קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גברתי השרה, מה המכנה המשותף בין כל החוקים האלה? אז יש לנו חוק בן גביר, חוק דרעי, חוק סמוטריץ'. המשותף הראשון הוא שיש לנו חוקים עם שמות. בדרך כלל, חוקים הם כלליים, הם לא פרסונליים. פה יש לנו חוקים עם שמות. זה הדבר הראשון.
דבר שני, כל החוקים האלה הם תולדה של הסכם קואליציוני. דבר נוסף, כל החוקים האלה מחוּקקים בכנסת הזאת בפטור מחובת הנחה כחוקים פרטיים של חברי הכנסת, אבל הם תנאי, הם תנאי להקמת ממשלה. והלהט בהתאם.
דבר נוסף הוא שיש פה תהליך מתמשך של מראית עין, של יצירת מראית עין. יושבים בוועדות, מקשיבים לטיעונים של יושבי-ראש הוועדות למיניהם שבאים ואומרים: אבל מה אתם רוצים? יש פה זכות דיבור לכולם, זכות הטיעון ניתנת, אתם יכולים לדבר. נכון שמוציאים חלק מהאנשים אחרי שלושים שניות, אבל זכות הטיעון - - - ואתה רואה מעל כל האירוע הזה אתה רואה שכל הזמן מרחף המשהו הזה, הדמון הזה שמייצרים פה – בית המשפט העליון. האם זה יעבור בג"ץ או לא יעבור בג"ץ? אז בונים תהליך שלם שחס וחלילה, רחמנא ליצלן, לא יהיה מצב שיגידו: התהליך לא היה ראוי, משהו קרה בדרך, בפרוצדורה.
מרוב פרוצדורות בכנסת הזאת – אני רואה את כולם רצים בכל פעם עם תקנון הכנסת. אני לא מזלזל, אני חבר בכנסת, אבל זה נהיה משהו מוטרף. זאת תחרות על מי ממציא את הפטנט היותר גדול, כאשר פשוט לא רואים את התמונה. התמונה כאן היא תמונה מעוותת. ואף אחד מחבריי לקואליציה המתהווה, לפחות אף אחד שאני מכיר, שמסתכל באותה מראה, לא שם לעצמו איזושהי מראה ואומר: אוקיי, מעבר לכל הדיבורים, האם בתוך האירוע הזה יש משהו שקצת מפריע לי אולי? אולי?
יש פה שלושה חוקים עם שמות. אני יודע, זה נראה לנו כבר טבעי. אני ישבתי בוועדה של חוק בן גביר, קפצתי משם לוועדה של חוק סמוטריץ' ומשם לוועדה של חוק דרעי.
בנושא המסוקים של הבלק-הוק. הוא עשה רק טעות אחת, גדי איזנקוט ישב באותו זמן – הוא התחיל להגיד שהיה פרסום עיתונאי, ואז הוא אמר: מה פתאום? אפשר לעשות את זה יותר בזול, יש בזבוזים במשטרה. אמר לו, לא ציטוט מדויק, אמר לו גדי איזנקוט, תקשיב, אם אתה משיג את זה במחיר כזה, וואלה, אתה עובר אותנו, את צבא ההגנה לישראל, פי כמה. אני לא זוכר בדיוק מה המחירים, אבל היה ויכוח על המחירים. מדוע? להראות שהמשטרה בזבזנית, והוא יגיע, האורטור הגדול יגיע ויעשה את החיסכון. איך הוא יודע? הוא קרא כתבה בישראל היום.
אז מי שרוצה עכשיו סמכויות במדינת ישראל מסיק את המסקנות המקצועיות שלו מקריאת כותרת בעיתון. אבל זאת דמותו. הוא קורא כותרות ומפריך כותרות.
אנחנו נמצאים היום בתיקון פקודת המשטרה. אני רוצה לייחד גם לעניין הזה, למרות שדיברתי על זה כבר לא מעט - - -
אז זהו, חשבתי שאני מבין עד שפגשתי את חבר הכנסת בן גביר, והבנתי שלא הבנתי דבר. קודם כול, התברר לי בפעם הראשונה שלשר במדינת ישראל אין יכולת השפעה במדיניות. אדוני היה שר. הודעתי גם לבן גביר בוועדה וגם בכלל, לכל השרים לביטחון הפנים יש מדיניות. לא רק שיש מדיניות, הם גם מיישמים אותה. הלכתי דווקא לאנשים שהם לא מהמחנה הפוליטי שלי, אם ניקח לדוגמה את השר אבי דיכטר. בתקופה שלו, תחת מדיניות של השר לביטחון הפנים הוקמה יחידת לה"ב 433. אני זכיתי, הייתה לי האפשרות להקים אותה. זה כתוב בקווי המדיניות. הסיגינט התפתח באותה תקופה.
צחי הנגבי, אם נלך אחורה בזמן, כשהיה השר לביטחון הפנים, בתקופתו הוקם המאגר של הדנ"א. בפעם הראשונה שזה הוקם, זה היה בתקופתו.
שום בעיה. השאלה היא באותה מערכת יחסים שקיימת. יש הבדל בין מדיניות לבין הפעלת כוח. כל מה שקשור למדיניות – התפקיד של השר. כל מה שקשור להפעלת הכוח, איך לעשות את זה – מפכ"ל. התיקון לפקודת המשטרה מוצג כאילו מעגנים מדיניות קודמת. פשוט מעגנים את זה בדבר חקיקה. זה לא האירוע. יש פה אירוע קשה, שפוגע בזכויות הבסיסיות של האזרחים, מהסיבה הפשוטה: אם יש דבר אחד חשוב בשיטור בחברה דמוקרטית, שלמשטרה אין צבע למעט המדים שלה. המשטרה יכולה להיות יותר טובה, יכולה להיות פחות טובה, יכולה לזכות לביקורת או למחמאות. דבר אחד בטוח, שאזרח שרואה שוטר ברחוב או מקבל דוח או כל דבר אחר, שלא יחשוב לרגע אחד, לרגע אחד, שזה בשל משהו שקשור לאירוע פוליטי כזה או אחר. לא בגלל הסטיקר שיש לו באוטו מאחור הוא קיבל דוח; הוא קיבל דוח כי הוא עשה עבירה.
ומרגע שהחוק הזה נכנס – והוא ייכנס היום, לצערי, הוא יעבור היום – המשטרה נצבעת בצבע פוליטי על ידי אדם שהדבר האחרון שהוא צריך להיות זה בתפקיד השר לביטחון הפנים. דובר פה על מה שהולך להיות היום. הציגו פה כהישג גדול שפיצלו את החוק. זה אחד הדברים הכי גרועים שעולים. אם תסתכלו על החוק היום אתם תראו שהמפכ"ל כמעט לא מוזכר שם. אכן, כתוב מדיניות. דיברתי על שקרים. במעלה הדרך נאמר כל הזמן: מה אתם רוצים? זאת בסך הכול מדיניות, מה אתם רוצים בכלל? אז אני אומר פה, למי שלא יודע, שהמקום היחידי שבו מדיניות שר במדינת ישראל תהיה מעוגנת בדבר חקיקה זה בפקודת המשטרה. אף שר במדינת ישראל. אין מדיניות בחקיקה. אין, לא קיים.
המקום היחידי שמודגשת בו מדיניות שר, הוא בסיפור של חוק משק החשמל, על המדיניות הכוללת. בשום מקום זה לא נקבע. אתם יודעים מה יכול לקרות? ששר לביטחון פנים יקבע מדיניות בלי שהממשלה דנה בזה. יחייב את הממשלה. ואז איפה האחריות המשותפת? כל מה שאני אומר עכשיו עלה בדיונים, עלה גם על ידי נציגי היועץ המשפטי לממשלה, עלה גם על ידי. התגובה הייתה: מה אתם רוצים? אנחנו יכולים.
אני רוצה להגיד כאן, במשטרה שבה שירתי הרבה מאוד שנים מעולם לא היה מצב שמדיניות בחקירות מוכתבת על ידי שר. יש ועדת צדוק.
הסעיף הזה מדבר שהוא יקבע גם מדיניות בחקירות. הוא צריך רק לשמוע את היועץ המשפטי לממשלה, אפילו לא להתייעץ איתו. אבל מי שעומד בראש מערכת האכיפה זה היועץ המשפטי לממשלה. אני אומר לחברי הכנסת, תקראו את החוק הזה. זה לא עוד משהו, זה עוד מאותו דבר. עוד מאותו דבר, שנותנים כוח לסוכן כאוס. זה לא משנה מה יהיה בסופו של דבר במערכת היחסים בין שר למפכ"ל. מרגע שאני עומד פה על הדוכן, מרגע שרואים את הדיון בכנסת, מרגע שרואים את הדיון בוועדה ומעלים את הדברים האלה, עצם העובדה שהנושא הזה נמצא על סדר-היום, מוצב על סדר-היום, כבר צובע בצבע. הוא לא צריך לעשות כלום. הוא לא צריך לעשות כלום.
הרי זה כל הרעיון של כל מה שקורה פה. מסמנים לאנשים את הכיוון. אין דבר יותר גרוע מזה, לא במאבק בשחיתות, לא אם אנחנו רוצים משטרה שוויונית, איכותית ומקצועית, שפועלת ללא משוא פנים. אין פה אפילו הגבלה על השר – לא כתוב אפילו – שהוא לא יכול להתעסק עם מדיניות בהפגנות או באירועי ביטוי. לא כתוב. יש איזה משהו מאוד כללי על מדיניות שר.
ואז השקר הנוסף הוא שאומרים: מה אתם רוצים, זה היה כתוב בוועדת צדוק. אין בעיה בכלל, למעט העובדה שזה שקר. לקחו פה קטעים מסוימים מוועדת צדוק, שמו בתוך הצעת החוק, אבל לא את כולה שמו. את ערך הממלכתיות שהוצע לא שמו בפנים; לא שמו את הדבר הכי בסיסי, שהמשטרה לא רק כפופה לשר, היא כפופה לחוק. האם הדבר הזה מחר בבוקר יהפוך את המשטרה על ראשה? אני אומר לציבור: לא. אבל האם ייתן סימנים וייתן סימני שאלה? בוודאי כן, בוודאי שזו דמותו של השר המיועד ודמותו התעמעמה עם הזמן, לצערי, בהקשרים הספציפיים האלה.
אני רוצה, ממש לקראת סיום, ברוח מה שאמרתי עכשיו, לקרוא קטע קצר שלפחות מבחינתי משקף מאוד את כל התהליך, למרות שהוא לא ידבר על סעיפי חוק. אני אקרא קטע – לא את כולו – משיר שכתב לפני לא מעט שנים ולדימיר ויסוצקי: "על כיסא המלך הוא דפק עם הרגליים,/ בשמחת שלטון צרח עד השמיים:/ תהיו אבירים תהיו חברים,/ מילה אחת שלי אתם גמורים./ אפילו אלוהים נקשר בחבל/ הוא החזיק אותם ממש קצר הטמבל.// אבל הטמבל, איש טוב לב, לכן נראה לו/ לחלק לעם את כל מה שהיה לו/ ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל,/ הטיפש התעלף ונפל./ הוא התעורר בערמה של קש וזבל/ בבגדים בהם נולד עירום וטמבל.//"
איך הקשר בין מה שקראתי עכשיו למה שדיברתי קודם? רק בדבר אחד: שמה שאנחנו עוברים פה בשבועיים האחרונים, מה שנעבור בהקמת הממשלה הבאה, זה שימוש בכוח, כי העם רצה. במקום שאומרים בכל דבר: העם רצה ולא מקשיבים ולא רואים ולא עומדים מול המראה ולא מסתכלים ולא שומעים את הקולות ורק אומרים: העם רצה, ובוזזים ורומסים עולם שלם של ערכים שנבנה פה 75 שנה – אני מקווה מאוד שכולנו לא נשלם את המחיר הגבוה שלצערי, או לדאגתי הגדולה, כולנו נשלם בטווחי זמן קצרים. תודה רבה.
כן, אותה ועדה עם אותו חוק. גם חיברו את חוק-יסוד: הכנסת לחוק-יסוד: הממשלה. גם על זה הייתי כותב משהו נפרד, או מדבר על זה משהו נפרד. גם זה, ההדבקה הזאת, איך ההדבקה הזאת קרתה? היא קרתה כי זה אפשרי בתקנון. האם זה אפשרי בהיגיון? בשכל הישר של העבודה כאן? ממש לא. בתקנון זה אפשרי, כי אפשר להעביר את זה קדימה. הכול עובר. הכול עובר.
אז יצירת מראית עין בקטע הזה, באמת – אליפות. אני התעסקתי הרבה שנים עם כאלה שמייצרים מראית עין. הרבה שנים. אבל פה לא צריך לחפש אותם, לא צריך מודיעין. הכול נמצא. נמצא בעיתון. יותר מזה, ככל שמראית העין יותר גדולה, ככל שהיא יותר בוטה, ככל שהיא יותר מכוערת, ככה היא מקבלת כותרת יותר גדולה. אלופי מראית העין. ומסבירים גם על התהליך פה. מסבירים לנו, חבר'ה, תקשיבו, התהליך הזה הוא תהליך ראוי ונכון. ככה עובדת כנסת. חבר'ה, תקשיבו, ככה זה היה תמיד.
דרך אגב, ככה זה היה תמיד או ככה אפשר או כך צריך, או התשובה היא ככה, לפעמים, בלי ההמשך, היא תשובה פחדנית של חוסר יכולת להתעמת עם משהו שנמצא מול עיניך. ואז אנחנו עוברים לשימוש במושגים שטוחים, זה פטנט של העשור האחרון או קצת יותר. אנחנו לא נכנסים לעומק, אנחנו אומרים איזשהו מושג שטוח – במקרה הזה, העם החליט או רצון העם, שזה מאוד קליט, אבל מאחוריו, כשאתה נכנס קצת לעומק ושואל שאלות: רגע, אבל זה מה שהעם החליט, או החליט שתהיו בשלטון? מה זאת אומרת? העם החליט. ומרגע שהעם החליט, זה אומר: יש לי כוח. ואם יש לי כוח, אני עושה מה שאני רוצה. ובחברה או במקום שאנשים עושים מה שהם רוצים כי יש כוח, בשם העם, בשם האומה, בשם היהדות – קורים דברים רעים.
שלושת החוקים האלה, שעולים קומה אחת למעלה, עוסקים בנושאים תשתיתיים, מהותיים, ערכיים, של מדינת ישראל. לא נושאים פוליטיים במובן הצר של המילה. לא, הם לא עוסקים בזה.
אנחנו ראינו חוק, מה שמכונה חוק דרעי. זה לקחת דבר חקיקה ולעגן שחיתות בחקיקה. את המושג, כמות שהוא. לקחת שחיתות, להגיד: אנחנו רוצים לעגן שחיתות בחקיקה. שחיתות מותרת במדינת ישראל. לא רק שהיא מותרת, העם רוצה. העם רוצה שחיתות. שר הפנים המיועד, שר הבריאות המיועד ושר האוצר לעתיד – אדם שבעברו מספר הרשעות פליליות. בא לבית משפט השלום רק בפברואר שנה זו, הציג איזשהו מצג כאילו הוא עוזב את החיים הפוליטיים – עוד פעם, חזרנו למראית העין – על מנת שדקה אחרי זה הוא יגיד: לא רק שאני אחזור, אני גם אשנה את עילת הסבירות. הוא אמר את זה פעם אחת במערכת הבחירות, אבל הוא אמר את זה. ולשם אנחנו הולכים, כי הוגש בג"ץ נגד המינוי שלו.
ומי יוצא הדמון, אותו כוח אפל שפוגע ביכולת המשילות – גם כן, פתגם חדש או מושג חדש שאנחנו שומעים בציבוריות הישראלית בכמה השנים האחרונות – בית המשפט. הוא ימנע להשיג את רצון העם. אז נשנה ונשים גם שר משפטים שהאג'נדה שלו היא כזאת, שהרעיון הוא לפרק את האופציה הזאת, שבית המשפט העליון יחריד במשהו את המושלים ואת הרוזנים.
ומי עושה את כל התהליך הזה? ראש ממשלה מיועד עם שלושה תיקים או שלושה סעיפים, שלושה אירועים קשים מאוד של שחיתות ברמה הגבוהה ביותר. והוא הולך להיות ראש הממשלה של כולנו. תמונתו תתנוסס מעל כל משרד ממשלתי, מעל ראשו של כל עובד ציבור בכיר. שם תהיה תמונתו – סמל ודוגמה. נהג של ראש ממשלה איננו יכול להיות עם תיק כזה. גם נהג של שר האוצר איננו יכול להיות עם תיק כזה. בוודאי לא המאבטח. אבל ראש ממשלה יכול, ושר אוצר יכול כי יש להם הכוח.
חוסר ההבנה הבסיסי הזה זהה למקומות – העולם הערכי הזה, לוקחים אותנו – הוא אחד הדברים הכי בעייתיים שיש. רק לפני שבוע היה כינוס שעשינו פה בכנסת, אפרת רייטן, גדי איזנקוט ואנוכי בנושא המאבק בשחיתות. זה היה כמעט אבסורד לדבר בכנס באחד האולמות בכנסת על המאבק בשחיתות, ואז לרוץ, להספיק להגיע לאותה קומה שבה מתעסקים עם הנושא של מה שנקרא חוק דרעי. אתה יושב שם, ונמצאים שם, לצערי, רק אנשים מהאופוזיציה העתידית. כאילו גם העניין הזה הפך להיות עניין פוליטי.
אני זוכר אנשים משמעותיים מאוד פה בכנסת ישראל בעבר, ללא הבדל דעה פוליטית, שהיו מחוברים יחדיו על מנת לחוקק פה חוקים מונעי שחיתות, לייצר מאבק בשחיתות פה, בבית הזה. הבית הזה מחוקק היום חוקי שחיתות, הוא עושה את זה בראש מורם, הוא עושה את זה בצורה בוטה, והוא יושב פה במליאה, בלי להתבלבל, לא עוברים מייד להצבעה; לא עוברים מייד להצבעה. עולים פה לדוכן ומסבירים את הסיפור הזה של תיקון החוק שיאפשר למי שהורשע בעבירה של מאסר על תנאי, כמה זה נפלא וטוב וראוי וצודק ונכון שיהיה שר במדינת ישראל.
מטיל ספק. כן. ואחרי שאנחנו רואים את הדברים האלה אנחנו צריכים לצאת לפה או לשם, להיכנס לשיעור אזרחות באיזשהו בית ספר – כל מורי האזרחות באשר הם – ולנהל שיעור על דמוקרטיה ועל אכיפת חוק ועל מאבק – לא על מאבק בשחיתות, על שחיתות. כמה שחיתות היא רעה לחברה. דוגמה וסמל.
זה לגבי החוק הזה, אותו חוק ראשון שדיברתי עליו, חוק דרעי.
נעבור לחוק סמוטריץ'. מסבירים לנו, מספרים לנו: מה אתם רוצים? תמיד זה היה ככה. תמיד. מביאים דוגמאות. היה שר במשרד האוצר, היה שר במשרד הביטחון. הכול נכון, רק צריך לקרוא את החוקים המתהווים יחד עם ההסכם הקואליציוני. בהסכם הקואליציוני, חבר הכנסת סמוטריץ' שר האוצר המיועד הולך להיות שר אוצר וגם, כנראה הוא גם שר נוסף במשרד הביטחון, אבל יש לו מנגנון משל עצמו. הוא לא עם המנגנון של משרד הביטחון; בונים שם מנגנון, מייעוץ משפטי ומטה שלם. קורעים מתוך משרד הביטחון את המינהל האזרחי ואת המתפ"ש.
זה נראה בסדר, אבל לכל דבר שיש כאן, לכל מה שאנחנו רואים כשורה ראשונה, יש מאחור תפיסת עולם. תפיסת העולם במקרה הזה, של חבר הכנסת סמוטריץ', בעיניו היא תפיסת עולם קוהרנטית, אבל צריך להקשיב לקולות ולשמוע מה דעתו של חבר הכנסת סמוטריץ' לגבי הפתרון העתידי הנכון לגבי מה שקורה ביהודה ושומרון. וזה לא נפרד.
כוונתו היא לפרק את הרשות הפלסטינית; כוונתו היא כן להחיל את החוק הישראלי. אני לא נכנס כרגע לשאלה הזאת, אלא מה יקרה בדרך. הוא כותב את זה, לא להתבלבל, זה כתוב. יהיו שני סוגים של אזרחים שם – יש כאלה שיש להם אוטונומיה פנימית ויוכלו להצביע לרשויות המקומיות אצלם – שכם, ג'נין וכו', אבל לא בעלי זכות בחירה בכלל. חלק מהתהליך הזה וחלק מהסמכויות שהוא לוקח הם לזה.
על מנת להגביר את הכאוס בכל מה שהולך להיות שם רוצים גם להכפיף בצורה זו או אחרת – עוד לא ברור לי איך עושים את זה, אבל בואו נגיד שעושים את זה – את פלוגות משמר הגבול ביהודה ושומרון למשטרת ישראל ולשר בן גביר. איך אני יודע? כתוב בהסכם הקואליציוני. זאת אומרת, ההסכם הקואליציוני הפעם כבר לא נוגע בשאלות של העברות כספים, תיעדוף – דבר שתמיד קורה בתוך קואליציה. לוקחים פה למעשה את הנושא של ביטחון ישראל בהקשר הזה, לפחות בחלקים ממנו, ומפרקים. סיימו לעשות את הפירוק הראשוני, עברו לפירוק משני.
מה יעשו עם הרב הראשי הצבאי? את הרב הראשי הצבאי ימנו על ידי ועדה, שבראשה עומד הרב הראשי הספרדי – כמובן, תהיה גם שותפות של הרמטכ"ל, זאת אומרת, יאפשרו גם לרמטכ"ל לדעת מהדבר הזה – וימנו אלוף בצבא. אני מציע, יש עוד זמן עד שתוקם הממשלה, אני לא רוצה לייצר פה אפליה. כל הסיפור של ספרדים וזה, אני קצת נזהר איתו פה בכנסת. אני חושב שאת ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל צריך למנות הרב הראשי האשכנזי.
שהשני. אני באמת לא רוצה להטעות פה את הציבור ששומע אותנו. פשוט לייצר את האיזון הזה. כי אנשים שלא בקיאים, כמוני, יכולים להתבלבל שיש בזה הבחנה אסורה בין ספרדים לאשכנזים, רחמנא ליצלן. לא. וכן הלאה וכן הלאה. פירוק או תחילתו של פירוק ושבירת הציר הפיקודי של צה"ל, שבראשו עומד הרמטכ"ל. אחריות לא מתחלקת, גם סמכות לא. אבל פה מפרקים כל סמכות ואחריות שמתרחשת בדרך.
אנחנו מדברים על מימוש של תפיסות ערכיות חדשות, עוד פעם, בשם רצון העם. האחד, זה ביטול הסעיף שאוסר הכנסה של גזענים לכנסת. זה בהצעה הראשונית, וכמובן ראש הממשלה המיועד מייד קפץ ואמר: לא, לא, לא, לא לזה התכוונתי. מה זה לא לזה התכוונת? אתה חתמת. אז הוא אומר: לא נעשה את זה, אנחנו נעשה משהו אחר.
סודות ושקרים – דווקא סרט לא רע בכלל. באירוע הזה אין סודות, רק שקרים. ולאחר שדיברנו קודם על ההתנגדות הייתה איזו בת קול שיצאה, שכנראה הרמטכ"ל דיבר עם ראש הממשלה על ההשלכות הקשות שיש למה שקורה בצבא אל מול ההסכמים הקואליציוניים ויצא על זה פרסום, שמענו על דבר חדש. שני סוכני הכאוס, בן גביר וסמוטריץ' – לא זוכר מי אמר את זה קודם – הם רוצים להאריך את תקופת הצינון של הרמטכ"לים. כאילו במקרה. לדעתי זה היה אתמול. להאריך. שלוש שנים לא מספיק? עשר שנים. זאת אומרת, עשר שנים – אפילו לא נתנו לו התיישנות. עדיף כבר שיעשה עבירה, יקבל מאסר על תנאי ויוכל להיות פה שר.
לא, אבל זה לא. רמטכ"ל באשר הוא – אני לא יודע אם דיברו רק על רמטכ"לים, או התחילו לדבר גם על אלופים וניצבים, אבל זה יגיע. כנראה שם זה יהיה שבע שנים. מה הרעיון מאחורי הדבר הזה? כאילו להגיד לרמטכ"ל מכהן או להעביר מסר, חבר'ה, תקשיבו, בואו, אל תגזימו איתנו. אנחנו פה, יש לנו כוח. עשר שנים? זה כמו שפעם היה כתוב: אין הנחה לחיילים. אין היום הנחה לחיילים, אין היום הנחה לשוטרים, אין הנחה לאנשי שב"כ. דרך אגב, זה לא מהיום. ההשתלחות הזאת שמתרחשת, או התהליך שמתרחש מול אנשים עובדי מדינה, חיילים במדים, שוטרים, אנשי שירות ביטחון כללי, הם הצטרפו לאלה שנכנסו ראשונים לחגיגה – אנשי הייעוץ המשפטי בתפקידיהם השונים, לסוגיהם השונים.
אני ממליץ לכולם לא רק לקרוא את ההסכם הקואליציוני ואת דבר החקיקה, לקרוא גם את תוכנית ההכרעה של סמוטריץ'. כן, הוא צודק, זאת תוכנית ההכרעה, אבל לא של מה שהוא חושב. זאת תוכנית ההכרעה להפיכתה של מדינת ישראל למדינה אחרת. זה להכריע את הערכים הכי בסיסיים במדינת ישראל ולהפוך אותה לא למדינת הלאום של העם היהודי, אלא להפוך אותה למדינה לאומנית, גזענית, שאין בה ליהדות לא כלום למעט תפילות. בשם היהדות או בשם כל דבר אחר.
אז תקראו את תוכנית ההכרעה. אני מציע שגם בנימין נתניהו יקרא את תוכנית ההכרעה, כי יש סיכוי שזה יכריע אותו, אבל לחבר את זה עם מה שקורה עם העברת המינהל האזרחי והמתפ"ש, ולחבר את זה לתוכניות אחרות של חבר הכנסת בן גביר.
כמה מילים על מי שקוראים להם שומרי הסף. פעם, כשהיו אומרים שומרי סף זה היה מונח של כבוד. אנשים שהם עובדי מדינה לסוגיהם השונים במשרדי הממשלה, בכל הרשויות האחרות. היו אומרים: תשמעו, החברים האלה, אנחנו שמנו אותם במקומות האלה, כן, שגם ישמרו עלינו, האזרחים, משרירות הלב, מהטעות, לעיתים מהרשע. אלה שומרי הסף. הם אנשים שאנחנו שלחנו אותם, שאנחנו מציבים אותם. איך קרה שאנשים שאנחנו שמנו אותם בתפקידים האלה נהפכו פתאום לאלה שאנחנו רוצים להיאבק בהם, לקעקע את דמותם? זה מתחיל בדברים הכי בסיסיים, בשם שקוראים לאותם אנשים.
דרך אגב, לי יש כבוד גדול מאוד לפקידים, אבל הרעיון שעמד מאחורי לקרוא להם פקידים, זה להקטין את התפקיד שאותו הם עושים. ומי שמינה אותם לתפקיד זה הממשלה, הממשלות. השלב הבא שאנחנו רואים זה כבר לא רק להקטין את דמותם, זה לדבר על גופם, עליהם. יש כמה נציגים מובהקים פה בכנסת הזאת, שאם יש דבר אחד טוב שקורה בתקופה האחרונה, למרות שאנחנו יומיים אחרי חנוכה – ירדו המסכות של פורים.
ואז אתה שומע את אבי מעוז, שכנראה עברו לא מעיד על ההווה שלו, שהפך לאדם גזען ומסוכן. צריך להגיד את המילים האלה – גזען ומסוכן. למרות שהוא חבר כנסת ולמרות שהוא הולך להיות סגן שר, את כל האמירות הקשות שלו צריך להוקיע בכל מקום – ואותו אישית בכל מקום, כי זאת דמותו וזה מה שהוא עושה. הוא פוגע באנשים כל הזמן.
ולדבר על בן גביר, לדבר עליו ולהגיד מי האיש, ולא להתבלבל, כי הוא לא טועה לרגע כשהוא מדבר על מי שהוא מזהה אותו כאיזשהו יריב. ולהגיד: כן, בן אדם שהולך לשבת על כיסא השר לביטחון הפנים במדינת ישראל, הוא גזען מסוכן, מסית, מדיח ושקרן. מדוע אני אומר שקרן? כי ראיתי אותו בוועדה משקר במצח נחושה. יותר מזה, מהלך אימים בדרכו המחויכת על המפכ"ל שיושב לידו.
3,262 מילים של יואב סגלוביץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.