קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, בתחילת דבריי אני רוצה לשלוח תנחומים למשפחת אל-אטרש במות יקירם, אמיר, אתמול, שנסחף בשיטפונות בנגב. (אומר בערבית:)
כבוד היושב-ראש, סביב הצעת החוק לשינוי פקודת המשטרה, שהייתה בשבועיים האחרונים אחד הנושאים שעלה כמעט בכל דיון ונקשר לשינוי בפקודה, כמעט בכל הזדמנות שניתנה לשר המיועד הוא דיבר על נושא הנגב והשתמש במה שקורה בנגב כתירוץ למען השינוי המיוחל שהוא עובד בשבילו. למען האמת, בכדי להפריך הרבה דעות קדומות והרבה דה-לגיטימציה לחברה הערבית הבדואית בנגב, על כל מה שקורה שם, אני רוצה להציג את הדברים בצורה עניינית וברורה לכולם.
בנגב חיים כיום כ-330,000 תושבים. הם חיים בשישה יישובים שהמדינה הכירה בהם החל משנות השבעים עד 1996. מדובר בעיר רהט, בלקיה, בחורה, בכסיפה, בתל שבע, בשגב שלום ובערערה בנגב. בנוסף ליישובים האלה הוקמו שתי מועצות אזוריות שמאגדות בתוכן 11 יישובים – המועצה האזורית אל-קסום והמועצה האזורית נווה מדבר. נוסף על היישובים האלה יש כ-30% מאוכלוסיית הנגב שחיים בכפרים הבלתי-מוכרים. והאירוע המצער שהיה אתמול בשיטפונות הוא חלק מהמציאות הקשה שחיים בה התושבים הבדואים בכפרים הבלתי-מוכרים.
בשנת 1948 חיו בנגב כ-100,000 תושבים. מ-1948 ועד 1952-1951 ואפילו 1953 גורשו כמעט 90%, לירדן, לגדה המערבית וגם לעזה. נשארו בנגב 12,000 תושבים. ומה עשתה המדינה מ-1948 עד 1953? התחילה לרכז את הבדואים באזור המשולש בין ערד, דימונה ובאר שבע וקראה לאזור הזה הסייג, בערבית סייג', כאילו גידרו אותם במשולש הזה, בין באר שבע, ערד ודימונה ושם ריכזו אותם. ומשם, הריכוז הראשון שהיה, התחילה הסוגיה הערבית-הבדואית בנגב והתחילה אי-הכרה בכפרים האלה. הטענה שהבדואים לא חיו בנגב או היו נוודים ונדדו ממקום למקום היא לא נכונה. יש צילומים ברורים, הכפרים שהיו לפני 48' נמצאים בשמות ההיסטוריים שלהם. העיר באר שבע הייתה המרכז של הנגב ובתוך העיר עצמה היו כמעט כל המוסדות ששירתו את הכפרים מסביב. העדות הגדולה ביותר שהבדואים לא היו נוודים והם היו בנגב וחיו, צריך לחזור להיסטוריה, גם למנדט הבריטי וגם לעות'מאנים ולראות מי היו ראשי העיר באר שבע לפני 1948. היו מהשבטים הבדואים ראשי עיר לעיר באר שבע, וזאת עדות ברורה לכך שהבדואים הם בעלי המקום והיו. הנגב, יש בשיח הציבורי הישראלי - - -
אני יודע בדיוק ואז לפחות אני מדבר – אני לא רוצה עכשיו ששנינו נלך להיסטוריה, בוא נתרכז ב-200 השנים האחרונות, לפחות נראה בצורה ברורה מי היה שם. אני אגיע לזה - - -
אני אגיע לזה, תאמין לי, גם לעניין הערבי היהודי בנגב, ולמקום של כולם בנגב, אני אתייחס לזה בצורה הכי ברורה. אמרתי בהתחלה, בתחילת דבריי, שאני עומד להציג את הדברים בצורה עניינית, גם מדויקת.
לא, אנחנו לא חלוקים. תאמין לי שאני אציג את העובדות והמספרים בהמשך. אתה תראה שאפשר שנתווכח על חלק מהדברים, אבל ברוב הדברים אפשר להסכים. בוא נסכים שנינו, כבוד היושב-ראש, שהשטח של הנגב הוא 60% משטח מדינת ישראל. מסכימים שנינו? מסכימים?
אתה רואה שמסכימים על משהו. הדבר השני, ב-60% משטח מדינת ישראל חיים 8.5%–9% מכלל האוכלוסייה בישראל. נכון או לא נכון?
אנחנו מדברים על מספרים, מדברים על עובדות. 8.5%–9% מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל חיים בנגב, כ-950,000. מתוכם – 350,000 בדואים כיום.
בכולם. אוקיי? בתביעת הבעלות - - -
הבדואים רצו שיהיו במקומות מוסדרים בכפרים שלהם, מדינת ישראל לדורותיה לא נתנה שום התייחסות לבעיה. כל התביעות של הבדואים וכל החזקה שלהם הן על 4.5%, בסך הכול, מכל שטח הנגב. כל התביעות, אם המדינה תהיה הכי לארג'ית איתם ותסכים עם כל הבקשות והתביעות של הבדואים ועל כל מה שהם יושבים, זה בסך הכול 4.5% משטח הנגב. וגם עם הנתון הזה, כבוד היושב-ראש, אי-אפשר להתווכח. זה נמצא במשרד המשפטים, זה נמצא בתוך היישובים, נמצא בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נמצא בכל המקומות. אין ויכוח שכל התביעות של הבדואים, אם המדינה תיטיב איתם ותהיה הכי לארג'ית, עוד פעם, זה 4.5%. מה עשתה המדינה לגבי הריכוז?
מתחילת 1948 ומתחילת אזור הסייג הייתה נוסחה, לפי דעתי, מאוד גזענית. הנוסחה הייתה: מקסימום ערבים על מינימום קרקע; ומינימום יהודים על מקסימום קרקע. זו הנוסחה שהנחתה את מוסדות התכנון מ-1948 עד היום. אומרים לך, הבדואים, יש בנייה בלתי חוקית ויש כפרים לא מוכרים. אבל היישובים האלה, הלא-מוכרים, מ-1948 עד היום לא הייתה להם שום אפשרות ושום הזדמנות להיות מוכרים. מדברים הרבה על משילות - - -
בכל הכפרים הבלתי-מוכרים אין שום אפשרות לפנות לשום מוסד תכנוני ולקבל אישורים והיתרים. אמרו פעם שאין עם מי לדבר בבדואים. בשנות התשעים התארגנו הבדואים והקימו את המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים. היה תכנון אלטרנטיבי, והוגשו לכל ממשלות ישראל 45 יישובים בלתי-מוכרים, שצריך להכיר בהם לפי חוקי התכנון של מדינת ישראל.
אנחנו לא מבקשים שום דבר כהטבה. אותם חוקי תכנון ובנייה של מדינת ישראל, שיחולו גם ערבים וגם על יהודים, כי הנתונים אי-אפשר שלא לדייק בהם. יש מועצות אזוריות יהודיות בנגב. השטח שלהן ידוע. כמה אנשים יש במועצות האזוריות אלה ידוע. אולם, יש שתי מועצות אזוריות בדואיות: אל קסום ונווה מדבר. ידוע מה השטח שלהן וגם ידעו מה מספר התושבים שלהן.
אני אעביר לך את כל הנתונים, תאמין לי.
לא. בשלוף אין לי את זה. אבל לפי הנתונים הקיימים והמספרים, האי-שוויון צועק בצורה כל כך ברורה. היחס בין שטח לתושבים במועצת האזוריות היהודיות לבדואיות הוא כל כך ברור וקיים. לכן, כל הטענה בשיח הציבורי וכל ההסתה, שהשר ומי שמדבר מטעמו, בניסיון לשנות את פקודת המשטרה – הם מדברים על הנגב. אבל זה לא נכון. המציאות היא אחרת. אני רואה – המשילות בנגב זה לא להוסיף כוח ועוד כוח ועוד כוח ועוד כוח. לא. המשילות בנגב היא שהמדינה תקבל אחריות. המשילות היא שהמדינה תתייחס לערבים הבדואים כאזרחים שווים. המשילות בנגב – גם הממשלה העתידית, שאתה חבר בה, צריכה להסתכל על המציאות בנגב – כאזרחים שווים. הנגב כל כך רחב - - -
ב-60% משטח מדינת ישראל שקיים בנגב – שאנחנו 30% ממנו – אני חושב וגם מאמין, שיש מקום גם ליהודים וגם לערבים. אפשר לפתח את הנגב רק בדבר אחד. אם לא מפתחים ולא משלבים את החברה הערבית הבדואית בנגב – בכל המרחב, בכל הפיתוח, בכל התוכניות – אי-אפשר לפתח את הנגב.
לכן אפשר לתכנן גם לערבים וגם ליהודים. אבל מה עושה המדינה? ביישוב אום אל-חיראן, האנשים גורשו בשנת 1953. המדינה העבירה אותם, הממשל הצבאי העביר אותם לחיראן. אחרי 70 שנה, באותה מדינה – זה היה שלטון צבאי – יש ממשלה. ב-1965 אני לא יודע איזו ממשלה הייתה – הם באים לתכנן בחיראן. אני לא יודע אם אתה היית שם, אבל כל מי שהיה באום אל-חיראן רואה בצורה ברורה: מסביב לאום אל-חיראן אני יכול לתכנן ערים שלמות. גם את באר שבע אפשר ליישב מסביב לאום אל-חיראן. כי בשטח שמסביב לאום אל-חיראן אפשר לתכנן. ומה עושה המדינה? היא דווקא באה למקום שהם נמצאים ומתכננת.
כבוד היושב-ראש, שהולך, רציתי לענות לך גם לגבי מה שקורה בנגב לגבי פשיעה, לגבי עוני, לגבי הזנחה. אולי כולנו נחזור ונדמיין משהו: השנה היא שנת 2000. אולי ניקח גם את התאריך של היום הזה, 27 בדצמבר, ובבית חולים סורוקה נולדו שני ילדים: אחד, לצורך העניין, אני אקרא לו איתמר; השני - - -
השרים כבר סיימו. ואליד, זה כבר לא משמעותי. השרים האלו – ואליד, ואליד, חברי ואליד, השרים האלו, בשעות הבוקר המוקדמות, כשהיה דיון בהסתייגות שלנו על הכרה בכפרים הבלתי-מוכרים, הם יצאו. ואז מצידי הם יכולים להישאר בחוץ, אני ממשיך את הנאום שלי. לא כל כך מעניין שהם יהיו, כי הם אתמול בחרו לצאת דווקא בדיון של כפרים בלתי-מוכרים.
אני אחזור לדמיון, כבוד היושב-ראש. בשנת 2000 בבית חולים סורוקה, ביום הזה, בשעה הזו, נולדים שני ילדים באותו חדר; מיטה ליד מיטה. אחד, לצורך העניין, נקרא לו איתמר. לשני נקרא חאלד. אחרי יומיים-שלושה, הם יוצאים מבית החולים. איתמר, מה לעשות? הוא גר בעומר, מגיע לעומר, יישוב מהעשירים ביותר בארץ. יש לו פעוטון; יש לו וילה; יש לו קוטג'; יש לו רחובות; יש לו מתקני משחקים; יש לו גני ילדים; יש לו בית ספר – יש לו את הכול.
במרחק פחות מקילומטר אחד ממנו, הולך חאלד הביתה כתינוק. והוא מגיע לכפר הלא-מוכר עווג'אן ומה הוא מוצא? הוא לא מוציא קורת גג; הוא לא מוצא פעוטון; הוא לא מוציא טיפת חלב; הוא לא מוצא כביש; הוא לא מוצא גן; הוא לא מוצא בית ספר.
מתפתחים שניהם – חאלד בן השלוש, אין לו גן, נשאר בבית; בגיל ארבע אין גן בכפר לא-מוכר, נשאר בבית; בגיל חמש אין גן, נשאר בבית. הוא מגיע לכיתה א', מגיע לבית ספר ללא מוכנות. מסיעים אותו ללקיה, מרחק גדול. במקביל איתמר, בעומר, יש לו פעוטון ויש לו גן, יש לו בית ספר ויש לו את הכול. שניהם ממשיכים במסלול. ההתקדמות שלהם – בית ספר יסודי, בית ספר יסודי בלקיה, עד לא מזמן וחלק עד היום, במבנים יבילים. מערכת החינוך שסובלת גם היא מהפליה. מהצד השני, בעומר יש לו את הכול.
באים היום ושואלים על תופעות. לפי כל התיאוריות החברתיות בעולם, לעצום את העיניים, לשים את חאלד ולשים את תמר ולבדוק אחרי 22 שנה איפה כל אחד מהם – אז מי אשם ומי אחראי? כי יש שוויון הזדמנויות בין ילדים, יש שוויון הזדמנויות בין אזרחים, ולצערי הרב, אנחנו כערבים, כמיעוט לאומי, במיוחד בנגב, סובלים מהזנחה רבת-שנים. הגיע הזמן שהמצב הזה ישתנה.
אנחנו מושיטים יד, ואנחנו מוכנים לעבוד עם כל מי שצריך למען פתרון הסוגיה הבדואית; אנחנו מושיטים יד ומוכנים לשבת עם כל גורם כדי לשפר את המצב, כדי להכיר בכפרים הבלתי-מוכרים, כדי לשפר את מערכת החינוך, כדי לשפר גם את המרחב הציבורי, האווירה והשותפות הערבית-יהודית בנגב, כי יש מקום גם ליהודים וגם לערבים. תודה רבה לכם.
1,504 מילים של יוסף עטאונה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.