קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, א. אני מתנצלת על הצרידות ועל הקול, אבל אני חייבת להגיד את מה שיש לי להגיד ולנצל את הזמן שעומד לרשותי בלהמשיך לתאר את התמונה שלצערי מאוד עגומה, שנמצאת בה החברה שלי, החברה הערבית.
אוקיי, אולי במשך הדברים אני אשיב גם על השאלה הזאת, כי בעיניי זו סוגיה מאוד מרכזית.
כן. כמיעוט ילידי אנחנו חיים בשולי החברה הישראלית, ואני לא מדברת על הפרטים – אני מדברת עלינו כקולקטיב. אם אנחנו נסתכל בכל הצדדים, בכל התחומים – נתחיל בתחום החינוך: לכאורה יש חוק חינוך חובה וחינם, אבל אם נסתכל על מה שקורה בתוך מערכת החינוך הערבית, גם מבחינת משאבים מושקעים וגם מבחינת תוצרים – ואני לא מסתכלת רק על ההישגים הלימודיים, אני מסתכלת על המכלול של התוכניות שבונות אדם, שבונות אישיות – אנחנו יודעים, וכל מי שירצה לדעת יודע, וכל מי שיושב בכיסא שאמור להיות אמון על התחום הזה יודע את המציאות, וממשיכים לעשות פה ושם קצת ריטושים ולייפייף, ליפות קצת את התמונה. אבל אני שוב אגיד: מי שיסבול מזה הוא לא רק החברה הערבית; מי שיסבול מזה הוא החברה הישראלית בכלליות שלה.
אם נסתכל על הצד של התעסוקה, אחוז האבטלה הכי גבוה נמצא ביישובים הערביים, ואל תגידו לי שאנשים לא רוצים לעבוד – לא, אנשים רוצים לעבוד ולחיות בכבוד. במיוחד אני רוצה לדבר על הנשים שהן מובטלות בעל כורחן, שאין להן אפשרות לצאת לעבודה. פשוט מאוד יש אפליה מבנית שלא מאפשרת – לא מקום עבודה, לא איך להגיע למקום העבודה ולא מסגרות תומכות, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבודה וגם לשאת בעול של התשלום של בעבור ילד או תינוק במסגרת חינוכית.
על מה נסתכל? על המצב הכלכלי? יש יותר מ-54% מהילדים שלנו שחיים מתחת לקו העוני. נסתכל על האלימות? שאלת שאלה, שלדעתי התשובה עליה כל כך פשוטה. פשוטה. זה עניין של החלטה ולא משהו אחר. עניין של החלטה של הממשלה, של המדינה, בכל הרשויות. כל אחד במקום שהוא נמצא, שיפעל ויישם את מה שצריך.
אתם רוצים להגיד לי שמדינה כמו מדינת ישראל, שכולנו יודעים איך הביטחון בשבילה והשב"כ הכי חזק בעולם. מדינה כזאת לא יודעת בידי מי נמצא הנשק? אבל היא גם יודעת לאיזה שימוש הנשק הזה נמצא בידיים של אותם אנשים, ולכן היא מסתירה ומתעלמת. כמו שאתה אמרת: הגענו למצב שאי-אפשר להמשיך להתעלם, כבודו. בכל יום יש לנו נרצח או הרוג בתאונת דרכים או פצוע – במקרה הטוב בתאונת עבודה. כל יום. לא פוסח יום על החברה הערבית שאין לנו בו אירוע טרגי. לא פוסח יום.
הינה, טיפלנו בילדה, בנערה בירדן. הבאנו אותה – המטוס נחת בחיפה לפני חצי שעה אבל במקביל, אני עובדת גם על הגופה של הבחור שנספה בסופה בקולורדו. כל יום יש לנו אירוע. למה? למה הילדים שלנו צריכים לצאת וללכת ולנסוע כל כך רחוק בשביל ללמוד? בשביל להביא תואר? מה, מדינת ישראל לא יכולה לספק מקומות לימודים ועבודה אחר כך?
אל תשלו את עצמכם, כי האשליה הזאת בסוף תחזור כמכה מאוד חזקה בפרצוף שלכם. תודה.
461 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.