קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני ממש מודה לכם על הנוכחות אבל אני אדבר בכדי שתבינו קצת את הרהורי ליבי, הרהורי הלב של האזרחים מסביב. כבר שבועיים אנחנו מתייצבים בוועדות, מתכתשים, מדברים על כל השינוי של חלק מהחקיקה, שלדעתי כבר אין אזרח בישראל שלא מכיר. אמרנו את כל מה שהיה להגיד, ואנחנו עדיין חושבים שהיה מוקדם מדי להעלות את זה בטרם הוקמה הממשלה. לא הייתה שום סיבה, לא הייתה שום דחיפות, ועצוב לי מאוד שדווקא אזרחי ישראל היו צריכים לשלם את המחיר הזה של חוסר אמון בתוך המערכת. אבל כנראה שזו כבר לא בעיה שלנו, היא הבעיה של ביבי, שאלה השותפים שאיתם הוא יצטרך להסתדר, בהנחה שהוא יצליח.
האמת, הכנתי דברים אחרים לשוחח עליהם היום, להעלות ולנאום. בשעה 17:30 קיבלתי מכתב מאזרח מודאג, זה בנוסף לכל מיני שיחות טלפון וכדומה. דווקא בחרתי, ברשותכם, להקריא חלקים ממנו, כי אני חושבת שזה משקף בעצם את הלך הרוח ברחוב. והלוואי ונתבדה.
הוא פתח בכותרת: חמורו של המשיח. כבר יותר מ-30 לילות שנתי נודדת, חרד ודואג מעוד בשורה הזויה שתפקוד אותנו בבוקרו של יום. לעת צוהריים מקבל צפירת הרגעה – נתניהו הכול-יכול מודיע שאין מה לדאוג, הדמוקרטיה תישאר איתנה גם מחר. אני מאמין לו בדיוק כמו שמאמינים לו נתיניו בליכוד. נתניהו ושותפיו החדשים לקואליציה – כפי שהם מכנים עצמם, ימין מלא – צודקים באמירתם הנחרצת: העם בחר בנו לשלטון ותפקידנו לשרת את אותם ערכים שלשמם נבחרנו. אין משפט יותר מתאים בלקסיקון הפוליטי מהאמירה: אלוהים לשלטון בחרתנו. אנחנו, המובסים, לא נותר לנו אלא לראות בעיניים כלות איך השלטון מוחק את הזהות שלנו ללא חרטות והתנצלויות. ככל שזה כואב יותר, צהלת המנצחים מתגברת. בואו נודה על האמת, משפט נתניהו, קלונו של דרעי – הם כבר מזמן לא מרכיב חשוב בעמדת הציבור. כל אלה היו ידועים לפני הבחירות ועברו את סף ביתם של יותר משני מיליון מצביעים. אומרים לי ידידיי, זה לא הגיוני. ואני משיב, זה הגיוני לחלוטין בעיני אותם מצביעים. אלה עובדות שצורבות את הגוף והנשמה.
היום, בטרם כינונה של הממשלה, עומדות בפני כל אחד מאיתנו שלוש אפשרויות: 1. לזעוק את זעקתנו כדי לומר לדור הצעיר שלא החרשנו בשעה הקשה; 2. להחריש, להצטנף בתוך הבית השמור, בקרבת המשפחה האוהבת עד להתרסקותם; 3. להצטרף לממשלה, אולי בהרכב שונה, ולשמור ככל הניתן על הערכים שלנו. בחרתי בשלוש האפשרויות הללו משום שאני שומע אותן מכל עבר. לשמחתי, כבר שנים רבות כל אחד מאיתנו עצמאי להביע את מחשבותיו. אין לאיש מאיתנו ציפייה דרוכה לשמוע את דברו של המנהיג או את מי שמתיימר להיות כזה. אף על פי כן, אני רוצה להאמין שיש לנו סולם ערכים מוצק שקובע את זהותנו האישית, הלאומית, הדתית, המוסרית והמגדרית. אלה ערכים שרחוקים כמו מזרח ממערב מערכיהם של בן גביר, סמוטריץ', דרעי וגולדקנופ. מי שרוצה ללכת אליהם ולבקש מהם לקושש עבורנו מעות, שיעשה זאת בשמו ולא בשמי.
לא, אני לא שונא אותם. הם חלק מהשבטים של העם הזה; הם נבראו בצלם. יש להם דעות ואמונות. אם הם מאמינים בתורת הנביאים, הם צריכים לדעת שגם לנו יש אמונה ודעות, שעליהן ניאבק בתוך הזירה הדמוקרטית. הם לא משיחים ואנחנו לא חמורו של המשיח. כשם שיעשו מעשה מאחד, נברך אותם; כשיפעלו מתוך שנאה והקצנה, ניאבק בהם. זה יכול להיות מאבק ארוך ומייסר, והוא יכול גם להיות קצר, כי פגיעתם תהיה רעה גם כלפי ציבורים מתונים בתוך הליכוד.
כבוד היושב-ראש, אני חושבת שדבריו של מר צחור מקיבוץ רביבים בעצם משקפים את האווירה של לפחות חצי מהעם וחצי מהאזרחים שלנו. החוקים והתיקונים שעלו בכנסת ובממשלה, וכרגע עוד עוברים איזשהם מהלכים, היה מקום לשקול אותם שנית. לא בכדי גם בג"ץ כנראה יבדוק את סוגיית השר דרעי.
אני מכבדת את מערכת המשפט. מנגד, אני גם מכבדת את הריבון. אבל יכול להיות מאוד – מאחר שאנחנו העם הנבחר, העם המוסרי, העם הנאמן, אנחנו צריכים להסתכל במראה על עצמנו ולהגיד, האם זה מה שאנחנו רוצים? האם זה נכון לילדים שלנו? שיבינו, ואלכ, סבבה. אני יכולה לשבת בכלא - - -
כץ, כץ, יושב-ראש הישיבה, שאלת, אני רוצה לענות. אני אשמח. גם ציינתי, נבחרתם, אבל מי שבוחר – בסופו של יום, זה גם איזשהו סטנדרט של הורים ופתקים ושבטיות. אני שואלת עכשיו: יופי שבחרנו, גם אני בחרתי בחירות אחרות בחיי, אבל ברגע שהחלטתי מה אני רוצה לילדים שלי, לנכדים שלי – אני רוצה שהם יראו ש-120 חברי הכנסת אלה האנשים הכי הגונים במדינה. מה לעשות, אנחנו המראה שלהם, אנחנו הקול שלהם. ואיך ייתכן שעכשיו ישב איזה בחור או איזה ילד ויאמר: ואלכ, ישב בכלא, עשה עבירה, עשה עוד עבירה. איזה יופי, ואפשר להיות שר.
אני שואלת אותך: הוא השותף שלכם, בתוך-תוכך אתה ישן טוב? אתה היית מוכן, באמת בלי קשר לממשלה, אפילו לעסק שלך – היית מכניס מישהו שאתה יודע שעשה עבירה? מחילה. עבר. אבל כשחוזרת התופעה, אולי צריך להגיד, בוא'נה, דרשנו. מישהו לא למד.
עמדתי היא שונה, כי גם כמעט חצי מהעם אמר אחרת. אבל בסוף, כשאנחנו יושבים כאן, האמת שמצופה ממר דרעי בעצמו אולי לשבת ולהגיד: יכול להיות שטעיתי, יכול להיות שזה לא נכון. אני יכול אולי להנהיג מבחוץ, בלי לשבת בכנסת ישראל.
הרי תראה, אין מחלוקת שהרב דרעי – או איך שלא קוראים לו - -
- - הרב דרעי, יש בליבו. הוא עשה דברים טובים, הציבור שלו מכיר אותו, וככה הוא גם גומל לו. אבל בסופו של יום אנחנו חייבים להבין מה אנחנו רוצים להראות לילדים שלנו, לעתיד שלנו, למוסר הישראלי שלנו, ליהדות שלנו. ואני חושבת שהיה מקום לשקול, לבדוק. מה הבעיה, למה לא ללכת בדרך המלך? הרי הוא יכול היה לבדוק אם יש קלון, אין קלון. למה להתיש? אנחנו לילות. אני כבר 24 שעות לא ישנה ואני גם לא אישן עד מחר. אני לא מתלוננת, ואני שמחה. אדוני גם רואה אותי כמה אני ערה.
זה אומר שאני כאן. אני לא ישנה לא בגלל שלא נוח לי לישון; אני לא ישנה כי אני מודאגת. בסך הכול, לפני חודש וחצי הייתי אזרח מן המניין. ישבתי בסלון וסמכתי על האנשים שיושבים בכנסת ישראל. וידעתי, עושים פה עבודה. ומה אנחנו רואים? מאחורי הקלעים נכנסים עוד חוק ועוד חוק ועוד תיקון. אני אומרת, רגע, זה לא מה שסיפרו לי. אמרו לי, תרוצי לכנסת, את באה לשנות, את מביאה את הדברים הטובים למען הציבור.
עכשיו ישבתי בוועדה, הצבעתי נגד, אבל ישבתי בוועדה ועברו חוקים, שאני אגיד לך את האמת, אני לא יודעת איך להסביר לנכדים שלי בעוד כמה שנים. אני לא יודעת איך להסביר לנכדים שלי. אני צריכה להסביר להם שאסור לעשות עבירות, שאסור לפגוע, בטח לא להישפט ובטח בטח לא לצאת באיזושהי פרהסיה – אני יכול להיות שר. המעמד הוא מעמד רם. הכנסת היא מקום מאוד מיוחד. אנחנו באמת הנבחרים, זאת זכות. אז אנחנו צריכים גם מתוכנו להוקיע דברים. גם אם האדם הוא הכי שלמות, להוקיע מתוכנו מה שלא אמור להיות.
לכן, אדוני היושב-ראש, אתה יודע מה, יש לי תחושה שבתוך-תוכך אתה לא שלם. אתה צודק – בחרו ובחרו ובחרו, אבל בסוף מי צריך לתקן את הטעויות? העם יודע מה הטעויות? אנחנו צריכים לתקן את הטעויות.
אבל הציבור גם נתן אמון באחרים, ועם הכוח הזה של האחרים צריך לשבת ולהגיד אם זה הדבר הנכון לכנסת ישראל, למדינת ישראל. האם זו המראה שאנחנו רוצים?
חבל שבמסגרת הרוב לא נמדדים - - -
אז זה אומר שגם הרוב יכול היה להחליט אחרת.
כבוד השרה, אני יכולה לומר לך מהתחושה שלי ומההיכרות המאוד-קצרה שלי עם יושב-ראש הישיבה, אני בטוחה שבתוך-תוכו יש גם לא מעט התלבטויות. אבל אני לא אשפוט כי אני לא שם.
בדיוק. השאלה היא למה מראש כשיושבים - - -
ולמה בכלל לאפשר להם להעלות את זה? צריך לבדוק את זה עוד לפני שזה ייכתב.
זה בסדר. אני שמחה שיש דיון, ואני גם שמחה שאפשר לראות את אי-הנוחות שלך. זה אומר שזה כנראה הליכוד האמיתי, והאנשים האלה בחרו, ולא בחרו במה שכרגע מתהווה, כנראה, כקואליציה הקרובה. אני מאוד מקווה שאתם לפחות תילחמו. יכולת גם לראות את הפוסט של הבן של מיקי זוהר, איך הוא פונה לאבא שלו. זה מתוך הבית של הליכוד. הוא מבקש שלא יהיו אפליות. אנחנו פה בשביל זה.
ברשותכם, רק אסיים באיחולי הצלחה למתמחים החדשים שמחר ייגשו לבחינות לשכת עורכי הדין. מי ייתן וכולכם תעברו, ושיהיו לנו שומרי חוק, ואנשים טובים וראויים שיסייעו. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. תודה לכם.
1,308 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.