קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
בוקר טוב אדוני היושב-ראש, ברכות.
כנסת נכבדה. אני רוצה לדבר איתכם על החלום הישראלי. על החלום הישראלי שלי, שהוא בעצם חלום ישראלי של דור נוסף, כי אני כבר דור שלישי בארץ של חלומות ישראליים.
סבא שלי וסבתא שלי מצד אימא שלי. סבא שלי היה איש ז'בוטינסקי. ממש היה מגדולי אוהדיו של ז'בוטינסקי. הוא היה דיפלומט בשירות משרד הכלכלה, אז משרד התמ"ת, והיה אחראי על הרכש של כל התבואות, שמן וכל מה שמדינת ישראל הייתה צריכה בזמנו בשביל ביטחון תזונתי. הוא עשה שירות מאוד ארוך גם בניו-יורק, גם בלונדון. סבתא שלי הייתה בצד השני של המפה. היא הייתה ב"ההגנה" במקור והייתה מפמ"רית במשרד החינוך. באמת, אשת חינוך בכל רמ"ח אבריה. גאה בעבודה במשרד החינוך, קרייריסטית. זה לא מעט החלום הישראלי. החלום הישראלי הוא עדיין אותו חלום גם אם התנאים משתנים. הם חלמו להקים בית במדינת ישראל. הם חלמו להתפרנס בכבוד, לעשות משהו משמעותי, ולעזור בבניין הארץ. היו ציונים גדולים. הם חלמו לגדל משפחה ולתת לה באמת את הסביבה הכי טובה ואת התנאים הכי טובים להצלחה בחיים שלה והם הצליחו. זאת המשפחה הירושלמית.
מהצד השני יש לי את המשפחה החיפאית. אגב, ירושלמים וחיפאים, יש הרבה דמיון ביניהם למי שמכיר.
מאוד מאוד דומים. יש לנו מנטליות מאוד דומה. אני חצי פה וחצי פה, פשוט בחצי אחד יש ים. אבל המנטליות מאוד דומה, וזה אחלה אנשים.
מהצד השני, סבא שלי מצד אבא שלי הקים את גני התערוכה. עשה פה דברים מאוד גדולים. את תערוכת העשור, את יריד המזרח, דברים שהיו בעצם אבן דרך בכינון התרבות בישראל. בהנצחה של הישראליות, ביצירת הסמליות הישראלית.
סבתא שלי, זכרה לברכה, הייתה יקירת העיר חיפה ומהנשים הראשונות בישראל המנהלות בתי החולים, אולי הראשונה. רופאה גינקולוגית שעשתה דברים מאוד גדולים ומתן בסתר אין-סוף. אז אני לא אפרט מפאת רצונה שזה יישאר בסתר, כנראה.
אני מספר את זה בגלל שהסבים והסבתות שלי היו כולם ציונים; היו כולם אנשים שהיה להם חלום ישראלי; היו כולם אנשים שבדרכם תרמו לבניין הארץ. כשאני מספר על זה אני לא אומר שהם תרמו ואחרים לא, אנחנו ישר גולשים לדברים האלה במציאות הנוכחית. אלא זה מראה שאנשים באו לפה מסיבות שונות, מרקעים שונים אבל עם חלום אחד. חלום אחד להצליח, לגדול ולהקים פה בית.
אנשים שילמו מחירים שונים. הרבה אנשים שילמו מחירים מאוד מאוד כבדים. חלקם שילמו את המחיר הכבד ביותר בעבור החלום הישראלי של כולם, ואף פעם לא עניין אותם מי מהחברים שלהם שמאלני או ימני. חלקם היו ימנים נלהבים, כמו שאמרתי – סבא שלי ז"ל הצביע מח"ל כל חייו – וחלקם היו שמאלנים שהצביעו עבודה, וחלקם נדדו בין מפלגות וחלקם אין לי מושג מה הם הצביעו. חלק מהחברים שלהם היו דתיים, חובשי כיפה עם ציציות וחלק היו חילונים נלהבים, חילונים גמורים, שלא שמרו מסורת בכלל. אני גדלתי בבית שעושה קידוש ושומר מסורת של חגים, מכבד מאוד את המסורת. זה לא ככה בכל בית. כל הבתים האלה בסוף הם חלק מהקולקטיב הישראלי.
מה שקורה פה – וזה אולי הדבר הכי מכעיס בתקופה הזאת, שאנחנו שומעים המון: מה אתם עושים עניין? אין פה שום שינוי משמעותי. יש שינוי מאוד משמעותי. יש פה ניסיון לערער את הישראליות. לפרק את הישראליות לגורמים. זה ניסיון שלא נעשה באף ממשלה שאני זוכר. לכן, הסביבה שלי, שמורכבת מהמון אנשים שפגשתי לאורך הדרך ממעגלים שונים – כי אתם יודעים, כל אחד מורכב ממכלול מעגלי שייכות וזהויות – ובכל הצמתים שהיו בחיים עד כה השאלות שעולות היום לא עניינו אף אחד מעבר לשיחה בין חברים.
כשהגעתי לצבא אף אחד לא שאל אותי למי אני מצביע ולא ככה נמדדו היחסים שלי בצבא. אף אחד שהיה איתי בקורס קצינים או פיקד איתי בקורס קצינים לא שאל האם אני דתי, חילוני, שומר מסורת. פשוט הסתכלו עליי כבן אדם ישראלי, אוהב הארץ, ציוני, פטריוט, והרגשנו שיש לנו דרך משותפת. שיש לנו חלום ישראלי משותף. החלום הישראלי הזה מיתרגם לכל אחד לחלום של עצמו. חלק רוצים לחיות בגליל, חלק רוצים לחיות במושב, חלק רוצים להפריח את השממה, חלק רוצים לחיות בעיר ולעסוק בהייטק, ואיכשהו הממשלה החדשה וההסכמים הקואליציוניים המתגבשים שלה היא ממשלה שמתמקדת בללעוג לחלומות ישראליים, של המון ישראלים טובים פה.
אם יש מכתב שמגיע מדאגה אמיתית של אנשי הייטק – בסדר, מה אנשי ההייטק השמאלנים האלה יטיפו לנו עכשיו? מקטלגים, פוסלים, רומסים אנשים שמדברים מדם ליבם, שטורחים לקום ולעשות מעשה ולייצר עצומות ולצאת ולדבר ולהתראיין, לפעמים במחיר אישי מקצועי. זה כל כך נוגד את כל מה שאנחנו פה בבית עושים ומאמינים בו. הרי אנחנו אמורים לעבוד ולעשות כל הזמן כדי לייצר אקטיביזם חברתי. כדי לגרום לאנשים שיהיה להם אכפת. מאז שנכנסתי לפוליטיקה ועוד בפעילותי הפוליטית לפני שנבחרתי לחבר כנסת, שמתי לי למטרה לגרום לאנשים להיות מעורבים פוליטית; לגרום לאנשים שיהיה להם אכפת מספיק בשביל לנקוט עמדה: לפרסם פוסט, להגיע לחוג בית, להגיע לכנס פוליטי, להתבטא, לחנך את הילדים שלהם, להביא את הילדים שלהם לכנסת, לספר, להתעניין באקטואליה.
הדבר הזה שאנחנו כל כך צמאים לו כפוליטיקאים, שזה סוג של שליחות בעבורנו – עוד לפני שבכלל דיברנו על מה האג'נדה הספציפית שכל אחד פה רוצה לקדם – זה דבר שעכשיו נתפס כנלעג. כשמיטב מוחותינו באקדמיה מביעים איזושהי תרעומת, או מזהירים מפני ההשפעה על התעשייה או על תעשיית ה-Bio-med או על תעשיית הרפואה או על מעמדנו בעולם בגלל השינויים שאנחנו שומעים שמתכננים בממשלה העתידית – הם עושים את זה מדם ליבם. הם לא אנשים שהפכו פתאום לאויבים. הם לא אנשים שהם בהכרח בשמאל או בימין. הם אנשים שרוצים לשמור את החלום הישראלי. הם אנשים שרוצים לוודא שהחלום שלהם וגם החלום שלכם, של כל אחד פה, עדיין יוכל להתממש.
חלום ישראלי של מישהו אחד לא סותר חלום ישראלי של מישהו אחר. אנחנו חיים פה במדינה רוויית ניגודים ומורכבויות, וזה חלק מהקסם. זה חלק ממה שעזר לנו ליצור פה סוג של נס. ככה גם תמיד הסברתי את ישראל בעולם, בתפקיד שלי שאוטוטו מסתיים. ישראל היא סוג של נס – מהסוג הכי יפה שיש. קבוצת אנשים מרקעים שונים ובעלי השקפות שונות, קבוצה מאוד מאוד הטרוגנית, שהצליחה למצוא דרך לחיות ביחד, על אף המחלוקות הטבעיות. לחיות ביחד זה לא אומר שתמיד הכול חלק; לחיות ביחד זה לא אומר שאין מחלוקות ואין ריבים וזה לא אומר שאין משברים פוליטיים, אבל זה אומר שמבינים שהערך העליון הוא להצליח להחזיק את הדבר הזה שבנינו פה; הדבר הזה שנקרא מדינת ישראל, מדינת היהודים, ששילמנו עליה את המחיר הכי כבד שיכול להיות פעם אחר פעם.
אני רואה את ההכפשות. אני רואה את התקיפות כלפי צה"ל. אני רואה איך אין שום דבר קדוש. עזבו פוזיציה. תחשבו על המשמעות. תחשבו על המחיר. צריך לזכור בבית הזה שלאמירות פוליטיות, שלעוד לייק שמשיגים בטוויטר או בפייסבוק יש השלכות. שתחושת הגועל והפילוג נשארת גם אחרי שהפוסט הופך להיות לא רלוונטי. שהציבור ניזון מהאמירות פה בבית, והן הולכות איתו עוד ועוד שנים ומצטברות, עוד אמירה ועוד אמירה נגד הרמטכ"ל ונגד המפכ"ל ונגד השופטים ונגד הרופאים ונגד נשים ונגד להט"בים. זה לא עניין של ימין או שמאל. הרי מפלגות ימין היו פה שנים על גבי שנים. אני כבר בקושי זוכר ממשלות אחרות חוץ משלנו. זה עניין של לא לשרוף את המועדון בדרך לקידום האג'נדה שאתה מאמין בה.
משהו קורה עכשיו בארץ, ולהתעלם מזה זה להתחיל לצייר סוף של מציאות שאנחנו מכירים. אנשים טובים, אנשים ציוניים – כל האנשים שפגשתי בדרך – וזה לא אומר שהם במחנה שלי הפוליטי, וזה לא אומר שהאנשים שלי טובים יותר. זה לא אומר שהאנשים שאני מכיר סביבי הם ישראל הראשונה או ישראל השנייה או ישראל התשיעית. אלה האנשים שפגשתי לאורך כל הדרך בכל צומת שהיא בחיים, ותאמינו לי, היופי בכור ההיתוך הישראלי הוא שאתה צריך להתאמץ מאוד, וזה כמעט בלתי אפשרי, להישאר בבועה שלך.
אז המסלול שלי, כמו מסלול של כל אחד אחר במדינה, הוא מסלול מגוון. אז כשאני מדבר על הציבור שאני מכיר, ושומע אל תקטלגו אותו בתור מצביעי יש עתיד, בתור שמאל, ימין, מרכז או בתור צפון תל אביב. תאמינו לי, ציבור ענק. זה ציבור שהוא פוליטי אבל ברמת העניין. זה ציבור שמפריעים לו דברים, אבל הוא לא שובר עליהם את הכלים ברוב הפעמים. וזה ציבור שפתאום מרגיש שהאדמה מתחילה לרעוד לו מתחת לרגליים, וזה לא בגלל שהולכת להיות פה ממשלת ימין מלא מלא. חלקם ימניים מלא מלא. זה בגלל שהם מרגישים שהמרקם החברתי העדין שעליו מושתתת מדינת ישראל מתחיל להתערער. זה בגלל שציבורים ששנים עשו הכול כדי להגשים את החלום הישראלי, והרבה מהם בחרו להגשים את החלום הישראלי, למרות שזה לא תמיד הדרך הכי קלה. הם בחרו להישאר פה, כמו שכולם עושים יום אחרי יום, להילחם על המדינה הזאת בכל החזיתות. להילחם על המדינה הזאת בצה"ל, להילחם על המדינה הזאת בתעשייה, בהייטק, ברפואה, בחינוך, ופתאום מרגישים שאומרים להם: יאללה, מי אתם בכלל? סעו, סעו, מה אתם רוצים? תנו לנו למשול לממשלה שלנו.
ממשלה נבחרת צריכה להיות הממשלה של כולם. אפשר לנהל אג'נדה כראות עיניה של ממשלה, אבל אסור לגרום לאנשים להרגיש שהם נדחקים מחוץ לקולקטיב הישראלי. תגידו מה שתגידו על הממשלה שלנו, היו לה מגרעות – מן הסתם הן כבר לא קיימת – והיו לה מורכבויות, אבל זה היה ניסוי מאוד מאוד יפה; כי כל אחד במדינה – כמעט כל אחד אגב, כי לצערי החרדים לא נכנסו לממשלה הזאת – כל אחד במדינה יכול להסתכל בממשלה ולהגיד: אוקיי, יש מישהו אחד שאני מזדהה איתו שם. מישהו אחד שמבין את אורח החיים שלי. זה מאתגר יותר לנהל ככה מדינה, אבל ככה מדינה צריכה להתנהל. אני חושב שממשלה הטרוגנית היא הדבר הנכון, ותאמינו לי, היא מורכבת לנו יותר פוליטית. הדבר הנכון בעבורי כפוליטיקאי זה לשאוף לממשלה הומוגנית, אגרוף ברזל אחד שאי-אפשר להפריד אותו, אבל הציבור בבית בדומה לכנסת – הציבור רואה לראות נבחרי ציבור שמייצגים אותו, גם בממשלה אנשים רוצים לראות שרואים אותם.
ואני שומע, והלוואי שאנשים שיצפו בזה לא ימהרו לזלזל או לפסול את מה שאני אומר רק בגלל שאני ממחנה פוליטי אחר, ממפלגה אחרת. אני שומע כל יום עוד ועוד אנשים שמעולם לא התבטאו ככה; שמעולם לא הרגישו בשוליים; שמעולם לא הרגישו שהזהות שלהם מגדירה את השייכות שלהם; שלמי הם מצביעים או כמה הם מאמינים מגדיר האם הם ישראליים או האם הם שייכים לפה או האם דעתם חשובה והאם דעתם משנה. הם מרגישים פתאום בחוץ. ואל תפטרו את האמירה הזאת במין: יאללה, מי שמרגיש בחוץ אז הוא לא ציוני, אז שיעזבו את הארץ. הם לא מחפשים לעזוב את הארץ. היו להם המון הזדמנויות לעזוב את הארץ. הם בחרו תמיד להישאר, גם כשהעסקים שלהם נפגעו בתקופות קשות של מלחמה, של טרור. אני גדלתי בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה, שלא הרשו לי לעלות על אוטובוסים שנים. אני יודע איך עסקים נפגעים. אני יודע איך ירושלים נראית כעיר רפאים. אני יודע איך תושבי ירושלים נשארו פה, נלחמו על הפרנסה שלהם, כי הם ציונים גאים, ישראלים אוהבי אדם ואוהבי הארץ. חלקם היום אומרים: אני כבר לא יודע אם אני יכול להגשים את החלום הישראלי שלי כאן בארץ.
אסור לממשלה הזאת לפורר את הישראליות, לפורר את הקולקטיב הישראלי. אסור לממשלה הזאת להרוס את החלום הישראלי. עלינו, כנבחרי הציבור, לאפשר לכל אחת ואחד במדינה להגשים את החלום הישראלי שלהם. אל תגרמו לאנשים, שתמיד עבדו ולמדו והתחנכו על העובדה שאם נעבוד קשה ונתנדב ונשרת בצבא ונלמד ונעשה תואר או נרכוש מקצוע, נוכל להצליח להקים פה משפחה, לחנך אותה ולהקים פה בית. אל תזלזלו בזה. אל תזלזלו בזה. אל תהרסו את זה. אל תגרמו לכל כך הרבה ישראלים אוהבי מדינת ישראל, ישראלים פטריוטים, להרגיש שהמדינה הזו כבר קצת פחות שלהם. תודה רבה.
אין לי שום בעיה עד שמיכל תעלה.
אני רוצה להגיד לכם שבכל – אני יכול לפרט לכם על הצמתים בחיים. זה מצחיק שאנשים אומרים מה זה שמאל, מה זה ימין.
אני יכול לדבר המון זמן, האמת. אני מאוד טעון היום על מה שאני שומע.
מיכל, תסיימי את השלוק. לא, באמת יש פה תופעה של אנשים, אנשים במרכז החברה, בשולי החברה, מהצפון, מהדרום, מהפריפריה, מהמרכז, מאזור השרון, כולם ביחד פתאום מוצאים את עצמם כאילו הם צריכים להיות נגד אחד השני. אף אחד אף פעם לא אמר: אנחנו נגד אנשים שגדלים בהתנחלויות. הם שירתו יחד. אף אחד לא אמר במקום העבודה: אני עבדתי בהייטק מספר תקופות בחיי; אני עבדתי עם כולם; גם שירתי עם כולם. גם הייתי בראש מסלול גיוס תקדימי בזמנו, של גיוס חרדים לחיל המודיעין, למסלול טכנולוגי – מסלול מאוד מוצלח. שירתי עם כולם, עם בני הישיבות, עם דתיים לאומיים, עם חרדים, עם מזרחים, עם אשכנזים. זה אפילו מצחיק לפרט את זה בימים שלנו.
איפשהו לפני ארבע שנים, זה 900 שנה בחיים פוליטיים בארבע השנים האחרונות.
1,966 מילים של עידן רול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.