קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אני רוצה להגיד לך, זה רגע עצוב – רגע עצוב של העברת התקציב הדורסני ביותר, הקמצני ביותר, המנותק ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. התקציב הזה קשה יותר מהתקציב של שנת 1985, שהיה תוצאה של משבר גלובלי, אינפלציוני, קשה מאוד. זה תקציב קשה שהוא כולו תולדה של ניהול כושל, של מדיניות כושלת, של אטימות. אבל התקציב הזה מסמל יותר מכול את פניה של הממשלה הזאת, ממשלה שלא מרחמת על אזרחיה; שאפילו אחרי האסון הנורא ביותר שידענו היא ממשיכה לרמוס ולחמוס במקום לרפא ולתקן. זה לא תקציב של שיקום, זה תקציב הרס. הממשלה ממשיכה את המחדל הגדול שלה בתקציב הזה ממש. במקום לאיים בהפלת התקציב על הקיצוץ של 200 מיליון שקלים לגיל הרך – עידן, יש לנו ילדים קטנים – להכשרות של הסייעות, של הגננות, לשמור על הילדים שלנו, להעצים את התחום הכל-כך חשוב הזה לשלמות ילדינו, במקום זה, על מה מאיימים בהפלת תקציב? על מס סיגריות בדיוטי פרי. 200 מיליון שקלים קיצוצים לגיל הרך, אבל מס סיגריות בדיוטי פרי – זה יכול לגרום להפלת תקציב מדינה.
במקום לאשר בהול את התוספת של 14 מיליון שקיצצו מתקציבי הקהילה הגאה, כ-40% מהתקציבים, אישרו רק ביום ראשון האחרון ובבהילות, במשאל טלפוני, 25 מיליון קלים להומופוב הכי גדול במדינה, לאבי מעוז. במקום להילחם על מיגור הפשיעה והרצח בחברה הערבית, מקצצים ב-15% את תקציב תוכניות החומש, שהוכחו כיעילות וטובות לפיתוח ולצמצום פערים. הממשלה הזאת ממש מסלילה, בגזענות ובאטימות, צעירים ערבים המצויים בחוסר מעש אל ארגוני הפשיעה. במקום לתקצב מינהלת אזרחית לשיקום הצפון – הצפון, שנמצא במצב הכי קשה מאז קום המדינה – מתקצבים משרדים מיותרים ופיקטיביים שמשמשים כצינור כספים למקורבים, אבל הצפון משעמם אותו. משעמם אתכם.
במקום לסייע לחברה החרדית להיכנס לשוק העבודה, להתפרנס בכבוד ולהיות חלק מהמשק, מקצצים בשירות התעסוקה 150 מיליון שקלים, ומתקצבים מנגד חינוך מפלגתי פרטי וממיין ללא לימודי ליבה. אגב, בגלל שאנחנו דורשים שהתקצוב הזה ללימודי הליבה יהיה כהלכתו – סליחה, התקצוב הזה לחינוך הפרטי הממיין המפלגתי יהיה כהלכתו לפחות – בעיניי זה אסון – בגלל שהם לא מוכנים להתחייב לדיווח שעות ההוראה, לשקיפות ולכל מה שהמערכת הממלכתית הציבורית מתחייבת, התקציב הזה נמצא עכשיו ברזרבות. זה גרם לוועדת הכספים להיות משותקת. חלילה לא מענים למפונים, לעסקים קטנים, למילואימניקים – זה לא יכול לשתק ועדת כספים – אבל אם התקציב ללימודים ללא ליבה נדחה, זה משתק ועדה חשובה.
כשכל המדינה עוסקת בהצלת החקלאות הישראלית – התנדבות במשקים, רכש מחקלאים וכל מה שישמור על הערך החשוב הזה – התקציב הזה מקצץ במשרד החקלאות 12%, יותר מפי שניים משאר הקיצוצים המשרדיים, של 5%, לוקח וחומס את התמיכות שהובטחו לחקלאים של 250 מיליון שקלים שהובטחו תמורת הורדת המכסים, גם פוגע אנושות במכון וולקני, יחידת סמך מהחשובות שיש לפיתוח ומחקר כלכלי, וההשלכות על כל ההסכמים עם גורמים בין-לאומיים ומכוני מחקר – הם יכולים לרדת לטמיון רק בגלל שיש מי שחושבים שהמשבר הזה והמצב הזה הוא הזדמנות לפגוע קשה בביטחון ובעצמאות המזון שלנו, ובזמן מלחמה.
זוכרים שהם אמרו שהם ממשלת ישראל השנייה? אז ממשלת ישראל השנייה, עלק, מקצצת 15% בתוכניות חשובות לשילוב אזרחים ממוצא אתיופיה בחברה, בתוכנית לפיתוח העיר אילת ובתוכנית לפיתוח טבריה ואזור הכינרת. העיקר – תיפתח עוד מינהלת לזהות יהודית. אז מה אם פוגעים אנושות במדינת הלאום לעם היהודי על הדרך?
זוכרים את הרעבים של דרעי? כי הוא שכח. 300 מיליון שקלים קיצוץ בתוכנית לתלושי מזון. למרות שאני חלוקה על הקריטריונים ואופי החלוקה של התלושים הללו, זאת תוכנית שמכירה באי-ביטחון תזונתי ובחובה של המדינה לסייע. לצד זאת פוגעים בתקציב הצומח של התוכנית לטיפול באי-ביטחון תזונתי של משרד הרווחה, ואני אסביר. הטענה שלנו לכל אורך השנה היא שהתקציב הזה חייב להיות במשרד הרווחה, שהוא המשרד האמון על התכלול של אי-ביטחון תזונתי בישראל. הסיכום בתוכנית לטיפול באי-ביטחון תזונתי הוא סיכום של תקציב צומח, שהיה צריך להתרחב בתקציב הזה ל-52,000 משפחות. במקום זה, גם התקציב הזה נקטע, כך שהפגיעה היא פגיעה קשה. אם מגדילים קצבאות לאברכים במקום לגייס אותם בעת הכי קריטית לעם ישראל, אז כנראה שזה בסדר שהרעבים יחכו. הם מעבירים פה תקציב קיצוצים אגרסיבי שבו המקורבים ייהנו והציבור יחטוף.
אבל אני רוצה להגיד משהו. חשוב לתאר את הכשלים של התקציב הזה. חשוב להסביר עד כמה הוא נורא, כי הציבור הוא זה שייפגע. אבל אנחנו צריכים וצריכות לזכור שהיה צריך להיות פה תקציב אחר – תקציב עוטף ישראל, תקציב שהיה נותן לנו, לאומה המוכה שלנו, מזור, תקציב של מדינה שמושיטה יד לאזרחיה. זאת לא גזרת גורל, ממשלה שדואגת רק לעצמה. המדינה צריכה ויכולה לפעול אחרת. לישראל – ואמרתי את זה לא פעם – אין את הפריבילגיה לא להיות מדינה של ערבות הדדית. לישראל אין את הפריבילגיה לא להיות מדינת רווחה, מדינה של ביטחון פיזי ולאומי אך גם ביטחון אזרחי וחברתי.
אני רוצה להגיד, אני מתחייבת פה שנעשה כל שנוכל כדי שהם ילכו ושהמדינה הזו תדע מזור, תוכל להירפא ולצמוח. הם שברו ואנחנו נתקן. במקום שבו יש מאבק, יש תקווה. אל תוותרו על המאבק ותחזיקו בתקווה, כי אין לנו אופציה אחרת.
עכשיו, אני רוצה לענות כאן על טענה שלא פעם נשמעת בגלל חוסר האחריות של אנשי הממשלה. לא פעם אומרים: עזבו, תקצצו בהכול, כי גם ככה זה הולך למקורבים. ואני רוצה להגיד: ההפך, אסור לנו להרעיב את המערכות. אם יש משהו שלמדנו ב-8 באוקטובר זה שהמדינה, שייבשו בה את השירותים החברתיים, הזניחו אותם והרקיבו אותם במינויים פוליטיים, לא יכולה לעמוד בזה בעת משבר, ולכן המערכות חייבות שיקום מסיבי אמיתי. החלופה היא לא ייבוש והזנחה והמשך הקונספציה של הרקבת השירות הציבורי; החלופה היא ביטול הסקטוריאליות, אותה סקטוריאליות ששירתה את הסדר הניאו-ליברלי של צמצום השירות הציבורי. הדרך לפירוק המגזריות, הבריתות הפוליטיות המגזריות, עוברת בשירות ציבורי וחברתי לכולם, אוניברסלי.
הרי מה הכי מפחיד את אותן בריתות? שבסופו של דבר לא יהיה אפשר ללחוץ על אזרחים סביב הסדרים נקודתיים סקטוריאליים ומגזריים, שכולנו נהנה מהשירות במדינה. דמיינו לכם שלא תהיה הנחה במעונות בתמורה ללמידה של אברכים, אלא שפשוט יהיה חינוך חינם מגיל לידה. ואז, איך ילחצו על הציבור? כולנו נוכל לדאוג לילדינו שיזכו לחינוך הראוי, המתוקצב, אך גם במחיר – יותר נכון בסבסוד שמכיר בצורך של משפחות להכניס את ילדיהן למסגרות בלי שזה גובה מהן סכומי עתק, מה שפוגע בסוף בילדים.
אני רוצה להגיד שבסופו של דבר, התשובה נמצאת במדינה שרואה בערבות הדדית ערך עליון. זאת מדינה שרואה בשירות מפותח תפיסה שקשורה לקיום שלנו, כי אסור שנזניח את הרווחה, את הבריאות, את החינוך, את התשתיות, את הביטחון האישי. אסור שנייבש את השירות הציבורי, כי תראו לאן הגענו. זה מה שהביא אותנו עד הלום.
לפני שאני אמשיך, אני רוצה להקריא פה שיר שבזמנו ניסיתי להקריא אותו ומפאת הזמן לא סיימתי, אבל הוא כל כך נכון לעכשיו, שיר של אומן שאני מאוד אוהבת, עמיר לב, שנקרא "בלפור 7"; אומנם קצת ישן אבל אקטואלי מתמיד.
"ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים / הבת שלי שומעת ברוס בחדר הקטן / המפוחית הזאת, שלא קשורה לכאן / והצעקות שלו על אמריקה שאבודה מזמן. // ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים / קורא על האחים ביילסקי, שהסתתרו מהגרמנים / עכשיו הם כאן, מלאים בתרופות / מאה שקלים לחודש מהמדינה על השנים היפות. // רציתי לצעוד איתם אתמול בירושלים / אני לא כמו שאני מדבר, נשארתי בבית. // בסוף נופל / נופל על השטיח האדום / תמיד הוא מתעורר מוקדם / בא ולוחש, אבא אתה קם. // ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים / גיהינום עכשיו בג'נין / הריח המסריח שזורם ברחובות. // הגעגועים למתים, המרפסות השבורות / החיילים המפחידים שיכולים לעשות הכול / השמאלנים שרושמים את הדוחות / הילדים של עזה והילדים של שדרות // תמיד בסוף נופל / נופל על השטיח האדום / תמיד הוא מתעורר מוקדם / בא ולוחש, אבא אתה קם. // ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים / הוא והאישה שלו בטח ישנים / גב על גב, אולי מחובקים / מכוסים או לא, בטח מכוסים. // פתאום שתי הידיים שלי רועדות / התקף חרדה, אני מתחיל לכתוב שמות. // ויקי כנפו, ישראל טוויטו, אורי אבנרי, אודי אדיר, אביגדור פלדמן, מרטין לותר קינג, אילן צלר, דנה והילדים". עמיר תמיד פורט על מיתרים ותמיד נוכח.
אני רוצה להגיד לציבור: את הנזקים של התקציב הזה לא בטוח שתרגישו מחר בבוקר, אבל תרגישו אותם בשנים הקרובות. לא בטוח שתשייכו את זה לתקציב, אבל אני אספר לכם מה עובר עכשיו: במקום מס פחמן, כמו שהסבירו לנו, יהיה פה מס חשמל והחשמל יעלה. דמי ההבראה יילקחו, כי את העובדים הכניסו מתחת לאלונקה, אבל לא את המשרדים המיותרים, אז זה יורגש. את הקיצוצים בגיל הרך, בשירות התעסוקה, בכלל המערכות, נרגיש כשנצטרך אותם. זאת המשמעות של תקציב שבסופו של דבר פוגע בכולנו – מיסוי רגרסיבי שלא מבחין בין רמות הכנסה ושכר, ככה שהמעמד הנמוך ייפגע יותר מהר, אל מול מיסוי פרוגרסיבי, שיכול היה למסות את מי שצריך למסות, למשל תאגידים גלובליים; תקציב שחילק יותר מדי סקטוריאלית למקורבים על פי הסכמים פוליטיים כספים קואליציוניים, אל מול תקציב שיקום שרואה את כולנו.
למשל, מערך בריאות הנפש. כל החודשים הראשונים של המלחמה בוועדת הבריאות, על בסיס דיונים שיזמנו או שהתקיימו, אמרו לנו: מערך בריאות הנפש – יש תוכנית משרדית שבונים אותה בכ-2 מיליארד תוספת. זה נשמע הרבה, אבל המערך הזה כבר קרס, וחייבים להציל אותו. ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית, הפסיכיאטריה וארגוני מערך בריאות הנפש טוענים שצריך פי שניים מ-2 המיליארד האלה, אבל גם את ה-2 מיליארד לא שמו; שמו קצת יותר ממיליארד בסוף. עכשיו, זה נשמע תוספת, אבל האם זה מתמודד עם הטראומה הלאומית? זה לא מתמודד. תזכרו כמה מעגלים של פגיעה היו פה. תזכרו מה זה אומה שלמה בחרדה. ובסופו של דבר, התמיכה של מערך בריאות הנפש זאת תמיכה שהמדינה חייבת להושיט לאזרחיה. המדינה היא שגמרה את השירות הזה. עכשיו גם עושים תרגילים. כשאני מנסה להבין כמה מקצים להסכם השכר הפתוח של הפסיכולוגיה הציבורית – ואין סכום נקוב, למרות דיון שיזמתי בנושא – אני מבינה שאין כוונה באמת לשקם.
תראו, הרבה שלומדים פסיכולוגיה, פסיכולוגיה קלינית, באים מתוך שליחות. הם רוצים לטפל בציבור, הם רוצים לעזור – מגיעים לשירות הציבורי ומרוויחים פחות מהבייביסיטר של הבת שלי לשעה, כ-47 שקלים לשעה. בן אדם שלמד שבע שנים, מתמחה, נאלץ בסוף או להיות בשירות הציבורי שליש זמן או חצי מהזמן ולפתוח קליניקה פרטית, או פשוט להתמסר לשירות הפרטי. כדי להביא חזרה פסיכולוגים אל השירות הציבורי, צריך שכר מכבד. הם יודעים שהם לא ירוויחו כמו בשירות הפרטי, אבל מכל השיחות שעשיתי ומכל הארגונים שנפגשתי, כולם אומרים: שכר מכבד יחזיר אותנו אל המערכת, גם אם נרוויח פחות, אבל נוכל לפרנס בכבוד. זה יכבד אותנו ואת הזמן שלמדנו וזה יכבד את המקצוע. מה עושים במקום זה באוצר? נותנים מענק חד-פעמי.
עכשיו, תראו לי את הפסיכולוג או הפסיכולוגית שתסגור את הקליניקה הפרטית שלה בשביל מענק חד-פעמי. אין דבר כזה. זה כסף שהאוצר יודע שלא ימומש. זאת עבודה בעיניים. מי שרוצה לשקם, שישקם שורשית, שישקם כמו שצריך לשקם. זה נכון למערך בריאות הנפש וזה נכון לכל שאר הדברים. אבל קל להבין את הסיפור הזה, כי אנחנו פוגשים את החיילים שצריכים טיפול, אנחנו פוגשים את שורדי הטבח שצריכים טיפול, אנחנו פוגשים את האימהות החרדות, אנחנו פוגשים את האומה השלמה שצריכה רגע טיפול נפשי כדי להתרומם.
זה לא מעניין אותם. התקציב הזה מראה שזה לא מעניין אותם. ואני אגיד יותר מזה – – –
נכון. הכי חשוב זה הכיסא, גם אם לא יושבים עליו.
מכורח הנסיבות, לא כי הוא רוצה להיות פה.
ניסים, הסיפור שהתקציב הזה עובר מעל הראש שלכם כי צריך לשרוד בממשלה – זאת החרפה. למדינה מגיעים נבחרי ציבור שגם אם יש מחלוקות אידיאולוגיות ועמדות שונות, הם בסוף נאמנים לאינטרס הציבורי, ואתם לא נאמנים לאינטרס הציבורי. אתם לא יודעים מה זה. מבחינתכם, דף המסרים תמיד סופג הכול, ואפשר לשפוך רעל במקום לתקן. ואני רוצה להגיד לך שבסוף המציאות תכה, הקיצוצים ישפיעו. הציבור לא יהיה עיוור, הוא ירגיש את זה על בשרו. ומה תעשו אז? תגידו שהפרענו לכם? את מי תאשימו אז? את מי תאשימו בתקציב הביזה הזה? אז אני רק רוצה להגיד – הדברים הם ברורים, ואתה בעצמך יודע.
כשאני שואלת בוועדת כספים: תיתנו לי את מנועי הצמיחה של התקציב, תסבירו לי רק מה מנועי הצמיחה, ובאוצר לא יודעים לענות, הם לא יודעים להגיד מה מנועי הצמיחה של התקציב הזה – זה נורא. הרי גם אם תקציבי העבר לא היו תקציבי חלומותיי, תמיד היה בהם משהו טוב, תמיד היה גם משהו להגיד שהוא דבר חיובי. התקציב הזה כולו ביזה. זה כאילו הם אמרו: אם יהיו בחירות – אנחנו נופלים, אז בואו נבזוז הכול. הזיה. אין לי איך להסביר את זה. העובדה שאני יושבת בוועדה וגורמי המקצוע לא יכולים להצביע על מנועי הצמיחה בתקציב אומרת דורשני. זה לדיראון עולם, כי המדינה הזו היום בעת הקיומית הכי קריטית שלה, ומי שבוזז אותה בעת הזו ולא משקם אותה – הוא אשם. אתם שולטים, אתם הראש – אתם אשמים.
אנחנו צריכות להחזיר את תקציב הכנסת לגדולתו.
תודה. תודה, יו"ר הישיבה. כנסת נכבדה, פיליבסטר על התקציב.
זה – אורית, אולי ניתן לך זכות ראשונים לבחור במה נתחיל?
נכון, את שותפתי לוועדת הכספים. תגידי, יש לי מלא שאלות ותשובות.
על זה אפשר לפתוח פיליבסטר של יממה. מה את אומרת? יש כסף לכולם.
כן, יש כסף לכולם ואין כסף לכולם ליותר מדי אנשים – – –
אגב, עכשיו יש – רק כספי רזרבה, הבנק הבלתי-נדלה של כל השותפים של סמוטריץ'. וגם צריך להגיד שגם אופק חדש, כרגע, בגלל שלא עבר, זה נכנס לרזרבה.
סגורה שבוע כי אופק חדש לא עבר.
יודעת משהו? אני יודעת עם מה אני אתחיל – אני אתחיל עם החינוך הממלכתי-ציבורי, אני אגיד לך עם מה אני אתחיל. רגע, איפה סימנתי את זה?
נסביר רגע את הנושא הכי חשוב. למה אנחנו מתנגדות לאופק חדש? קודם כול, נתחיל עם זה שמדינה כמו ישראל זקוקה לחינוך הממלכתי-ציבורי שלה אפילו יותר ממדינות אחרות. זו מדינה שצריכה אתוס משותף ולייצר ישראליות משותפת, קולקטיב שתחתיו כולנו מרגישים את המנגנונים ואת התפיסה הלאומית ואת הביחד שלנו ואת הערכים המשותפים של אומה, של חברה. אלא שיש חברות שהתנתקו מהחינוך הממלכתי-ציבורי בישראל, ואת הנזקים העמוקים של הדבר הזה אנחנו מרגישים בימים אלו.
בעיניי, חינוך ממלכתי-ציבורי זה קודם כול חינוך לשוויון הזדמנויות, כי אם אין שוויון הזדמנויות, המדינה כושלת. אם לא כל אדם וכל מרחב יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ויוכל להגיע למקום שהוא צריך להגיע אליו, יש בעיה. עכשיו, מה קורה כאן? לא רק שפוגעים בחינוך הממלכתי-ציבורי לאורך שנים, גם מייצרים פערים בין התקצוב בתוך החינוך הממלכתי-ציבורי וגם נותנים כסף ציבורי לחינוך פרטי, ממיין, סלקטיבי, מפלה, מפלגתי, ושחלקו ללא ליבה. בעצם הממשלה הזו שחררה כל רסן, ועוד לפני המלחמה. ממשלה שהחליטה: אנחנו 64, ימין מלא מלא מלא, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, גם על חשבון הערכים הלאומיים שלנו, גם על חשבון דור העתיד וגם מתוך ידיעה שהפגיעה תהיה אנושה.
כשאנחנו התנגדנו לאופק חדש, היו מי שתפסו את זה כהתנגדות שהיא כביכול אנטי-חרדים, ואין דבר וחצי דבר שקשור לזה. ההתנגדות שלנו לאופק חדש זה התנגדות למערכת ללא ליבה, ללא שקיפות, ללא פיקוח, ללא מחויבות לכל כללי הרגולציה שיש לשאר החינוך הממלכתי-ציבורי, וגם תקציבים שבסופו של דבר יחייבו את כל החינוך הפרטי בישראל. מה שאני ראיתי לנגד עיניי זה פשוט תקציב שההשלכה העתידית שלו היא חיסול החינוך הממלכתי בישראל, חיסול החינוך הציבורי בישראל, וזה אומר חיסול שוויון ההזדמנויות בישראל.
אני אקריא כאן חלק מהספר של פרופ' יוסי דהאן "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך". אני רק רוצה להגיד שהרבה בגלל המאבק הפרלמנטרי שלנו, התקציב הזה של אופק חדש נדחה כרגע, כי לא הסכמנו להעביר אותו בלי כל התקנות, בלי כל הסימוכין המשפטיים, ומספטמבר אנחנו פועלים בנושא הזה עם מכתבים, עם פירוט, עם הכול. אני אישית – לא אגיד את השמות, אבל יש צוות מומחים מאחורי הקלעים שמאוד עוזרים בנושא הזה, ואותם מומחים הם לא מטעם, הם פשוט אנשים שמאוד חשוב להם חינוך ממלכתי-ציבורי בישראל, מבינים את ההשלכה הקשה, מבינים שזו פגיעה בשוויון ההזדמנויות בחינוך, ואת יודעת משהו? זו פגיעה בילדים חרדים.
אני אומרת שמי שלא מוכנים אפילו לדווח כמה מורות, מה שעות ההוראה ואת כל מה שצריך כדי שיקבלו את הכסף שלהן, שלא יתלוננו על זה שאנחנו מבקרות את זה. ודבר שני – כן, אני חושבת שהחינוך הממלכתי-ציבורי צריך להיות מתוקצב יותר, ואני אומרת את זה. אני חושבת שאנחנו צריכים לכונן פה באופן נרחב חינוך ממלכתי-חרדי, כי אני כן מכירה בצורך של זרם ואורח חיים להיות חלק מהמערכת, אני לא שוללת את זה, לחלוטין לגיטימי, אבל אני חושבת שכמדינה, אסור לנו להגיד שבגלל שזאת חברה אחרת, מותר לנו שהילדים שלה יהיו בלי הזדמנות; בגלל שאלה חרדים, מותר לנו שלא יהיה להם לימודי ליבה. למה מה? לילדים האלה לא מגיעה הזדמנות שווה?
אנחנו פה כשלנו לאורך שנים. הביקורת שלי היא גם על הצד שלנו. אם היה פה חינוך ממלכתי-ציבורי ב-20, 30 השנים האחרונות, אורית, לא היה משבר גיוס, לא היה משבר תעסוקת חרדים, והחרדים היו חלק אינטגרלי ממשי בחברה הישראלית. את זה גם ההנהגה שלהם יודעת. הם לא רוצים אותם. אם זרם חרדי, חינוך ממלכתי-חרדי – לא רוצים אותם שם.
אני רק אגיד ש-60 בתי הספר לחינוך ממלכתי-חרדי שיש, הם מלאים עד אפס מקום, ולא בכדי, כי הציבור רוצה לילדים שלו גם את אורח חייו וגם את ההזדמנות השווה.
עכשיו, מאיר, כבוד יו"ר הישיבה, מה שאני עושה כאן עכשיו – אני רוצה להקריא קטע מספרו של פרופ' יוסי דהאן "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך", שמתחבר – – –
יש גם את מומי, שהוא גם עילוי וממגדל העמק, אז כאילו אין מה לומר.
נכון, אז יש את מומי דהן, שהוא כלכלן בחסד, וגם איתו עבדנו בתקציב הזה, ויש את פרופ' יוסי דהאן, שהוא פרופסור לפילוסופיה, אם אני לא טועה, אבל גם מומחה בחינוך.
אני אקריא את אחרית הדבר של הספר הזה שלו, שמתכתב עם הנושא של חינוך ממלכתי-ציבורי. אחרית הדבר: "בספר זה עסקתי בסוגיות מרכזיות במערכת החינוך: סוגיית הצדק החינוכי, סוגיית ההפרטה וסוגיית מטרות החינוך – שלוש סוגיות שמקיימות ביניהן יחסי גומלין תיאורטיים, ערכיים ומעשיים. בהקשר רחב יותר, הדיון בהן הוא דיון מוסרי שמתמקד בשלושה אידיאלים מרכזיים – צדק, דמוקרטיה וחינוך, ומהווה בסיס לבחינת מידת השימוש של אידיאלים אלה במציאות החינוכית הישראלית.
"בחינה זו מעלה שמדינת ישראל רחוקה מלממש עבור ילדיה ואזרחיה צדק חינוכי, בין על פי תפיסת שוויון ההזדמנויות המהותי, בין על פי תפיסת הסף של חינוך הולם מינימלי ובין על פי תפיסות אחרות של צדק חינוכי".
אני בת של מנהל בית ספר ונשואה למורה.
אבל אהבת את זה. היית גם מורה לפני כן?
זה שליחות אמיתית. אני רואה את זה עם אבי, הוא מאוד אוהב את ההוראה.
המדינה הרחיקה את הציבור מהתפקיד הזה.
נכון. וזה תפקיד אמיתי שגם מעצב. אני גם יכולה לומר שלא פעם אנחנו לא מאפשרים למורים לא רק בשכר ובתנאים אלא בתנאי הכיתה וסביבת המערכת, אנחנו לא מאפשרים את המימוש, וזו טרגדיה, כי אני חושבת שלישראל אין את היכולת לוותר על התנהלות שהיא התנהלות רווחתית אחרת במערכת החינוך בישראל, וזה הרבה מעבר לשכר. וכמובן שבסוגיית השכר אני מסכימה לחלוטין, אבל בסוף, אני חושבת על המורה, זה שהלך ולמד הוראה מתוך שליחות גדולה, נכנס עם 40 תלמידים לכיתה, והוא צריך לאתר את הפוטנציאל של אותו תלמיד, את השבר של תלמיד אחר, את המקומות שבהם הוא צריך לאסוף ולהיות גם אוזן קשבת, ואיך אפשר? באמת, כאילו נשלחים מראש למשימה בלתי אפשרית.
היא יכולה להיראות אחרת. אתה יודע, לפני שעברנו לחיפה – ואז הוא לימד במערכת החינוך, הוא לימד שם בבית הספר אליאנס – הוא היה מורה בתוכנית היל"ה.
כן, בבת ים. התחלנו לצאת, ואבי אהב את זה כל כך. אני לא ראיתי בן אדם קם לעבודה כל כך מאושר כמו אבי. לימים אני מבינה שזאת לא רק האהבה שלו לעבוד עם נוער שהוא קצת יותר נוער קצה ושזאת שליחות אמיתית אצלו – בסוף הוא עבד בכיתה קטנה, כן, עם נוער יותר קשה, והוא ממש יכול היה להשקיע בכל תלמיד, וזה מילא אותו, כי כל תלמיד קיבל ממנו עולם ומלואו. הוא לא ויתר על בגרויות – בגרויות בהיל"ה – עשה מה שהוא יכול. הוא גם נקשר רגשית וגם התאפשר לו להגשים את מאווייו החינוכיים, של מורה שהוא גם מורה דרך.
ומה אנחנו משאירים למורים שלנו היום? אנחנו מקשים עליהם כל כך, ואנחנו מקשים על הילדים שלנו בסוף. אנחנו לגמרי פוגעים בילדים שלנו.
שוחקים אותם מהר. יש לי המון חברים שהתחילו בהוראה ולא המשיכו.
אבל האג'נדות שלי הן מהפכות מהפכות, מאיר, לא בקטן.
ואז מורידים גם בשעות ההוראה, מורידים בשעות השהייה – מורידים בכל המקומות. אני זוכרת שהיה העניין עם שעות השהייה בשנה שעברה, ואז אבי אמר לי: את יודעת, אני, זה לא משנה לי, אבל שעות השהייה זה המעט שאני עושה עם תלמידים מתקשים שאני יודע שלא בטוח שתהיה להם היכולת ללכת לשיעור פרטי.
כי או שאנחנו אומרים שהמערכת הזאת תהיה פשוט לגמרי מעמדית, ואז אנחנו פוגעים עמוקות בעקרון שוויון ההזדמנויות. הרי אין בישראל שוויון הזדמנויות מלא, אבל יש תפיסה שצריך להיות. אבל מה שעושים בשנים האחרונות זה מבטלים את התפיסה הזאת. פשוט מפקיעים אותה. זה או שיש לך או שאין לך. אז כמערכת ששאפה פעם לצדק חינוכי, אנחנו גם כאילו מוציאים את השאיפה הזאת מהמערכת.
ממש. ונראה לי שלמדנו שמקהלת עדיף להתרחק השנה הזאת. צריך להתרחק מזה. אלה לא התשתיות שהאומה שלנו הוקמה עליהן. לא. זה לא.
אני רגע רוצה על החלק של יוסי: "לעיתים המדינה אף מסייעת להרחבת הפערים – למשל כאשר היא מקצה משאבים רבים יותר לתלמידים מסקטורים מבוססים יחסית, או כאשר היא מקצה כספי ציבור רבים לתלמידי תיכון בבתי הספר הממלכתיים-דתיים לעומת הקצאה קטנה יותר לתלמידים יהודים בבתי ספר ממלכתיים ולתלמידים ערבים.
"צדק חינוכי אינו ממומש בישראל גם מפני שהמדינה אינה פועלת באופן אקטיבי לביטול השפעתם של פערים כלכליים על רמת החינוך שהילדים זוכים לה. מדינה המחויבת למימוש שוויון הזדמנויות הייתה חייבת לנקוט הקצאה דיפרנציאלית של משאבים שתפצה על הפערים העצומים בין תקציבי החינוך של רשויות מקומיות שונות ועל הפערים בהוצאה על חינוך בין משפחות מעשירונים עליונים לבין משפחות מהעשירונים התחתונים.
"מדינה המחויבת לצדק חינוכי (ובמושג מדינה הכוונה אינה רק למשרד החינוך אלא גם לגופים כמו מערכת המשפט) הייתה צריכה גם לשמש בלם מפני הלחץ המתמשך של קבוצות הורים מבוססות להשיג עבור ילדיהן יתרונות במרוץ החינוכי, בין היתר באמצעות הקמת בתי ספר ייחודיים מעין פרטיים שמימונם העיקרי מגיע מהציבור".
זה מה שאני חוששת שיקרה אם אופק חדש אכן יעבור במלואו, מאיר – כל החינוך הפרטי יקבל את התוספות הללו. התחיל בג"ץ – הרי החינוך הכנסייתי כבר הגיש בג"ץ. לא יהיה יותר טעם לשקם מערכת ציבורית ממלכתית, כי פשוט החינוך הפרטי ייהנה מכל אותן תוספות עם פחות רגולציה. החינוך הממיין, הסלקטיבי, יהיה מעל החינוך הממלכתי הציבורי, שהוא שמאפשר את שוויון ההזדמנויות, בתפיסה, לפחות.
בוודאי. אנחנו קודם כול יודעים שיש בעיות קשות מאוד במערכת, אבל אני תמיד מעדיפה את התיקון מאשר את ההחרבה. הרי גם מערכת המשפט צריכה תיקון, אבל לא צריך לחסל אותה. אז גם אני אומרת פה שהחינוך הפרטי תמיד יהיה כזה שמייצר פערים מול החינוך הציבורי, שעוד אפשר לתקן.
מה, אתה מספר לי? אגב, במגדל העמק, כשאני הייתי בתיכון – אני חושבת שהיום זה כבר לא ממש קורה – כשאני הייתי בתיכון אני זוכרת שהייתי יכולה לבוא לבית הספר ופתאום לראות שעוד תלמיד הועבר לבית ספר מקצועי. זה היה קורה ככה עם תלמידים. פתאום אני מגלה שעוד חבר בשכבה כבר לא לומד איתי. זאת מערכת שאז נתוני הבגרות היו יותר חשובים מאשר האפשרויות לסיים 12 שנות לימוד בחינוך הממלכתי הציבורי. ואגב, תמיד זה גם אוכלוסיות שבחלקן ההורים באמת קרעו את עצמם מתוך מצב גם כלכלי וגם מעמדי שהוא בלתי אפשרי.
לא, אני למדתי במגדל העמק, באורט רוגוזין. היה בית ספר אחד ובית ספר מקצועי.
אם משהו צריך לעשות בעיר כמו מגדל העמק זה לפתוח עוד תיכון, שתהיה עוד אפשרות. טוב, זה הרבה דברים.
הם גם טובים בדימונה, כמו שאני יודעת.
זה הכי חשוב. תראה, אני היום לא יודעת, אני אומרת את הדברים רק מחוויה מאז, וזה גם מאוד ספציפי. בסוף גם בבתי הספר שלנו השתדלו מאוד. אני חושבת שהמערכת הגדולה יותר צריכה לראות איך היא ממצה את הפוטנציאל ומייצרת שוויון הזדמנויות, וזה לא רק תלוי המוסד הספציפי. אני מאוד מאמינה ביכולת של מנהל בית ספר או של מורה לחולל שינוי, אבל אני לא מסירה את האחריות מהמערכת ומרוחב כתפיה לעשות את המקסימום במקומות האלה. אין מה לעשות, בסוף הביקורתיות צריכה להיות בהתאם לכל הנסיבות ולכל הגורמים השונים.
אני אגיד לך מה, עכשיו נראה לי שאני אענה על שאלות שקיבלתי ברשת.
קיבלנו דווקא די הרבה. קודם כול, אני רואה פה שאלה מאיריס. יש לי כאן שאלות שעדיין לא הספקנו לכתוב עליהן תשובות, אבל אני יודעת לענות עליהן בכל מקרה. היא שאלה אם ניתן הספר הירוק עם פירוט התקציב. אז קודם כול אני אספר על הבג"ץ שלנו, של התקציב, שאנחנו הגשנו שישה חברי כנסת יחד עם קרן ברל כצנלסון, ואלה שלושה ח"כים מיש עתיד, מירב כהן, ולדימיר בליאק וד"ר מטי הרכבי צרפתי, וגלעד קריב, אפרת רייטן ואני ממפלגת העבודה.
אני אסביר – בג"ץ על נתוני התקציב החסרים. היום רמת הפיקוח הפרלמנטרית שלנו על התקציב חסרה. היא לא מאפשרת את הדיון התקציבי כמו שהוא אמור להיות. אגב, אני מרגישה את זה הרבה זמן. אפילו בממשלה הקודמת, שהייתה שלנו, הרגשתי שזה לא מספיק לי, ואז, אתה יודע, גם היינו קואליציה, היה לי הרבה יותר את מי לשאול ולברר, ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק. פה המצב קיצוני הרבה, כי התקציב הזה הוא דו-שנתי, ובגלל המלחמה הוא עובר כבר שני עדכונים, והוטמעו בו המון כספים קואליציוניים, וזה לא מאפשר לנו להבין באמת את רוחב היריעה של מה קיצצו, מה לקחו, איך נראה התקציב.
העובדה היום שאנחנו כחברי כנסת צריכים להיתלות במידע שמודלף לנו, שאנחנו מנסים לדלות, שעיתונאים שולחים, כל מיני גורמים, ארגוני חברה אזרחית, ואין לנו באמת נתונים על פי תקנות – מאוד מאוד קשה, במיוחד שהתקציב כזה. גם הטמעת הכספים הקואליציוניים היא מאוד מאוד גדולה, ואני גם מזכירה שבמקביל יש פלאט רוחבי עכשיו בגלל האיחור בתקציב. כאילו, כאוס מטורף.
תגיד לי איך אני אמורה לעבוד. אז אנחנו עושים עבודה שהיא עבודה לא מספיק טובה בעיניי, בגלל שאי-אפשר ככה. אז אני אומרת שבסוף הבג"ץ הזה – זה מתחבר לספר הירוק, שזה הנתונים המספריים של התקציב – הוא קריטי לא רק לתקציב הנוכחי, הוא פשוט קריטי כדי להסדיר את הסיפור הזה. לא משנה אם נהיה אופוזיציה, אם נהיה קואליציה, צריך שתקציב המדינה יהיה הדבר הכי שקוף וברור שיהיה בשביל דיון ציבורי, בשביל הפיקוח הפרלמנטרי, בשביל העבודה שלנו.
למי שלא יודע, למי שצופה בפיליבסטר, הספר הירוק הוא הפירוט המספרי, הפירוט המספרי על פי התקנות. זאת אומרת, אנחנו מקבלים פירוט מספרי ברמת התוכנית, שזה אומר שאם אנחנו מקבלים על האגף החוץ-ביתי – יש פה את שר הרווחה לשעבר – בתוך האגף החוץ-ביתי במשרד הרווחה יש פירוט תקציבי של כל תקנות האגף. אבל אם כל מה שאני מקבלת זה כמה היה לאגף הזה שנה לפני כן, כמה יש בו עכשיו, אני יכולה לראות אולי קיצוץ, אני יכולה לראות אולי תוספת, אני אוכל לראות משהו, אבל אין לי מושג באמת מה קורה עם הכספים בפנים, וזה מצב שהוא בלתי אפשרי.
אבל איך תדע אם אין לך את התקנות?
הגדולים, אבל נגיד סעיף שנכנס בו גם קואליציוני, אז אתה לא יודע אם קיצצו לך או לא.
הכי אלופים. הם – אתה יודע מה זה? עד השעות הקטנות של הלילה. אתה יודע איזו עבודה קשה? זו הזדמנות להגיד, עילי ואופיר, שאני מורידה את הכובע. אין כמוכם. אבל זה נכון, קשה מאוד – וגם המתמחים שלנו, שהם מהממים. אז זו התשובה על זה לאיריס. בעצם, החלטת בג"ץ – בג"ץ דורש מהמדינה את התשובות מכורח איזו סמכות נותנים את הספר הכחול – כי הספר הכחול מגיע עם מילולי – כדי להבין את ההיסטוריה של הדבר הזה ומה מחסירים מאיתנו.
אגב, גם נתוני הגירעון – יש לי ויכוח שהגירעון הוא לא כמו שהם מציגים אותו. פרופ' מומי דהן, אגב, חשף בכלכליסט אצל העיתונאי אדריאן פילוט את ההשערה שלו גם על התקציב של ביטוח לאומי, והוא יו"ר ועד הכספים בביטוח הלאומי ומומחה מאוד גדול. אני אומרת על הגירעון שהוא לא כפי שהאוצר מדווח, וגם מול קרן מס רכוש. שלחתי על זה באמת פנייה חריגה לשגית, היועצת המשפטית של הכנסת, והיא דרשה תשובות. קיבלנו תשובות לא מספקות. שלחתי עוד פנייה. היא גם התחייבה בפניי שנעשה על זה דיון, נוכח הפנייה הנוספת ששלחתי על הגירעון, יחד עם המומחים. אני משוכנעת שיש כאן חוסר בהירות על נתוני הגירעון.
לפי מה שמומי טוען, הגירעון הוא של 9%, לא 6%. אני גם הוספתי עוד מידע מכל מיני דברים אחרים, מומחים אחרים, פיננסיים, מההייטק ועוד, שגם נדמה שיש מה לבאר בדיון כזה, אבל זה חייב דיון ממש עם מומחים.
כששלחתי את המכתב, רצו שנקיים את זה באיזה 22:00 בתוך דיוני התקציב, עד הלילה של העברת התקציב בוועדה. אמרתי להם: סליחה, זה לא שכונה. אני רוצה שיבואו מומחים לוועדה ונקיים דיון אמיתי. אם אני טועה – בסדר, אבל אם לא, אני רוצה להבין מה קורה עם גירעון המדינה: האם שר האוצר עושה מניפולציות ואנחנו נמצא את עצמנו עם נתונים לא נכונים? אגב, מול המוסדות הבין-לאומיים וחברות הדירוג זה אסון אם דבר כזה קורה ולא מתוקן. אז אנחנו נראה מה נעשה עם זה, אבל יהיה דיון אחרי התקציב. אני מבינה שזה אחרי התקציב בגלל לוחות הזמנים, אבל אני אתעקש על הדיון הזה, וגם היועצת המשפטית אמרה לי שהיא תדרוש אותו.
שאלה מגלית ששון: כמה מהמיסים שלנו מתקצבים מגזרים ספציפיים וכמה נשאר לשאר האוכלוסייה? כמה מהתקציב מממנים בורות? היא כתבה בסוגריים היעדר לימודי ליבה, השתמטות מגיוס, הדתה, התנחלויות בערים חילוניות. כמה מפונים לקידום זהות לכאורה יהודית כשבעצם הם מקדמים זהות גזענית ושוביניסטית? למשל, הכספים שאבי מעוז קיבל ביום ראשון, כשבהתאמה קיצצו 14 מיליון ש"ח מתקציבי מהקהילה הגאה. פשוט אסון.
אז ניסחנו פה תשובה: בימים האחרונים הוגדל במסגרת הכספים הקואליציוניים תקציב הישיבות בעוד 65 מיליון שקלים, ובסך הכול יוגדל ב-2024 ביותר ממיליארד שקל. כמו כן, 2 מיליארד שקלים יוקצבו בסך הכול לחינוך החרדי, ותיכלל בתקציב העלאת שכר המורים במגזר החרדי שאינם מלמדים לימודי ליבה. כמו שתיארתי לפני כן, זה עוד בוויכוח משפטי. לזהות היהודית, מורשת ושירותי דת שונים יוקצבו עוד כ-700 מיליון שקלים. מרוב זהות יהודית שכחו את מדינת היהודים ואת הצפון ואת כל מה שצריך לשקם.
אם התוכנית של הממשלה תעבור להחלת רפורמת אופק חדש על רשתות החינוך החרדיות, תקציב של תלמיד במערכת החינוך הממלכתית יהיה נמוך ביותר מ-1,500 שקלים לעומת תלמיד בחינוך החרדי. אבל אני מזכירה ש-1,500 השקלים הם ממוצע של כלל החינוך הממלכתי, כך שאם נוציא את החינוך הממלכתי-דתי, שמתוקצב יותר, נמצא שהחינוך הממלכתי הכללי נמוך אפילו ב-2,000–2,500 שקלים מתלמיד חרדי, אז זה אפילו יותר חמור.
שאלה מעומר גפלה – אני מקווה שאני אומרת נכון: מה הממשלה עושה עם זה שאין מורים ומורות? מה מאי גולן עושה עם התקציב שלה? אוקיי, שאלה טובה. לא ידוע מה מאי גולן עושה עם התקציב, כי סעיפי התקציב אינם חשופים לחברי הכנסת, מכיוון שמדובר בתת-סעיף בתוך משרד ראש הממשלה. עכשיו, פה אני רוצה להסביר. סעיף ראש הממשלה בתקציב הוא סעיף שבתוכו יש כשבעה משרדים שונים – משרד המודיעין, משרד המורשת, משרד נגב-גליל, משרד המשימות הלאומיות והמשרד לשוויון חברתי. זאת אומרת, התקציבים האלו נמצאים בתוך משרד ראש הממשלה, ועוד יותר קשה לך להבין מה קורה בפנים.
קודם כול, בוודאי. אפשר לשלוח שאילתה, נכון, גם אם לוקח זמן, אבל בדיוני התקציב זה בעייתי.
נכון. נכון, נכון. לכן אני חושבת שאנחנו נצטרך, כמו שאומר פה יו"ר הכנסת, לבקש שאילתה שגם תפרט לנו את סעיפי התקציב שם. לגבי אין מורים-מורות, הדיון שהיה לנו פה על מערכת החינוך גם מגלם את הסיבה שמורים-מורות לא נכנסים למערכת, וחסרים 10,000 עובדי הוראה ומורים בכל הארץ, שזה המון. אבל צריך להגיד, יש מי שלמדו הוראה – פשוט המערכת שוחקת, השכר לא מתגמל. ומי שנדמה לו שיש יותר מדי חופשות, שיבדוק את ממוצע החופשות של מורים ב-OECD ויגלה תמונה אחרת.
שאין להם עבודה, וזו ממש ממש תקלה שלנו. זה לא ייאמן. אנחנו ממש יכולים לפתור את מצוקת המורים והמורות גם בנושא הזה. אגב, גם רופאים ורופאות. מתוך 1,900, אומרים שיש כ-1,000 שהם ממש יכולים להתחיל לעבוד מתוך החברה הערבית, וחסרים תקנים והכול. הרבה שאלות יש לנו למה אנחנו לא עושים יותר.
נכון. אגב, המחנכת של הבת שלי בכיתה א' בחולון היא מורה ערבייה, אחת הטובות. כל ההורים מאוהבים בה ברמות. פשוט נולדה ללמד תלמידים, במיוחד בחתך הזה. הבת שלי רגישה. היא עברה בדיוק מעיר אחרת – עברנו מחיפה לחולון. כל כך דאגתי לה. פשוט כאילו קיבלה אותה המורה הכי טובה שהיא יכלה לקבל, ממש. וזה ממש מראה לנו שמורה צריך להיות טוב. אין שום הבדל ושום סיבה בכלל למנוע קבלה של מורה משיקול כזה או אחר. אני לפחות זכיתי, זכיתי, כי היא פשוט מורה מצוינת, לא בגלל – – –
כן, ממש. והבת שלי זה החיים שלי, כן. יש לי בת ובן, והם החיים שלי. וכיתה א' זה רגע מרגש ומפחיד, ואני חושבת שהרבה בגללה היא צלחה אותו בהצלחה ממש. ממש ממש. אנחנו עברנו פחות מחודש לפני בית הספר מעיר אחת לעיר אחרת, וזה היה מאוד מדהים גם בזכותה.
הכוח של מחנכת זה כוח גדול מאוד, ואני מסכימה איתך לגבי מורים, וחלק מהפתרון זה גם לצאת מהתפיסות האלה, שהן בעייתיות מאוד. אבל שוב, בסוף גם צריך מערכת שתכבד את העובדים שלה.
שאלה מירון ישימון: כמה מתקציב הקדם-יסודי מוקצה למוסדות חרדיים ודתיים מתוך ה-8 מיליארד, וכמה מתקציב ההסעות, 4 מיליארד, מוקצה להסעות במגזר החרדי והדתי? למה משמשים 2 מיליארד תמיכה בנושא יהדות? מיהם המוסדות שמקבלים תמיכה מתקציב הפנימיות?
תשובה: תקציב הקדם-יסודי הוא 8 מיליארד שקלים. אין לנו יכולת לראות מה ההקצאה של התקציב בתוך הסעיף הזה, מכיוון שמשרד האוצר לא מפרסם לנו את תקנות התקציב. אני יכולה להגיד שתקציבי הרשתות החרדיות מסתכמים בכ-4 מיליארד שקלים, שכוללים 2 מיליארד של כספים קואליציוניים, כלומר, תקציב הרשתות החרדיות כולו מתוקצב במחצית מכלל התקציב הקדם-יסודי. בנוסף, אנחנו יודעים שבתוך תקציב זה יש קיצוץ של 200 מיליון שקלים בגיל הרך – כסף שהובטח לתחום הזה ולא ניתן. מדובר בקיצוץ להכשרות והדרכות למטפלות במעונות היום. הדבר צפוי לפגוע באופן ישיר בחינוך הילדים של כולנו. הדבר הזה חשוב ביותר, בטח בתקופה של טראומה וקשיים שילדים מתמודדים איתם.
מעבר לזה, צריך להגיד, אנחנו בממשלת השינוי עשינו מהלך מאוד חשוב: העברנו – וזה ד"ר יפעת שאשא ביטון כשרת החינוך – את הגיל הרך ממשרד הכלכלה אל משרד החינוך; בעצם משהו שהיה צריך לקרות מזמן – יצירת רצף חינוכי מגיל לידה עד אוניברסיטה. וחלק מהתהליך הזה היה גם הכשרות פדגוגיות, ובעצם יצירת הסטנדרט שמערכת החינוך אמורה לייצר מהגיל הזה. 200 מיליון השקלים הללו ממש נועדו לכל הפיקוח, ההכשרות, ההדרכות, הפדגוגיה, בעצם לילדים שלנו, לדבר הכי יקר לנו, וזה כסף חיוני ביותר, כי הפיתוח של ענף הגיל הרך במשרד החינוך הוא פיתוח צומח – נכנס הענף לדבר שיש לו המשכים.
עכשיו תראה, ראש הממשלה הבטיח חינוך חינם מגיל לידה. לא רק שאין חינוך חינם מגיל לידה – יש קיצוץ של 200 מיליון שקלים בהכשרות לגיל הרך. ממש לעג לציבור. אתה יודע, הוא עוד יגיד בבחירות שהוא עשה חינוך חינם. זה משהו מדהים.
אתה ממש מעציב אותי, כי בסוף צריך גם להעצים מקצוע. צריך להבין שהופכים מקצוע לפרופסורה של ממש. אז אתה גם נותן כבוד למקצוע.
קודם קראתי לא נכון – שאלה מרוני שמעון. סליחה. ועכשיו שאלה מגלית ששון. זה תוצר של השעה. כמה קיצוצים מצטברים יש בתקציבים חיוניים כמו בריאות, בריאות הנפש, רווחה, סיוע לעסקים קטנים, מילואימניקים, מפונים, משפחות חטופים, פצועים, נכים?
יש כמה קיצוצים שהם רוחביים לכל משרדי הממשלה – 5% מהתקציב הכללי של כלל המשרדים, ועוד 5% בתקציבי התמיכות של המשרדים. בנוסף, קיימים קיצוצים משמעותיים בכוח אדם. ספציפית בנושא בריאות ובריאות הנפש קיים קיצוץ של כ-300 מיליון שקלים ממטה משרד הבריאות – דבר בעייתי מאוד, שלוקח כסף ממשרד שגם ככה נמצא בקשיים כלכליים גדולים. בבריאות הנפש, לנוכח המשבר, יש צורך ב-4 מיליארד שקלים נוספים. לאחר משא ומתן הוחלט על תוספת של 2 מיליארד שקלים לבריאות הנפש, דבר שעוד סיפק איכשהו את הצדדים, אבל כרגע הסכום קטן והתוספת תהיה סביב 1.3 מיליארד. זו תוספת חשובה, אבל היא רחוקה מאוד מלהספיק, בטח נוכח הטראומה הלאומית הקולקטיבית שלנו. עדיין יש מחסור אדיר בפסיכיאטרים ובפסיכולוגים.
אני אגיד שאני יזמתי שני דיונים, האחד על ההסכם הפתוח של הפסיכולוגים בשירות הציבורי – הדיון הזה התקיים; האוצר לא נתן סכום, היה דיון מאוד בעייתי – והצעה לסדר-היום, שהתקבלה, ויתקיים עליה דיון יותר מאוחר, על הנטישה של פסיכיאטרים. היה מחסור ב-400 פסיכיאטרים. זה המון המון בשירות הציבורי. בתקופה האחרונה המחסור הוגדל, כי נטשו את המערכת הציבורית עוד 50 פסיכיאטרים – זה צריך להגיד לנו באמת כמה קשה להישאר במערכת הציבורית – והמחסור הוגדל משמעותית, ל-450 פסיכיאטרים. צריך להבין מה עושים גם מבחינת תקצוב תקנים בלימוד ותמריצים ללמוד פסיכיאטריה, כי המשבר עם הפסיכיאטרים הוא אחד המשברים הקשים ברפואת מומחים בישראל, ואנחנו נחווה מחסור אדיר, שישפיע מאוד על מענים בפריפריה. הוא כבר משפיע, אבל אם לא נטפל בזה ב-SOS בשנה, שנתיים הקרובות, המצב יהיה חמור אף יותר.
מבחינת הטיפול במילואימניקים, מפונים, חטופים וכו', הוקצו מיליארדי שקלים חיוניים מהתקציב לטובת העניין – ועל זה אני מברכת – אבל יש המון מה להוסיף, ויש עדיין מקומות ללא מקור תקציבי, כמו משרד החינוך ומקומות אחרים, שניתנה הצהרה אבל עדיין אין מקור תקציבי. חלק אומרים שצבוע בחלק מהמיסים והצווים שהובאו אלינו, אבל אני לא ראיתי את הכסף הזה צבוע בהגדרה, אז אין לדעת.
מינהלת חטופים – כן הוקצה במטה משרד ראש הממשלה. גם ביררנו על זה, אז את זה אני כן יודעת.
שאלה מניר גולדברג: האם לנוכח הזינוק בהוצאות בינואר-פברואר 2024 עניין הגירעון של 6.6% עדיין רלוונטי? מה יבטיח שלא תהיה חריגה מהנתון? מה העלות האמיתית של המלחמה?
אז לגבי נתון הגירעון, גם לפני כן דיברתי על זה פה עם יו"ר הכנסת. אני טוענת שיש כאן איזושהי אי-בהירות קשה נוכח נתונים נוספים, סותרים, שהגיעו, למשל של פרופ' מומי דהן, שחשף את הנתון הזה בכלכליסט. אנחנו שלחנו על זה מכתב, ויש התכתבות בינינו לבין היועצת המשפטית בנושא הזה, ויתקיים על זה דיון ביחד עם מומחים. בהנחה שהוא צודק, פרופ' דהן, זה כ-9% גירעון, וזה נתון חריג מאוד. אם נוסיף על זה מידע שמגיע אליי מעוד גורמים פיננסיים, יש מצב שהמשבר אפילו יותר קשה. זה מחייב דיון ממש ייעודי, רק על זה, יחד עם מומחים. כן, זה גם מפורט פה, על המכתב ועל הכול.
מבחינת עלויות המלחמה, בשנת 2023 הסתכמו העלויות כמעט ב-25 מיליארד שקלים. ובינואר ופברואר 2024 – בכ-17 מיליארד שקלים, כלומר עד 42 מיליארד שקלים, שהם 8.5 מיליארד שקלים בממוצע בכל חודש. זה סכום חלקי, שלא כולל את ההוצאות של המפונים והפיצויים, נכון. הממשלה הוציאה בינואר ופברואר כ-90 מיליארד שקלים באופן כללי, גם על הוצאות שלא קשורות למלחמה. מדובר בגידול של כ-40% ממה שתוכנן, לפי משרד האוצר – דבר נוסף שעלול להעיד על כך שישראל לא תעמוד ביעד הגירעון של 6.6%. המשמעות של העובדה שלא נעמוד ביעד הגירעון היא פגיעה גדולה באמון המשקיעים במוסדות המדינה ופגיעה באמון סוכנות הדירוג – גם את זה הזכרתי לפני כן – שיכולות להביא לפגיעה בדירוג האשראי של ישראל.
טוב, שאלה מגולש אנונימי: מה מתכוונים לעשות עכשיו עם כל הפטנטים של המכון הוולקני – מכון וולקני, יש לומר, לא המכון – ומה יעשו עם השטח? הרי קיצצו 50 מיליון שקלים מאחד ממכוני המחקר החשובים ביותר, דבר שכנראה יביא לסגירתו. תשובה: הממשלה מתכוונת לקצץ 21% מתקציב המוסד הגדול ביותר בישראל למחקר חקלאי. פרויקטים רבים יופסקו; 24 תקני כוח אדם יבוטלו. במכון מזהירים כי הדבר יוביל בהמשך לסגירתו. מומחים מזהירים מפגיעה במחקר ובביטחון המזון של ישראל. היה על זה היום דיון בוועדת המדע והטכנולוגיה. צריך להגיד שהמחקר הזה מתנהל גם עם סיכומים עם גורמים בין-לאומיים, מכוני מחקר בין-לאומיים. זה ממש פוגע בכלכלת ישראל.
כן, הם ממש כבר השביתו חלק מהפעילות, ממש, נוכח הקיצוץ. גם צריך להגיד, פגשתי את האנשים של המכון בכל דיוני ועדת הכספים, הם באו לכל דיון. הם ממש חרדים לשלום המכון. זה לא צחוק, הדבר הזה. המדינה פוגעת ממש בעתודות שלה. זאת פגיעה בדורות הבאים – –
– – מחקר ופיתוח; זה פשוט תקצוב מיותר ופגיעה בדורות הבאים. זה התקציב הכי לא אחראי שידעה ישראל. באמת, אני אומרת את זה כל הזמן, התקציב הזה יותר מסוכן מהתקציב המתוקן שעבר ב-2023. התקציב הכי נוראי שעבר בישראל.
טוב, הינה שאלה טובה, שאלה מישראל קלר: כמה מהסעיפים בתקציב אכן קראת ואת מתנגדת להם וכמה רק פוזיציה?
כן, כמה רק פוזיציה, כאילו אני מתנגדת לסעיף מפוזיציה. קיצוצים זה קיצוצים. קראתי את כל סעיפי התקציב, עברתי על כל התוכניות המאזנות של הממשלה הזאת באופן מעמיק ויסודי. אני מעודדת את כלל הציבור לפתוח את נתוני התקציב ולראות את כלל הקיצוצים המתוכננים, ובמקביל – לפתוח את החלטת ממשלה 1306, שקובעת את רשימת הכספים הקואליציוניים. אני מזמינה את הציבור לעשות בעצמו את ההשוואה ולהיווכח בעצמו עד כמה הממשלה הזו מנותקת. כמובן שיש גם ויכוחים אידיאולוגיים, אבל מה שקורה בתקציב הזה הולך לפגוע בכלל אזרחי ישראל ולא רק בקבוצה כזאת או אחרת.
אז שהציבור ישפוט: קיצוץ של 200 מיליון שקלים מתקציב הגיל הרך אל מול תוספת של 200 מיליון שקלים למשרד ההתיישבות. קיצוץ של 20 מיליון שקלים בספריות הציבוריות, שעלולות להיות בסכנת סגירה, אל מול תוספת של 20 מיליון שקלים לאבי מעוז. ה-20 מיליון זה ה-12 מיליון הראשונים ועוד 6 מיליון של השנה אחר כך, כי כאילו הקיצוץ הזה טיפה עודן, אז זה כ-18 מיליון, אבל אנחנו נילחם גם על זה. קיבלתי הודעות מספריות שאמרו שתיסגר להם הספרייה אם הקיצוץ הזה עובר, אני אומרת חד-משמעית. קיצוץ של 3 מיליון במרכזי מורשת גדולי האומה מול תוספת של מיליארד שקלים לקצבאות האברכים. את הקיצוץ של משרדי המורשת וההנצחה הצלחנו למנוע, בפנייה שלי גם ליועמ"ש – – –
מרכז בגין, מרכז רבין ובית בן-גוריון, שלושתם.
זה מי שפנו ואני יודעת. אני מקווה שלא פספסנו אחרים. בסופו של דבר, אני רוצה להגיד גם, באמת לישראל: ישראל, יש סיבה שאין אף גורם בעל שיעור קומה שעומד מאחורי התקציב הזה, ויש סיבה שהאוצר לא יכול לפרט את מנועי הצמיחה. התקציב הזה נטול מנועי צמיחה. הוא כולו כולו כולו סקטוריאלי למקורבים באופן שבו הוא שם את סדרי העדיפויות אל מול הדברים האחרים. מבחינתי, זה לא עניין של פוזיציה, זה עניין של אחריות לאומית. התקציב הזה הוא אנטי-אחדות, אנטי-ביחד ואנטי החברה הישראלית.
אני רגע אעשה הפסקה מהשאלות כדי לקרוא עוד טיפה דברים אחרים. רגע, בוא נראה אם יש שאלות נוספות פה. בסדר גמור. אני רוצה דווקא לעבור עכשיו רגע לספר שהוציאו מכון מולד וקרן ברל כצנלסון שנקרא "קריסת הקונספציות".
כן. עכשיו תראה, במקום להקריא מלא מהתוכן, מה שאני עשיתי זה עברתי על כל פרק ונתתי את ה-guideline שהם תיארו פה. אז קונספציה מס' 1 נקראת "ניהול הסכסוך". אקריא: מרץ 2009 – נתניהו חוזר לשלטון ומתחיל ליישם את גישת ניהול הסכסוך; נובמבר 2012, מבצע עמוד ענן – נתניהו: העברנו מסר ברור לחמאס; יולי–אוגוסט 2014, מבצע צוק איתן – נתניהו: חמאס ספג מכה קשה; מאי 2019, מבצע גן סגור – נתניהו: פגענו בעוצמה רבה בחמאס; נובמבר 2019, מבצע חגורה שחורה – נתניהו: האויבים שלנו קיבלו את המסר; מאי 2021, מבצע שומר חומות – נתניהו: שינינו את המשוואה; מאי 2023, מבצע מגן וחץ – נתניהו: חמאס מורתעים; 7 באוקטובר – מתקפת פתע של חמאס על יישובי העוטף.
קונספציה 2 – חיזוק החמאס. יוני 2007 – חמאס משתלט על הרצועה; מרץ 2009 – נתניהו חוזר לשלטון ומתחיל במדיניות חיזוק החמאס והחלשת הרשות הפלסטינית; ספטמבר 2010 – נתניהו מקיים פגישה מדינית עם אבו מאזן, האחרונה ב-13 השנים הבאות; אוקטובר 2011 – גלעד שליט משוחרר תמורת 1,027 אסירים פלסטינים; 2012 – באישור נתניהו, קטר מתחילה בהזרמת 1.5 מיליארד דולר לחמאס; אפריל 2014 – נפסק המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, ומאז לא חודש; מאי 2015 – אלוף במיל' גרשון הכהן: נתניהו הפך את חמאס לשותף הכי קרוב שלו; אוקטובר 2015 – סמוטריץ': אבו מאזן הוא נטל, חמאס הוא נכס; נובמבר 2018 – באישור נתניהו קטר מתחילה להעביר תקציבים לחמאס במזומן, מזוודות הכסף; 2018 – בארבע השנים הבאות נתניהו מונע את חיסול הנהגת חמאס בארבע הזדמנויות שונות; מרץ 2019 – נתניהו: מי שרוצה לסכל הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס; אוקטובר 2023 – 1,200 נרצחים במתקפת חמאס על יישובי העוטף.
קונספציה 3: מי צריך את ארצות הברית והמערב? מרץ 2009 – נתניהו חוזר לשלטון ומתחיל להרחיק את ישראל מבעלות בריתה המסורתיות, ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, תוך התקרבות לציר האנטי-ליברלי; 2010 – ח"כים מהימין מפירים חרם של עשרות שנים ויוצרים קשרים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, שלרבות מהן מאפיינים אנטישמיים ושורשים פשיסטיים; מרץ 2015 – נתניהו יוצר קרע חסר תקדים עם המפלגה הדמוקרטית כשהוא נואם מול שני בתי הקונגרס האמריקני למרות התנגדות נחרצת מצד הנשיא אובמה; יולי 2017 – נתניהו נפגש בבודפשט עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, למרות קמפיין הבחירות האנטישמי שהוביל האחרון וניסיונות לטשטש את המעורבות ההונגרית בשואה; יולי 2017 – נתניהו משתתף בוועידת פורום וישגראד האנגלי הליברלי ותוקף את האיחוד האירופי: חותר תחת ישראל; ינואר 2019 – נתניהו משתתף בטקס ההשבעה של נשיא ברזיל ז'איר בולסונארו לצד ראשי ממשלות פופוליסטים מהעולם; בולטים בהיעדרם מנהיגי הדמוקרטיות הליברליות; אפריל 2019 – שלטי בחירות על מצודת זאב מציגים את נתניהו לצד פוטין וטראמפ עם הכיתוב: נתניהו ליגה אחרת. אין ספק; ינואר 2020 – נתניהו מקבל את פניו של פוטין בירושלים: רוצה לקבל בברכה את ידידנו הגדול נשיא רוסיה, ולהודות לך על הקשר האמיץ; בעשור האחרון נתניהו ביקר במוסקבה לא פחות מעשר פעמים; ינואר 2023 – השר יריב לוין מציג את עיקרי ההפיכה המשטרית; נשיא ארצות הברית, נשיא צרפת, קנצלר גרמניה וראש ממשלת בריטניה מביעים כולם התנגדות חריפה לחקיקה; ינואר 2023 – מנכ"ל פורום קהלת מאיר רובין מציע לישראל להפסיק סיוע ביטחוני מארצות הברית ולחפש בעלות ברית אחרות בעולם. גאוני; פברואר 2023 – השר עמיחי שקלי נוזף בשגריר האמריקני: הפסיקו להתערב בעניינים פנימיים של ישראל; מרץ 2023 – השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר: ישראל היא לא עוד כוכב בדגל של ארצות הברית; חה"כ ניסים ואטורי מהליכוד: נגן על עצמנו גם בלי ארצות הברית; יולי 2023 – על רקע המתיחות עם הבית הלבן, נתניהו מודיע על ביקור צפוי בבייג'ין; הוא מצטלם עם עותק חתום של ספרו של נשיא סין שי ג'ינפינג; ספטמבר 2023 – ביידן ונתניהו נפגשים בשולי עצרת האו"ם בשל ההתעקשות על הרפורמה המשפטית, ובניגוד לכל ראש ממשלה לפניו נתניהו לא מוזמן לבית הלבן; אוקטובר 2023 – לאחר מתקפת הדמים בעוטף עזה, ארצות הברית ומדינות המערב מתייצבות באופן חד-משמעי לצד ישראל; ידידיו החדשים של נתניהו ברוסיה ובסין מתייצבים לצד חמאס. זה נורא. זה נורא. פשוט נפלנו.
הוציאו את זה מכון מולד וקרן ברל כצנלסון. זה ספר שנקרא "קריסת הקונספציות – הדרך למחדל אוקטובר 23'".
קונספציה 4: שלום בלי פלסטינים. 1995 – נתניהו מפרסם את ספרו "מקום תחת השמש", וטוען כי אם ישראל תחתום על הסכמי שלום עם מדינות האזור תוך התעלמות מהפלסטינים, הם ייכנעו ויוותרו על שאיפותיהם הלאומיות; ינואר 2020 – טראמפ ונתניהו מציגים את עסקת המאה, שעוסקת בעתיד השטחים, אבל התגבשה ללא הפלסטינים; ספטמבר 2020 – חתימת הסכמי אברהם בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין; מאוחר יותר מצטרפות להסכם גם מרוקו וסודן; אוקטובר 2022 – נתניהו בספרו החדש: הדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה אלא עוקפת אותה; דצמבר 2022 – השבעת ממשלת נתניהו השישית; קווי היסוד וההסכמים הקואליציוניים אינם כוללים כל אזכור למשא ומתן מדיני עם הפלסטינים; אוגוסט 2023 – נתניהו בריאיון לתקשורת האמריקנית: במשא ומתן עם סעודיה, הפלסטינים הם בסך הכול סעיף שצריך לסמן עליו וי; ספטמבר 2023 – נתניהו נואם באו"ם ומכריז: הסכם בין ישראל לסעודיה יסיים את הסכסוך הישראלי–ערבי; הפלסטינים לא מופיעים במפת המזרח התיכון שהוא מציג; אוקטובר 2023 – ממשל ביידן דורש לכלול מחוות כלפי הפלסטינים בהסכם עם סעודיה; נתניהו: ראש העיר רמאללה אבו מאזן לא יקבע את פרטי ההסכם; אוקטובר 2023 – עם פרוץ המלחמה סעודיה משעה את המגעים עם ישראל, ודורשת הסכם צודק ומקיף עם הפלסטינים; מתיחות ניכרת עם מדינות ערביות נוספות, לרבות מצרים וירדן.
קונספציה 5: יש מספיק צבא לכולם. ספטמבר 2013 – ממשלת נתניהו מפסיקה להציב חיילים באבטחת יישובים בגבול הצפון, רצועת עזה ומצרים; יוני 2014 – על רקע קיצוצים, הממשלה מפטרת חצי מהרבש"צים בעוטף עזה; יוני 2016 – בכיר במשרד הביטחון: אנו מוגבלים ביכולתנו להתאמן ולשפר את הכשירות, מכיוון שחלק ניכר מסדר הכוחות של צה"ל מושקע ביהודה ושומרון; דצמבר 2021 – הושלמה הקמת הגדר החשמלית סביב רצועת עזה, באורך של כ-65 ק"מ ובעלות של כ-3.5 מיליארד שקלים; דצמבר 2021 – צה"ל אוסף את הנשקים מיישובי עוטף עזה; ביישובים שמרוחקים 4 עד 7 ק"מ מהגדר נלקחו כלי הנשק מחברי כיתות הכוננות, והיישובים נותרו עם שני רובים בלבד; 7 באוקטובר 2023 – החמאס במתקפת פתע על יישובי עוטף עזה; באותו בוקר מוצבים בגבול עזה שני גדודים בשעה שביהודה ושומרון מוצבים 32 גדודים. נגיד תודה לסוכה בחווארה או שפחות?
קונספציה 6: הימין חזק בביטחון. אוקטובר 2022 – נתניהו ערב הבחירות: הבאנו את העשור הביטחוני הטוב ביותר בתולדות ישראל. לפיד הקים ממשלה עם תומכי טרור ופגע בביטחון. חייבים להצביע מחל כדי שנחזיר את הביטחון לישראל; 29 בדצמבר 2022 – ממשלת נתניהו השישית מושבעת; בן גביר ממונה לשר לביטחון לאומי; סמוטריץ' מקבל לידיו את השליטה במינהל האזרחי בשטחים; ינואר 2023 – סמוטריץ': השילוב של ענישה והרתעה עם בנייה והתיישבות רחבה יביא לגדיעת התקווה של הטרור, ובטווח הארוך יביאו לירידה משמעותית בהיקף הטרור נגדנו; פברואר 2023 – בן גביר סוגר מאפיות בבתי כלא המספקות פיתות לאסירים ביטחוניים ומקצר את זמן המקלחות לארבע דקות: צריך לעשות סדר ולהחזיר את הריבונות שלנו בבתי הכלא; פברואר 2023 – שני ישראלים נרצחים בפיגוע בחווארה, ובתגובה מאות מתנחלים מציתים בתים ורכוש בכפר; סמוטריץ': צריך למחוק את חווארה; יוני 2023 – ארבעה ישראלים נרצחים בפיגוע בהתנחלות עלי, ובתגובה עשרות מתנחלים עולים למאחז אביתר ומחוללים פרעות בכפרים פלסטיניים; בן גביר: רוצו לגבעות, רק ככה נחזיר את הביטחון לתושבים; אוגוסט 2023 – ראש השב"כ מזהיר: טרור יהודי מלבה טרור פלסטיני; ספטמבר 2023 – הרמטכ"ל: עלינו להיות מוכנים מתמיד לעימות רב-זירתי; ינון מגל בתגובה: ימים של תבהלה; 7 באוקטובר 2023 – במתקפת חמאס חודרים לישראל אלפי מחבלים, רוצחים כ-1,200 ישראלים וחוטפים כ-250 בני אדם לעזה.
קונספציה 7: שיסוי והסתה לא פוגעים בביטחון. אוקטובר 1995 – נתניהו לראש הממשלה רבין: ממשלתך היא הממשלה המנותקת ביותר והרחוקה ביותר מערכי היהדות שהייתה לנו אי פעם; אוקטובר 1997 – נתניהו לרב כדורי: אנשי השמאל שכחנו מה זה להיות יהודים, הם חושבים שאת הביטחון שלנו ישימו בידי ערבים; ינואר 2010 – ארגון הימין אם תרצו פותח בקמפיין ציבורי נגד הקרן החדשה לישראל ומאשים אותה בשנאה לצה"ל – אותה קרן חדשה שהגיעה לאופקים ותרמה את כל מה שהממשלה לא עשתה שם. אתה יודע את זה? מאיר, את כל הטיפולים שהיה צריך, את כל השיקום. הקרן החדשה הגיעה לשם ראשונה, לא הממשלה.
מרץ 2015 – נתניהו ביום הבחירות: המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V-15, לנו יש צו 8. לא חושבת שיש להם צו 8; אוגוסט 2017 – נתניהו: השמאל והתקשורת, וזה אותו דבר, מתגייסים למסע ציד אובססיבי חסר תקדים נגדי ונגד משפחתי, במטרה לבצע הפיכה שלטונית; נובמבר 2019 – דובר קמפיין הליכוד ארז תדמור: בנו פה שתי מדינות, מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה של אזרחים סוג ב', שזה רוב העם. הילדים של השמאל חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית; מרץ 2020 – יועצו של נתניהו נתן אשל: הציבור הלא-אשכנזי, מה מחמם אותו? הם שונאים הכול. השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו. גזען; יולי 2020 – השר לביטחון פנים אמיר אוחנה מכנה את מפגיני בלפור אנרכיסטים. נתניהו מכנה אותם מפיצי מחלות; דצמבר 2021 – נתניהו: זאת הממשלה הישראלית-הפלסטינית הראשונה. בנט מעדיף ממשלה עם תומכי טרור ששוללים את קיומה של מדינת ישראל על פני ביטחונם של אזרחי ישראל; ינואר 2023 – שר המשפטים יריב לוין מכריז על רפורמה להחלשת מערכת המשפט: אנחנו הולכים לקלפי, מצביעים, בוחרים, אבל פעם אחר פעם אנשים שלא בחרנו מחליטים עבורנו; מרץ 2023 – השר שלמה קרעי לטייסי המילואים: לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם; יעקב ברדוגו: טייסי המילואים הם מוגלה שצריך להוציא; מרץ 2023 – ראש חטיבת המחקר באמ"ן תת-אלוף עמית סער במכתב לנתניהו: ישראל נמצאת במשבר חריף, חסר תקדים, שמאיים על לכידותה ומחליש אותה; שר הביטחון גלנט: החקיקה מובילה לסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה; ספטמבר 2023 – ח"כ טלי גוטליב: השב"כ וצה"ל עובדים אצל המחבלים; 7 באוקטובר – חמאס פותח במתקפת פתע על יישובי עוטף עזה, רוצח כ-1,200 ישראלים וחוטף כ-250. עוד באותו יום מופצות בחוגי הימין והביביסטים תיאוריות קונספירציה על בוגדים מבפנים. בהמשך, נתניהו יאשים בטבח את מחאת אנשי המילואים, ואשתו תטען כי המפגינים אשמים. זה לא משנה את העובדה שהוא הראש והוא אשם.
קונספירציה 8: ישראל חזקה עם מגזר ציבורי חלש. בדיוק בשבילי. 2003 – שנת ביבי שר אוצר. שר האוצר נתניהו נושא את נאום השמן והרזה ובו הוא קובע כי המגזר הציבורי הוא הבעיה של כלכלת ישראל, ומשיק תוכנית לקיצוצים מרחיקי לכת בשירותים החברתיים – והוא אכן קיצץ; 2004 – נתניהו מקדם את חקיקת כלל ההוצאה, שמחייבת את ממשלות ישראל לצמצם בהדרגה את ההשקעה בשירותים לאזרח מתקציב המדינה. כלל ההוצאה באמת גמר אותנו בהקשר הזה, רק שהיום הם היו פורקים כל עול; 2014 – נגידת בנק ישראל פרופ' קרנית פלוג קובעת: הממשלה לא נותנת מענה לצרכים של הציבור. אין מנוס מלהגדיל את ההוצאה הציבורית. בהחלט; 2016 – ישראל מידרדרת למקום אחד לפני אחרון במערב בהוצאה הציבורית על שירותים חברתיים; 2022 – ישראל סובלת ממשבר חסר תקדים במערך השירותים החברתיים, כולל מחסור של 1,500 עובדים סוציאליים ויותר מ-10,000 פסיכולוגים; יוני 2023 – דוח ה-OECD קובע כי מספר הרופאים לנפש בישראל נמוך ב-10% מהממוצע במערב ומזהיר מפני מחסור קיצוני; ספטמבר 2023 – נתונים מראים כי הממשלה קיצצה את המימון לעמותות בריאות הנפש ב-70% מאז משבר הקורונה. מרכזי בריאות הנפש מצמצמים שעות פעילות בשל מחסור בכוח אדם. יו"ר ארגון רופאי המדינה: מערך הבריאות הנפשית קרס; 7 באוקטובר – בעקבות מתקפת החמאס, מאות אלפי אזרחים מוצאים עצמם ללא קורת גג, פצועים, בטראומה נפשית ובמצוקה קשה. המדינה אינה מסוגלת לדאוג לכל האזרחים הזקוקים לשירותי הרווחה ובריאות הנפש, וקוראת לפסיכולוגים ולעובדות הסוציאליות לעבוד בהתנדבות.
זוכר את זה, מאיר, שניסו לגייס בהתנדבות פסיכולוגים בתחילת המלחמה?
הפסיכולוגים הגיעו בלי קשר, אבל זה שניסו לגייס אותם בהתנדבות, אחר כך כמערך מחייב, אתה זוכר? אמרו: בהתחייבות לשנה. התנדבות בהתחייבות לשנה.
קונספציה 9: מינוי מקורבים מחזק את המדינה. יולי 2016 – שרת התרבות מירי רגב: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים? אוקטובר 2016 – אילת שקד במאמרה "מסילות אל המשילות": משילות טובה נמדדת קודם כול במידת האפשרות שבידי שרי הממשלה לקבוע את היעדים בעצמם. העם ונציגיו הם אלה שצריכים להביא לידי ביטוי את רצונו. הכרעתם צריכה להיות המילה האחרונה; אוקטובר 2017 – הממשלה מאשרת את חוק הג'ובים של אילת שקד ויריב לוין, שמאפשר למנות משנה למנכ"ל במשרדי הממשלה כמשרת אמון, ונותן לפוליטיקאים שליטה על ועדות האיתור לתפקידים בכירים; דצמבר 2018 – נתניהו והשר לביטחון פנים גלעד ארדן מפסיקים את כהונת מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך על רקע חקירות נתניהו. במקומו לא ממונה מפכ"ל קבוע במשך שנתיים שלמות. במקום זאת, מכהן ממלא מקום. בתקופה זו המשטרה נחלשת בצורה משמעותית. מרגישים את זה גם עכשיו; יולי 2019 – הקואליציה בוחרת במתניהו אנגלמן למבקר המדינה. עם בחירתו, אנגלמן מכריז כי הביקורת היא כלי בידי ההנהלה, וטוען שלא צריך להתערב בכל דבר. הוא נמנע מביקורת בזמן אמת על הממשלה, מורה לעובדיו לשלב בדוחות גם אמירות חיוביות, וסוגר את האגף למאבק בשחיתות. שכחתי את הסיפור עם האמירות החיוביות; דצמבר 2019 – מירי רגב: נבחרנו כדי למשול, לא כדי להיות בובות של שלטון פקידים. ביוני 2023, חצי שנה לאחר שנפסל על ידי ועדת המינויים בשירות המדינה, ממנה מירי רגב למנכ"ל משרד התחבורה את משה בן זקן, ראש המטה שלה לשעבר ומארגן הליכודיאדה; מרץ 2023 – 40% מעובדי השירות הציבורי סבורים שהמדינה אינה מקדמת עובדים מתוך שיקולים מקצועיים. חמישית מהמשרות בתת-איוש; 71 תפקידים בכירים מאוישים במינוי זמני או על ידי ממלא מקום; נרשמת ירידה של 30% במספר המועמדים למשרות. הרקבה של השירות; יוני 2023 – השר דודי אמסלם מדיח את ראש היחידה למאבק בגזענות במשרד המשפטים ואת יו"ר דואר ישראל. הוא מנסה להדיח את מנהלת רשות החברות הממשלתיות, על רקע רצונו של אמסלם למנות מקורבים. בריאיון לעיתונות הוא אומר: את מי אני אמנה? אני מגיש אנשים שאני מכיר; ספטמבר 2023 – המשרד לביטחון לאומי קורס תחת השר בן גביר. בספטמבר מודיע מנכ"ל המשרד על התפטרותו מהתפקיד על רקע חילוקי דעות עם השר. בנובמבר מתפטרת סמנכ"לית במשרד על רקע פגיעה במינהל תקין, וממלא מקום המנכ"ל מתפטר גם הוא בעקבות עתירה. בדצמבר מתפטר ראש האגף לכלי ירייה במשרד על רקע מדיניות חלוקת הנשק של בן גביר; אוקטובר 2023 – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מסיימת את תפקידה. לראשונה מאז קום המדינה שר המשפטים, יריב לוין, מסרב למנות נשיא קבוע במקומה, על רקע רצונו למנות נשיא מטעמו במקום הנשיא הצפוי יצחק עמית; אוקטובר 2023 – לאחר מתקפת 7 באוקטובר משרדי הממשלה מתקשים להתמודד עם המשבר, מהטיפול במפוני העוטף והצפון ועד ההסברה בזירה הבין-לאומית. התוצאה היא כאוס מוחלט; נובמבר 2023 – מבקר המדינה אנגלמן: הממשלה נחלשת בטיפול בעורף. ליאורה שמעוני, בכירה במשרד מבקר המדינה: מהשטח עולה כשל גדול, מחדל גדול. יש אובדן אמון במשרדי ממשלה. וזה עם אמירות חיוביות.
קונספציה 10: האזרחים הערבים יפנו נגד המדינה. יוני 2007 – איתמר בן גביר מורשע בתמיכה בארגון טרור והסתה לגזענות; מרץ 2011 – הכנסת מעבירה את חוק הנכבה, שמאפשר לממשלה לשלול מימון ממוסדות שמערערים את הנרטיב הלאומי. ישראל וצדקתו. מתוקף החוק, לימים השרה מירי רגב ואחרים בממשלה רדפו מוסדות תרבות ויוצרים ביקורתיים, ערבים ויהודים; דצמבר 2015 – ממשלת נתניהו מצביעה בעד החלטה 922, תוכנית חומש להשקעה כלכלית במגזר הערבי; אפריל 2017 – הכנסת מאשרת את חוק קמיניץ, שמחמיר את האכיפה באופן דרקוני כלפי עבירות בנייה, בעיקר בקרב הציבור הערבי. בו בזמן, גרירת הרגליים באישור תוכניות מתאר במגזר הערבי הופכת את האפשרות לבנייה חוקית לקלושה; יולי 2018 – הכנסת מאשרת את חוק הלאום, שמכשיר אפליה של המגזר הערבי בקרקעות, משאבים וזכויות תרבותיות; ספטמבר 2019 – מפלגת הליכוד מקדמת את חוק המצלמות בטענת שווא שלפיה יש זיופים בקנה מידה גדול בקלפיות במגזר הערבי. המטרה האמיתית היא דיכוי הצבעה והשתתפות פוליטית; מאי 2021 – מהומות בישראל במקביל למבצע שומר חומות ובעקבות עימותים מול המשטרה בהר הבית בתפילת יום שישי האחרון בחודש הרמדאן. במהומות נהרגים שלושה אזרחים, נפצעים מאות ונגרם נזק עצום לרכוש; מאי 2022 – הליכוד משיק את קמפיין "מס עבאס", שטוען באופן שקרי כי ממשלת השינוי העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד שקלים. נתניהו מאשים: בנט ממשיך את מכירת החיסול של המדינה למועצת השורא של האחים המוסלמים; דצמבר 2022 – איתמר בן גביר ממונה לשר לביטחון לאומי. בזמן כהונתו מספר הקורבנות השנתי בחברה הערבית מגיע ל-244 הרוגים – שיא של עשור; יוני 2023 – דוח של הלמ"ס מוצא פערים משמעותיים בין יהודים לערבים בהשכלה, בביטחון, באיכות חיים; אוקטובר 2023 – עשרות ערבים אזרחי ישראל נהרגים במהלך השבת השחורה. שלושה ימים לאחר מכן השר לביטחון לאומי מזהיר מאירועי שומר חומות 2 וקורא לחמש את הציבור היהודי. המשטרה והעליון מונעים הפגנות של המגזר הערבי, תוך פגיעה דרמטית בחופש הביטוי, אולם למעלה מ-100 ימים מתחילת המלחמה לא תועדו אירועי אלימות ועימותים בקרב החברה הערבית בישראל, ורבים מפגינים סולידריות במגוון יוזמות; נובמבר 2023 – בסקר שנערך כחודש לאחר 7 באוקטובר נמצא כי רמת ההזדהות של האזרחים הערבים עם המדינה נמצאת בשיא של כל הזמנים; נובמבר 2023 – חבר הכנסת אחמד טיבי מתגייס לסייע למשפחות החטופים באמצעות קשריו בעולם הערבי.
מרתק. הסיפור כולו, אני קוראת את זה, את כל – אני אומרת: איך פגעו בנו, פשוט פגעו במדינה הזאת. פשוט פגעו בה. לא מגיע למדינה שלנו הדבר הזה.
אכן שווה. יש לי כאן – אני מתלבטת עכשיו מה להקריא מהדברים. רגע, בואו נראה, קיצוצים, קיצוצים. אולי אקרא מפה? כן. אני אקריא מספר שהוציאו בהתארגנות שנקראת "השמאל האמוני". אתה שמעת עליהם? השמאל האמוני זה קבוצה של כל הזרמים ביהדות – דתיים, חרדים, מסורתיים, הכול הכול – שמביאים את ערכי השמאל של היהדות ומנכיחים את מה שכבר, אתה יודע, שכחנו, כי ניכסו, כי הפקיעו, כי עיוותו. הם קמו אחרי הקמת הממשלה הזאת, כתגובת נגד – שזה לא מייצג את היהדות שהם מאמינים בה. אני הייתי שם, גם בכנס ההקמה. אתה יודע, מאיר, כשקמה הממשלה הזאת, לי היה מאוד מאוד קשה, אני בטוחה שגם לך. בכלל, אחרי הבחירות הייתי ממש מרוסקת. אני הייתי חולה אחרי הבחירות, הייתי חולה שבועיים. פשוט, נראה לי שהגוף שלי הגיב לקושי שהיה לנו. ואז, כשקמה הממשלה, אני זוכרת שהייתי ממש – הייתי צריכה משהו שייתן לי כוח, והגעתי לכנס הזה.
גם בן הזוג שלי הוא חלק מההתארגנות. הוא גם – זה היה – מבין מי שפתחו את הכנס והרצו, אז הוא גם נתן איזושהי הרצאה, על מסורתיות. אני זוכרת שאחרי שהייתי שם, אמרתי להם שזה הדבר הכי מעורר תקווה, שהפיח בי באמת רוח, שנתנה לי כוח לכל מה שהיה באותה תקופה. זה פשוט היה הדבר הכי מרגש שאני ראיתי. אני חושבת שבסוף, כשאתה נכנס לאולם שיש בו המון אמונה והרבה אמונה ואהבת אדם – איך אני אגיד את זה – אמונה בערכים השפויים, הטובים, שהופכים אותנו לחברה חומלת וסולידרית ועם ערבות הדדית, כשהכול נמצא יחד באותו מרחב, זה משהו שהוא מפעים.
היו שם המון אנשים שהם פשוט מעוררי השראה, אז כל אחד שנאם שם באמת נתן לי כוח. גם השנה התקיים הכנס הזה, והם הוציאו, בעקבות המלחמה וגם בעקבות המאבק שלהם לפדיון שבויים, הם הוציאו את הספר הזה של השמאל האמוני, "פדות, רחמים, שלום – כ"ו דרשות על המלחמה". אני רוצה להקריא חלק ממה שפרסם מוטי קפלן. סימנתי פה כמה דברים, אבל קוראים לזה "עת פדיון שבויים".
מוטי קפלן: שבת הבלהות באזור עוטף עזה הביאה עימה שפיכות דמים נוראה וחטיפת טף, נשים וגברים. על המתים נתאבל כדין, ואילו כלפי השבויים אנו מחויבים במצוות פדיון שבויים. בסערת הרגשות ובסופת המלחמה אסור לנו לשכוח את מעמדה ואת מקומה המיוחדים של מצווה זו. מצוות פדיון שבויים נדונה רבות בהלכה ובייחוד בספרות השו"ת, עובדה המשקפת את שכיחות מעשי החטיפה ודברי השבי בדברי ימי ישראל.
המאורע שלפנינו ייזכר כאחד הנוראים בהיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי – ציבור גדול, למעלה מ-160 בני אדם, ככל הידוע בשעת כתיבת שורות אלה, שהובלו אל שבי בעינויים, בסבל ובהשפלה. הדיון ההלכתי בסוגיית השבי נסוב לרוב על יחידים. היום אנו עומדים בפני המון אדם שנחטף. אין לכך תקדימים רבים בספרות ההלכה. מצוות פדיון שבויים עולה על מצוות רבות. "אין לך מצווה רבה כפדיון שבויים", כתב הרמב"ם. פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", ו"לא תעמד על דם רעך" "וחי אחיך עמך", ו"אהבת לרעך כמוך" והרבה דברים כאלה.
"המקור לדבריו נמצא בגמרא הדורשת את דברי ירמיהו" – נדלג על זה. הסוגיה הזאת, הנוגעת בדיני נפשות במובנם החמור ביותר, מסובכת עד מאוד. אף על פי כן, בזהירות הראויה, אנסה להסביר מדוע האירוע הנורא שהתרחש בשבוע שעבר חורג מן הדיון המקובל בסוגיית פדיון שבויים, ומעמיד אותנו במצב שגם אם נדרש ל"יתר על דמיהן", המקביל לשחרור מחבלים, שומה עלינו לשלם את המחיר. ציבור גדול, גברים, נשים, טף וזקנים, מהם פצועים וחבולים ונתונים בסכנת חיים, צפויים כולם לחיי שבי מיוסרים, לחילול כבודם ולחילול צלמם ודמותם. האם גם במקרה כזה אין פודים את השבויים למעלה מכפי דמיהן? האם במקרה שלפנינו תיקון העולם אינו אלא ההפך הגמור? אומר, יש מקום למחשבה כי תיקון העולם הראוי כאן יהיה דווקא מאמץ עליון להציל את הציבור הגדול הנמצא בשבי.
אין מדובר באינטרס של יחיד מול האינטרס הציבורי, כפי שיכול להיות במקרה של פדיון אדם בודד כאשר האינטרס של הפרט מתנגש לעיתים באיום הכלכלי או הביטחוני על כלל הציבור. מדובר כאן בציבור מול ציבור – ציבור מדיני בעל סמכות ויכולת המחויב להציל ציבור רחב שנלקח בשבי ונתון בסכנת נפשות. זאת ועוד, במקרה שלפנינו הפגיעה בציבור החטוף והשבוי היא ודאית ומוחלטת. מצפות להן שנות עינויים ויגון, ורבים מהם בוודאי לא ישרדו לאחריהן.
הפגיעה הביטחונית הצפויה, אם תיענה ישראל לדרישות החזרת המחבלים – כופר כסף והשעיית הלחימה, ובעקבות זאת גם עידוד המחבלים לצאת שוב נגדנו – היא בבחינת שמא, גם אם על פי ניסיון העבר היא עשויה להתממש. לו השכילו ממשלת ישראל וכל האמונים על ביטחון ישראל לעמוד על משמרתם ולא לשקוט שאננים, כי אז לא באתנו הרעה הגדולה הזו ולא תבואנה גם רעות אחרות. אלא שלמרבה הצער, האויב המר הזה אינו זקוק לעידוד. הוא יארוב ויעוט עלינו אם חלילה לא נעמוד על המשמר, אם נשיב את החטופים ואם לאו.
וכך כותב הרב עובדיה יוסף בנדון: רוב הפוסקים סוברים שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להפך. נראה שמצד הדין ראוי לנו לנקוט בדרך זו. וגם כאשר מדובר ביותר מכדי דמיהן, מטעם שלא ישובו ויאמירו את המחיר, מכל מקום, כשיש סכנה ממשית בדבר, לא חוששים לכך, כי בלאו הכי הם עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל.
זה בעצם מחזק את הכול. אני אומרת שאני שמחה על הספר הזה שיצא, שנותן הרבה כבוד בחזרה לדת שלנו, ליהדות שלנו, שמשחיתים פה יום-יום. יום-יום אני מרגישה איך הערכים שהיו לי ברורים לפני כן, מתוך התפיסה בבית, מתוך התפיסה המשפחתית, מתוך התפיסה של המסורת שלנו, איך הם פשוט מחריבים ומחריבים, מעוותים ומעוותים. משנים הכול. ופתאום קמה לה הקבוצה הזאת ומראה שיש ציבור גדול שממש מבין שהיהדות שלו היא יהדות חומלת, אנושית, הומנית, נאורה, שרואה בערך החיים וקדושות החיים ערך עליון. זה נותן לי המון המון כוח. גם השנה היו 900 איש בכנס. זה לא דבר מובן מאליו, להבין שאנשים באים לדבר על המקום שחסר להם. כי במקום הזה, בכנסת ישראל, היהדות עוברת השחתה, ואנחנו צריכים להחזיר אותה אל מקומה הנכון והטוב.
איך אתה מרגיש עם כל מה שקורה – פדיון השבויים ואובדן המוסר?
לא, היא עברה התפתחויות מהירות, כן.
זו גם עיר נמל. מלכתחילה היא הייתה יותר – – –
גם אני מקווה מאוד. זו גם מדינה ששמרה מאוד על ההיסטוריה היהודית של המקום וזה מרתק, מרתק לראות את זה.
כן, זה פשוט באמת מקום לבקר בו ולראות היסטוריה.
אז אתה יכול להתנהל איתם במרוקאית.
איזה כיף, ממש. גם ההורים, אבל הם לא העבירו את זה אלינו, וזה חבל.
אני אחזור לשאלות ותשובות, אבל הכנתי מלא חומרים. אני רק תוהה, יש פה את דוח מירון ואת ההמלצה האישית על נתניהו, אבל אני דווקא רוצה להתחיל ולקרוא את סוף הדבר של הדוח.
הוא מרתק, הוא אחד המסמכים המדהימים באמת.
כמו שאתה רואה, אני גם קוראת – – –
אני לא מאופסת מאה אחוז, אבל בסדר, אנחנו בזה.
"ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. 1. תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו" – אשים את המשקפיים בשעה הזאת – "תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו. בתוך גופים ציבוריים, ברשויות שלטוניות ובקרב שליחי ציבור – נבחרים או ממונים, שהציבור הפקיד בידיהם את שלומו ואת ביטחונו. מצאנו תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם. תרבות רעה של היעדר משילות ושלטון החוק ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות ושל התחמקות ממנה.
"2. תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון בל"ג בעומר התשפ"א. 'הכתובת הייתה על הקיר', ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע, וחובה הייתה למונעו.
"3. כדי למנוע את האסון נדרשה תרבות מתוקנת. נדרשו נושאי משרה וגופים הפועלים בראש ובראשונה מתוך חובת נאמנות להיותם שליחי ציבור – באחריות ובמקצועיות, נושאי משרה הנוהגים לפי הכלל הבסיסי ש'במקום שאין איש השתדל להיות איש'. נושאי משרה הפועלים בחרדת קודש כדי לממש כראוי את האחריות ואת הסמכות שניתנו בידם לטובת הציבור ולשלומו.
"4. זוהי עת לחשבון נפש, אך גם שעת רצון והזדמנות לתיקון ולשיפור, אל לנו להחמיצה! כך, בנוגע לאתר קבר הרשב"י וכך בנוגע למקומות אחרים ולנושאים אחרים שהדברים בדוח זה נכונים להם.
"5. ארבעים וחמישה גברים, נערים וילדים קיפחו את חייהם. רבים אחרים נפצעו. משפחותיהם שילמו מחיר כבד מנשוא. לא נוכל להקל על כאבן. אך החובה המוסרית המונחת לפתחנו היא לעשות כל שבידנו כדי למנוע אובדן חיי אדם. אנו תקווה שהדוח שיצא תחת ידינו יביא לתרומה ניכרת לבניינה של חברה מתוקנת וישמש מצפן ומפת דרכים לגופי השלטון השונים, לנושאי משרה ציבורית – ולנושאי משרה בכירים בפרט – באשר להתנהלות המצופה מהם בהיותם נאמני הציבור ושליחיו. לא תשים דמים בביתך, סור מרע ועשה טוב".
תשמע, מאיר, זה אחד הטקסטים היפים, הכואבים, המטלטלים, אבל הוא טקסט שצריך לשים אותו לדעתי בספר בגרות – ממש מלמד אותנו על ציפייה איך צריכה להיראות מערכת ציבורית, וכמה נורא ורע כשמזניחים את האחריות הציבורית וכששליחי ציבור לא פועלים עבור האינטרס הציבורי. זה טקסט מטלטל וחשוב כאחד, ואני באמת מאחלת לנו מדינה מתוקנת לאורו.
ממש. אמן. נכון. ממש. קראת את הטקסט הזה?
ממש. זה גם באמת האסון האזרחי הכי גדול שהיה לנו.
נכון. ממש. באמת טקסט מטלטל. אני עוד אחזור אליו הרבה לדעתי בחיי, כי הוא ממש – אני אחזור מעט גם לשאלות. שאלה מאברהם אלטמן: מה התקציב לשיקום מבנים ותשתיות בצפון ובעוטף עזה? מה התקציב לשיקום כלכלי, נפשי, קהילתי, לאנשים וליישובים שנפגעו? כיצד מונע התקציב את ההכחדה המתמשכת של התרבות הישראלית, במיוחד את הספרות העברית?
אוקיי, אברהם, שאלה גדולה וחשובה. עבור יישובי הדרום קיימת מינהלת תקומה, שתוקצבה מ-2024 ב-3 מיליארד שקלים, ובסך הכול אושר לה תקציב של כ-18.5 מיליארד שקלים בחמש שנים. המינהלת אחראית לכלל השיקום הפיזי של יישובי הדרום – בינוי, תשתיות ומשיכת אוכלוסייה חדשה. בנוסף, צפויים להינתן מענקים גדולים לתושבים חוזרים ולתושבים חדשים שיגיעו ליישובים הללו.
בנוגע ליישובי הצפון קיימת בעיה רצינית – אני מציפה את זה פה הרבה, וגם ח"כים נוספים: למרות ההבטחות, לצערנו לא הקימו מינהלת ייעודית לשיקום אזרחי של תושבי הצפון, למרות ההרס הרב והבלתי-נתפס ביישובי הצפון וגם ההגירה הקשה. רגע נעשה "פתח סוגריים". הצפון, כל שנה, שנתיים מקבל הבטחה לשיקום – פה 7 מיליארד, פה 5 מיליארד, פה כל סכום – כבר עשור. מעולם לא מומש, ממש הפרת הבטחות בוטה; מקום שכל פעם זורעים בו תקווה וגודעים אותה. אז קודם כול, יש פה מחדל כפול, כי גם לא מימשו פה – ממשלות של מי שעומד בראש הממשלה הזו – הבטחה אחר הבטחה, וגם לא הקימו בעת הכי קריטית לצפון את אותה מינהלת אזרחית שתדע לתכלל את כל המענה האזרחי שיוכל ליישב בחזרה אזרחים.
למרות ההרס הרב, לראשי הרשויות בצפון אין גורם אזרחי מתכלל לפנות אליו שיתעסק בהערכת הנזקים ובהתנעת תהליכי שיקום ביישובים הללו. זאת, למרות שהובטח לראשי הרשויות שתוקם במהרה מינהלת לשיקום הצפון בהשקעה של כ-4 מיליארד שקלים, בדומה למינהלת תקומה שהוקמה עבור יישובי הדרום. לפי הפרסומים, למרות ההבטחות, נכון להיום הקצו מיליארד שקלים בלבד לשיקום הצפון בתקציב שאישרה הממשלה, וגם סכום זה אינו ודאי, מכיוון שהוא נמצא בסעיף רזרבה. וכמו שאנחנו יודעים על נתוני הגירעון, שהם כנראה לא נכונים, רזרבות לא ממש יהיו.
המינהלות שהוקמו עבור הצפון – מינהלת אופק צפוני, מינהלת מגן צפוני – אינן מספקות מענים אזרחיים. הן פועלות כשלוחות של משרד הביטחון – הן מספקות מענים בתחומי שמירת הביטחון, מיגון ועיבוי כיתות כוננות. על כן עולה הצורך הדחוף בהקמתה של מינהלת צפונית שתתכלל את כלל ההיבטים האזרחיים של אתגרי הצפון והצרכים שלהם זקוקים תושבי הצפון, החל משיקום התשתיות והמגורים וכלה בטיפול וסיוע למשפחות המפונים, בפיתוח, בתעסוקה, בהכנת קרקע להחזרת התושבים – הינה, גם פירוט על מה שאמרתי.
מדובר בהפקרה מתמשכת של יישובי הצפון. כך, לדוגמה, ב-2017 אישרה הממשלה את החלטה 2262 בדבר תוכנית לפיתוח כלכלי של אזור הצפון בהיקף של 15 מיליארד שקלים. 15 מיליארד שקלים. שנה מאוחר יותר, ב-2018, אושרה בהחלטת ממשלה תוכנית רב-שנתית בהיקף של 5 מיליארד שקלים לשנים 2019–2030 להמשך פעילות מיגון העורף וכן לשיפור המוכנות לרעידות אדמה ולמצבי חירום. כיום, רק חלק מהתוכניות הללו מומש, ולנוכח המלחמה יש לבחון מחדש את הצרכים של יישובי הצפון ולפעול לרכז אותם תחת מינהלת ייעודית שתזכה למימון וסמכויות נרחבות. אני פועלת בנושא, אחרים פועלים בנושא, ואנחנו ננסה להביא בשורה. אבל בסוף זה תלוי בממשלה וברצון שלה, ואם התושבים בצפון משעממים אותה אז היא לא תשים שם כסף.
בנוגע לתרבות, אנחנו פועלים המון כדי למנוע את הקיצוץ לספריות הציבוריות. תחילה רצו לקצץ 25 מיליון מהתקציב שלהן. לשמחתי, הצלחנו למנוע את הקיצוץ האגרסיבי הזה, אבל הממשלה לא עמדה בהתחייבות שלה לא לקצץ. היא הפיצה תזכיר חוק נוסף לקיצוץ מינורי יותר, אך עדיין בעייתי, של 12 מיליון ש"ח בשנה הזאת ו-6 מיליון ש"ח בשנה הבאה. החוק עובר בנפרד מהתקציב, ואני אפעל במקביל על מנת לסכל את הקיצוץ הזה. בעצם זה חוק הספריות הציבוריות, העדכון שלו, חוק נפרד, בגלל שהכסף שלהם עוגן בחוק, אז הם מביאים תזכיר חוק חדש, שהוא בעייתי מאוד.
שאלה מטל ורדי, שאני גם מכירה אותו ואוהבת אותו מאוד: מה עם הסכם השכר של מורי התיכונים, שנגמר לפני שנתיים והובטח שייחתם עד דצמבר? הסכם השכר עם המורים כבר פקע למעשה לפני יותר משנתיים. בשנת הלימודים האחרונה ארגון המורים הגיע לסיכומים עם משרד האוצר רק ערב פתיחת שנת הלימודים שלפיהם שכר המורים בתיכונים יעלה באופן הדרגתי בכ-2,000 שקלים לחודש, ושעות העבודה שלהם יצומצמו. הסכם העקרונות בין האוצר לארגון המורים נחתם במהלך ספטמבר, ונקבע כי הצדדים יחתמו על הסכם מלא עד 1 בדצמבר. ואולם, הסכם שכזה לא נחתם עד היום. כתוצאה מכך, המורים לא קיבלו תוספות שכר, אך גם לא חידשו את העיצומים – בגלל המלחמה.
עם זאת, בזמן שהסכם השכר עם ארגון המורים לא קודם, הממשלה דחפה בחודשים האחרונים – כולל במהלך המלחמה – את תהליך הגדלת שכר המורים בחינוך החרדי. כולי תקווה שהממשלה ומשרד החינוך יתעשתו ויסיימו את הסאגה המביכה הזו. וגם בוא נגיד את האמת – – –
נכון. אבל שוב, בסוף, אתה יודע בדיוק כמוני שאם זו הייתה הסתדרות המורים, שזה היסודי, האוצר היה יושב ונבהל, כי זה המשק, ואלה הורים שלא יכולים לעבוד. בגלל שזה תיכונים, ואפשר להשאיר אותם בבית, אז אף אחד לא נלחץ. כי כאילו בית ספר בתפיסה הוא כמו בייביסיטר. אבל זה לא בייביסיטר. אנחנו פוגעים להם במענים חינוכיים ורגשיים ובחוויות התיכון שלהם וזה פשוט אסון. זה כבר שנתיים. אסון.
שאלה מאיתן ירון: האם באמת קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה? אם כן – באיזה אופן? תשובה: משרד האוצר הציע לקצץ 200 מיליון שקלים נוספים בתקציב ההשכלה הגבוהה כחלופה להפחתה דומה בתקציב החינוך. ראשי האוניברסיטאות התריעו כי לא תהיה יכולת לעמוד בתוכנית המעטפת שגובשה למשרתי המילואים. עוד קודם לכן, במסגרת הקיצוץ הרוחבי שהממשלה החליטה עליו בעקבות המלחמה, צפויים לרדת כ-60 מיליון שקלים מתקציב ההשכלה הגבוהה. זאת, נוסף לכ-340 מיליון שקלים שקוצצו לאורך השנה האחרונה, בין השאר בעקבות ההסכם שנחתם להעלאת שכר המורים.
שאלה מאת גידי ברעם: מה התועלת ואיך זה מוסרי קיצוץ של עשרות מיליונים בתקציב הסיוע לקהילה הגאה ולהעביר מיליונים לאבי מעוז ההומופוב? לוקחים כספים בשביל למנוע התאבדות, ומעבירים לגופים שגורמים להתאבדויות האלה. ומתי לעזאזל מעיפים את הממשלה הזאת? נתחיל בשאלה האחרונה: במהרה בימינו, אמן. זה מצחיק אותך? אני ממש עצובה מהממשלה הזאת. במהרה, אמן. ולגבי הקיצוץ בתקציב הקהילה הגאה, מה לעשות שמתקצבים את ההומופוב הכי גדול במדינה, אז בהתאמה מקצצים מהשירות המציל חיים הזה. בסוף, התקציבים לקהילה הגאה הם גם תקציבים ששומרים על אוכלוסייה שפעולות השנאה כלפיה עלו ב-400% בשנה האחרונה, והתפקיד של הממשלה ושל המדינה הוא להגן על כל אזרחיה וגם על האוכלוסייה הזו, שהבטיחו לה שלא תיפגע. יש פה את יו"ר הכנסת מהקהילה הגאה, שאמר: התקציב לקהילה הגאה לא ייפגע, והינה, הינה, נפגע, אבל לאשר לאבי מעוז תקציב בטלפון ביום ראשון בבהילות – זה כן. אלה סדרי העדיפויות. סדרי העדיפויות הם אנטי-קהילה גאה, וזה כבר מהמקפצה, כי כשהדברים האלה מתקיימים ממש באותו שבוע במקביל, זה פשוט מראה ממש – רגע, תכף נחזור גם לזה.
אני אעבור לארנה קזין. אני מקריאה חלק מספרה של ארנה קזין "איך להתנגד". אני מקריאה מהפרק "לשאול". אני רק מזכירה: ארנה היא גם מפגינה שנעצרה, וראינו שוטר ממש מכה אותה באלימות לפני כמה שבועות בקפלן; אישה, אזרחית נורמטיבית לחלוטין, בסך הכול הפגינה להשבת החטופים – שום סיבה להתנהג אליה ככה, אבל רוח המפקד.
"לשאול. 'האם חייב האזרח לרגע, או במידה הקטנה ביותר להכניע את מצפונו לטובת המחוקק?' שאל הנרי דייוויד תורו בחיבורו 'אי-ציות אזרחי' מ-1849. 'מדוע אם כן יש לכל אדם מצפון? אני חושב שעלינו להיות בני אדם תחילה ונתינים אחר כך. אין זה רצוי לטפח כבוד כלפי החוק אלא כלפי הצדק' (בתרגום דפנה לוי).
"מדוע עלינו להתנגד? בדיוק מהסיבה הזאת, אומר לבנותיי: כי אנחנו בני אדם תחילה ונתינים אחר כך. כי המצפון – ולא השוטר ולא חבר הכנסת ולא ראש הממשלה ולא ההלכה – הוא המדריך שלנו במבוך המוסרי.
"אבל לא רק בגלל המפה המוסרית המופנמת שלנו עלינו להתנגד. חובה עלינו לעמוד מול העריצות ולסרב לה – כי אם לא נתנגד, נתמוך. עלינו להיזהר מתבנית המחשבה של 'הרע במיעוטו', לימדה אותנו חנה ארנדט. 'אלה שבוחרים לתמוך ב"רע במיעוטו"', כתבה 'שוכחים עד מהרה שהם בחרו [בכל זאת] ברע'".
"החובה לציית לחוק אף פעם אינה הצדקה תקפה למעשים לא מוסריים. כי צריך לזכור: מנהיג הוא חסר כל און, הוא כלום, אפס, גוף של בשר ודם ורעש עקר, בלי התומכים שלו. מנהיג אינו יכול לעשות רע בעולם בלי אנשים שמעניקים לו סמכות וממלאים את הוראותיו. רק הילד מוכרח לציית להוריו והעבד מוכרח להישמע לאדוניו".
"לדבר. העריצות מבקשת שתיקה כהסכמה. או דיבור כאישור. יש דברים שמותר לדבר עליהם, שרק אותם מותר לומר, ויש דברים שאסור. כשהמדינה אינה טובה, אלא עריצה, והמצב הוא מצב-חירום-קבוע, יש מילים שאסור להגות בכלל. וממילא אסור להתנגד.
"אני חושבת להתמקד כאן במילה אחת שהתגלתה כאסורה לשימוש במצב החירום של ישראל בסוף שנת 2022. הנהלת אוניברסיטת בן-גוריון הרשיעה סטודנטית בשם וטן מאדי בעבירת אי-ציות לרשויות הקמפוס משום שלפי תלונות ארגון הימין 'אם תרצו', היא קראה בעצרת זיכרון טקסט של מחמוד דרוויש הכולל את המילה 'שהיד' – – – "והינה, אני עוצרת לשאול: מדוע אסור לסטודנטית להגות את המילה שהיד?"
נמשיך עם השאלות. יש פה שאלה עם תשובה עצומה, נראה לי. אני אפסח עליה. טוב, שאלה מאת רז פארן: כמה מהתקציב מועבר למאבק באלימות כלפי נשים אחרי שהפסיקו לממן את פורום מיכל סלה? עד לאחרונה, במסגרת שיתוף פעולה של פורום מיכל סלה עם המשרד לביטחון פנים – רגע, יש פה את השר שהפסיק את המימון לתקציב של מיכל סלה.
בדיוק אני מקריאה פה שאלות מהרשת. הפיליבסטר לתקציב, ובדיוק אני פה עם שאלה מאת רז פארן: כמה מהתקציב שמועבר למאבק באלימות כלפי נשים – מה ממנו מה שהופסק לפורום מיכל סלה?
אני אשמח, תודה. אני חושבת שזה פספוס אדיר של המשרד שלך בקריאת הארגון החשוב הזה.
אין לי בעיה, אם הוא רוצה להשיב לי.
הינה, כתבו לי: אז מנעת את הקיצוץ בגיל הרך. אני העליתי את הקיצוץ בגיל הרך כמה פעמים. אז למי שכתב לי, שהוא בחור יקר – תצפה בכל הפיליבסטר, כדאי לראות.
רגע, מה זה, אני צריכה משקפיים לראות אותך, אופירוש. מה? עכשיו את אומרת. את חותמת על זה עכשיו. הם יותר רציניים ממני. מאיר לא עף עלייך ברגע הזה, שתדעי.
אני ממש רציתי. בסוף איכשהו שכנעו אותי לעשות רק שלוש. אמרתי: לעשות את הפיליבסטר הכי גדול. תקציב המדינה, מאיר – אם לא על זה אז על מה?
טוב, זה מצחיק, אתה צודק, שלחו הודעות.
כן, יש מים. יש מים. אני כבר החלפתי לנעלי ספורט. זה חשוב.
רגע, בוא נראה אם סימנתי פה כמו שצריך.
עילי, מה שלומך? אתם בסדר? עובר הזמן? עילי לא זרם על חמש שעות, הוא היה יותר בקטע של שלוש, נכון? אופיר, אני לא יודעת מה לעשות איתך. את כל הזמן צוחקת. זה בסדר. אין, אופיר זה הגילוי שלי.
אני רוצה להקריא מהספר של נדב איל "איך הדמוקרטיה תנצח – אם היא תנצח" – היא תנצח, אין לנו ברירה אחרת. את הספר ערך גיל דיקמן. אנחנו רואים אותו פה הרבה מנסה לסייע, להחזיר את החטופים והחטופות ואת בת דודתו כרמל גת. עריכה מקצועית של ד"ר תומר פרסיקו. אחת השאלות – שזה מעין שיח, זה ספר שבנוי מאוד טוב, יש שאלות ומעין תשובות, והוא ממש קריא. אני קראתי אותו ביממה. זה אחלה. אז אחת השאלות: אז בואו ננסה להגדיר מה זאת בכלל דמוקרטיה. אז אומר נדב: זאת שאלה מצוינת שלא שואלים מספיק. דמוקרטיה היא גם פרוצדורה וגם עולם ערכים. אפשר להציע את ההגדרה הבאה – ואני ממש אהבתי את זה: דמוקרטיה היא מדינה שהריבון שלה הוא העם, שהשלטון והנבחר מוחלף בבחירות חופשיות, שוות והוגנות, ושבה מוגנות בדין ובמעש זכויות האדם ובראשן החירות. בראשן החירות. יפה.
דמוקרטיה, יש לה מנעד של הגדרות. זאת הגדרה יפה. שאלה נוספת פה בתוך הספר: נראה לנו מובן מאליו שדמוקרטיה ליברלית היא שיא הקדמה, אך בראשית המאה ה-20 בכלל לא היה ברור שהדמוקרטיה הליברלית היא העתיד. קומוניסטים, נאצים ופשיסטים אמרו שהיא העבר. נדב עונה: בדיוק, אבל יש פה נוסחה שעובדת, או לפחות עבדה.
הוא אומר: המודל הליברלי מנסה לשלב כבוד לאדם, Human Dignity, עם סנטימנט לאומי, חירות, צדק, שוויון, וגם דגל הסתערות על האויב, גורל משותף וגאווה באומה. כאשר השילוב הזה מתפקד כהלכה, נוצרת קהילה חזקה עם מחויבות הדדית לערכים הומניים, גמישות רעיונית וטקטית וכלכלה משגשגת. כך הדמוקרטיה מנצחת, וזו לא סיסמה. כך ניצחה צרפת המהפכנית את אויביה באירופה; כך ניצחו האמריקנים את האימפריה הבריטית, שהייתה החשובה בעולם דאז; כך נפלה ברית המועצות שדודה בפני המערב הליברלי. לעוצמה יש זוויות רבות. הדמוקרטיה הליברלית אפשרה גיוון אידיאולוגי בין שמאל, שממוקד בשוויון מעמדי ופרוגרסיביות – נניח – ובין ימין, שממוקד בשמרנות, בקהילתנות ובשוק חופשי.
והינה שוב הנקודה: זה לא רק מגוון ערכית – זה גם הוכח יעיל. המנגנונים הדמוקרטיים מאפשרים להימנע מטעויות, ובמקרה הצורך גם לתקן אותן. במקום שכל המדינה תלך לעזאזל רק כי ולדימיר פוטין החליט לצאת למלחמה, המנגנון הדמוקרטי מקיים את הזכות להחליף שלטון בדרכי שלום. חילופי שלטון כאלה מנוגדים כמובן להתנהגות האנושית לאורך כמעט כל ההיסטוריה.
יש פה עוד שאלה שאמרתי. כן, איך דמוקרטיה מנצחת? נו, קדימה, אז איך הדמוקרטיה יכולה לנצח? ונדב עונה: דבר ראשון, אם לא נוותר עליה. אני מכיר את התחושה הזו של אין מוצא, שעוטפת אותנו ברגעי שפל, ששום דבר אינו עוצר את הדהירה לתהום, בלי בלמים, כאשר כל החלקים של המכונית מתחילים לעוף ממנה. התשובה היא שהמחאה בלמה ובולמת כל הזמן; שכל אדם וכל פעולה חוקית למען החופש חשובים. אם אדם אחד בלבד פורץ את חומת האדישות, רבים יזרמו ויעברו דרך הפתח שפרץ. ויש לנו פתח לשינוי, בהחלט. המשבר הנוכחי הוא הזדמנות גדולה לדמוקרטיה שלנו. ביותר ממובן אחד קרה לנו נס. במקום גסיסה איטית והידרדרות מדודה לעבר מציאות אוטוריטרית, ההכרזה על הרפורמה הציבה לפני הציבור הישראלי ברירה ברורה: הדמוקרטיה בייסורי גסיסה. תתנגדו עכשיו או שלשונותיכם יינצרו לעד.
ישראל באה לעולם כדמוקרטיה, ועכשיו הפופוליזם ניסה לפגוע בכך. התוצאה של מהלכיו הייתה הידרדרות חמורה בחברה, בכלכלה, במעמדה של ישראל בעולם. בכך נחשף כשל קלאסי של פופוליזם. רוב תוכניותיו הן למעשה ספין חלול, ברוטלי וחסר מחשבה. התוכניות הללו נכשלות ומכשילות את האומה, כפי שניכר במדיניות של הוגו צ'אווס בוונצואלה או בברקזיט בבריטניה, לדוגמה. הדמוקרטיה תנצח באמת כשהלקח הזה נצרב בתודעה הקולקטיבית – דווקא נמשיך, כי זה גם מעניין. למה הכוונה? המשבר שאנו מצויים בו הוא תולדה של כשל בימין הישראלי, כשל המבטא משבר של לאומנות פופוליסטית ברחבי העולם. לנבחר ציבור ליכודניק הרבה יותר מלהיב ומתגמל לטעון שבתי המשפט מעוותים, שהדיפ-סטייט שולטת, שהחברה כולה זקוקה למהפכה, מאשר לעסוק בשיפור בתי הספר שלנו, במדיניות מיסוי, או אפילו בשאלת השליטה ביהודה ושומרון. פופוליזם זאת התמכרות, ולאומנות היא התמכרות קטלנית. הם מכורים והם פשוט לא יכולים להפסיק.
אורוול כתב שלאומנות היא רעב לכוח שעוות בהונאה עצמית. הוא מסביר כיצד לאומן מדבר על כוח ועל עוצמת האומה, אבל למעשה הוא רק רוצה להרגיש טוב, לשמר תפיסה חיובית של עצמו כבן הלאום שאליו הוא שייך, גם אם זה מצריך התעלמות מראיה סותרת או ממש רמיסה עיוורת של כל אדם שרק מטיל בכך ספק. התשובה הפשוטה להתמכרות היא גמילה. כדי שנשוב לחשיבה שלא מנסה לחסל את השיטה הדמוקרטית, חייב להיות מחיר ציבורי אלקטורלי לצורות החשיבה המסוכנות האלה.
ממש ממש מסכימה – מחיר ציבורי. לא לקבל שיתופי פעולה עם קֹהלת ולא עם קרן תקווה ולא עם רעיונות שהם חיסול הדמוקרטיה הישראלית. הקו המשותף שלנו חייב לעבור סביב הקונסנזוס הברור על מהי מדינת ישראל. מי שחותר תחת אדני המקום הזה, הוא חותר תחת המדינה. ודמוקרטיה מתגוננת צריכה להגן על עצמה, חייבת להגן על עצמה ממבקשי רעתה.
ופערים אידיאולוגיים ישנם ותמיד היו, פערים אידיאולוגיים אפילו קשים. אבל התפיסה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית היא התשתית. ממנה אפשר להתווכח. סוציאל-דמוקרטיה, ניאו-ליברליזם, כן זה, לא זה, אבל הבסיס הוא שאנחנו אומה דמוקרטית. בברית הדמוקרטיות – נכון אופירוש? חיים. אופיר ואני נפגשנו במחאה, אתה יודע?
אני מסכימה, אני מסכימה, ופה יש בעיה קשה.
מאיר, פה אין הפרדת רשויות. הכנסת היום שפוטה של הממשלה. אנחנו בבעיה. הכנסת איבדה את מעמדה, וכדי שנחזור להיות דמוקרטיה מתפקדת ושהמקום הזה יהיה יציב, חייבים להחזיר את מעמד הכנסת.
אז שהטוענים האלה יעשו את חוק-יסוד: החקיקה, ואז יעשו משהו.
אבל פה אני יכולה להגיד לך שכשאתה רואה בכספים – חברי קואליציה אומרים ביקורת, יוצאים החוצה, חוזרים, מצביעים כמו זה – אתה אומר: משהו פה לא תקין. אם הח"כ לא יכול רגע לשפר משהו ולהגיד לממשלה: אני פה לא עציץ, אני פה צריך לפקח פרלמנטרית, להבין את האינטרס הציבורי ולנהל את הדיון הזה, שהוא המהות של דמוקרטיה מתפקדת. כשמגיעים רפורמה או תקנה או צו, וצריך רגע לנהל איזה שיח שכולל את כל הצלעות – רשויות, פרלמנטרים, חברה אזרחית – אתה יודע כמוני שזה מתקיים נורא היום.
אני, כשהגעתי לכנסת, זה מבחינתי אחד מהרגעים שאני הכי גאה בהם בעולם. באמת אני אומרת, אני ממש ביראת כבוד כל יום שאני פה. אני אפילו עושה פיליבסטר בשעה הזו כי אני חושבת שתקציב זה דבר שצריך לכבד אותו, זה חשוב. ואני מרגישה שהמקום הזה לא מאפשר לנו לעבוד כמו שהיינו צריכים לעבוד עבור הציבור. זאת תחושה רעה. אני עושה את המקסימום, אתה עושה את המקסימום, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, אבל המקום פה מוחלש, ואנחנו צריכים לחזק אותו. זו משימה דמוקרטית בעיניי, חד-משמעית. השליטה של הממשלה בכנסת היא גדולה מדי, והיא לא מאפשר דיון פרלמנטרי, והיא גם לא מאפשרת את רוחב היריעה שצריך, איזו פריזמה, כי אי-אפשר. הכול צר.
ממש. נכון, נכון, זה ממש ביטוי נכון. ממש.
ואם אתה אומר משהו לא בסדר ולא דיברת – תקשיב, זו מערכת סחיטה. ואתה יודע משהו? מה שאתה מחוקק, עד שאתה מחוקק, זה תהליך לעבור. גם יש דברים שהם חקיקה קטנה, אבל כשהממשלה רוצה משהו – יש לי סיפור שאני תמיד מספרת. שני חוקים עברו ביוני באותו היום: חוק טבריה המושחת והחידוש של חוק המכר, זכויות הרכישה של דיירי הדיור הציבורי, חוק רן כהן. כמה עבדתי על הטרומית הזאת, מה לא עשינו פה, באמת, מאיר, יצאה לי הנשמה. אבל את חוק טבריה הם חוקקו תוך שבועיים, וחוק זכויות הרכישה של דיירי הדיור הציבורי עד היום לא עבר קריאה ראשונה. מה זה אומר?
אבל הרי אז כולנו מבינים. מה, לא היינו מתקתקים את זה בעצמנו?
ברור, ברור. ואגב, אני גם אומרת – אתה יודע משהו? אני אפילו אגדיל ואגיד לך: תחריגו את המצב הזה בסד חירום, בסדר? חירום – חירום. אבל איפה השגרה? כי כשאין החיים עצמם והשגרה, אז גם חירום נראה כמו שהוא נראה. ואם היית אומר לי איך לחזק את הדמוקרטיה הישראלית, הייתי מתחילה בבית הזה, שהוא באמת – – –
כן, כן, לגמרי. את מסכימה, אופיר? זה היה חשוב. זו פעם ראשונה של אופיר במליאה. כן, זה הרגע הזה.
ברוכה הבאה. עילי גמור, אז אני מניחה לו. אוי, קורע.
יש פה ספרון שהוציאו תלם מבית קרן ברל כצנלסון – כמו שאתה רואה, יש לי בית אידיאולוגי. הם הוציאו ספרון של הנאומים של נשיא ארצות הברית על התייצבות לצד ישראל הדמוקרטית בעת הזאת. את ההקדמה של הספרון הזה, אגב, עשה יאיר לפיד. אני אקריא את הנאום הזה:
שתיקה היא שותפות לפשע. נאום הנשיא ביידן ב-11 בדצמבר 2023. תודה לדאג – האריס, בן זוגה של סגנית הנשיא – ולצוות שהדליקו את חנוכיית הבית הלבן המיוחדת הזאת. כמו שדאג אמר, היא עשויה מעץ שנלקח מאחת מקורות הבית הלבן, ואני חושב שהגיע הזמן שתהיה לנו חנוכייה קבועה כאן בבית הלבן.
לכל הנוכחים, חשוב לנו כל כך לראות אתכם כאן, לג'יל ולי, לדאג ולקמלה. חז"ל אומרים: דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב. האמרה הזאת משקפת את מידת החום והקרבה שאני חש בעומק ליבי כלפי הקהילה היהודית. כבר הסתבכתי בצרות בעניין הזה. לפני 35 שנה ביקרו אותי בחריפות בחלק הדרומי של המדינה שלי ובאזורים דרומיים אחרים בארצות הברית כשאמרתי שלא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני, ואני ציוני. דרך אגב, באמת לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני. חנוכה הוא סיפור על-זמני על ניסים. תחשבו על זה: המכבים, שמביסים את אחת האימפריות החזקות בהיסטוריה; השמן, שהספיק לשמונה ימים. הניסים הללו הם אש האמונה שדלקה גם בטרגדיות ולא כבתה ברדיפות, והיא זו שממשיכה לבעור במצבי הישרדות וזו שתישא אתכם גם אל התקווה.
אנחנו יודעים שחנוכה הזה שונה מחנוכה בשנים קודמות. חלפו 65 ימים מהיום הנורא ביותר שידעו היהודים מאז השואה. 65 ימים. לקחתי למחנות ההשמדה את כל הילדים שלי כשהם הגיעו לגיל 14 – שלושת ילדיי החיים, וחמשת נכדיי. כשהם הגיעו לגיל 14 עלינו למטוס ולקחתי אותם לדכאו כי רציתי שיראו, רציתי שיבקרו שם ויראו, כי אי-אפשר להעמיד פנים שאנחנו לא יודעים מה קרה שם. שתיקה היא שותפות לפשע.
רובכם מכירים, ישירות או בעקיפין, מישהו, בן משפחה, חבר, שנלקח מכם או נפצע, שחווה טראומה או נקרא לשירות מילואים במתקפה האחרונה על ישראל. כמו שאמרתי, אחרי המתקפה, המחויבות שלי לביטחון העם היהודי, לביטחונה של ישראל ולזכותה להתקיים כמדינה יהודית עצמאית, איתנה כסלע.
חברים, לולא הייתה מדינת ישראל קיימת, לא היה יהודי אחד בטוח בעולם, ואני לא רוצה שיהיה אפילו שמץ של ספק בעניין הזה. היו לי חילוקי דעות עם אחדים ממנהיגי ישראל. אני מכיר את ביבי כבר 51 שנה. על שולחנו עומדת תמונה שלו ושלי כשהוא היה בחור צעיר בשירות החוץ הישראלי כאן ואני הייתי סנטור בן 32. כתבתי עליה: ביבי, אני אוהב אותך אבל אני לא מסכים עם שום דבר שאתה אומר. גם היום זה בערך אותו דבר. אני אוהב אותו ו-.
תראו איזה מצב מסובך. אנחנו ממשיכים לספק סיוע צבאי לישראל עד שהם ייפטרו מהחמאס. אבל אנחנו חייבים להיות זהירים, הם חייבים להיות זהירים. דעת הקהל בכל העולם עלולה להתהפך בן לילה. אסור לנו להרשות לזה לקרות. אנחנו עובדים ללא לאות על השבתם בבטחה של החטופים. אני באופן אישי השקעתי בזה שעות רבות, ואני מתכוון לרבות. הקדשתי בערך 20 שעות לשיחות עם הקטרים, המצרים והישראלים כדי להבטיח את שחרור החטופים, כדי להכניס משאיות לעזה, כדי להבטיח להביא לשם סיוע הומניטרי, כדי לשכנע את הישראלים לפתוח את המעבר וכדי לוודא שא-סיסי פותח את המעבר למצרים.
יש המון דברים שקורים עכשיו שהם מאוד מאוד קשים, באמת. אבל הוצאנו כבר יותר מ-100 חטופים, ואנחנו לא ננוח עד שנחזיר כל אחד ואחד מהם הביתה. אנחנו נמשיך להוביל את העולם בהגשת סיוע הומניטרי לתושבים פלסטינים חפים מפשע, כדי להדגיש לחברינו הישראלים את המחויבות שלנו להגנה על חיי אזרחים.
אני רוצה להיות ברור. השימוש של חמאס באונס, באלימות מינית, בהטלת אימה, בעינוי של נשים ונערות ישראליות, הוא דבר מחריד ובלתי נסלח. כשהייתי בישראל ראיתי חלק מהתמונות, וזה פשוט בלתי נתפס. כולנו חייבים לגנות אכזריות כזאת באופן חד-משמעי וללא סייג.
אני גם קורא את הכאב שלכם בגלל מי שבוחרים לשתוק ואת החשש לביטחונכם בשל גל האנטישמיות המחליא השוטף את ארצות הברית ואת העולם. אנחנו רואים את התופעות האלה בקהילות שלנו, בבתי הספר, באוניברסיטאות וברשתות החברתיות. הן פותחות מחדש צלקות כואבות מאלפי שנות שנאה ועד לרצח של עם של יהודים.
אבא שלי היה נוצרי מאמין ואיש ישר דרך. הוא גם היה איש משכיל שמעולם לא זכה ללמוד באוניברסיטה. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה לארוחת ערב ואז היה חוזר בחזרה לסגור את העסק. הוא לא היה הבעלים שלו, אבל ניהל אותו. היינו מתיישבים מסביב לשולחן שעליו הונחה ארוחת הערב ושוקעים בשיחה. מדי פעם, תוך כדי השיחה, גם הכנסנו משהו לפה. אבא שלי לימד אותנו על אימת השואה. הוא סיפר לנו על ספינת הפליטים סנט לואיס, שארצות הברית סירבה להכניס לשטחה ב-1939. הוא סיפר על פסי הרכבת שלא הפצצנו ועוד ועוד סיפורים. זה גרם לי, לאחיי ולאחיותיי, וגם לילדים ולנכדים שלנו, להרגיש שדבר כזה עלול לקרות שוב. שתיקה היא שותפות לפשע.
שתיקה היא שותפות לפשע. זאת הסיבה שלקחתי את כל ילדיי ונכדיי לדכאו, ועם אחד מהם נסעתי לאושוויץ. נפגשנו ממש לפני האירוע הזה עם ניצולי שואה, כולל אלמנתו של חבר יקר, אלי ויזל, שהיה מי שלימד אותנו על הסכנות שבאדישות. אני חושב על כך שהם עברו את מה שהם עברו ועוד נאלצים להתמודד עם מה שקורה כיום. ברור לגמרי שהממשל שלנו עומד איתם בזרועות שלובות. אנחנו לא נפנה להם את הגב. אנחנו מטמיעים עכשיו, לראשונה אי פעם, אסטרטגיה לאומית למאבק באנטישמיות, להעמדה לדין על פשעי שנאה. אנחנו מטפלים באנטישמיות בבתי הספר, מגדילים את האבטחה סביב מרכזי החיים היהודיים ועוד, ואנחנו פונים לכל האמריקאים כדי להבהיר שבארצות הברית אין מקום לשנאה נגד יהודים, מוסלמים או אף אחד אחר.
אני רוצה לומר תודה מיוחדת לדבורה ליפשטדט, חוקרת השואה האמריקאית הראשונה שממונה לשליחה מיוחדת מטעם הממשל האמריקאי למאבק באנטישמיות העולמית. זה חשוב.
ברגע זה אנחנו חייבים להיאחז בערכי היסוד שהופכים אותנו לאמריקאים – שוויון, צדק, חירות, כבוד עצמי וכבוד לזולת; ערכים שמאז לידת האומה עיצבו גם את תרבותם, תרומתם וערכיהם של יהודים אמריקאים. זה כולל אתכם, וגם קרוב ל-300,000 יהודים שיצאו להפגנה לא אלימה בעקבות אירועי 7 באוקטובר בוושינגטון בחודש שעבר. הם עשו זאת בגאווה, באחדות, ואפילו מתוך שמחה, למרות הכאב יוצא הדופן. אתם מגלמים את אמירתו של הרב המנוח יונתן זקס: עם היכול לחיות בביטחון מעורער ובכל זאת להרגיש שמחה, הוא עם שלעולם לא ינוצח, כי רוחו אינה נשברת ותקוותו עומדת לעד.
אני רוצה לסיים עם הסיפור הזה: אחרי 7 באוקטובר חזר אב ישראלי לקיבוץ שלו כדי להציל מה שאפשר להציל מביתו, מהריסות הבית שבו הוא התחבא עם אשתו ובתו במשך 20 שעות לפני שהצילו אותם; בית שנמצא בסמוך למקום שבו בנו האהוב נרצח באכזריות. כמו בסיפור חנוכה, בין הזכוכיות והחפצים השרופים והקירות המחוררים בכדורים, הוא מצא בעפר חפץ שלא ניזוק – חנוכייה. החנוכייה הזאת עומדת עכשיו במבואת הבית הלבן – יש לי צמרמורת – שהוא הבית שלכם, ממש מחוץ לחדר הזה. הוא נתן אותה לנשיא מדינת ישראל שהשאיל לנו אותה באמצעות שגריר ארצות הברית בישראל; חנוכייה שהיא סמל לכך שהעם היהודי לא רק שורד אלא גם יודע להחלים, להשתקם ולהמשיך להפיץ את אורו אל העולם.
זוהי תזכורת לכך שעלינו להיאחז בנס התקווה והאמונה. כשאנחנו עושים זאת, אנו מוצאים את האור גם באפלה הכבדה ביותר. גם באפלה הכבדה ביותר אנחנו מוצאים את האור. איש אינו יודע זאת טוב מהעם היהודי. אז גבירותיי ורבותיי, חנוכה שמח, ואלוהים יברך אתכם.
מזל שיש לנו אותו. אני אספר לך, מאיר, שכשהוא נאם את הנאום הראשון שלו אחרי האסון, אני לראשונה הרגשתי שמישהו מרפא אותי טיפה, שיש כוח למילים האלה, שמילים מרפאות. מגיעה תודה גדולה לנשיא הזה. הנשיא הזה באמת החבר הכי חשוב שיש לעם ישראל בימים האלה. לצערי, לא כולם מבינים את זה, אבל חשוב שזה ייאמר כאן, על הבמה הזאת. חשוב שנכיר בזה שטוב שהיו לנו את בעלות הברית לצידנו ברגע הכי קשה שלנו.
יש לי גם שיר שרציתי להקריא. הוא קצת קשה, השיר הזה. אני מקריאה מספר שירה שנקרא "פנקס פתוח". זה פנקס לחיילים וחיילות במילואים. חברי וחברות תנועת תרבות – תנועה מאוד יקרה שעוסקת בתרבות בתוך שדה החינוך – הוציאו את זה בעקבות מלחמת חרבות ברזל. נקרא את "הוי ארץ" של גיורא פישר: "הוי ארץ / זיכרונות טמנתי בך // עפרך כיסה נפשי / הציב מצבות בשדותיי. // אל תגרשי אותי / אני רוצה להישאר // בזכות החיים // בזכות האהבה". זו באמת אסופה של שירים נפלאים, חלקם קשים, את חלקם אנחנו מכירים. שיר שמזמן רציתי להקריא בתוך הדבר הזה.
אענה פה על עוד שאלות. יש לי פה שאלה על הכסף שהעבירו לאבי מעוז: כיצד לזה היה כסף ואין 5 מיליון ש"ח לחדר מיון קדמי בקריית שמונה ובשדרות? באמת שאלה טובה.
סדרי עדיפויות, נכון. יש פה מלא שאלות, עניתי על רובן.
בדיוק משה טור פז שואל אם מישהו בא אחר כך, אם צריך לבוא או לא.
אני כותבת לו. כתבתי לו. עוד נושא – וואו, העבירו לי משהו: בעמותת 121, שהובילה ביחד עם כ-50 ארגונים את היוזמה למענקים חודשיים עבור אזרחים ותיקים שפוטרו או יצאו לחל"ת בעקבות המלחמה, דורשים להאריך אותן עבור ינואר ופברואר. יקותיאל משי, מנהל קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת 121, מסר: בחודשים האחרונים אלפי אזרחים מעל גיל 67 שיצאו לחל"ת או פוטרו בעקבות המלחמה הידרדרו לעוני. המלחמה גרמה לכך שהם איבדו את עבודתם וכבר חודשיים וחצי שאין להם שום סיוע מהמדינה. אובדן הכנסה של חודשיים עלול להוביל אותם לחובות שישפיעו עליהם גם לטווח הארוך.
הממשלה חייבת להמשיך את המענקים החודשיים שניתנו להם מאוקטובר עד דצמבר גם לינואר ופברואר. המענקים הללו מותנים בתנאים והגובה שלהם הוא עד 4,000 ש"ח לחודש. עדיין זה סכום שמציל רבים. חייבים לאפשר אותו למי שלא חזר לעבודה. נזכיר כי ל-51% מהאזרחים הוותיקים אין פנסיה בכלל, ומכיוון שקצבת הזקנה היא כל כך נמוכה, רבים מהם נאלצים להמשיך לעבוד עד גיל מאוחר כדי להתקיים. אסור להפקיר את מי שטרם מוחזר לעבודה וכעת נאלץ לבחור בין תרופה למזון.
נראה לי שאנחנו נגיש את זה כהצעה לסדר-היום או לדיון מהיר? אני מעבירה. זה מה שנעשה.
כן, כפרה עליו. זה דווקא חשוב לעסוק בזה, כי אחרת נופלים בין הכיסאות, וזה עצוב. נראה איזה עוד שאלות. טוב, חד-משמעית, אני יודעת שזה טוב, אבל יקרה שלי, זה עשרה עמודים – 17 עמודים. תודה רבה. היא מפצירה בי לקרוא את זה.
אני אומרת, יש פה את דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר שחרור גלעד שליט, או חוק הביטוח הלאומי שעבר בקריאה ראשונה כשגולדה העבירה – זה 17 עמודים.
נכון. נראה לי שאנחנו סיימנו את הפיליבסטר שלנו, חברות. על חוק הביטוח הלאומי עוד ננאם פה – –
– – וגם על גלעד שליט. אני קודם כול רוצה להגיד תודה ליו"ר הישיבה מאיר כהן על פיליבסטר נעים לצידך פה.
היה לי באמת טוב. תודה לעובדי הכנסת, תודה לכל מי שכאן, ואני מקווה שבפיליבסטר הבא כל האופוזיציה יעשו פיליבסטר רציני, גם אם פעם אנחנו נהיה בקואליציה.
אה, לא הקראתי מהספר של בעלי. אתה יודע שבעלי סופר. אני אשמור את זה לפעם אחרת. אמרתי לו: אבי, אני אקריא מהספר שלך בפיליבסטר.
15,564 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.