קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בוקר טוב, כבוד היושב-ראש – רציתי להגיד חברי וחברות כנסת נכבדים – כבוד השרה, האמת, אנחנו כבר כמה ימים, מעל שבועיים, מנסים להדוף בכל מיני דרכים: בעשייה פרלמנטרית, בפיליבסטרים, בדיונים מעמיקים, ולפעמים דיונים של תסכול, את המצב המגשש ובא ואת העובדה שאנחנו כנראה מחר נהיה עדים להקמת ממשלה שתסמן תפנית; תפנית בהיסטוריה של המדינה הזו. אני חושבת שגם תפנית בתפיסת העולם הרווחת בתוך המדינה והמושתתת עליה, גם ביחסים בין אזרחי המדינה, בין הקבוצות השונות, אבל גם כן בין אזרחי המדינה והעמים באופן כללי באזור.
ולמה אני אומרת שזו יכולה להיות תפנית היסטורית? לא שהממשלה הזו מביאה מצב שלא היו לו תשתית ויסודות בתוך החברה הישראלית. היא לא זרה, לא נחתה ממאדים לתוך החלל הישראלי ועכשיו הכול מתחיל להשתנות. הממשלה שהולכת ומסתמנת, וכנראה תושבע מחר, בעצם בונה את התיאוריות שלה ואת העשייה שלה ואת ההסכמים הקואליציוניים אומנם על יסודות שהיו קיימים – אני מזכירה לכולם שלפני כמה שנים הבית הזה חוקק את מה שאנחנו קוראים לו בספר החוקים "חוק הלאום", חוק מדינת היהודים, והשיח אז היה שיח מתלהם והשיח היום נעשה יותר ויותר קיצוני.
חוק הלאום ביסס את העובדה ואת הבסיס והפך איכשהו גם לחלק מהמשטר הקיים בתוך מדינת ישראל, אבל אף אחד לא רצה, או רק חלקים מאיתנו רצו לראות מה קורה. חוק הלאום – הדבר הבסיסי בו, בעיניי, הוא שהוא בא ואומר שהיסוד וההבנה, ומה שכולנו מתייחסים אליו כהנחת הבסיס, שצריך שתהיה דמוקרטיה וצריך שיהיה שוויון בין כלל אזרחי המדינה, הפסיקו להיות הכלל באותו יום, והפכו לכלל של אפליה וגזענות; הכלל העיקרי שמנווט את הפוליטיקה ואת המדיניות בתוך המדינה הוא לבסס את העובדה שיש עליונות יהודית בתוך המדינה ושכולם מגויסים כדי לשמור על העליונות הזו ולבסס אותה יותר ויותר, תוך רמיסת זכויות של מיעוטים, בגוונים שונים.
יש כאלה שרומסים בדורסנות ובאגרסיביות ובוטות ולא מצטדקים כאשר עושים את זה, ויש כאלה שאכן משתתפים ברמיסה הזו, אבל באלגנטיות, בסוג של הצטדקות, בסוג של – כן, אנחנו יודעים, אבל אי-אפשר לעשות את השינוי עכשיו. וכן, אנחנו יודעים, אבל צריך ללכת לאט-לאט. או משנים את העיקרון של השוויון משוויון אמיתי, מהותי, של התייחסות לקבוצות שונות כאזרחים שווים, שלכולן יש את אותן זכויות, בלי להסתכל לא על גזע, ולא על דת, ולא על מין, ולא על נטייה מינית, ולא על כלום, אלא בן אדם כמו שהוא, אישה כמו שהיא, ולתת את השוויון המלא ולחתור לשוויון המלא.
במקום זה, הפכו האפליה והגזענות לכלל, והשוויון ליוצא מן הכלל, שמשתמשים בו אפילו כדי לסחוט עמדות פוליטיות; כדי ליצור מגמות חדשות בתוך הכנסת, כמו שקרה לצערי הרב גם כן תחת הממשלה הקודמת; כאשר כל הזכויות של האוכלוסייה הערבית, שהיא המיעוט הכי מופלה לרעה בתוך המדינה – קודם כול, בגלל היותו מחוץ לקולקטיב היהודי העליון שנמצא במדינה; כל הזכויות שלנו הפכו לסוג של סחר מכר בתקציבים. ולא היה את האומץ כן להגן על החזרת עקרון השוויון כעיקרון בסיסי ביחסים בין כלל אזרחי המדינה, ונשכחה האמירה המאוד בסיסית שאומרת שדמוקרטיה אמיתית נמדדת ביחסיה למיעוטים.
אפילו עכשיו, כאשר כולנו מתרעמים, וכן, מבינים יותר ויותר את הסכנות הטמונות בהקמת ממשלה שחבריה העתידיים לא מתביישים לדבר בשפה מאוד גזענית, מאוד מדירה, מבטלת את האחר בהיותו אחר – לא חשוב על איזה בסיס הוא אחר. נשים הן אחרות, פמיניסטיות הן אחרות, ערבים הם אחרים – ואין צורך אפילו לחשוב לדקה שצריך לתת להם שוויון.
חברי הממשלה המסתמנת אומרים את הדברים בבוטות, אבל אני חושבת שגם המחזה שהיה פה לפני יומיים במליאה, כאשר הייתה הסתייגות שמדברת על תחולת חוק שמבסס משטר אפרטהייד – כאשר נותנים לסמוטריץ' להיות המושל בשטחים הפלסטיניים הכבושים; הסתייגות שדיברה על כך שתחולת החוק תתחיל כאשר הממשלה תכיר בארבעה כפרים ערביים בדואיים לא מוכרים – מה ראינו בתוך האולם? הקואליציה הנוכחית, האופוזיציה העתידית, קמה ויצאה מהאולם כדי לא להצביע על הסתייגות כזו, למרות ששנתיים הממשלה דיברה על הכרה בכפרים הבלתי- מוכרים בנגב.
זה חלק מהתנהלות שהתקיימה על ידי מי שנקרא מרכז ושמאל ציוני בשנתיים האחרונות והכינה את הקרקע לשפה גזענית בוטה נגד האוכלוסייה הערבית, לצערי הרב. לצאת כדי לא להצביע על זה – בעיניי, זה היה מחזה מביש. כל הכבוד לחברי מפלגת העבודה ולחברי מפלגת רע"מ שנשארו כדי להצביע. וזה היה ברור ומובן מאליו, אמור להיות מובן מאליו, מחברי הכנסת מרע"מ, אבל מפלגת העבודה – אני חושבת שחברי הכנסת ממפלגת העבודה התחילו להבין שאי-אפשר להדוף את המתקפה הפשיסטית, הגזענית, שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות בלי להתייצב בצורה מאוד עקרונית ואמיצה. את זה אני מכוונת לכלל החברים הנמצאים באזור הפוליטי שרוצה להתנגד לממשלה הפשיסטית הזו; ממשלה שהולכת לדרוס את מה שנשאר מעקרונות השוויון במדינה והולכת לבסס משטר אפרטהייד, ואני לא מדברת רק על השטחים הפלסטיניים הכבושים.
האפרטהייד מתחולל פה. אני עדיין זוכרת באותו נאום נגד חוק הלאום, כשהרמתי את הסיסמה שהיום מתבסס משטר אפרטהייד כחול לבן, כולם אז חשבו שאנחנו מגזימים ואנחנו מקצינים. אז זאת קריאת התעוררות, שאנחנו משמיעים עכשיו את קולנו וקוראים לכל אזרחי מדינת ישראל שעדיין אכפת להם לשמור על המרחב הציבורי הכללי, על עקרונות הדמוקרטיה, על היחסים בין אזרחים יהודים לערבים, על מיקומן ומעמדן של נשים בתוך החברה, על היחסים בין חילונים לדתיים, ועל כל המרקם החברתי שמתחולל ועל משטר שהיו בו שוליים של דמוקרטיה.
אני רוצה להגיד את זה כי כאשר מרימים את הסיסמה להגן על הדמוקרטיה הישראלית, צריך להיות אמיצים ולהגיד: להגן על השוליים הדמוקרטיים שיתקיימו במדינה, ולהיות גם ביקורתיים על התקופה שהתקיימה לפני. אנחנו היום נמצאים מול סכנות אמיתיות, סכנות שיש בהן, קודם כול, צורך להבין שמקום הרוע ומקור הרוע הוא המשך הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני. בלי להכיר בעובדה שהכיבוש, הביצה הבלתי מוסרית הזו, צריך להסתיים, אנחנו נמשיך לראות איך מי שהיו פעם עשבים שוטים הופכים לעצים גדולים שהצל שלהם מרחף מעל הראש של כולנו. אנחנו נמשיך לראות איך הפשיזם ישתולל במדינה הזו ואיך זה יגיע לכל אחד. איך אמר פעם הכומר הגרמני, כשבאו לקחת את הקומוניסטים – לא התייצבתי להגן כי אני לא קומוניסט, וכשבאו לקחת את היהודים לא התייצבתי להגן עליהם, כי אני לא יהודי, וכשבאו לקחת את הלהט"בים, לא התייצבתי להגן עליהם כי אני לא להט"ב, וכשבאו לקחת אותי לא היה מי שיגן עליי.
אני מאוד מקווה שכולנו מבינים שאנחנו לא רוצים להגיע לשלב הזה, שאנחנו חייבים, כולנו, כל מי שאכפת לו מעקרונות השוויון והדמוקרטיה והזכויות – כן האזרחיות וכן הקולקטיביות של כלל אזרחי המדינה – עלינו להתייצב ביחד, כולנו. וכן, יהיה קושי להתייצב ביחד, כי יש בינינו לפעמים חוסר הסכמות, כל כך.
כשאני רואה איך נתניהו וכל חברי הכנסת מהליכוד שומרים על דממה ומקבלים על עצמם את כל התכתיבים ואת כל הסחיטה, ומוכנים, הליברלים, לקבל את הדיכוי הדתי שמשתמשים בו והכפייה הדתית, אני שואלת את עצמי מתי יגיע הזמן ונחפש את המשותף בינינו, במחנה שמאחד את כולנו ביחד ומאחד את היכולת שלנו להתגונן.
אני רוצה רק להגיד: את הניצנים שאנחנו רואים גם של חברות וגם של בנקים שמכריזים שמהיום יפסיקו את האשראי ואת השירותים הניתנים לכל מי שמשתמש במדיניות אפליה וגזענות, היינו צריכים לראות מקודם, אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם.
אני מאוד שמחה לראות שיש באוכלוסייה, גם היהודית וגם הערבית, הבנה שאנחנו נלחמים הפעם על קיומנו כבני אדם שוויוניים, ואנחנו צריכים לאחד שורות. ולצערי הרב, יכול להיות שכל המאמצים הפרלמנטריים לא יועילו בגלל ענייני רוב-מיעוט, אבל מהפכות לא עושים בפרלמנטים ושינויים אמיתיים לא עושים בפרלמנטים. יש לנו את הרחוב, יש לנו את הציבור ויש לנו את הסולידריות שאנחנו צריכים לפתח.
אני רק רוצה להגיד כמה מילים. (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)
1,163 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.