קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. זאת פעם ראשונה שלך, אדוני היושב-ראש?
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גברתי השרה, האמת שקשה לא להתייחס לתשוקה שיש לסימון לספורט. אני מכיר אותו כבר כמה שנים. הוא יכול לשבת מולי, לא לדבר חצי שעה, רק אני יושב ומדבר. אתה זוכר את הימים שעוד דיברתי אליך והקשבת לי? אתה יושב, מדבר, מדבר, מדבר ומהבן אדם אין מענה. אבל אתה מדבר איתו שנייה על איזו מטקה או משהו של ספורט או קצת על נתניה, הבן אדם יכול לשבת פה – אתה עצרת אותו אחרי חצי שעה – הוא יכול לשבת ואחרי 48 שעות עדיין היית שומע ממנו את התשוקה לבריכות ולספורט ואת ההבנה.
אבל איך יוצאים אחרי שיחה עם סימון? מבואסים, רק שתדע. כבר אני אומר לך. יוצאים מבואסים, אין עתיד – בייחוד למי שאוהב קצת ספורט. גם אני צמחתי במסגרות ספורט וזה בערך מה שהחזיק אותי, לטענת כל הסובבים אותי, בימי התיכון. בוא נגיד שהלימודים לא תפסו אותי אבל הספורט כן תפס אותי. אז, סימון, כל הכבוד לך.
גברתי השרה, כמה שעות ספורט בשבוע יש?
זאת הייתה הבגרות היחידה שקיבלתי בה 100. הייתי במגמת ספורט.
באופן כללי יצאתי מהתיכון בממוצע של 33.
אז תאר לך כמה ה-100 הזה שדרג לי את הממוצע.
עשיתי בצבא. הממוצע היום 112. אז לא 33 – 112.
עוד מאירועי אמש, והאמת, כמו שחבר הכנסת דוידסון אמר, זאת גם כנסת ראשונה שלי וזאת גם הייתה הוועדה הראשונה שלי. אם ננסה להתכנס לפקודת המשטרה, זאת הייתה באמת הוועדה הראשונה שלי.
אני יודע. אני אדבר על פקודת המשטרה. אבל האמת שאירועי אמש עדיין מזעזעים אותי.
שר האוצר המיועד – זה האירועים שאני מתכוון. כל ההצבעה שהייתה פה אתמול, שהכשרנו מחדש ועשינו אדפטציות. "עשינו" – אני לא הייתי שותף לעשיית האדפטציות האלה, אבל הייתה אדפטציה מסוימת, להכשיר שוב את שר האוצר המיועד. האמת היא שאני מנסה להבין אם התחושה הזאת שאני יצאתי איתה אתמול זה משהו שמאפיין ערבים כאלה, שאתה בא ואומר – לא נעים לי להגיד מעל דוכן הכנסת, אבל מה נסגר פה? או WTF. כאילו, מה נסגר? מה קורה לכם? הייתי יושב בבית לפעמים ואומר, מה הם עושים? אף אחד לא מעיר אותם ואומר להם? אגב לימודים, שיעור היסטוריה זאת גם הבגרות הנוספת שעברתי. היסטוריה – אני שרוף על זה. הייתי יושב בכיתה ואומר, מה, אף אחד לא אומר להם: מה נסגר? מלחמת העולם השנייה, נגיד, טרום מלחמת העולם השנייה? אין השוואה באירועים, בטח, אבל מה יגידו עוד 20, 30, 40 שנה על אתמול, ובכלל על התקופה המה-זה מטורללת. תקופה מבישה, באמת. אפשר לפתח על זה דיון תיאולוגי אם יש מישהו למעלה שיושב וצוחק עלינו, מריץ עלינו דוקו-דרמה-צחוקים. מישהו צוחק עלינו, זה לא הגיוני.
אני אומר, אז או שהוא יתעורר ושיעיר פה, או – אני באמת לא מצליח להבין.
מה עוד היה אמש? אתמול פתחתי ואמרתי משפט מאוד מאוד קשוח. מה היה קשוח בו? אמרתי שיש צד בבית הזה שמסתובב כאילו הוא אדון הארץ. אין עוד מלבדו, רק הוא קיים, כל השאר, נניח, 49% מבוחרות ובוחרי כנסת ישראל העשרים-וחמש לא קיימים. ומה אני אגיד לך, סימון, מה אמרתי? אתם צריכים לחוקק חוק שיכניסו נקז שתן לשתן שעלה לכם לראש. קם פה קול צעקה על הדברים המזעזעים שאמרתי. חברת הכנסת טלי גוטליב, שזאת הפעם היחידה שאני יכול להזכיר אותה ואני לא אקבל צרחות – נכון? אתה לא יכול להגיד "טלי גוטליב" ולא לקבל דרשה למה בית המשפט והתובעים ונתניהו.
אני בטוח שהיא צופה, ואני רק מקווה שהיא תגיע בסוף הזמן ואני אקבל את המנה שלי להיום.
אז היה זעזוע עמוק ממה שאמרתי. ואחרי זה, כשדיברנו, אמרתי: מה המינוח הנכון שאת רוצה שאני אגיד? כי אתם מסתובבים פה באמת באיזו תחושה שרק אתם בעולם. עכשיו, אני אומר, בסדר, ניצחתם, הכול טוב, אנחנו מבואסים, אתם שמחים. זה בסדר, זה לגיטימי, זה עוד איכשהו יעבור. אבל בטח כשאתם הולכים להיכנס לממשלה ולמשרדים לא צריכה להיות לכם איזו תחושה של אחדות מסוימת, לפחות בהבנה שאנחנו, או אתם, צריכים לפעול לכל תושבות ותושבי מדינת ישראל? חבר הכנסת סימון דוידסון דיבר על הבדואים. גם בדואים יש במדינה, גם אוכלוסייה ערבית יש במדינה, גם – רחמנא ליצלן – שמאלנים יש במדינה, גם כאלה שכל הזמן קוראים להם שמאלנים והם מצביעי מרכז וגם ימין שלא הצביע להם.
אבל מה ראיתי היום? את הציוץ הבא של חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן. אני פותח ציטוט: "לעיתונאי חדשות ערוץ 13" – נראה לי שזה היה אביעד גליקמן – "אתה כמו בצק פילסברי לא אפוי שנדבק לי לקצה של העקב. כתוב מה שבא לך רק תפסיק לתייג אותי מאה פעם ביום, יא-נג'ס. אכלת לי את הראס". עכשיו, בין חברים זה נשמע כאילו אחלה, נכון? בעיניי זאת התבטאות מזעזעת כלפי עיתונאי. עכשיו, יכול להיות שהוא באמת מתייג אותה מאה פעמים ביום. נניח. אבל זה הרבה יותר מזעזע מ"נקז שתן", שבהחלט תהיה פה הסכמה – לא תהיה פה הצבעה חד-משמעית, אבל מהנוכחים באולם אני מניח שאנחנו נעביר את חוק נקז השתן אם נעלה אותו עכשיו להצבעה.
אני רק אסיים את אירועי אמש בדבריו של השופט לגבי השר המיועד: "כל החושש מהנאשם ופגיעתו בקופה הציבורית ויטען כי קיימת בו מהמסוכנות בכל הכרוך במשא ומתן בענייני ממון הרבים או היחיד, יכול למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע בצורכי ציבור הכרוכים בתוכם בעיסוק כלכלי", אני מוסיף בסוגריים: שר אוצר זה ממש כבר לא כלכלי, כנראה, "וזאת בשל התרחקותו מהזירה הפוליטית".
דבר, אני יכול לפרט איתך את הרזומה שלי. כן, כזה איסוף וכזה במשהו נחמד. אגב, היחידה נסגרה לפני שנה.
פוליטיקה וממשל. לא סיימתי את התואר.
לא, תאמין לי, יש לי דיון שלם עם אשתי למה אני לא מסיים את התואר. עדיין לא סיימתי אותו. התחלתי ללמוד פוליטיקה וממשל אחרי שנורא רציתי להיות רופא, ואז יש עתיד קמה. וכשיש עתיד קמה הדבר הראשון שעשיתי זה פתחתי את התא הפוליטי – טוב, קראת. אני מספר לאלה שלא קראו ויקיפדיה, ואומרים עכשיו, מי זה? אני חייב לדעת עליו. ואז התגלגלתי. עבדתי פה בכנסת, הייתי עוזר פרלמנטרי שנתיים. והדיקן – אמרתי לו, כל חיי הבטיחו לי: כשתהיה סטודנט תגיע מתי שאתה רוצה. נכון? יש אמירה כזאת, מה, אתה סטודנט, אתה לא קם לבית ספר? אימא שלי הייתה צועקת עליי, מה, אתה סטודנט? אז אני הייתי באיזו קונספציה שסטודנטים יכולים להכתיב את שעות הלימוד שלהם. אבל הדיקן בא ואמר לי, אין סיכוי, יש שעות נוכחות חובה. אמרתי לו, תשמע - -
עכשיו, כשאתה לומד פוליטיקה וממשל זה לא שאתה לומד הנדסה. כשאתה לומד הנדסה, אתה קודם כול יודע שאתה מסודר; ב. אתה יודע שיש לך עבודה. כשאתה לומד פוליטיקה וממשל המשפט הכי נהוג שאתה שומע זה: מה תעשה עם זה? נכון?
אז זה בדיוק מה שאמרתי לו. הגשמתי את חלומו - - -
בדיוק. ולא רק זה – אפילו באתי, ובאותה תקופה, אני חושב שעכשיו זה השתנה – לממ"מ אז הייתה תוכנית מיש תכנית מתמחים, וראיתי שיש מתמחים מפקולטות שונות, גם מהבינתחומי. אמרתי לו, לא רק זה, גם הבאתי לך תוכנית שתכניס מתמחים. קודם כול, הוא לא קיבל את התוכנית, מילא, והוא גם אסר עליי להפסיד קורסים. ולכן התחלתי למשוך את התואר, מה שקורה עד היום. זה סיפור קצר, אבל למדתי לאהוב את באר שבע והנגב בשנתיים וחצי שהייתי שם. ממש.
נעבור לעניין שלשמו התכנסנו. אני רוצה לדבר קצת על החוק. זאת באמת הייתה הוועדה הראשונה שלי, וככה גם ההתרשמות שלי מהעבודה הפרלמנטרית מספסלי חברי הכנסת. כי באמת, ישבתי שנתיים מאחורי הקלעים או מאחורי חברי הכנסת, מהצד של העוזרים. אבל בהגיעי לקרוא את פקודת המשטרה – דיברת על העבר שלי, אז כשהייתי סגן ראש עירייה הייתי אחראי לתיק הביטחון.
בן 37 ועושים חיים שכאלה על הדוכן.
נכון. קורל אשתי, כפרה עליה. אין דברים כמו הנשים שלו, שתדעו. אני פונה אלייך, שתדעו, אבל אני מניח שאת יודעת את זה.
בכלל אחרי הצבא עשיתי לימודים, דרום אמריקה שנה, חזרתי ועבדתי בעיריית רעננה.
לא, לא. אלומה זה יו"ר הדירקטוריון, ועכשיו אני צריך לסיים את תפקידי שם.
כן? וואי, לא נורא, יש לי אישור מהיועצת המשפטית לעוד לפחות 30 יום.
ברעננה עבדתי בסיירת הביטחון. סיירת הביטחון ברעננה – עשיתי גם קורס חובשים בצבא – ולפני 10 שנים הם יצרו קונספט של מעין משטרה פרטית. כמובן, זה לא היה נקרא ככה אבל זה היה ממש משטרה פרטית.
זהו, זה כמה רמות מעל, כי הם לקחו חובשים קרביים ויצרו מעין מענה הוליסטי לכל הבעיות, החל מפנצ'ר של תושבים ותושבות רעננה ועד מצבר וכל האירועים הרפואיים וכל האירועים המשטרתיים פלוס כיבוי. אז הם יצרו ממש מעין - - -
לגמרי. הם לקחו את זה כמה רמות מעל בהשקעה די מסיבית של המון המון כסף, אבל הם יצרו גם משהו שאז, לפני 12 שנים, היה ממש תקדימי. עוד לפני השיטור העירוני, לפני השיטור הקהילתי, הם יצרו מסגרת כזאת. הם עשו את זה ברמה מאוד גבוהה. זה שיפר לגמרי את איכות השירות לתושב. מה אני בא לומר פה? שהאינטראקציה שלנו הייתה גם עם שוטרים משמרות שלמות. כמובן, זה עוד לא היה מוסדר בחוק וזה היה חלק מהבעיה במודל הזה, אבל הייתה אינטראקציה ממש. הייתי עושה משמרות עם שוטרים, ולאט-לאט נוצרות החברויות האלה וההבנה. ולאט-לאט אתה מכיר ויודע מה זה להיות שוטר, אבל בקצה של הקצה – של הסיור, של המשמרות, של שלדי, של חג, של כמה לא מעריכים שוטרים, כמה הם לא מרגישים מוערכים. לא משנה. Long story short, זה הביא אותי להבנה מסוימת. ואז, כמובן, הייתי כבר סגן ראש עיר ואתה במקום אחר וגם המדינה במקום אחר מבחינת היכולת להבין מה זה שיטור, מה זה קהילה, מה החשיבות של שוטר בקהילה, איך הפנים של השוטר נתפסות בכלל בקהילה קיימת. לצערי, בהוד השרון אין שיטור עירוני, למרות תחנוני-על כבר למעלה מכמה שנים טובות. אני אעדיף לא לספר על החוויה שלי בניסיון להביא את השיטור העירוני להוד השרון. נתקלתי בסירוב, שלדעתי - - -
לא. המשטרה חושבת ומאמינה שצריך להיות שיטור עירוני, משרד הבט"פ חושב שצריך להיות שיטור עירוני. אנחנו מבחינתנו עשינו את כל ההיערכויות, ומעבר לכך. בסוף זאת גם עירייה איתנה.
אתה אומר, אף אחד לא שומע אותנו, אבל יכול להיות שהיו שיקולים לא מקצועיים, בוא נגיד. כי בצד המקצועי כולם צריכים לקבל. אבל אני שם את זה בצד. אבל זה נתן לי יכולת להבין את האינטראקציה ואת האתגרים המשטרתיים מהשורש.
לכן אני אמרתי גם לצוות הסיעה המסור שלנו – ואני רוצה לומר לכם תודה. את מי אתן מתקשרות להעיר עכשיו, עדי, שפרית?
לא, עזבי, הודיתי לכם. אז אמרתי לצוות הסיעה שאני כאילו - - -
אנחנו נעבור לשורה הנוספת בקורות החיים או בעמוד הוויקיפדיה שמתן קרא.
אז אני אמרתי שהנושא סופר-חשוב לי ברמה האישית ואני לא יוצא דקה מהוועדה. אני רוצה להעמיק, לדעת, להבין. גם בעיניי יש איזו חשיבות מאוד גדולה, בטח ובטח לחברי כנסת חדשים, לא לבוא שתי דקות, לצאת, לצעוק, לצלם. מכירים את זה?
אז אני סופר-סולד מהתופעה הזאת. אני חושב שזאת אם כל חטאת במובן הזה שצריך להעמיק, לדעת, להבין. יש גם אווירה שונה כשאתה נמצא ונוכח בדיונים, אתה גם "פה". אז לא הייתי חבר ועדה, לא נתנו לי להיות חבר ועדה - -
זה גדול. מה שעוד גדול זה הפער בין מה שחושב הצופה הממוצע, הציבור, לבין מה שקורה באמת בוועדה. אבל בסדר. אני אחזור לרציונל, שבא ואמר, אני לא אצא כל פסיק. אבל אני לא הייתי חבר ועדה. הגעתי לפני כן, למדתי, ולאט-לאט נראה לי שלפחות בוועדה התייחסו קצת יותר ברצינות למה שאני אומר. כן הצלחנו לשנות כמה דברים. אני לא מדבר דווקא על השינויים שנכנסו, כי אני חושב שבסוף השינויים שנכנסו הם שינויים – לא יודע – הם מאוד כלליים ולא ממש מהותיים.
אבל מה הייתה הבעיה הכי גדולה שלי? מציע החוק. אני לא יכול לנתק את מציע החוק מהחוק עצמו, זאת אומרת מאיתמר בן גביר. לא בא לי לנתק את זה. אני גם כופר בכלל במי שטוען את זה כלפינו, וכשאני אומר "כלפינו" זה חברי הוועדה מהאופוזיציה. אומרים, רק בגלל שזה איתמר בן גביר. מה אתם מצפים, שלא נתייחס להיותו של איתמר בן גביר איתמר בן גביר? כאילו, מה זה הטיעון הזה? מה אתם רוצים, שנגיד לכם שבאנו בנפש חפצה ובידיים נקיות ואיזו אובייקטיביות טבולה ראסה כזה, ובאמת לא נתייחס למציע החוק ולחוק עצמו? אז, לא. אי-אפשר לנתק את היותו של המציע – וכבר נאמר רבות, גם מורשע, אבל היום זה כבר הפך להיות נורמה ודבר שנותן, כנראה, נקודות זכות – לנתק את כל מי שהוא מהצעת החוק.
היה שלב מסוים שכבר ויתרתי על התענוג או על הרצון שלנו – ערב טוב, לילה טוב, לפנות בוקר נעים.
נכון. אז ויתרתי באמת על התענוג וניסיתי להתייחס להצעה כפי שהוגשה לנו ולנסות, יחד עם שלל גורמי המקצוע, לגרום למציע להבין שיש פה משהו שהוא פשוט לא בספירה הנכונה. הטיעון הכללי היה: כולנו מסכימים שלמשטרת ישראל יש אתגרים. כל אזרח, כל אחד שיושב פה סביב השולחן, הצוות המקצועי ובטח אנחנו, מכירים ויודעים שמשטרת ישראל צריכה לקבל התאמה לשנת 2022. זה בא לידי ביטוי בכוח האדם, זה בא לידי ביטוי באלף ואחד סעיפים ותת-סעיפים ובהצטיידות ובהבנה ובמודל הפעולה ובשיתוף הפעולה עם הערים. כולנו מכירים בבעיה, כולנו נדרשים לבעיה וכולנו מסכימים על זה שצריך לעשות שינויים.
עוד הסכמה שהייתה היא הסכמה בנוגע לצורך בתיקון פקודת המשטרה. בסוף התיקון האחרון שנעשה – אני לא יודע אם זה האחרון אבל השינוי המהותי שנעשה בפקודה היה ב-1970. ואכן הייתה ועדת צדוק, שהמליצה ב-1999 לשנות את פקודת המשטרה – בערך ספר כזה של המלצות.
עכשיו, מה היה טריק ידוע של המציע? קודם כול, מציע בהצעת חוק פרטית – תסכים איתי, ובטח שיש לך יותר ניסיון – צריך להיות נוכח בדיונים. מציע חוק פרטי זה לא שר, למרות שגם שרים ברפורמות משמעותיות – אני זוכר שגלעד ארדן, בכנסת התשע-עשרה, כשהייתה רפורמה גדולה בתאגיד השידור, היה נוכח בוועדות באופן מלא, קיים בוועדות, שומע טיעונים, עונה; תסכים, לא תסכים – לגיטימי. הנוהג שהשתרש אצלנו זה שמציע החוק מגיע, נותן את הנאום לאומה: אתם לא יודעים כלום, לא קראתם כלום, תקרא ועדת צדוק – תמיד היה קטע כזה שהוא עושה cherry picking מוועדת צדוק. עוד נדבר על זה, אם נספיק לדבר על זה. אז: אתם לא קוראים כלום, לא קראתם כלום, מגיע לא מגיע – שתי דקות. ואתה, כמובן, מקבל את הפוש לפני כן מה הולך להיות. אתם מכירים את זה? והולך.
עכשיו, אתה אומר, מה נסגר? למראית עין תן לנו את הדקה, תענה על משהו. עזוב את השאלות הטכניות החוקיות, אתה מעלה מה הרציונל שרצית. הוא נופף לנו בשקיפות. אני אמרתי בוועדה שהאירוניה קפצה צוקהארה מעזריאלי. איתמר בן גביר נותן לנו הרצאה על ליברליות ודמוקרטיה וערכים של שקיפות. אז אתה אומר, אוקיי, אתה רוצה לפרסם מדיניות, בוא תגיד איפה אתה מפרסם את המדיניות. עזוב את זה שאני מראה לו – אחי, המדיניות כבר מפורסמת. אגב, השינוי שהוא הסכים לו זה במדיניות, זה לפרסם את המדיניות – המדיניות מפורסמת כבר כמה וכמה שנים. אני מראה לו את המדיניות. עכשיו, המדיניות לא עוסקת רק במשטרה. יש במשרד לבט"פ גם את כיבוי, גם את שב"ס, האגף לרישוי ירייה – יש המון דברים שקיימים במשרד. האובססיה המסוימת שיש עם המשטרה זה משהו שלא הצלחתי להבין.
הבן אדם לא היה נוכח, היה מגיע פעם ביום, צועק את שצועק, מקבל, כמובן, עשרים צלמים עליו, שאת זה אני לא גורע ממנו ולו במילימטר. הבן אדם קמפיינר מעולה, רק הוא פשוט לא מבין שהסתיים הקמפיין. הוא צריך להיכנס למשרד, צריך להכיר את היחידות, את האגפים, להבין את המשמעויות של מה שהוא אומר, מה שהוא חלם עליו, ולהבין איך זה מתכנס עם המציאות. ולדעתי המפגש שלו עם המציאות הולך להיות מפגש מאוד קשה. אני הייתי שמח להיות במפגש הזה, שבו הוא יבין שיש מגבלות לכוח ומגבלות לחלומות. טוב, לא טוב, יש משמעות לביורוקרטיה במובן המינהלי שלה. וחבל שהוא לא ניסה לפחות להיות חודש במשרד ואז להביא את התיקון. זה נראה לי היה איזה רציונל, שבא ואומר: אוקיי, באתי, שמעתי. באתי עם התוכנית שלי, נניח באתי עם הצעת החוק, עשיתי סיבוב במשרדי הממשלה, ובאמת נתתי פה נוסח שזה מה שאני מסכים לו, ואתם לא מסכימים איתי, וזה בסדר גמור.
אני חושב שלהצעת החוק הזו יש משמעות נוספת. אני לא מכיר, ויתקנו אותי חבריי חברי הכנסת שפה, בטח הוותיקים יותר, שהצעת חוק פרטית משנה את תפקודו של שר בממשלת ישראל, והיא מונחת כהצעת חוק פרטית לא על ידי השר עצמו. זאת אומרת, זה ברמת – אני אפילו לא מבין את הרציונל שעומד מאחורי זה, כי אתה משנה את הצורה והדרך שבה שר פועל, כשלשר אין נגיעה לזה, והוא שר עתידי, והוא חבר כנסת. באמת, אין לי כבר.
עכשיו, מה עוד בעיה מאוד גדולה, והזכרתי את זה ב-cherry picking? זה הופך להיות נראה לי כחוט השני במלא מלא דברים שאנחנו שומעים. באף מדינה דמוקרטית אין שר שלא אחראי על המדיניות של המשרד. באף מדינה דמוקרטית, או אף מדינה, ותראו לי מדינה אחת, אין לשר שממונה על המשטרה את החוק שבא ואומר: אתה ממונה על המשטרה. אז למה אני אומר cherry picking? כי בסוף אתה לוקח מה שאתה אוהב מהמדינה. זה כמו שתגיד: בארצות הברית – אנחנו עוד בטח נעסוק בזה, יש לי איזה הרגשה מסוימת שאנחנו נעסוק בזה – בארצות הברית הפוליטיקאים ממנים את השופטים; באנגליה, בניו זילנד, באוסטרליה – הייתה גם איזו סקירה של הממ"מ בנושא. אבל מה ה-cherry picking? הוא לא אומר, למשל, שבארצות הברית יש הגבלת כהונה, כי באו ואמרו: יש רציונל מסוים – תסכימו או לא תסכימו – שקובע המדיניות, מי שנבחר, יש לו את הלגיטימציה לבוא ולשנות מבפנים גם את הדרך שבה פועל הממשל, ואז למשל הם בוחרים שופטים. אממה? הם שמו מגבלה לכוח, יש הגבלת כהונה, כי הם אמרו: אנחנו מבינים שיש משמעות לכוח שאנחנו נותנים – אנחנו רוצים לייצר את הסייגים האלה: שני בתי נבחרים, יש מושלים, יש משטרה שכפופה גם, נניח, לראשי ערים. יש אלף ואחד דברים, שבעצם מייצרים איזה קונסטלציה שהיא מאוזנת. ופה אין איזונים. כשאתה בא ועושה את ה- cherry pickingשלך, ואתה אומר: אני רוצה את הכוח ואת הכפיפות של משטרת ישראל אליי, בלי אף איזון – אגב אותה ועדת צדוק באה ואמרה: אתם מייצרים קשר בין הדרג הפוליטי באופן מהותי למשטרת ישראל, כשלמשטרת ישראל יש משמעויות מאוד מאוד גדולות לנו, לזכויות האזרח שלנו, ובסוף זה יפגוש כל אחד ואחת מאיתנו. אז הם אמרו: קחו את התביעות המשפטיות, החקירות, ותוציאו את זה מהשר. תפקיעו את היכולת הזו, כי זו יכולת מאוד בעייתית בסוף, בדמוקרטיה, להפקיד הכול בידי אדם אחד שהוא ישות פוליטית. וכולנו במשכן פה, או מרביתנו – האמת, לא מרביתנו, מיעוטנו פה – ישויות פוליטיות. וזה בסדר, ויש לנו את הרצון שלנו, ויש לנו את הדרך שלנו לפעול, וזה בסדר גמור. אבל צריך לשים לנו – גם לנו צריכה להיות מגבלה על הכוח, בטח ובטח כשמדובר במשטרת ישראל. וזה משהו שלאורך כל הדיון לא הצלחנו לייצר, וזה מה שרע בחוק, למרות ההפרדה של הסעיפים.
עוד משהו שרע – ואני אסיים, כי זה 30 שניות – עוד משהו שרע בעיניי זו הצורה והדרך שבה חברי הקואליציה הנכנסת פנו ודיברו אל גורמי המקצוע, בטח ובטח אל משרתי הציבור – והם לא פקידים, בטח לא במובן הגנאי שמנסים לייצר, בייעוץ המשפטי לממשלה. מביאים חוק שמשנה את פקודת המשטרה בפטור מחובת הנחה, בסד זמנים הזוי, בטח ובטח נוכח השינוי הקרדינלי שמוצע פה, וצועקים עליהם, כל הזמן האשמה פוליטית. היה פשוט לא נעים להיות בשולחן שבו משרתי הציבור בדרג הכי גבוה שיש – בפרקליטות המדינה, אצל היועצת המשפטית לממשלה, מותקפים ומואשמים באג'נדה פוליטית, כשכל מה שהם באים ואומרים זה – אגב, וזה פרשנות שלי, שחס וחלילה לא עכשיו יבוא אליהם בטענות, אבל גם בייעוץ המשפטי למשטרה אמרו: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה; אתם משנים פה דברים וסדרי עולם כשבקצה של הקצה יש משמעות אופרטיבית ביום שאחרי, כשאני מפעיל את אגף החקירות שלנו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אני באמת רוצה לומר להם קודם כול תודה, אני יודע שהם עמדו בסד זמנים בלתי אפשרי, תחת התקפות פוליטיות שהם תמיד ניסו לענות באיזה כבוד מסוים, לצערי לא רחשו אליהם את אותו כבוד.
ועוד משהו אחרון אחרון בהחלט – נהייתי כבר ממש פוליטיקאי – אנחנו כתבנו מעל 1,500 הסתייגויות לחוק, חלקן מצחיקות, כדרכן של הסתייגויות, היו כמה משפטים מצחיקים. וזה מתחבר לתחילת דבריי, לגבי השתן שעלה פה לאנשים לראש. יושב חבר כנסת חדש, ואמרתי לו את זה אז אני גם אגיד את שמו, משה סעדה, יושב במשך כל ההסתייגויות, וקורא במופגן – עכשיו, חבר כנסת חדש, במינימום תקרא, תראה, תבין, תשמע, תצחק, תתווכח, הכול טוב, גם אני כזה. אבל יושב וקורא ספר מולנו בהפגנתיות, בזלזול, זורק לנו משפטים מבזים, באמת ברמה האישית. אני לא אחזור על המשפטים, אני חושב שזו התנהגות - - -
מאוד קשה. אני אפילו לא נכנס לזה. אני חושב שמן הכבוד הראוי – הזלזול שהוא רוחש אלינו, באמת כאילו הוא נחת משמיים לפה באיזה fast drop כזה. אני חושב שזו התנהגות בזויה, ואני אמשיך לציין את זה, למרות שהוא כועס. שיהיה המשך דיונים נעימים, ותודה רבה על הזמן.
3,285 מילים של נאור שירי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.