קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, לילה טוב לכולם. האמת היא שאני מתחיל לחבב את הקונספט הזה לעלות לכאן כל יום ב-02:00. אני מודה שזו סיטואציה משונה, אבל מתרגלים לכל דבר.
רק חבל שאנחנו נאלצים לדבר על דברים עצובים, שלא לומר מטרידים.
החוק הזה, שלכבודו התכנסנו, הוא חוק רע. הוא חוק שהופך את המשטרה לפוליטית, ולצערי, אני כבר רואה רוחות שנושבות שאולי מושפעות מהתהליך הזה. היום בבוקר בעיתון ראיתי ידיעה על רשימה נוספת של אבי מעוז ומפלגת נועם, כל יום רשימה חדשה. זה באמת אירוע שהוא בלתי נתפס ואיכשהו עובר לידינו, שמפלגה עם סממנים פשיסטיים מובהקים הולכת לשבת בקואליציה. אולי אנחנו גם נעמיד איזה לוח בכניסה למשכן שבו בכל יום נתעדכן על רשימה חדשה של אנשים שצריך להיזהר מהם. פעם אלה להט"בים ופעם אלה עובדי משרד המשפטים, בטח נגיע גם לגויים רוסים ולנשים ולאוכלוסיות נוספות שמבחינת אבי מעוז והחברים שלו, הן מסמנות את הטרלול הפרוגרסיבי.
אני רוצה לדבר על נושא של עלייה. בדיוק אתמול – בעצם אולי שלשום – מלאו 30 שנה להתפרקות ברית המועצות. זה קרה ב-26 בדצמבר 1991, עם הנאום האחרון של הנשיא האחרון של ברית המועצות, מיכאל גורבצ'וב, זיכרונו לברכה. האמת היא שאני זוכר את היום הזה, זה היה יום מאוד עצוב לנו בתור אזרחי המדינה שהולכת להיעלם. הייתה איזושהי תקווה שתקום מדינה דמוקרטית ליברלית, אבל הדמוקרטיה נתונה למי שמחזיק בשלטון. אז אני נולדתי וגדלתי במדינה שהיא לא מדינה דמוקרטית ללא מערכת משפט עצמאית וחזקה וללא ארגוני חברה אזרחית – במקום שבו אפשר לדרוס זכויות אדם ולשנות את החוק בהתאם לגחמות השלטון, גחמות הרוב, כפי שקוראים לזה בקואליציה המתהווה. ולכן האזהרות שאני משמיע כאן יום-יום הן לא סתם הפחדות לשם פחד, אלא כדי שנפנים את גודל הסכנה ונהיה ערים לגורלנו; כדי שנסתכל למציאות בלבן של העיניים ונשאל אם זו המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה, מדינה חשוכה שרומסת את המיעוט בזחיחות וביוהרה ללא שום חרטה או ספקות על מעשיה.
אחד הנושאים החשובים שעלו על הפרק בעקבות המלחמה באוקראינה – לילה טוב, חבר הכנסת דוידסון – אחד הנושאים שעלו בעקבות המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר השנה הוא מדיניות העלייה. ההסכמים הקואליציוניים המסתמנים אינם פוסחים גם על עולים ועולות. ראשית, גם המפלגות החרדיות וגם בן גביר וסמוטריץ' רוצים לשנות את חוק השבות, לבטל את סעיף הנכד. מבחינתי, זה במובן מסוים למחוק את האתוס של מדינת ישראל, שהכרנו כמדינה שקולטת עלייה. ואם לא די בכך, הם גם מינו את חבר הכנסת אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב, שכידוע, אחראי באופן בלעדי על מתן אשרות עלייה לעולים מחבר העמים.
אני רוצה לציין שהעולים והעולות האלה ממדינות חבר העמים שמגיעים במספרים גדולים השנה לישראל, הם רופאים, מחנכים, מהנדסים, מתכנתים, אומנים, ספורטאים. בדוח האחרון שפורסם על ידי ארגון "לובי מיליון" שמייצג דור אחד וחצי, דור עולים שהגיעו בגיל 10, 12, 13, 14, נמצא שרוב העולים החדשים הם צעירים: 24% מגיל אפס עד גיל 17, 24% מגיל 18 עד גיל 35. הנתונים האלה מעידים על מידת היכולת של הצעירים האלה להיות גורם משפיע בחברה הישראלית. הם מעידים על כך שרוב העולים בגיל כושר עבודה ועשויים להיות הגורם המכריע בחיזוק הכלכלה הישראלית. במובנים רבים אנחנו יודעים את ההשפעה הגדולה שהייתה על כלכלת ישראל לעלייה של שנות התשעים. יתרה מזו, 38% מהעולים והעולות הם בעלי משרות של מקצועות חופשיים – מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין, ויש להם השכלה גבוהה או הכשרה מקצועית, וכמעט חצי מהעולים הם בעלי שליטה גבוהה מאוד בשפה האנגלית. הנתונים האלה רק מחזקים את הטיעון שאנחנו חייבים לחבק את העלייה ולחזק אותה.
השקרים שאנחנו שומעים מהגזענים ומהמסיתים בכנסת, לדוגמה מחבר הכנסת שלמה קרעי, שקרא לעולים גויים או מהגרים מטעמי נוחות – לדעתי הוא אמר בוועדה על חוק דרעי שהעולים מחבר העמים רק רוצים לקחת דרכון ישראלי וללכת, וזה פשוט לא נכון – יש אולי אחוז מסוים שעושה את זה, אבל אלה בטח לא מספרים משמעותיים, וזה ודאי לא קשור לסעיף הנכד, אבל אם כבר מסיתים ומשקרים אז כנראה עד הסוף. ההשמצות האלה מחלחלות לציבור. אנחנו רואים את זה ברשתות, אנחנו רואים את זה בתקשורת. הגזענות ממשיכה להיות חלק מהיום-יום של רבים מאיתנו.
תראו, אני עליתי לפני 24 שנים וקוראים לי ולדימיר ויש לי מבטא, אז אי-אפשר לטעות. גילויי הגזענות האלה מלווים אותי בעצם מיום הגעתי ארצה, בגלים בנסיבות שונות, ואני ממש מרגיש את זה שמאז שהתחיל הגל האחרון של ההסתה – קודם כול, עם פרוץ המלחמה באוקראינה פתאום במקום לשלוח אותי חזרה רק לרוסיה התחילו לשלוח אותי חזרה לאוקראינה. אז כנראה גילו מדינה נוספת. עכשיו זה יותר חזר שוב לרוסיה, אז שולחים אותי לרוסיה, לפוטין – אבל העוצמה בחודשים האחרונים, ואני רואה את זה ברשתות אצלי, בחשבון הטוויטר שלי, בפייסבוק, העוצמה היא שונה לגמרי. אבל אני לא קנה מידה אולי לשום דבר, כי אני נבחר ציבור ועוד איכשהו אולי נזהרים בכבודי. אבל תחשבו על אותם עולים במקומות עבודה, על ילדים בבתי ספר, איך מתייחסים אליהם. כי ילדים הם הרבה פעמים, לצערי, עם אכזר. וכל הביטויים האלה – יש להם משמעות. למילים יש כוח, להסתה יש כוח, וזה כוח לא פעם, לצערי, הרסני.
אבל איך אני יודע שמדובר בהשמצות? כי באותו מחקר שכבר הזכרתי, שפורסם על ידי לובי מיליון, נמצא כי רוב העולים רואים את ישראל כמקום שבו הם שוקלים לחיות שנים רבות. ורק פחות מ-3% העידו כי אינם מתכוונים להישאר כאן – 3%. יש עוד נתון נוסף ומעניין במיוחד, 45% טוענים כי מגורי הקבע תלויים במידת הקליטה במדינת ישראל. מדוע אני חושב שזה מעניין? כי מדינת ישראל היא הגורם המרכזי בסיוע לעולים ולעולות החדשים, ולכן מאוד חשוב לדאוג שהם נקלטים כראוי ובאופן מיטבי. וזאת אחריות שלנו, זאת אחריות שלנו כחברי כנסת, ובוודאי זו אחריות של ממשלת ישראל. זאת אחריות של מדינת ישראל כמדינה ערכית ומוסרית.
60% מהעולים שהגיעו מחודש מרץ 2022 לצערי עדיין לא התחילו ללמוד באולפן, וזה בהחלט לא נתון מקרי. 13% דיווחו שלא היה מקום באולפן, ולכן הם ויתרו. אני חושב שאני תמיד אומר את זה בכל המפגשים שלי עם העולים, ויש לאחרונה יותר ויותר כאלה, שואלים אותי מה סוד ההצלחה. אז יש הרבה סודות להצלחה של הקליטה, אבל אין ספק שאחד הסודות זה לימוד השפה העברית, וככל שמשקיעים יותר – אני יכול גם להגיד את זה מניסיוני – ככל שמשקיעים יותר בלימוד השפה בשנה הראשונה, כאשר אולי לפעמים יש יותר זמן לזה, כך הסיכוי לשלוט בשפה באופן המספק או המיטבי בהמשך הוא יותר גבוה.
30% מהעולים, על פי אותו מחקר, היו צריכים לעבוד מהיום הראשון במשרה מלאה, ולכן הם ויתרו על האולפן. אני חושב שאסור שהעולים יצטרכו להכריע בין קורת גג ומזון לבין השפה. בסופו של דבר זה אינטרס של המדינה להעניק להם את כל הסיוע הנדרש והמעטפת הנכונה. אני יודע שיש בעיה לא קטנה גם עם כיתות לימוד וגם עם המורים בתחום האולפנים.
בעיקר המורים, כן. אבל איכשהו זה כבר לפתחה של הממשלה החדשה. אבל אם לא נפתור את הבעיה הזאת – בסופו של דבר, ברגע שאתה מגיע לכאן ואין לך מקום באולפן, במובן מסוים זה גם משפיע על הרצון שלך להשתקע ולהישאר, כי זה היחס של המדינה. אז אני מאוד מקווה שלמרות כל הכוונות אולי של הממשלה החדשה לחסום/לצמצם את העלייה, ימצאו את המשאבים לפתור את בעיית המורים, כי אולפנים זה מרכיב מאוד מאוד חשוב בקליטה, בטח בשנה הראשונה.
למרות שרוב העולים, כפי שראינו, הם בעלי השכלה אקדמית ובגיל כושר עבודה, ללא שפה הם לא יוכלו להשתלב בצורה מיטבית, גם בשוק העבודה וגם באופן כללי בחברה הישראלית. 29%, על פי אותו מחקר, מעידים שירצו להתחיל לעבוד לאחר שידעו את השפה העברית, ולכן אני שוב אומר, הנגשת השפה היא חשובה והכרחית גם במובן הזה.
אני הייתי בשנה האחרונה במשלחות, גם בגבול פולין–אוקראינה וגם בגבול הונגריה–אוקראינה, וראיתי את העולים וראיתי גם עולים שהגיעו לכאן בנתב"ג. ראיתי את העיניים שלהם, של המשפחות שחוו הפגזות והרס, ובאמת הגיעו לפה אחרי טראומה מאוד מאוד גדולה. ולכן אנחנו לא יכולים להתעלם מהמצב הנפשי של אותם עולים. עלייה כשלעצמה היא דבר שהוא מאוד מאתגר ודורש חוזק נפשי, אבל אצל העולים שברחו מאימת המלחמה זה דבר כמעט בלתי אפשרי. לפעמים הם מגיעים לכאן לאחר שנסו על נפשם מהתופת והשאירו הכול מאחור – רכוש, משפחה, בית, חברים כמובן, וגם את שגרת החיים. חברי כנסת מהקואליציה החדשה שמשמיצים את העולים על הסיבה שהם הגיעו לכאן אינם מהססים גם להטיל ספק ביהדות של אותם עולים.
אני מכיר את הוויכוח על האחוזים שמגיעים לכאן, אם הם יהודים על פי ההלכה או לא יהודים על פי ההלכה. אני כן יודע וכן בטוח שרוב מוחלט של העולים שמגיעים – מדובר באנשים עם זיקה ברורה לעם היהודי במובנים רבים. רואים את זה בכל המחקרים, רואים לפי איך שהם גדלו, לפי איך שהם תופסים את עצמם. יכול להיות שהם לא מספיק יהודים לפי דעתם של אותם המשמיצים והמסיתים, אבל אני באמת מצטער להודיע לכל האקטיביסטים של הקואליציה המתהווה שאף אחד לא יגיד לי או לעולה אחר אם אנחנו מספיק יהודים או לא. אנחנו יהודים לא פחות מהם, אנחנו לא מתביישים בזה ואנחנו גם לא נשתוק ואנחנו גם לא שותקים.
תוצאות המחקר בנוגע לקשר של העולים עם היהדות רק מחזקות את דבריי. כי 90% מהעולים מחבר העולים משנות התשעים תופסים את עצמם כיהודים, ו-70% מהעולים של העלייה החדשה מגדירים את עצמם כיהודים, על אף שבעצם רק עלו לכאן.
אני יודע שעם כל מה שקורה כאן בשבועות האחרונים, ובכלל בשנים האחרונות, אנחנו מתחילים לשכוח שיש ערך לנתונים, ערך למספרים, ערך למחקרים, ערך לאמת. אבל הנתונים במחקר הזה, ולא רק במחקר הזה – בכל המחקרים שנעשו לאחרונה בהקשר לעלייה, מדברים בעד עצמם. היהדות היא חלקה של כולנו, ואף אחד לא יכול לקחת עליה בעלות.
הממשלה החדשה עוד לא קמה, אבל אנחנו כבר היום נמצאים בפרשת דרכים, כיצד מדינת ישראל תיראה בעוד עשור וכיצד נבנה את הקשר עם יהודי התפוצות. הקשר עם יהדות התפוצות הוא משאב יקר מאוד שיש למדינת ישראל. היכולת לתקשר עם יהודי כל העולם, לרקום פרויקטים משותפים יחד, מתוך שייכות לאותו עם. המשאב הזה הוא לא רק יקר, אלא גם רגיש. היחסים עם יהודי התפוצות הם פרי עבודה קשה של שנים רבות, ובכל רגע הם יכולים להיהרס על ידי הצעדים המופרכים של הקואליציה המתהווה. עומדים בפנינו אתגרים לא פשוטים, אבל אתם, חברי הכנסת מהקואליציה הנכנסת, בטח לא חושבים שאנחנו נעמוד מהצד ונחכה שתהרסו פה את כל מה שנבנה.
יצחק בן צבי אמר בנאום ההכתרה שלו לתפקיד נשיא המדינה כי יש דבר שמאחד ומלמד את כולנו, את נציגי כל האומה ואת כל בית בישראל, זו החרדה לקיומה, לביטחונה ולהתקדמותה של מדינת ישראל. האמירה הזאת מלווה אותי כבר תקופה לא קצרה. היכן המנהיגים של הקואליציה המתהווה שישמרו על הדמוקרטיה? היכן חברי הכנסת שדואגים בכל מערכת הבחירות להתראיין בכל אמצעי התקשורת, אבל כשמדובר בעתיד הדמוקרטיה הישראלית הם שותקים? היכן הליכוד, המפלגה הלאומית הליברלית? לאן היא נעלמה, מול כל הסכנות שנמצאות היום על הפרק? היכן שומרי הסף? היכן אלה שישמרו על זכויות המיעוטים בממשלה? על זכויות העולים, על זכויות נשים, על זכויות להט"בים, על הגבולות בין מותר לאסור.
יש לי שתי בנות במערכת החינוך. אני לא למדתי כאן במערכת החינוך, אני רק מתחיל להכיר אותה, בארבע השנים האחרונות. יש לי ילדה בכיתה ה' וילדה בכיתה ב'. אני לא מצליח להסביר להן מה אנחנו עושים פה בכנסת. אני גם לא תופס בעצמי.
נכון. אני לא יכול להסביר את זה. אני לא יכול להסביר איך הגענו למצב שיש לנו ראש ממשלה מיועד שמואשם בשלושה כתבי אישום, או שתמיד מתקנים אותי שזה לא שלושה כתבי אישום, זה כתב אישום עם שלושה סעיפים. איך אומרים את זה נכון, יואב? האמת שמבחינה ערכית זה לא כזה משנה. אתה לא חושב שיש לזה משמעות מבחינה ערכית ומוסרית, מבחינת הכהונה שלו בראשות ממשלה אם מדובר בסעיף אחד עם שלושה אישומים או שלושה סעיפים. ויש לנו שר הפנים ושר הבריאות שהורשע מספר פעמים, למרות שאומרים לי שההרשעה הראשונה שלו כבר נמחקה ואי-אפשר להזכיר אותה. אבל מה זה אי-אפשר להזכיר אותה? היא הייתה. אני גם זוכר שכשעליתי לארץ, בדצמבר 1998, בדיוק היה קמפיין "הוא זכאי". אז חלפו 24 שנים ושוב אני באותה נקודה שהוא זכאי. אבל הוא זכאי מעמדה של מורשע. הוא היה מורשע אז והוא מורשע גם היום. ויש לנו את יוזם החוק הזה, שאנחנו נמצאים בדיון, שהורשע לדעתי שמונה פעמים, כולל הרשעה בתמיכה בארגון טרור. ואני קורא עכשיו את הפרסומים האחרונים – אני רוצה להיות מאוד זהיר – אבל הפרסומים האחרונים בדבר התנהלותו הבעייתית של שר הבינוי והשיכון המיועד מאוד מטרידים. אז איך הגענו למצב הזה שכל המנהיגים שלנו כמעט – יש לנו בקואליציה המתהווה יותר הרשעות וכתבי אישום מנשים, ובטח מעולים. לדעתי לא יהיה שר אחד שמייצג 1.2 מיליון עולים מחבר המדינות. אני חושב שזה קורה לראשונה זה הרבה מאוד שנים. ואיך קורה שמדינת ישראל הולכת אחורה? איך קורה שאנחנו מאבדים או מורידים את הנורמות?
מספרים לי שהעבירה האחרונה של השר המיועד אריה דרעי היא עבירה פעוטה, מכיוון שמדובר בדיווח לרשות המיסים. היה לי 15 שנה משרד רואה חשבון והיו באים אליי פה ושם אנשים ואומרים: יש לי מקום עבודה מסודר ויש לי עכשיו הכנסה נוספת, 20,000, 30,000, 40,000 שקל, ואני לא רוצה לקבל אותה כי אני אשלם מס שולי יחסית גבוה. האם אני יכול עכשיו לפתוח תיק עוסק מורשה או עוסק פטור על אחותי, על בתי, על אשתי שתקבל את הכסף? כי היא עכשיו לא עובדת אז המס השולי שלה אפסי, ועל ידי כך אנחנו נחסוך כמה אלפי שקלים. ואלה אנשים מן השורה, לא נבחרי ציבור, לא מועמדים לתפקידים בכירים, לא בכנסת ולא בממשלה ולא ברשויות המקומיות. ותמיד הייתי אומר להם: חבר'ה, אל תעשו את זה. א' זה בסופו של דבר לא משתלם, וב' ברמה הכי פשוטה מדובר בעבירה, בעבירה פלילית. אז אתמול אושר חוק שבעצם אומר שאולי מבחינת אזרח מדובר בדבר אסור, אבל מבחינת נבחר ציבור מדובר בדבר מותר.
בוודאי. אם כבר אנחנו נבחרי ציבור, אז בוא נעבור עבירות. זאת אומרת, לפעמים מריצים על זה בדיחות, אבל זה ממש לא מצחיק, כיצד מדינת ישראל מגיעה למצב הזה. אני, לפחות, יכול להיות שאני לא מכיר את הכול, אבל אני לא מכיר מדינה אחת דמוקרטית מתקדמת שמכבדת את עצמה שכל מי שמנהיג אותה מהשורה הראשונה הם בעלי או הרשעות פליליות או כתבי אישום פליליים. בלתי נתפס. ולכן אסור לנו לעמוד מנגד כשבוזזים לנו את הקופה הציבורית, מאיימים לחוקק את פסקת ההתגברות ולבטל הלכה למעשה את בית המשפט העליון, להסמיך את השר המיועד לביטחון לאומי לעשות ככל העולה על רוחו ולהבעיר את השטח. אני גם לא כל כך מבין את ההתמכרות שלהם לכל מיני שמות מפוצצים. אחד קורא לעצמו השר לביטחון לאומי, ותהיה לנו כנראה שרה למשימות לאומיות. מה זה הדבר הזה? מה יש להם? פתאום השמות הרגילים של המשרדים לא מספיקים להם?
אני חושב שאסור לנו עדיין, גם היום, תוך כדי שהרוחות הרעות מנשבות פה, אסור לנו לקבל את זה כנורמה. אסור לנו להניח לחוקים האלה ולמהלכים האלה, שהם מהלכים מסוכנים, לעבור עליהם לסדר היום. כי המהלכים האלה מובילים אותנו כמדינת ישראל לאבדון. ולכל אחד ואחת במאבק הזה היום יש תפקיד. יש תפקיד לנו כאופוזיציה, כחברי כנסת, ואני תמיד זוכר, כל יום מאז השבעת הכנסת העשרים-וחמש, שרק לנו, יש עתיד, הצביעו 850,000 ישראלים. והיום הם מסתכלים עלינו והם מוטרדים והם חרדים, ואנחנו היום מייצגים אותם כאן ואסור לנו לוותר.
אסור לנו להיות נחמדים, אסור לנו להתפשר על ערכים שאנחנו מאמינים בהם. יש תפקיד לארגוני החברה האזרחית, ואני שמח שהם מתגייסים ולוקחים חלק במאבק שרק מתחיל. לקהילה העסקית אסור לעמוד מנגד, ואני שמח שעוד ועוד חברות ובעלי עסקים ואנשים שמובילים בכלכלת ישראל מצטרפים למחאה – עורכי דין, הייטק, עצמאים. גם עצמאים מתחילים להתעורר.
זה תהליך, ובעצם כל אזרח, כל אזרח היום שעתיד מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית יקר לו, אסור לו לשתוק. אני לקחתי חלק עוד בשנות התשעים במהלכים הפוליטיים במדינה בה גדלתי, ואני זוכר את ההתלהבות הזאת מהדמוקרטיה שהתפרצה בסוף שנות השמונים.
כן, כן. הזמן רץ כשנהנים. אני זוכר את ההתלהבות שהייתה לנו בתחילת שנות התשעים מהדמוקרטיה שהתפרצה לפתע ברוסיה. זה נגמר, וזה לא קרה ביום אחד. זה קרה כתהליך – בנגיסות קטנות לקחו לאזרחי המדינה הזאת את החופש בחזרה. אסור שזה יקרה לנו, וכדי שזה לא יקרה לנו, אנחנו צריכים לקום היום, לא לוותר ולהיאבק עד הסוף, כי זאת המשימה שלנו היום, בטח כאן בכנסת ישראל. תודה רבה.
2,542 מילים של ולדימיר בליאק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.