קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברי וחברות הכנסת, ב-1950 הגיע השר לביטחון פנים לפרלמנט המזרח גרמני והציע חוק לתת סמכויות למשטרה כדי לדאוג לנושאים של ביטחון פנים במזרח גרמניה. החוק הזה עבר ולמשטרה, למשטרת ביטחון הפנים, קראו בקיצור – זה קיצור של המילה בגרמנית – שטאזי. ואנחנו יודעים איך השטאזי פעלה במזרח גרמניה, שהיא הייתה, רשמית לפחות, רפובליקה דמוקרטית עם חוקה. אותו וילהלם צייסר הרגיש שהדברים לא זזים מספיק מהר, והוא ניסה לעשות הפיכה באותה מזרח גרמניה. הוא לא הצליח. אבל אני חושב שאף אחד מאיתנו לא מסתכל על מזרח גרמניה כמודל איך לנהל את מערכת ביטחון הפנים.
עכשיו, אני לא אומר שמה שיש כאן זה מה שהיה אז, חלילה. ממש לא. אנחנו לא מזרח גרמניה, בן גביר הוא לא צייסר, ואנחנו ב-2022, לא ב-1950, ואנחנו דמוקרטיה אמיתית נכון להיום, לא כמו הרפובליקה של מזרח גרמניה. אבל דמוקרטיה – וזה מה שמדאיג; זה מה שמדאיג שקורה, דרך אגב, בכל העולם, אבל קורה כאן ביתר שאת – דמוקרטיה היא לא קרב אגרוף שבסופו של דבר יש מישהו שמנצח ומישהו שמפסיד. דמוקרטיה זה לא רק הכרעת הרוב, דמוקרטיה זה לא רק: אני נבחרתי ולכן אני אעשה מה שאני רוצה. דמוקרטיה זה הידברות. דמוקרטיה זה היכולת להפגיש אנשים שונים שמבינים שהם שונים ולנסות לדבר ביחד, להגיע לאיזושהי הסכמה משותפת, ואתם יודעים מה, גם אם אין הסכמה משותפת וצריך להכריע, אז לקבל הכרעה. אבל הכרעה שמבינה, הכרעה שמפנימה, הכרעה שמקבלת את זה שיש אנשים שונים, שיש דעות שונות ושזה בסדר במדינה דמוקרטית.
עד היום, בכל המקומות בעולם שזה לא היה ככה, הדמוקרטיה כבר הפכה להיות לא דמוקרטיה. זה קורה גם היום. אנחנו רואים מה קורה בהונגריה, אנחנו רואים מה קורה בפולין, בטורקיה ובעוד מקומות. דרך אגב, פעם, בארצות הברית הגדולה, כששני חלקים במדינה לא הצליחו להסכים ורצו להגיע להכרעה, הייתה מלחמת אזרחים. כאן אני לא מאמין שזה יקרה, אסור לנו אפילו לחשוב על זה. אבל אני כן חושב שהתפקיד שלנו כנבחרי ציבור זה לבוא ולנסות לדבר, לבוא ולא לקבל רק הכרעה של הרוב. כי דמוקרטיה מצליחה היא דמוקרטיה שגם דואגת למיעוט; דמוקרטיה שיודעת שיש מושג כזה שנקרא חופש, וחופש – חופש הפרט, חופש ביטוי, כל מה שאתם יכולים לחשוב על חופש. יש כאלה שקוראים לזה להיות ליברלי, אבל הכוונה היא בגדול שכל אחד ואחת יכולים לעשות מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באדם אחר.
ויש זכויות בסיסיות שהן כמו סוג של דיברות. זה משהו שאסור לנו לגעת בו. כל דמוקרטיה ששמרה על זה הפכה להיות פורחת, תוססת, מקום שאנשים רוצים להגיע אליו ולא לברוח ממנו. כל דמוקרטיה ששכחה את זה והלכה לעריצות הרוב, מה שנקרא, פגעה בחופש של הרבה אנשים. דרך אגב, זה מתחיל בקבוצות מיעוטים ואחר כך זה מגיע כבר לרוב, כי כשרואים שאפשר להכפיף את רצון השלטון על העם בכוח או בזכות הצבעת רוב וזהו, אז הרעב נהיה יותר גדול.
אני אגיד לכם מה עוד קורה כאן, וזה הסכנה שקורית כאן: יש קבוצה של קיצוניים שהשתלטו על המדינה. אני שחושב שבליכוד, בטח של פעם, לא היו כל כך הרבה קיצוניים. אני חושב שבליכוד, בטח של פעם, הוא לא היה מעז לחתום על הסכמים קואליציוניים כמו שאנחנו רואים שהולכים להתפרסם, בין עם המפלגות החרדיות ובין עם מפלגה קיצונית כמו זאת של בן גביר, וגם זאת של סמוטריץ'. הליכוד של פעם לא היה מעז לחתום על משהו שניתן לפרש אותו, בין שיגידו שלא ובין שיגידו כן, שהחופש של בן אדם אומר שלרופא יש חופש לא לתת שירות למישהו – שזה מנוגד לשבועת הרופא, זה משהו שהוא לא הגיוני – או שלבעל בית מלון יש את הזכות להגיד: אתה ערבי, אתה לא תלון כאן, או שלבעל עסק יש זכות לרשום: לא מוכר להומואים, כי זה החופש שלו. זה לא עובד ככה. החופש הוא לא חופש לפגוע באחר. החופש הוא לא חופש להדיר את האחר. החופש הוא לעשות מה שאתה רוצה ומה שאת רוצה, אבל בלי לפגוע באחר.
ואז אנחנו רואים את חבר הכנסת צביקה פוגל, שעוד היה תת-אלוף בצבא, לא פחות, אומר בלי בושה, ואני מצטט: בן גביר יוכל לקבוע שאפשר לפזר הפגנות בבלפור ואי-אפשר לפזר הפגנות במקום אחר. נבחרנו כדי למשול. חברים, אם אתם רוצים לתמצת את הסכנה של הדמוקרטיה, קיבלתם את זה במשפט של מי שהולך להיות כנראה שר או יושב-ראש ועדת ביטחון הפנים, להגיד: נבחרנו כדי למשול, ולכן בן גביר, שר, יוכל להחליט מי יפגין ומי לא. זה להגיד: אנחנו מקימים שטאזי; להגיד: נבחרנו כדי למשול, ובגלל זה הרוב יקבע כל מה שהוא רוצה, בין שהמיעוט הזה אוהב אותו ובין שלא. זה להגיד לאנשים הטובים במדינה: המדינה הזאת הולכת להיות מקום שאתם לא רוצים לחיות בו.
זה לא יהודי, זה מנוגד לחזון של אבותינו, של מייסדי המדינה, זה מנוגד למגילת העצמאות, ואנחנו לא יכולים, לא יכולים לקבל את זה. הסכנה – ואני רוצה להגיד עוד משהו שמאוד מאוד מדאיג – זה שלעוצמה יהודית יש זרוע פוליטית שבן גביר עומד בראשה, אבל באה והולכת ומוקמת לה גם זרוע צבאית, אם זה להב"ה, אם זה נערי הגבעות, ואם זה הניסיון להכפיף את הגוף היחיד שיש לו סמכות לאכוף את החוקים על אזרחי מדינת לרצון השר. גם אם זאת לא הכוונה האמיתית של בן גביר עכשיו, אנחנו ראינו איך בהיסטוריה עם האוכל בא עוד ועוד תיאבון.
אז אני מבין שנתניהו נמצא בתקופה שהוא הכי חלש והכי סחיט פוליטית. אני מבין שהקיצוניים משתמשים בזה כדי לממש את כל חזונם הקיצוני ובשביל לשנות את אופייה של המדינה. אבל אסור לנו לתת לזה לקרות, כי קיצוניים אף פעם לא מסתפקים בלקבל את מה שהם רוצים עכשיו. תמיד התיאבון יגדל. הרצון להכפיף לאידיאולוגיה שלהם – שאין בלתה מבחינתם – יהפוך להיות חזק יותר ורציני יותר. הם ירגישו שאנחנו נותנים להם את המדינה והם ינסו לקחת אותה גם בכוח. לכן אני קורא כאן לכל חברי הכנסת מכל סיעות הבית: בואו נשמור על המדינה שלנו. בואו נדאג שהעתיד של הילדים שלנו יהיה יותר טוב מההווה כיום. תודה.
928 מילים של בועז טופורובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.