קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אפשר להגיד עכשיו בוקר טוב, לא?
כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, האמת היא שתכננתי את הנאום שלי למשהו אחר, אבל אני חייבת להגיב לדברים שאמרה חה"כ עדי עזוז בקשר לשיתוף פעולה – מה שאמרת במילים שלך – בין החרדים למפלגות הערביות. אז, א. אני רוצה להגיד לך, בקטע הזה כאילו אין שום דבר מתואם ואין שיתוף פעולה.
לא, לא, לא. אני מדברת עובדות. הדבר השני שאני רוצה להגיד לך: את אומרת שהנשים נפגעות; שכל הנשים נפגעות מהמהלך הזה. יכול להיות. וממה שאני שומעת באמת, הנשים היהודיות יכולות להיפגע מהמהלך הזה. אבל הנשים הערביות לא ייפגעו מהמקום הזה, מהדבר הזה, מהמהלך הזה. למה? א. כי יש לנו קאדיות בתוך בתי הדין השרעי, מה שאין לכם.
ב. יש לנו מגשרות, שאין לכם בבתי הדין הרבניים; ג., כנשים, אנחנו בדת האסלאם משתתפות בכול בדיוק כמו הגברים: בתפילה, בקריאה, בעלייה לרגל, בעומרה, בכל הדברים. ד. אנחנו קיבלנו מעמד מאוד נעלה, שלא היה לנו לפני האסלאם. לי כאישה, לפי הדת, יש לי עצמאות כלכלי מוחלטת.
נשים נרצחות בשני הצדדים, וזה לא אומר לא - - -
לא, לא. לא, זה מדויק, ועוד איך. מה שאני אומרת לך, אני אומרת לך עובדות. אז אנחנו צריכים ללכת לפי העובדות ולהרגיל את האנשים גם ללכת לפי העובדות.
בסדר, אני מגיבה על ההחלטה, על האמירה שלך, כאילו שאנחנו משתפים פעולה כדי לפגוע בנשים.
לא. אני לא מתכוונת לפגוע בנשים שלך. לא, לא, לא.
אני שליחה של כל הנשים, עדי. עדי, אני שליחה - - -
אני מתכוונת לייצג את כל הנשים. אבל בעיקר אני שליחה של החברה שלי. את דואגת כל הזמן לחברה שלך.
ראינו, ראינו אתכם בהרבה דברים שאתם לא נמצאים איתנו באותה סירה ובאותה זירה. אז בואו לא נתווכח על זה. בסדר? את בעצם באמירה שלך, עדי, רצית כאילו לשים אותנו ואת הדת שלנו במקום נחות ממה שהוא באמת. אני לא מתווכחת איתך שהרבה פעמים – אולי הרבה פעמים– שהאנשים מתנהגים הפוך ממה שקיים בדת. אבל כשמגיעים לבית משפט, הם חייבים להתנהג לפי הדת. הדת נתנה לנו עצמאות כלכלית. היא נתנה לנו עצמאות על הגוף שלנו זכות מוחלטת על הגוף שלנו.
כן, כן, אולי את מתפלאת, אבל זה - - -
בסדר. תשמעי, אני אומרת לך, בואי נפריד בין ההתנהגות של האנשים לבין העובדות של הדת.
לא. כשמגיעים לבית דין, הם חייבים ללכת לפי הדת. הדת לא מאפשרת רצח של אישה.
צריך להעניש. ויש עונש. לא מוותרים, ולא מוכנים לקבל, ולא מוכנים לסלוח. אבל לבוא ולעטוף את זה בדברים אחרים, ולשכוח מהמקור ומהבסיס, זה באמת לא מקובל. זה באמת לא מקובל. אז במקום הזה, אני רוצה להגיד בגאווה שאני אישה מוסלמית, שמקבלת את כל הזכויות שלה לפי הדת. אני גאה על זה. אני נלחמת גם ששאר הנשים יקבלו את זה. ואני יודעת גם, באותה מידה, שישנם אנשים שלא מתנהגים לפי הדרישות והאמירות והזכויות שניתנות לנו בדת. אז זה במקום הזה.
אוקיי. אני גם עובדת סוציאלית שעבדה עם נערות במצוקה ומכירה את המצוקה של אותן נערות. אבל זה לא אומר שהן – אם הן פונות, או הנשים, אם הן פונות למקום, כאילו הדתיים לא יקבלו את הזכות שלהן.
תשמעי. לא, לא, לא. אמרתי לך משפט אחד. אני בעד זכויות לכל הנשים, לכלל הנשים באשר הן, בלי לפגוע באף אחת, לא משנה, דת, מין, ערבית, יהודית, הודית.
לא. אני בעד שכולם יחיו בכבוד ובשלום ובמעמד טוב, שכולם יכבדו אותן. אני כאן כשליחה של אלה שבחרו בי, ואני רוצה לתת להן את הזכות הזו להתדיין במקום שהן מאמינות בו, אם הן רוצות ללכת למקום הזה. אף אחד לא מחייב אותן ללכת. את יודעת שיש חוק שגובר גם על החוק הזה? אם אני רוצה היום, גם כאישה מוסלמית, רוצה ללכת לבית דין אזרחי, אז זכותי, ואני יכולה ללכת. אז מה הבעיה. אני לא מבינה.
אוקיי, בסדר. את יכולה. את יודעת, לכי תספרי כמה הצביעו למפלגות הערביות מהחברה היהודית. בסופו של יום, אני ערבייה, מייצגת גם את החברה שלי, ובעיקר את החברה שלי, כי בבית הזה, תסלחי לי, אני לא מוצאת מישהו שנלחם על הזכויות שלנו. אני לא מוצאת.
מה חבל? זאת עובדה. זאת עובדה, עובדה קיימת. מה אנחנו עוברים ביום יום? תגידי לי, עכשיו, חוץ מלדבר על הנושא של המיגון, את יודעת? 60% מהבתים הערביים לא ממוגנים. איפה המלחמה על הדבר הזה? זו קואליציה? אלה כולנו, לא רק קואליציה. זה אמור להיות כולנו, אם כולנו היינו באותה מידה. תזכרי, עדי, בכמה הצבעות אתם קמתם ויצאתם ואנחנו נשארנו בתוך האולם. אז לא – כאילו - - -
אז לכבד אחד את השני במקום שלו.
לא. אני לא אומרת שאני רוצה לפגוע. אני רוצה לשמור על הזכויות של הנשים שלי. אל תכניסי לי מילים לפה. אני לא אמרתי שאני רוצה לפגוע. אני לא מתכוונת לפגוע.
אוקיי. לא, בסדר. את החלק הזה, אני כבר סיימתי. רציתי להגיד לך.
אני רציתי לדבר גם על הנושא של המיגון בחברה הערבית, במיוחד בתקופה הקשה הזאת. מביאים תקציב, איפה בתקציב הזה יש משהו שנוגע לנושא של מיגון בכלל? במיוחד לחברה הערבית. 60% מהבתים בחברה הערבית הם בתים ישנים; אין לנו במרחב הציבורי גם מיגונים ומקלטים, אין לנו אפילו בבתי הספר.
תאמין לי. תאמין לי, אין מישהו - - -
זו לא דמגוגיה שלי, זו דמגוגיה שלך.
אני רוצה להגיד לך שאין אף בן אדם שפוי, שיש לו מקום בו הוא יכול ללכת ולבנות עם היתר ויש לו את האפשרות, והוא הולך ובונה בלי היתר. הוא משלם מיסים כמעט כמו ההשקעה בבית. כל אגרה שהוא משלם - - -
אני מסתכלת מסביבי ואני חיה בין בני עמי ואני רואה מה קורה שם. תאמין לי, מחר מביאים דיון בוועדת הכספים על ריווח מדרגות מס ועל תשלום של מיסים. אני לא אשכח את מה שאמר השר באותה ועדה. הוא אמר: אתם לא משלמים מיסים.
לא אתה, השר שלך אמר את זה. כשאני מסתכלת על הנתונים עובדתית – במה שאתם מביאים – עובדתית, רוב האנשים שמשתכרים בשכר נמוך ולא ייהנו מההטבה הזאת הם ערבים. כי אין להם הכנסה לשלם עליה מס, אין להם. אז מאיפה אתה מצפה?
באמת, אתם לא רואים את המציאות כמו שהיא. אנחנו רוצים לחיות כאן בכבוד, אנחנו יוצאים לעבודה. מי שיש לו עבודה וחייב לשלם מס, משלם מס; משלם את כל מה שצריך. מי שיש לו אפשרות לבנות בית, בונה בית עם היתר. הוא לא מוכן לשלם 300,000 שקל ו-400,000 שקל ו-500,000 שקל אגרות. לא אגרות, איך קוראים לזה? זה לא אגרה.
קנסות. למה? למה לאנשים לשלם מאות אלפי שקלים, שאין להם, על קנסות בזמן שיש להם אפשרות אחרת? תגיד לי, זה הגיוני? זה לא הגיוני, זה לא הגיוני. אז באמת, כל זמן שאתם מסתכלים על החברה הערבית בצורה כזאת לא נגיע לשום מקום. התוצר הסופי, אם לכולם תהיה אפשרות גם למגורים, גם לעבודה טובה וגם לחיים מכובדים, בסופו של יום כולנו נרוויח מזה, לא רק הערבים. לא רק הערבים.
תגיד לי, הילדים הקטנים האלה, בני 16 ו-20, שכבר נמצאים בתחתית של התחתית, עם משפחות הפשע, למה הם הלכו למקום הזה? היה להם בית טוב, שיכול לתת להם את האפשרות של חיים מכובדים? של ללכת ללמוד? של לבנות בית? זה לא קיים, זה לא קיים. פשוט זה לא קיים. אם אתם תמשיכו ככה לשים יד על העיניים ולאטום את האוזניים וגם לסגור את הלב וגם לתקוף, זה לא יקרה, זה לא יהיה.
אנחנו חייבים. אנחנו אזרחים במדינה הזאת. אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן בכבוד ובשלום. שיהיה טוב לכולנו.
אינשאללה. אז באמת, זה כואב שמביאים עובדות ואתם אחר כך מתחילים, כאילו – אתה רוצה להראות לי כמה בנו בלי היתר. אני יודעת שבנו בלי היתר, כי אין להם – לא כולם, בטח שיהיה שם, לא יודעת מאיזו סיבה, בן אדם שאין לו את הכסף או הליך או חייב או לא יודעת מה.
אני לא צריכה את ואליד. ואליד היה כאן עכשיו, אבל אני הייתי שם, אין להם אפשרויות אחרות.
אין להם. אני אומרת לך, אני הייתי שם.
אני גם מכירה את הנתונים. אני יודעת גם על - - -
לא, לא. אני יודעת, ואני מכירה גם את הצד השני.
לא, לא. אל תגיד לי, אנשים שישבו שם אם לא עשרות – אולי מעל 100 שנה – ועכשיו באים ואומרים להם במקום שיש לך 20 דונם, אולי תצא ותקבל חצי דונם. גם לאן הוא יצא? אתה רוצה להפוך את כל החיים שלהם ככה. הפוך. הפוך.
אז כן, זו גם עוד סוגיה שצריך לתת לה פתרון. אני שומעת את האנשים, גם בכפרים הבלתי-מוכרים, משוללי ההכרה, שהם רוצים הסדר, והם לא מקבלים את ההסדר. צריך להגיע - - -
1,401 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.