי זה מגיל שלוש כדי להמשיך איתו את הרצף ולממש את הפוטנציאל של אותו ילד. ולמה זה חשוב? כי כל מחקר בעולם מוכיח שכל השקעה בגיל הרך, בוודאות גם תחסוך כספים עתידיים למערכת החינוך וגם תמקסם את הפוטנציאל של אותו ילד. אם אנחנו נמשיך הלאה – מערכת החינוך כולה לא משקיעה במורים, לא משקיעה בהכשרות, לא משקיעה במנהלים. מדינת ישראל מסתמכת בעצם על תרבות ה"יהיה בסדר" הכל-כך ידועה ואופיינית שלנו. אנחנו אומרים: טוב, ההורים משקיעים, יהיו לנו פה שיעורים פרטיים, יהיו השלמות, ההורים יעשו. ומה שהם לא מבינים הוא במי הם פוגעים בסוף – במי אתם פוגעים, כל הכיסאות הריקים, אבל לפחות יש לכם שמות, אז אני אפנה אליכם בשמות: מיכל, משה, ניסים, במי אתם פוגעים כשאתם מגדילים את הפער הזה, את הפער הזה עם אותם ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם שיעורי השלמה, מורים פרטיים?
ואז אתם תעמדו פה לא בעוד הרבה זמן ותגידו: איך יכול להיות שהמדינה יוצרת כזה פער? ואז יהיה אפשר לחזור לנאום הזה ולהגיד: מי זה המדינה? אתם המדינה. ברגע שאתם מקצצים במערכת החינוך, ברגע שאתם לא מתעדפים אזורים שאחרי זה תעמדו פה ותגידו שנפגעו – גם אתם אשמים בזה. אתם אשמים בזה שבתקציב הזה אין הרבה יותר כספים שהולכים לפריפריה; אתם אשמים בזה שראשי עיריות צריכים לעשות הפגנות מחוץ ללשכת ראש הממשלה, לישון בתוך לשכת ראש הממשלה, בזמן שאתם יושבים פה, מקבלים הנחיות איך להצביע. אתם אשמים בזה. אחרי זה אין לכם את הזכות ואת הפריבילגיה בקמפיין הבא – ולדעתי, זה הולך להיות מאוד בקרוב – להגיד שהפער בפריפריה גדול. אתם עשיתם את הפער בפריפריה. אתם אשמים בזה.
ועכשיו עוד יש אפשרות לתקן. ההצבעות הן רק מחר. אומנם אנחנו מדברים מול מליאה ריקה, ואני מניח שאף אחד שנמצא פה לא שומע, לא מקשיב, גם לא אכפת לו יותר מדי ממה שאנחנו מדברים פה, אבל אולי באיזה נס המורים ישמעו מה שאמרתי, אחים שלנו מהפריפריה ישמעו מה שאמרתי, מישהו יעביר לכם את המסר, ויגידו: רגע, חבר'ה, מה, זה באמת נכון? אתם מבחינתכם לא תסגרו משרדים, תיקחו כספים קואליציוניים, תעשו הכול, אבל לא תספרו את האזרח, אפילו את הבייס שלכם, שזה אמור להיות באינטרס שלכם? והתשובה היא כן. כן, זה נכון. לצערי, זה לא מעניין יותר מדי, זה לא צהוב, לא תשמעו את זה באף מקום. אף אחד לא באמת יתעמק בסעיפי התקציב ויבין ממה קיצצו ולמה. אזרחי מדינת ישראל לא מקבלים את מה שמגיע להם.
אולי יקרה איזשהו נס במדינה הזו, ואני לא יודע, אולי תהיה פה איזו התגלות, ומחר בבוקר יגידו: רגע, חבר'ה, התקציב הזה הוא באמת הזיה. התקציב הזה באמת יביא נזק אדיר למדינת ישראל, ואני לא מדבר רק במדדים, ואני לא מדבר רק בסוכנויות הדירוג – נזק אמיתי לכלכלת מדינת ישראל, שייקח שנים אם לא יותר לתקן. הילדים שלנו ואולי הילדים שלהם יצטרכו לשלם על המחדל הכלכלי והניהולי של הממשלה הזו, של ראש הממשלה הזה. אולי מישהו פה יקום ויגיד: חבר'ה, הרבה יותר חשוב לי מהכיסא שלי לדאוג למדינה שלי, לדאוג ללוחמים שלי, לדאוג לדור העתיד שלי, לדאוג שיהיה פה טוב יותר. ככה עושים את זה, ככה יזכרו אתכם, כי אחרת, בפעם הבאה שתעמדו פה – או לא פה, תעשו את זה בקמפיין בחירות – ותגידו: הפער בין הפריפריה למרכז גדל, לא השקיעו במערכת החינוך, הגיל הרך קורס, המילואימניקים לא קיבלו את מה שמגיע להם, חיילי החובה עושים הרבה יותר והם מקבלים הרבה פחות, חיילי המילואים הולכים לעבוד הרבה פחות ולשרת הרבה יותר – עד כדי סיכון אמיתי שמעסיק יסתכל ויחשוב פעמיים אם לקחת לוחם קרבי או לא, כי זה אומר שאולי חמישה חודשים הוא לא יהיה במקום העבודה שלו, הוא ייעדר מהעבודה שלו – אז אתם תצטרכו להסתכל על עצמכם בראי ולחשוב רגע לפני שאתם הולכים לישון למה עשיתם את זה, ואתם תצטרכו להגיד לעצמכם: האם אנחנו אשמים במצב שהמדינה הגיעה אליו? והתשובה תהיה: כן. התשובה תהיה: כן. בדיוק כמו שראש הממשלה אחראי ל-7 באוקטובר, כי הוא ראש הממשלה, כי הוא האחראי, כי הוא הראש, זה יהיה בדיוק אותו הדבר. אתם תצטרכו לשאול את עצמכם מה קרה לכלכלת מדינת ישראל, מה קרה לכל המנגנונים, מה קרה לכל מה שהבטחתם ולא עמדתם בו.
ובאמת שאין לי הרבה ציפיות פה מחבריי לקואליציה, כי הוכחתם את עצמכם ככאלה שכששמים את טובת מדינת ישראל או את טובת השלטון, אז טובת השלטון תמיד גוברת. אבל אולי, אולי, יהיה איזשהו נס. עדיין לא מאוחר. הנר עוד לא כבה. מצביעים רק מחר. אולי תעשו איזה חשיבה עם עצמכם. הייתי מצפה שבזמן מלחמה לא תפעילו את סעיף 98, ותעשו גם שעת דיבור, שרק האופוזיציה תהיה פה 24 שעות לדבר עם עצמה – הייתי מצפה שתהיו פה ותשמעו את האמת בפנים. הייתי מצפה ששר האוצר ישב ופה וישמע כל דבר וירשום וישלח לצוות שלו: האם זה נכון? האם עוד אפשר לתקן? הייתי מצפה מהשרים המקצועיים לשבת פה ולהילחם. יש פה שרים טובים – שר הרווחה נמצא פה, שר הפנים נמצא פה, שר הבריאות נמצא פה. כאילו כולם הרימו ידיים, כאילו כולם נכנעו לבן גביר, כאילו כולם נכנעו לשרה למשימות מיוחדות.
ולמה? בסופו של דבר אנחנו צריכים לזכור, כל מי שיושב בחדר הזה, שאזרחי מדינת ישראל בחרו כל אחד שנמצא פה. הם לא בחרו רק אחד שמפעיל את כל המערכת ואומר לעצמו: אוקיי, אני מקבל את כל ההחלטות, אתם תעשו מה שאני אומר, וכך יהיה. לא. זה לא יכול לעבוד פה אחרי 7 באוקטובר. אחרי 7 באוקטובר, לכל אחד בבית הזה יש אחריות אישית לכל הצבעה, לכל פעולה, לכל מה שהוא עושה. והעובדה שהממשלה הזאת עדיין קיימת ואף אחד אפילו לא חשב לרגע לקבל אחריות על מה שקרה פה – להפך, מתדרכים נגד מנגנוני הביטחון; מתדרכים נגד הצבא, נגד השב"כ; מנסים לעשות איזשהו קמפיין underground שהם לא אשמים, מי שאשם זה מי שמינה את האנשים – בואו, טיפה אחריות וטיפה לפתח את המנגנון הזה שאומר: תסתכל על עצמך בראי ותהיה כן עם עצמך. כשבן אדם כן עם עצמו, הרבה יותר קל לו בחיים.
לסיכום, אני אחזור לאותו סיפור על הבן הקטן שראה את הפיל הענק קשור בשרשרת קצרה, ואמר לאבא שלו: איך יכול להיות שהפיל הזה לא משתחרר, שהפיל הזה לא עושה מעשה והולך מפה? ואני רוצה לשאול את ראש הממשלה: מי מחזיק בשרשרת שלך? איך יכול להיות שהפכו אותך לכזה קטן? איך יכול להיות שאתה, שהתיימרת להיות מר ביטחון, הגעת למצב הזה שאתה כל עשר דקות צריך להתקפל לבן גביר, לסבול אמירות של השר אליהו ולהתמודד עם הקואליציה הכי מופרעת שהייתה במדינת ישראל, ואתה לא יודע לקרוא אותם לסדר? איך יכול להיות שאתה לא עושה סדר בתקציב הזה? איך יכול להיות שאתה לא סוגר משרדים מיותרים שהבטחת לסגור? איך יכול להיות שאתה נותן יד למחדל אחרי מחדל אחרי מחדל? איך יכול שעשרה אזרחים במדינת ישראל נרצחים ב-24 שעות והשר שאחראי לאירוע הזה עדיין בתפקידו? איפה אתה? איפה אתה, אדוני ראש הממשלה? האם אתה עדיין מנהל את האירוע הזה, או שתגיד לנו מי מחזיק בשרשרת? תודה רבה.
3,355 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.