קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כל חבריי חברי הכנסת והשרה – שרת החינוך – לילה טוב. קודם כול, אני שמח שאתה פה, כי לפני כמה שעות דיברתי עם הבת שלי. היום, ממש בעוד כמה שעות, יש מסדר כנפיים בחיל האוויר, בחצרים. יצא כך שהבת שלי היא המנהלת של המטס, כבר כמה פעמים היא המפקדת של המגדל. ולמה אני מספר לך את זה? כי אחרי השיחה המעניינת מאוד שהייתה איתה – זה חתיכת אירוע הדבר הזה, אתה יודע את זה יותר ממני – מטוסים מגיעים מכל מיני בסיסים, צריכים לתאם גבהים - - -
נכון. ראש הממשלה יאיר לפיד מגיע, והיא נורא התרגשה שהוא מגיע. זה היום האחרון שלו כראש ממשלה. בסוף השיחה היא העבירה את הטלפון לסגנית שלה, גם כן קצינה, והיא אומרת לי: אבא של רז, נכון שאתם תילחמו בעבורנו? אמרתי לה: מה זאת אומרת? היא אומרת: תשמע, לפני שבוע הייתה לנו פה שיחה בבסיס, ישבנו כל הבנות – יש שם לא מעט נשים במגדל – והייתה כתבה, דיברנו על זה בוועדה, על רבנים מהציונות הדתית שקראו לבנות לא ללכת לצבא, אלא לשירות לאומי, מהסיבה שיש הרבה הטרדות מיניות בבסיסים. לפי הנתונים שהם הציגו, אחת מכל ארבע נשים מוטרדת מינית ובגלל הסיבה הזאת הם קוראים לנשים לא להגיע לצבא. במקום לטפל במטרידים, בפושעים, בעבריינים, מפנים את זה לבנות. הבטחתי לה שאנחנו נילחם על כל דבר, גם למען החיילות ובכלל למען נשים.
חשבתי, על מה אני אדבר היום בלילה, כי זה חצי שעה, והכול השתנה אצלי היום. יואב, לא תאמין למה. נפגשתי היום בצוהריים בכנסת עם קבוצה של תלמידים מפתח תקווה, ילדים וילדות בני עשר, שהם בתוכנית של מנהיגות בבית הספר. ילדים מדהימים. ילד בן עשר עמד ושאל אותי: חבר הכנסת דוידסון, למה אתה רוצה להיות חבר כנסת? למה אתה פה? הסתכלתי עליו, בהתחלה חשבתי איך אני אענה לו שהוא יבין, ילד בן עשר, ואז סיפרתי לו למה הגעתי לכנסת. החלטתי היום בלילה לספר לכל האנשים שנמצאים פה למה אני פה.
אתה יכול ללכת לישון. החלטתי להכין - - -
חברי הכנסת יודעים. אתה, מתן, היית שר בשנה וחצי האחרונות, ולכן היית פחות בכנסת, אבל אני אספר גם לך וגם לכל מי שרואה ויראה מה קרה בשנה וחצי האחרונות. אז הכול קרה מטלפון משיף, שהתקשרה אליי ביום שלישי בערב, ואמר לי: סימון, מיום חמישי ב-12 בלילה עידן רול מתפטר ואתה חבר כנסת. אמרתי לה: אוקיי, מה זה אומר? היא אומרת לי: תגיע ביום שני ב-11 למשכן. אתה יכול להגיע עם העוזרת שלך, ואני כבר אסביר לך הכול. ככה הסתיימה השיחה.
הגעתי ב-11:00 למשכן עם אוריין, היועצת שלי. אמרו לי: תעלה לקומה החמישית, תחתום פה, פה ופה, ואחרי זה שמו אותי באיזושהי לשכה – זה היה ליד בנט, בקומת הממשלה – בשעה 16:00 תגיע למליאה ומתחילות הצבעות. וזהו. ב-01:00, אחרי כמה שעות של הצבעות – באמת לא ידעתי מה הולך סביבי, רק צעקות "בעד" ו"נגד" – מצאתי את עצמי במרפסת מחוץ לחדר האוכל של חברי הכנסת, יושב ואומר: סימון, מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה? על מה אתה מצביע? מה אתה עושה?
זו הייתה הפעם היחידה שחשבתי שאני מתקשר ליאיר לפיד - -
- - ואני אומר לו: יאיר, תשמע, אני מגיע מעשייה, מעסקים, מהרבה מאוד דברים שאני עושה. זה לא בשבילי. למוחרת בבוקר, ב-09:00, פגשתי את יאיר לפיד, כי בלילה הוא לא היה, הוא היה מאומת, הוא חשב שיש קורונה. למוחרת הוא היה, לא משנה - - -
הוא לקח אותי הצידה ושאל מה קורה, יאיר הוא קולט אנשים, למה אתה עם פרצוף חמוץ? את יאיר אני מכיר מהיום הראשון בפוליטיקה. מהיום הראשון שהוא יצא ואמר שהוא יוצא לפוליטיקה, אני ביש עתיד. אמרתי לו: תשמע, אני לא מוצא את עצמי; אני לא יודע מה לעשות; גם אף אחד לא מכוון אותי. אז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח אותו: בפעם הראשונה שאתה תעזור למישהו, תבין שזה המקום שלך, והלך. זה קרה באותו שבוע – זה היה גוף מסוים, לא משנה מה, הייתה שם באמת איזושהי סיטואציה, שהרגשתי שאני יכול באמצעות הכוח של חבר כנסת להשפיע ולשנות. באמת עזרתי לקבוצה של אנשים. זו הייתה גאווה גדולה. באתי ליאיר ואמרתי לו: יאיר, צדקת.
ואז הוא אמר לי עוד משפט: עכשיו תחשוב למה אתה פה, מה עשית כל חייך, מה חשוב לך ותלך על זה. אל תלך על עשרה דברים, תלך על מה שחשוב לך, על מה שבאמת מוביל אותך כל החיים. אז אני אספר לך, אדוני היושב-ראש, שנולדתי בליטא – למרות שאני נראה כמו לא ליטאי – הגעתי לארץ בשנת 1972. ההורים שלי שניהם רופאים. בגיל שבע אבא שלי שם אותי, כמו ילד טוב מברית המועצות, בחוג שחייה ולהתחיל ללמוד פסנתר.
השתנה הגוף, אבל הייתי הרבה שנים אלוף ישראל. הייתי הרבה שנים אלוף ישראל. תכף אני אספר לך על הקריירה של הספורט. כל הדברים שאני מדבר עליהם פה בכנסת בשנה וחצי האחרונות – ואין חבר כנסת שלא יודע שסימון דוידסון מוביל את הנושא של הספורט בכנסת ישראל – הגיע מאותן שנים שבהן היה חשוב מאוד להורים שלי שאני אהיה במסגרת.
גדלתי בנתניה, והדבר הזה של מסגרת היה לו כל כך חשוב, שהוא היה מתקשר אליי מחדר הניתוח באמצע היום ומוודא שהלכתי לאימון. אם זה חורף, אם זה קיץ, אם הייתי עם גבס – והלכתי לשחות עם גבס מיוחד – לא משנה מתי. החשיבות של ההורים שלי לזה שאני אהיה במסגרת ספורטיבית הייתה מהמעלה הראשונה. אבא שלי תמיד אמר: תהיה במסגרת – לא יהיו לך ג'וקים בראש.
בזמן שאני הייתי במסגרת אחרי הצוהריים היו לי חברים שהיו, אני קורא לזה, חסרי מעש; הסתובבו והתחילו עם אלכוהול והתחילו עם עישונים כאלה ואחרים, וחלק מהם הלכו למקומות לא טובים. אותם חברים שהיו כל הזמן במסגרת – אם זה תנועות נוער; אם זה במערכות ספורט; אם זה מוזיקאים – אותם ילדים באמת, אני מסתכל עכשיו אחורה, הגיעו אחרי זה לרמות גבוהות גם בצבא, גם באקדמיה; אני רואה אותם היום כאנשי משפחה. הדבר הזה שנקרא "מסגרת" לילד בצעירותו –קוראים לזה חינוך בלתי פורמלי – זה דבר קריטי בחינוך של הילדים שלנו. כך גם גידלתי את שלוש הבנות שלי, כולן, בלי יוצא מהכלל. אשתי תמיד אומרת שיש לה כובע של נהג, כי כל הזמן היא מסיעה. ב-20 השנים האחרונות היא מסיעה אותן מחוג לחוג, ממסגרת למסגרת.
לצערי הרב, שלושתן שחו, אבל הן היו כל כך לא מוכשרות - - -
לא, הן יודעות את זה. הן פשוט לא היו מוכשרות בשחייה, אז הן עברו לענפים אחרים. הקטנה שלי היא אלופת ישראל בגלגיליות. הן רקדו. כולן היו במסגרות.
אז הלילה, יום לפני שאני עובר לאופוזיציה, חשוב לי מאוד להסביר שגם באופוזיציה אני אמשיך לעשות את מה שחשוב לי ואת מה שאני מקדם ומה שבאמת הצלחנו בשנה וחצי האחרונות לעשות. לא לבד – באמצעות חברי כנסת מדהימים ושרים מדהימים. הייתה פה פעילות ועזרה, גם ממשרד החינוך. אני לא יודע עד כמה יפעת הייתה, אבל הצוות שלך היה מדהים וקשוב. יש דברים שנתקענו בהם באמצע ולא הצלחנו לקדם, אבל יש דברים שכן הצלחנו לקדם.
אני גדלתי תחת מאמן שחייה שקראו לו שמריהו נאבל. שמריהו נאבל היה מאבות בית ספר למאמנים במכון וינגייט; הוא נפטר בגיל 99 ושבעה חודשים, לפני שלוש שנים. הוא היה איש חינוך אדיר לאלפי ילדים שגדלו על ברכיו בענף השחייה ובענף הכדורעף. כשאני אומר שמריהו נאבל – הוא הרבה יותר מאבא שלי. כשאתה מדבר על מאמן, זה בדיוק הבן-אדם שהרבה מאוד ילדים גדלים על ברכיו. בעוד שבועיים, ב-17 בינואר, אני אקיים פה כנס גדול למאמנים ומאמנות. יגיעו לפה עשרות רבות של מאמנות ומאמנים, והרבה מאוד מאמנים שיקבלו תעודות הוקרה מהכנסת על פעילותם בכל הענפים. הדבר הזה שנקרא מאמן הוא הרבה יותר מסתם השם "מאמן". לא מבינים את זה במדינת ישראל. בכל מקום בעולם, במיוחד בארצות הברית, כשאתה אומר coach – יש לזה הילה, יש לזה כבוד, יש לזה סטטוס, הרבה מעבר לנושא הכלכלי. במדינת ישראל, כשאומרים מאמן או מאמנת, מסתכלים ואומרים: אה, הוא מדריך, הוא עובד עם ילדים. מאמן הוא אומן. המאמן צריך להיות הפסיכולוג ולהבין באנטומיה ובתורת הענף ובתורת הכושר הגופני, והוא לפעמים מסיע ומחזיר; הוא ברגעים הקשים של הספורטאי וברגעים היותר יפים של הספורטאי.
פסיכולוג, אמרתי במילה הראשונה. לפעמים הוא הרבה יותר מההורים. הוא הרבה יותר מהמורים; הוא הרבה יותר מהמחנך שלו בבית ספר. הוא נמצא הרבה יותר שעות עם הספורטאי עצמו. ספורטאים מתאמנים לפעמים פעמיים ביום לפעמים, הרבה שעות תחת המאמן, מחנות אימונים, תחרויות. כשאנחנו מדברים על הנושא הזה של מאמן, צריך להבין שעד לפני שלושה חודשים בכלל לא היה מקצוע כזה ברשות התעסוקה. היית מגיע לרשות התעסוקה והיית אומר: אני מאמן – היו מסתכלים; היית יכול גם לדפדף שעה וחצי במחשב, אבל לא היה מקצוע כזה. לא מאמן כדורגל, לא מאמן כדורסל, לא שחייה, ולא ולא ולא. היה נושא של מדריך חדר כושר – זה מה שמופיע. שינינו את זה. באמת, זה לא לקח הרבה זמן, כי אף אחד לא פנה ולא דאג לנושא הזה. היום מאמן זה מקצוע ברשות התעסוקה. עכשיו נשאר לנו לטפל גם בנושא ביטוח לאומי. אנחנו באמצע הדרך. כי גם בתקופת הקורונה כשמאמן היה מגיע ואומר שהוא מאמן, אז לא היה מקצוע כזה. לא קיים. הנושא הזה גם כן יטופל.
כשאני מדבר כל הזמן על הנושא של ספורט, צריך להבין שאני מגיע מהעולם הזה לא סתם מצוץ מהאצבע, אלא שכל החיים שלי עסקתי בזה. הייתי מאמן נבחרת ישראל בשחייה, נערים נוער ובוגרים; הקמתי שתי אגודות שחייה ענקיות. בני הרצליה – עם טל ברודי, הקמנו את העמותה הזאת. והפועל דולפין, נתניה. עמותות ענקיות; אימנתי דורות של שחיינים. כשאני אומר שאימנתי דורות של שחיינים, זה גם נושא של חינוך. כשאני מסתכל על אותם ילדים וילדות שעברו דרך אצלי ואצל אחרים, אני יכול להגיד חד-משמעית שמדינת ישראל צריכה להבין פעם אחת שהתקציב שמפנים לכיוון הספורט הוא הבדיחה הכי עצובה בתקציב המדינה. בסך הכול היום, לכל הספורט הישראלי – וכשאני אומר "ספורט ישראלי", זה איגודים. איגודים זה התאחדות הכדורגל, הכדורסל, שחייה וכו' שמטפלים בנושא של נבחרות, והאגודות שעושות את כל העבודה למען הילדים שלנו. הם זוכים ל-280 מיליון שקל בשנה. זה התקציב. לכל הספורט הישראלי 280 מיליון שקל, כולל הוועד האולימפי, כולל התאחדות אילת, כולל ענפים לא אולימפיים, כולל הספורט הפראלימפי, כולל ספיישל אולימפיקס.
כל הגופים האלה מקבלים בסך הכול 280 מיליון שקל, שזה פחות מ-0.2% מתקציב המדינה. אפילו ביוון, שהיא מדינה עם קשיים כלכליים גדולים, זה 1.5% מתקציב המדינה. בצרפת זה 3%; בגרמניה זה 3% מתקציב המדינה. בנורבגיה ובכל המדינות הסקנדינביות מגיעים ל-5% מתקציב המדינה. הנושא של ספורט בכל העולם – גם במדינות העולם השלישי מגיעים לתקציבים הרבה הרבה יותר גדולים ממדינת ישראל. אבל כשאין כסף, אז יש פחות ספורטאים, יש פחות מאמנים, אי-אפשר לקדם. אני אגיד לך שאחד הימים הפחות טובים עבורי כחבר כנסת היה בתחילת הדרך, כי זה בדיוק היה במשחקים האולימפיים. הייתי אמור להיות בטוקיו, אבל במקום טוקיו הגעתי לכנסת. זכינו אז בארבע מדליות. כשהתחלתי לדבר פה על ספורט כל יום, באו אליי חברי כנסת ואמרו: מה אתה רוצה, אנחנו אימפריה של ספורט. יש לנו ארבע מדליות, יש לנו שני אלופים אולימפיים. אז תמיד אני אומר שהמדליות האלה - - -
כן, מקצועות מאוד נחשבים. אז המדליות האלה הן פוקס גדול מאוד של הספורט הישראלי. ולמה אני אומר פוקס? כי אם אתה מסתכל על ארטיום, שהוא אלוף אולימפי – צריך להבין שבכל מדינת ישראל רשומים באיגוד ההתעמלות, התעמלות המכשירים, בנים, 240 ילדים, נוער ובוגרים. בכל מדינת ישראל – 240. תבינו איזה מספר מצחיק זה. זה אומר שיש 240 שמתחרים בענף הזה. ומתוך ה-240 יש לנו אלוף אולימפי. אומנם הוא הגיע מאוקראינה, גדל באוקראינה, אבל זה לא משנה. הוא הגיע לפה בגיל 12. קיבל את היסודות שם, הגיע לפה בגיל 12, והמאמן שלו סרגיי עשה איתו עבודה מדהימה.
כשמסתכלים על המספרים האלה אנחנו צריכים להבין שהם מגיעים בגלל החוסר האדיר של מתקנים. מה זה חוסר אדיר של מתקנים? יושבת פה שרת החינוך והיא מודעת לנושא הזה. במעל 50% מבתי הספר במדינת ישראל אין אולם ספורט. במעל 50% אין אולם ספורט. החליטו באיזושהי החלטה, לפני כ-20 שנה, שבונים בתי ספר ללא אולם ספורט. יבנו את בית הספר, ואחרי זה שראש העיר - -
- - ישבור את הראש עם מפעל הפיס, עם גופים אחרים, עם העירייה.
שזו החלטה שאנחנו מבינים שהיא שגויה. למה? כי בסוף, בשעה 12:00, הילדים שלנו עושים שיעור ספורט, לפעמים ב-40 מעלות חום, ואחרי זה הם צריכים ללכת לשיעור מתמטיקה או אנגלית או תנ"ך. כ-50% מהבנות בכלל לא מגיעות לשיעור, או שממציאות סיפורים שהן לא יכולות להתאמן; כי לך תגיד לילדה בת 13 שצריכה עכשיו להזיע ואחרי זה – אין לנו מקלחות, אין את כל השירותים, זה לא ארצות הברית פה, מה לעשות – היא צריכה להיכנס לשיעור כשהיא מזיעה ולא כיף לה. לא כיף לך, אז אתה לא עושה.
אז הדבר הראשון שדיברתי עליו כבר עם גפני זה הנושא הזה. אני רוצה ביחד איתו – אני לא יודע מי יהיה שר החינוך הבא של מדינת ישראל – לקדם את הנושא הזה, כי הנושא הזה חייב להיות סגור. חייבים לסגור את הנושא הזה – בונים בית ספר, כמו שבונים מעבדה, כמו שבונים ספרייה, כמו שבונים חדר מורים; אולם ספורט צריך להיבנות. בלי אולם ספורט, אתה לא יכול לקדם את הנושא הזה.
אז הדבר הראשון שהיה חשוב לי כשהגעתי לכנסת – הבנתי מהר מאוד שבוועדות, אם אני לא אקבל ועדת משנה שתעסוק בעניינים האלה של הספורט, אני לא אוכל לקדם שום דבר, אני אהיה עם ידיים קשורות. אז הגעתי לוועדת חינוך, הסבירו לי שאין סיכוי שאני אקבל ועדה, וזה קשה. אז אני רוצה להגיד תודה לשרן השכל, יושבת-ראש ועדת החינוך היוצאת, שהאמינה בטירוף שלי, בשיגעון שלי, והקמנו את ועדת המשנה לענייני ספורט, ועשינו המון דיונים בהרבה מאוד נושאים, מאוד מאוד מרתקים. לא רק שעשינו את הדיונים, גם הצלחנו לשנות הרבה מאוד דברים בנושא הספורט הישראלי.
בחודשיים הראשונים שלי פה, הדבר הראשון שעשינו יחד עם יושב-ראש הכנסת, היה אירוע חסר תקדים לספורט הישראלי. פעם ראשונה שמשכן הכנסת אירח בכבוד רב את המשלחות האולימפיות שחזרו מטוקיו. גם המשלחת האולימפית וגם המשלחת הפרא-אולימפית. עשינו אירוע ענק בשאגאל. היו כ-400 ספורטאים וספורטאיות, מאמנים ויושבי-ראש האיגודים ויושבת-ראש הוועד האולימפי יעל ארד. זה היה מאוד מאוד מרגש.
הנושא הזה היה כל כך חשוב לי, אני אגיד לך למה, אדוני היושב-ראש, כי בסוף בכנסת צריכים מודעות. ברגע שנצליח להדביק יותר ויותר חברי כנסת ויותר שרים, ותהיה מודעות לנושא הזה, ותהיה חשיבות לנושא הזה, אז אפשר יהיה לשנות. אז הטקס הזה, האירוע הזה, גרם לי לחשוב שאני צריך לעשות כמה שיותר אירועים, כמה שיותר שדולות, כמה שיותר טקסים שנוגעים בנושא הזה. חד-משמעית, אני חושב שיותר ויותר מבינים את הנושא הזה.
התחלנו את הנושא של דיונים בוועדת המשנה לספורט. אז לי יש איזה שיגעון – השיגעון שלי, אני קורא לזה: חוג לכל ילד. כל ילד במדינת ישראל צריך להגיע למצב שבגיל בית הספר היסודי יהיה לו חוג. הוא יכול לבחור את החוג; יש הרבה מאוד אפשרויות; יש הרבה עמותות שעובדות עם משרד החינוך ובתוך משרד החינוך. בתוך משרד החינוך יש גם גוף שיודע לעשות את זה. הנושא של מועדון בית ספרי, שהולך וגדל בתוך משרד החינוך הוא למעשה הפתרון להגיע לחוג לכל ילד. אני לא אומר שברמת השרון ובסביון צריכים לסבסד חוגים לילדים, אבל בערים שדרגת הלמ"ס שלהן היא עד 5, מדינת ישראל צריכה להכניס את היד לכיס, ובעזרת החברה למתנ"סים ובעזרת עמותות ומשרד החינוך - - -
לא בכל מקום. למשל, עיר שלקחה את הנושא הזה ועשתה את זה מצוין, היא עיריית בת ים. סגן ראש העיר שם, ירון לוי, שאחראי על נושא הספורט, יחד עם ראש העיר, הרימו את הכפפה ולפני שנתיים התחילו חוג לכל ילד בעיר. זה העלה בכ-40% את השתתפות הילדים בחוגי ספורט. אנחנו לא מדברים על אלופים אולימפיים, אלא ילדים שמגיעים לספורט, ילדים שיכולים להיות עסוקים בנושא של ספורט.
אז כשאנחנו מדברים על מתקנים, צריך להבין שיש לנו מחסור אדיר במגרשי כדורגל. אני מדבר על אימונים, אני לא מדבר על אצטדיונים גדולים למשחקים של ליגת העל. אני מדבר על מגרשי אימונים, שילדים יכולים להגיע ולהתאמן. יש מחסור אדיר במגרשי כדורגל, בריכות שחייה ואולמות ספורט. הנושא הזה מגיע למצב – אני אתן לכם דוגמה ממגרשי כדורגל. קבוצת נוער ממוצעת במדינת ישראל משחקת על רבע מגרש. מתאמנים ברבע מגרש, כי אין מגרשים. ב-80% מהמגרשים התאורה לא תקנית, אז אי-אפשר לעשות שם משחקי כדורגל. כשמגיע סמוטריץ' ואומר שלא יהיה כדורגל בשבת, הוא בכלל לא מבין את הנושא הזה של הנוער והילדים – ועוד לא הגעתי לנשים. המחסור הזה כל כך גדול, שאם לא יהיה כדורגל בשבת, אז גם לא יהיו אימונים, כי יצטרכו לעשות משחקים באמצע השבוע, ולא יהיו אימונים לקבוצות הנוער והילדים.
הדבר הזה הוא גלגל, ירדו מספר האגודות ומספר הקבוצות ומספר השחקנים – שגם ככה נמוך, וזה ירד הרבה יותר. אני מציע לסמוטריץ', לפני שהוא זורק כל מיני סיסמאות, שיבדוק קודם כול את הנושא, אם בכלל אפשר. אני לא נגד – כשהייתי יושב-ראש איגוד השחייה, צמצמתי כמעט לאפס את התחרויות הארציות בשבת. אבל יכולתי לעשות את זה, כי הקימו בריכה מדהימה בווינגייט ויכולתי לשחק עם הבריכות, אבל בכדורגל אי-אפשר לעשות את זה. אז קודם כול שילמד את הנושא הזה.
כשאנחנו מדברים על כדורגל, צריך להבין שלכל ענף יש התאחדות או איגוד. היום היו בחירות להתאחדות הכדורגל בישראל, היה קרב אדיר בין שינו זוארץ לאורן חסון. שינו זוארץ ניצח – קיבל 18 מנדטים, ואורן חסון 11 מנדטים. זה המקום לאחל לשינו זוארץ המון המון הצלחה. יש לו תוכניות מדהימות. ישבתי איתו, הוא באמת רוצה לעשות טוב לכדורגל הישראלי. הדבר הראשון שצריך לעשות זה להגדיל משמעותית את מספר השחקנים במדינת ישראל. רשומים באיגוד הכדורגל רק 37,000 כדורגלנים.
אספר לך שבקרואטיה 32% מאוכלוסיית המדינה רשומים באיגודי ספורט. כל ילד בקרואטיה עושה ספורט. כל ילד בקרואטיה עושה ספורט. במדינת ישראל רשומים 1.2% מאוכלוסיית המדינה באיגודי ספורט. יש 137,000 ספורטאים בכל הענפים שרשומים באיגודי ספורט, כ-1% ומשהו, לעומת כל המדינות, גם המתקדמות יותר וגם מדינות פחות, שם יש יותר מ-20% מאוכלוסיית המדינה. כל הילדים עושים ספורט.
חד-משמעית. הרמת לי עכשיו לנושא של הצבא. אחד מהדיונים היותר מוצלחים מבחינת התוצאות היה הדיון שקיימתי בנושא של ספורטאים בצבא. צריך להבין שבמדינת ישראל היו 720 תקנים לספורטאים בצבא. מה זה ספורטאי שמקבל מעמד של ספורטאי? ספורטאי שמגיע לנבחרת ישראל בכדורגל או בכדורסל, או שחיין שמגיע לעשות קריטריון באליפות אירופה או מתעמלת, יש קריטריון לקבל: ספורטאי. כשיש לך רק כ-700 תקנים, אז הרבה מהנערים והנערות לא יכולים לקבל את המעמד הזה של ספורטאי, והם פורשים מהספורט, כשההצלחה הכי גדולה ברוב הענפים מתחילה בגיל 20, לא מתחילה בגיל 16.
אז פעם אחת אנחנו מקדימים את תוכנית האימונים לספורטאים ושורפים אותם, כי הם צריכים להיות הרבה יותר טובים בגיל 16, ופעם שנייה, יש מעט מאוד לכל ענף ולכן הרבה מאוד מהענף פשוט פורשים. יוצאים החוצה.
קיימנו דיון בוועדה שלי עם מפקד מיטב וראש אכ"א, יחד עם הספורט ההישגי ומינהל הספורט. היה דיון מדהים. אני אגיד לך למה הדיון הזה נוצר. ידעתי תמיד את הבעיה, אבל עשיתי חוג בית בנתניה, ופתאום איזה גברת נחמדה אמרה: שלום, אני רוצה לשאול שאלה. שאלתי איך קוראים לה – קוראים לה נאוה – היא הגיעה למפגש הזה משמשית. שמשית זה בצפון. היא הגיעה כי יש לה ילדה שהיא אלופת ישראל בטריאטלון, והיא כמעט פרשה בגלל התנאים הקשים שיש לספורטאים בצבא. חוסר ההבנה של המפקדים מה זה ספורטאי – הרי ספורטאי צריך להתאמן פעמיים ביומיים. איפה אחר כך הוא יכול להכניס גם את הצבא? יש כאלה שמפקדים מתעללים בהם, מתחילים להריץ אותם, ולגרום לזה שאחר כך הם לא יכולים להתאמן. בזכות נאוה קיימנו דיון ואחרי זה עוד דיון, והיא הביאה ספורטאיות שידברו.
אני רוצה לציין את מפקד מיטב. עשינו רפורמה אדירה בכל נושא הספורטאים. הגדלנו את מספר הספורטאים שמקבלים את האישור הזה להיות ספורטאי, מ-720 ליותר מ-1,100. הקטנו את הקילומטרז' שהם צריכים להיות מבסיס האימונים לבסיס שלהם – מ-60 ק"מ ל-20 ק"מ; הגדלנו את הימים של ה"מיוחדות", לנסוע לתחרויות בין-לאומיות מ-90 ל-120. היום ספורטאי שמגיע לצבא, הצבא מבין אותו, הצבא מכיל אותו. הגדלנו ועשינו תוכנית מיוחדת לספורטאים שמתגייסים, תוכנית שנקראת מורים חיילים. הם באים לבתי הספר ועובדים עם המורים לחינוך גופני, נותנים הרצאות לילדים. למעשה לקחנו את הספורטאי, שהוא ילד מדהים או ילדה מדהימה, שיכולים לעזור לילדים ולאוכלוסייה – וזה מה שעושים היום בצבא. זו תוכנית מדהימה ואני מקווה שאנחנו נמשיך אותה.
לגבי המאמנים – איך הזמן עובר ויש לי עוד הרבה מה להגיד.
תודה. לגבי המאמנים. עשיתי תוכנית מדהימה של 5 מיליון שקלים להשתלמויות בחו"ל למאמנים. סוף-סוף, לפני שלושה שבועות התוכנית התחילה לעבוד, ומספר איגודים כבר שלחו מאמנים לחו"ל. אני גאה בתוכנית הזאת, והחשיבות שלה היא לא רק בהשתלמות של המאמן האישי אלא מה הם מעבירים אחרי כן למאמנים באגודות שלהם ובמדינה שלנו. הם נוסעים ולומדים מהטובים ביותר ומעבירים את זה אחרי זה במדינת ישראל. זה רק 4.5 מיליון, צריכים להגדיל את זה בשנים הבאות וצריכים לדאוג שהמאמנים יקבלו את ההשתלמויות הכי טובות בעולם, ואנחנו נמשיך לעשות את זה.
אני אקפוץ לנושא שאני מטפל בו והוא מאוד חשוב לי, הנושא של טביעות במדינת ישראל. בגלל שעסקתי כל החיים בנושא של בריכות שחייה אני מודע לנושא הזה, אבל קרה לי משהו לפני שלוש שנים, אדוני היושב-ראש. אני גר ממש על הים בנתניה, ולפני שלוש שנים יצאתי עם אשתי להליכה בחוף הים, ואחרי הליכה כנהוג נכנסנו למים. נכנסנו לחוף בלתי מוכרז בלי מציל, ולא היינו מודעים למערבולות ולסכנה. באותה שבת כמעט איבדתי את אשתי. אני זוכר את העיניים שלה ואת הידיים שלה מושטות. היא נכנסה למים ונכנסה לתוך מערבולת. המערבולת משכה אותה, והיא לא ידעה איך לצאת, ובמקום לתת לזרם למשוך אותה היא נלחמה במערבולת. היינו מאוד קרובים למצב של מוות. היא התחילה לבלוע מים ולא יכולתי להגיע אליה – ואני שחיין. בסוף הגעתי אליה איכשהו וניצלנו. יצאנו מהמים. עד היום אשתי לא נכנסת למים.
לא הרבה. ממש לא הרבה, עשרה מטר מהחוף. אבל הייתה מערבולת שממש משכה אותה. צריך להבין שבמדינת ישראל מתוך 320 קילומטר של חוף יש רק 19 קילומטר של חופים מוכרזים עם מצילים. צריך להבין שנושא הטביעות הוא מקרה המוות מספר שתיים בקרב ילדים. צריך להבין שאין חינוך לנושא הזה. צריך להבין שילדים בדואים טובעים פי שמונה מילדים יהודים במדינת ישראל. ולמה אני אומר את הנושא של הבדואים? כי החלטתי שבמקום לדבר אני אעשה. התחלתי לפני שנה לעשות תכנית לילדים הבדואים, לאלה שבחיים לא יגיעו ללימוד שחייה, שבשבילם בריכה זה כמו לונה פארק, הם לא יודעים מה זה. אחרי שנה של עבודה פתחנו בריכה ביישוב חורה – אני לא יודע אם אתה יודע איפה זה, אני לא יודע אם יש את זה ב-Waze בכלל, אבל זה בדרום. יש שם בריכה חדשה, והתחלנו פרויקט שחייה ל-10,000 ילדים בדואים, שלומדים שחייה בכיתה ג'. זה התחיל לפני פחות מחצי שנה. הגענו לטקס הפתיחה. מאיר כהן, שר הרווחה, עזר לי המון, יחד עם שיבי הרמ"ט שלו – בלעדיהם זה לא היה קורה – וקרן שוסטרמן. כשהגעתי לשם וראיתי את עשרות הילדים בתוך המים עם מדריכי השחייה, והגיעו לשם שייח'ים ואנשים, לא האמנתי שדבר כזה קורה. הדבר הזה ימשיך, ואנחנו נדאג לזה שלא רק האלף הראשונים יתחילו, אלא אלפים רבים ילמדו שחייה. כי אם אנחנו לא נעשה את זה בשבילם, הם לעולם לא יגיעו. איפה יש למשפחה בדואית לשלם 1,500 שקל לקורס שחייה?
וואו. טוב חברים, תסתכל, זה לא ייאמן. שיף, בפעם הבאה אני רוצה לדבר שעה, בבקשה, לא חצי שעה. זה לא מספיק לי חצי שעה.
אני אקח דקה מנאור. שירי, אתה חבר כנסת חדש ומוצלח. אני רוצה לאחל לך המון בהצלחה.
המשכן הזה הוא מלא בהפתעות לא נעימות כמו שאנחנו חווים בשבועיים האחרונים עם כל החוקים המוטרפים, והוא מלא גם בדברים טובים. אפשר לעשות פה דברים טובים, אפשר לעשות פה שיתופי פעולה; צריך לרצות, צריך לדחוף וצריך לחלום. את זה אמרתי גם לילדים שהגיעו לפה היום מבתי הספר. אני מבטיח לכל מי שחשוב לו הספורט הישראלי – ולמי שלא חשוב לו אני אסביר לו כמה זה חשוב לחינוך, כמה זה חשוב לעתיד הילדים: נמשיך לדחוף, נמשיך לעשות פרויקטים מדהימים למען ילדי ישראל. ואני מאחל לנו שגם כשנהיה באופוזיציה נצליח לעשות כל אחד בתחומו דברים טובים לילדינו. תודה רבה רבה.
3,793 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.