קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה שאתה מסכים איתי. כן. אז הינה, זו התובנה שלו: הם כבר לא היו מעורבים בחיים הפוליטיים, החיים יכולים להעניק לי עצות נבונות. זה לא נעשה מתוך אטימות לב.
נכון. אז הוא אומר: זה לא נעשה זה לא נעשה מתוך אטימות לב, פשוט הייתי אדם צעיר שממהר למטרה הבאה.
ואני רוצה לומר, אדוני נתניהו: נכון, אתה כבר היום מזקני השבט, אבל יש עוד כמה. יש את לימור לבנת, יש את דן מרידור, יש את בני בגין, יש עוד אחרים. מה הם חושבים, זקני השבט הנוכחיים על מעשיך, על הליכוד של היום? האם לא נכון לעצור שנייה ולשאול את זקני הליכוד אם לא התברברת בניווט? האם הליכוד לא טועה בממשלה שהוא מרכיב עכשיו, ולוקח הצידה. שובר ימינה – או שמאלה, או איך שתגדיר את זה – ומפספס משהו מדרכו האמיתית של הליכוד? יש לי תחושה שכמו זקני שבט בזמנו, שהוא מתאר, משנת 1993, גם זקני השבט של 2022 לא מרוצים ממה שקורה. זה לא נעשה מתוך אטימות לב, פשוט, הייתי אדם צעיר שממהר למטרה הבאה – יש לי תחושה שהתיאור הזה, למעט ה"צעיר", נכון גם היום.
אני ממשיך. כמובן, אתם יודעים, כל הספר הזה הרי נכתב מזוויתו של נתניהו, ואני בכוונה מביא אותה כאן ולא את החולקים עליו. אז בואו נשמע את נתניהו, ומה הוא מספר על הכיכר הידועה, כיכר ציון בירושלים: בעצרת מחאה המונית נגד אוסלו שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים שמעתי את הקריאות "רבין בוגד". הזדעזעתי. יצאתי נגדם בתוקף, ומן המרפסת במלון רון, אמרתי למפגינים: לא עם הקריאות האלה, תירגעו. לא עם הקריאות האלה. באירוע מחאה אחר הבהרתי: לא, הוא לא בוגד, הוא טועה. הוא טועה בגדול, והוא גם מפנה את דרכו, אבל הוא איננו בוגד. יש לנו כאן עסק עם יריבים פוליטיים, לא עם אויבים. אנחנו בני עם אחד. רבין היה פטריוט אמיתי. על אף המחלוקות המרות בינינו, ראינו עין בעין בסוגיות רבות, כמו סכנת ההתארגנות האיראנית והצורך בגבולות בני הגנה בחזית המזרחית.
כאן, אני רוצה לומר לך, מר נתניהו, ההכאה החלקית מאוד הזו על חטא רלוונטית גם היום. גם היום. מן הראוי שתפנה לתומכיך, לאנשים שלך, ותגיד: אנשים אחים אנחנו, מי שחושב אחרת מאיתנו הוא לא בוגד. אולי נחזור לאמירה אומללה שלא מוזכרת כאן, השמאל שכח מה זה להיות יהודי. לא, השמאל לא שכח מה זה להיות יהודי, רק יש לו פרשנות אחרת למה זה להיות יהודי. כן, מן הראוי להזכיר שוב ושוב לתומכיך שהם לא בוגדים, הם חולקים עליך. וגם הם חושבים שהם לא פחות יהודים ממך. זה המקום להזכיר את זה, לא אחרי מעשה אלא תוך כדי מעשה.
ואנחנו ממשיכים. אני מקווה שאתה נהנה.
המחליף שלך פה, התעורר, והוא עומד כאן. המחליף שלך יגיע בזמן - - -
אולי אתה תיתן לו דקה להתארגן לפני שיעלה להחליף אותך, אבל הכול טוב. כמה זמן אתה פה, אדוני היושב-ראש?
כן. גם אני וגם אתה, ייבשו אותנו כמה שעות בבורות תחמושת - - -
כן. האמת שנראה לי ששמרתי יותר ממך בבורות תחמושת.
טוב. אני ממשיך. כמו שאתה מבין, עם סדר הדברים. האמת, אני לא בטוח שהזמן שלי יספיק, אבל אני בסדר.
אני אמשיך. אומר נתניהו, ומספר על שנותיו הראשונות כראש ממשלה ככה: אחת הרפורמות הראשונות שלי הייתה לקיים את הבטחת הבחירות שלי בדבר צמצום מספר השרים ל-18 בדומה לנהוג בארצות הברית. גם כך מספר זה של משרדי ממשלה היה מנופח בשביל ניהול מדינה קטנה, למעשה כל מדינה, ובשלוש שנות כהונתי, הקפדתי לא לחרוג ממנו. לכאורה, הגבלת מספר השרים היא הגיונית וסבירה. אבל בפועל, התגלתה כטעות, אומר נתניהו. בכנסת המונה 120 חברים בלבד, די בחבר כנסת ממורמר אחד או שניים, כדי להפיל את הממשלה – יש לי תחושה שאתה חושב על זה הרבה הלילה, אני רואה שאתה עדיין כאן בכנסת – למדתי לדעת שהגבלת מספר השרים, גם אם היא תאמה את הכוונה שלי לצמצם הוצאות, לא הייתה ישימה לטווח ארוך. אי-אפשר היה להתמיד בה בממשלות שבאו אחר כך משום שמינוי שרים רבים שומר על יציבות הקואליציה. אומנם תוספת שרים עלתה במיליוני שקלים, אך בפועל היא חסכה מיליארדי שקלים בהעברה יעילה של תקציב המדינה, ואפשרה את השגת הרוב הדרוש כדי להעביר את הרפורמות המבניות הנחוצות לכלכלה.
כן. לא, אז אני לא אלך על 120 שרים, אני רוצה להציע פשרה. אנחנו רואים בהרכבת הממשלה החדשה לכך כיצד נקראים משרדי ממשלה מחדש, מפוצלים ונבנים מחדש. אני חושב שהתובנה המתקדמת שאני לומד מהאירוע הזה – ונדמה לי שגם הממשלה שאנחנו הרכבנו, אדוני היושב-ראש, חטאה באותו חטא – אבל גם התיקון צריך להיות את אותו תיקון, והוא שמשרדי הממשלה צריכים להישאר קבועים. הגיע הזמן לקבע את מבנה וארגון משרדי הממשלה. מה שהוא משרד השיכון צריך להיות משרד השיכון. מה שהוא משרד האוצר – משרד האוצר. משרד החינוך – משרד החינוך. לא מוציאים יחידות ממשרד אחד ומעבירים אותן למשרד אחר, כי זו באמת פגיעה אמיתית בשירות הציבורי.
למנות יותר שרים לצורך שלמות הקואליציה – לא אידיאלי אבל אפשרי, ואנחנו עשינו את זה, אתה עושה את זה, יעשו את זה גם אחרים, אם משרדי הממשלה ישמרו על שלמותם. אם משרד הדתות שאתה עמדת בראשו, אדוני היושב-ראש, יהיה קבוע, לא יוצאו ולא ייכנסו אליו יחידות, שר שמתמנה להיות שר הדתות, המבנה הארגוני יהיה ברור ולא נתון לדיון. בפנים אפשר לעשות מה שרוצים, אבל לא תיתלשנה יחידות. הדבר הזה הוא זה שבאמת משפיע על האזרח בסוף. הוא זה שמביא לשירות טוב יותר.
המצב הנוכחי, שבו לוקחים מהמשרד לשוויון חברתי יחידות, מוציאים אותן החוצה. מוציאים ממשרד החינוך יחידות, מעבירים אותן למשרד חדש, כל הסחר-מכר ביחידות ממשלתיות הוא הבעיה. תמנה 30 שרים, אבל 18 משרדים מקובעים, מאורגנים. כשתולשים מינהל או אגף ממשרד אחד ומעבירים אותם למשרד אחר זה כמו לתלוש איבר מאדם אחד ולהעביר אותו לאדם אחר. לפעמים הניתוח מצליח, הרבה פעמים החולה מת, כי באמת יחידות לא יכולות לתפקד מחוץ לאורגן שלהן. אז בואו נסתכל על השירות הציבורי בצורה מקצועית. בואו נקבע 18 משרדים, או כל מספר אחר אבל קבוע, ואת מספרי השרים נשאיר למשא-ומתן, זה בסדר גמור. זו התובנה שלי לגבי התובנה של מר נתניהו בספרו.
סגן שר, שר במשרד, שר ללא תיק, שר במשרד ראש הממשלה, שר למשימות מיוחדות, הכול בסדר, אבל משרדים קבועים. כי בסוף מה שקובע זה לא השרים, זה השירות לתושב.
אני מדלג קדימה, אדוני היושב-ראש, ואנחנו כבר בנתניהו – שר האוצר, מתקדמים. והינה תובנה של נתניהו בשבתו כשר האוצר, ואני חושב שהדברים כמובן נכונים.
כן. אז בוא נראה. יש לי, האמת, שתי תובנות. שואל נתניהו את קהל מאזיניו בשבתו כשר האוצר: אם אנחנו כל כך חכמים, איך זה שאנחנו לא עשירים? איך ייתכן שב-2003 ישראל, אחת המדינות המוכשרות בעולם מבחינה טכנולוגית, הייתה תקועה באמצע הסולם הכלכלי העולמי, דורגה ככלכלה מתפתחת עם תוצר לנפש של 17,000 דולר בלבד וכו' וכו'? מבחינתי, התשובה הייתה ברורה: ישראל התעשרה בדברים הלא-נכונים. היא התעשרה בביורוקרטיה, התעשרה בקצבאות של דיכוי יציאה לעבודה, התעשרה במיסים, התעשרה בוועדי עובדים, התעשרה במונופולים. מצד שני, היא הפכה לענייה במשאב היקר ביותר – החופש. החופש ליזום, להרוויח וליהנות מפרי עמלה של היוזמה והעבודה. כדברי קהלת: לא לקלים המרוץ, אלא למקומבנים מבחינה פוליטית. עבודה קשה לא זכתה לתגמול, דווקא השובתים תוגמלו. בניסיון לסייע לעניים ממשלות ישראל חילקו בזו אחר זו תקציבי רווחה בלי כל הבחנה של צורך אמיתי. מספר הזכאים להבטחת הכנסה הרקיע שחקים בין 1990 ל-2002, גדל פי 15 לעומת קצב הגידול באוכלוסייה. כדי לממן את ההוצאות הללו, הטילו ממשלות ישראל מיסים כבדים על עובדים ועסקים, האטו עוד יותר את הפעילות הכלכלית וכו'.
אם אנחנו היינו תקועים ב-2003 – ונתניהו, עשית עבודה נהדרת ב-2000 ובשנים הללו כשר אוצר, נדמה לי שיש על כך קונסנזוס. מה עם נתניהו של 2023? האם יוטלו עוד מיסים כדי לממן את ההסכמים הקואליציוניים, שלפי מה שאנחנו יודעים כבר מונים יותר מ-20 מיליארד? האם אנחנו נחזור לחלק כרטיסים, כהצעתו של השר המיועד דרעי, כדי לתמוך בעניים, וניתן להם דגים, במקום חכות? האם הוועדים ישלטו במדינה הזו, כמו שבעצם חלק גדול מחברי הליכוד משועבדים להם בגלל הפריימריז וכוחם היחסי? האם אנחנו נחזור להתעשר בביורוקרטיה? בקצבאות שמדכאות יציאה לעבודה, כשאנחנו יודעים שאחוז החרדים העובדים מדשדש כבר כמה שנים תחת ממשלתך הקודמת והקודמת הקודמת, ודורך באזור ה-50% לגברים עובדים?
ואני ממשיך במשל מאוד ידוע שאתה, נתניהו, חתום עליו, ואני חושב שהוא בהחלט מתאר מאוד מאוד יפה את האתגרים של המגזר הציבורי בישראל. שוב, אנחנו עדיין בנתניהו כשר אוצר: כדי לצאת לדרך, חיפשתי דימוי אחד, תמונה, סיפור או איור שבעזרתו אסביר לציבור מה אנו עומדים לעשות. איך להעביר בתמציתיות את המסר שתוכנית ההבראה מטרתה לא רק לחלץ את ישראל מהשבר הנוכחי, אלא גם לטפל בבעיה הכרונית של היעדר תחרות? לו הייתי צריך להסביר זאת, בארצות הברית זה קל. הוא מביא דוגמה של ילדים שמאיישים דוכני לימונדה ומתחרים זה בזה. אבל בישראל לא גדלנו על האתוס של תחרות כמו בארצות הברית, אלא על שיתוף. תיארתי את המחלה הכרונית שבכלכלת ישראל בסיפור מיומי הראשון בטירונות צנחנים. המ"פ הורה לנו להתייצב בשורה על מגרש המסדרים לקראת מרוץ הפילים, הייתי הראשון משמאל. נתניהו, ציווה המ"פ, קח את החייל מימינך על הכתפיים, כל אחד אחריך עושה אותו דבר עם החייל מימינו. העמסתי חייל בעל משקל בינוני. החייל הצנום מימיני היה צריך לשאת על הכתפיים את אחד החיילים הכבדים בפלוגה. ואילו החייל הגדול שמאחוריו קיבל דווקא מישהו קל כנוצה. כשנשמעה שריקת המ"פ, התקדמתי בקושי – דרך אגב, את התרגיל הזה בצנחנים לדעתי עושים עד היום, לפחות בימיי הוא עדיין היה קיים, כן.
החייל הצנום מימיני התמוטט אחרי שני צעדים. החייל הגדול מימינו פתח בספרינט וניצח במרוץ. כל כלכלות העולם, אמרתי, נמצאות במרוץ דומה. בכל אחת מהן יש איש שמן, המגזר הציבורי, שיושב על כתפיו של האיש הרזה, המגזר הפרטי. המגזר הפרטי יוצר את רוב הערך המוסף בכלכלות ומשמש מנוע ליצירת מקומות עבודה וצמיחה כלכלית. הוא סוחב על גבו את המגזר הציבורי ומשלם כך. כשהמגזר הציבורי גדול מדי – אני מדלג – המגזר הפרטי קורס תחת משקלו העודף. כדי לקיים מגזר ציבורי מנופח צריך להעלות מיסים וריביות, שבתורם מעמיסים נטל נוסף על המגזר הפרטי, היצרני. הדרך להתאוששות כלכלית הייתה ברורה. צמצום המגזר הציבורי, חיזוק המגזר הפרטי, והסרת החסמים בתחרות.
ואני שואל אותך, נתניהו, האם תמשיך בקו הזה 19 שנים מאוחר יותר? ועוד משהו על צדק חברתי. טוען נתניהו בפרק הבא, שעוסק בצדק חברתי, מהו בכלל צדק חברתי: על פי נביאי ישראל כמו ישעיהו ועמוס, צדק חברתי התבטא בסיוע או מתן צדקה לחלשים. הפסוק המפורסם בישעיהו מבטא רעיון זה היטב: "הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תביא ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". על פי מוסר הנביאים, מי שראויים לקבל צדקה זה מי שנמצאים בתחתית הסולם החברתי. העניים, הזקנים, החולים, הנכים, היתומים והאלמנות. כאלפיים שנה לאחר מכן ניסח הרמב"ם, גדול ההוגים בימי הביניים, גישה מורכבת יותר. לשיטתו, צדק חברתי הוא סדרת פעולות שנועדו לסייע לזולת. הוא דירג אותן בסדר חשיבות עולה – תרומה, הלוואה וסיוע במציאת עבודה. הרמב"ם, סבר שהעזרה הגדולה ביותר שאפשר להעניק לזולת היא לעזור לו לעמוד על רגליו, או כפי שנהוג לומר בימינו – לתת לו חכה, ולא דגים. ובכן, מי צדק, הנביאים או הרמב"ם? שואל נתניהו. כמו בבדיחה הידועה על תגובתו של רב שהתבקש לפסוק במחלוקת בין שני בעלי דין, התשובה היא – שני הצדדים צודקים. המפתח ליישוב הסתירה האפשרית בין שתי התפיסות הוא פשוט – הן עוסקות בשני סוגים שונים של אנשים: אלה שיכולים לעבוד ולהתפרנס, ואלה שאינם יכולים לעשות זאת. מי שיכול לעבוד צריך לעבוד.
אם הייתי יכול לשים שלט על ממשלתו החדשה של נתניהו פה, כשהיא תורכב מוחרתיים, מחר, זה מה שהייתי שם. מי שיכול לעבוד – צריך לעבוד. למי שאינו יכול לעבוד – צריך לעזור. אלה לא רק ערכי מוסר טובים, זוהי גם כלכלה בריאה.
וממשיך נתניהו ואומר מפורשות: חלקים שלמים באוכלוסייה, בעיקר בחברה החרדית והערבית, סבלו מתת-ייצוג חמור בשוק העבודה. הם ואחרים נתמכו על ידי תשלומי רווחה, שגדלו משנה לשנה, הרחיקו מבוגרים כשירים להיכנס לשוק העבודה וגבו מחיר עצום מאלה שכן יצאו לעבוד. ללא ההבחנה הנדרשת בין שני סוגי האוכלוסיות, תפחו תשלומי הרווחה לכדי 40 מיליארד שקלים בשנה עד 2002 – אם אני זוכר נכון, הסכום הזה הוא כפול היום.
והוא ממשיך על נושא קצבאות הילדים: הרפורמה שהנהגתי ב-2003 הורידה את קצבאות הילדים הנוספים לגובה התשלום עבור הילד הראשון, המעבר אפשר למשפחות תקופת הסתגלות של כמה שנים. הרפורמה בקצבאות הילדים סייעה להבטיח את עתידה הכלכלי של ישראל. השינוי שבא בעקבותיה היה דרמטי. רבים מהאזרחים החרדים והערבים הצטרפו למעגל העבודה. נחלצו מהעוני והפכו לחלק מסיפור הצלחה ישראלי. לאחר חקיקת הרפורמה שיעור ההשתתפות בעבודה גדל מ-54 ב-2003, ל-68 ב-2018 – אחוזים, הכוונה, לאחר שנים של פיגור.
אז, אני שואל, חברים, האומנם היום, ערב שנת 2023, ינקוט נתניהו בצעדים דומים על מנת להגדיל את אחוז ההשתתפות בעבודה של נשים ערביות וגברים חרדים על מנת להקפיץ את ישראל עוד מדרגה קדימה? או שמא, כפי שמסתמן בהסכמים קואליציוניים, קצבאות, קצבאות, ועוד קצבאות, תשלומים מוגדלים לאברכים? ושוב, אין לי שום בעיה עם ערך לימוד תורה. כזכור, אדוני היושב-ראש, ביליתי ארבע שנים משנותיי כבחור ישיבה, שנתיים כאברך, עוד שלוש שנים בשירות סדיר, ואחר כך, הרבה שנים במילואים. לא סותר, לא מייתר. כמובן, עבדתי תוך כדי ואחרי. אני חושב שהדברים ייבחנו בזמן אמת. אבל כאן אני רואה את אחד האתגרים הגדולים, האם נתניהו של 2020, 2023, מסוגל להוביל תהליכים אמיצים, רציניים כמו שהוא עשה בהיותו שר אוצר?
אז אני אסיים כאן. באמת, הנאום האחרון זה לא יהיה החלק האחרון בספר, אני מבטיח שאני עוד אחזור אליו, אדוני, בפיליבסטר הבא, או בכל הזדמנות. אז אני אגיד לך על נאום בר-אילן: במקום לברוח מהשלום – אומר נתניהו – כפי שהאשימו אותי פקידי הממשל האמריקאי בתדרוכים לעיתונות, החלטתי לצעוד היישר אליו. המשפט הזה, נחמן שי – אולי צריך לעצור פה. אני מציע את המשפט הבא: "במקום לברוח מהשלום, החלטתי לצעוד היישר אליו". מר נתניהו, גם בשנת 2023, כמו בשנת 2009, יש לחפש כל הזדמנות לחתור לשלום. לא לוותר - - -
את זה אני אומר לך. יש לחתור לכל הזדמנות לשלום.
כן. בקש שלום ורדפהו, גם בשנת 2023. אני עוצר כאן, לכבודך, אדוני היושב-ראש. הספר עוד ארוך, אני אחזור אליו בהמשך. דברים שלמדתי מבנימין נתניהו מספרו. הלוואי וממשלת נתניהו הבאה תצליח ליישם את הלקחים שנתניהו כותב עליהם בספרו "ביבי – סיפור חיי".
2,218 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.