קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – חבר הכנסת ווליד טאהא, הקדשתי היום זמן ארוך בוועדת כספים וגם בוועדה לביטחון לאומי בנושא הטרור היהודי. מבטיח לך שאני לא ארפה מהנושא הזה, כי הוא בנפשנו. הוא חלק מזכותנו על הארץ הזו.
אבל אני רוצה לדבר עכשיו דווקא, אדוני, על פשיטת הביטוי "עם הספר", או איך הפכנו מעם הספר לעם הטאבלט. שינוי. שר האוצר אומר על שר החינוך: אני לא מבין את הראש הקטן שלו – צודק, דרך אגב. אחר כך הוא ממשיך: יואב חבר, ואני לא רוצה לבקר אותו, אבל – איזה יופי שמגיע אבל – אבל אין מי שחושב שהישראבלוף, הכוונה לזום, שהישראבלוף הזה עובד. זה לא טוב לתלמידים ולמורים. אז קיש עונה לו – כמו פינג פונג, כן? – תכניס את היד לכיס ותעשה את המוטל עליך. איזה יופי, גן ילדים – שסגור, דרך אגב – גן ילדים, שר האוצר ושר החינוך מתכתשים בפומבי; זה אומר: ישראבלוף, וזה אומר: תכניס את היד לכיס. אין מה לומר, אתם נראים כמו מבוגרים אחראים. וכל השיחה הזו, השר סופר, על הראש של הילדים.
אז קיש וסמוטריץ' עושים פינג פונג מביך וילדותי. חבר'ה, יש לכם ווטסאפ, יש לכם טלפונים אחד של השני. איך אומרים באנגלית, יוראי? Get a room. סמוטריץ' וקיש, קחו חדר, תשבו ביחד, ותסגרו מה קורה במערכת החינוך, כי כרגע לא קורה כלום.
ומה מרגישים תלמידי ישראל? הם לא מרגישים כלום. הם ישנים, חברים. תלמידי ישראל ישנים. הם יושבים בבית פרק זמן של ארבעה שבועות. נחבר את זה לחופשת פסח – זה כבר כמו חופש גדול. או-טו-טו, או-טו-טו, ילדי ישראל ברצף – עוד חופש גדול, כי אין לנו מספיק חופש גדול במדינת ישראל, צריך עוד אחד. וזהו, ככה אנחנו מוותרים על החינוך של ילדי ישראל. אין מאמצים. אין ניסיונות. אנחנו הפכנו מעם הספר לעם הטאבלט. ודרך אגב, המסך תמיד סגור.
אני רוצה לומר לכם משהו. זה לא שהופתענו. זו מלחמה שנערכנו אליה מראש. עשו פה ספוילר של חודשיים. אז אולי לא ידענו את היום, אבל חודשיים של ספוילרים. המדינה הזו ידעה שהולכת להיות מלחמה. ואני מזכיר לכם שלפני שש שנים ישבנו בבית בקורונה, גם כן חודשים מיותרים שילדי ישראל לא למדו מרוב היסטריה. אז המדינה יודעת שיש מלחמה, והיא לא נערכת. אין מתווה מוכן. אין כיוון. מה נעשה? שיטת ה"יהיה בסדר". נתחיל מלחמה, ואז נראה מה קורה עם העסקים, מה קורה עם התלמידים, מה קורה עם הציבור. אנחנו מתגלגלים באירוע, כאילו חינוך זה משהו שאפשר לאלתר איתו, שהוא קורה מאליו.
יש לנו מצב מעוות שבו משרד אחד קובע למורים איך הם יעבדו, הסכמי שכר. המשרד השני לא סגור על איך הם ילמדו. ומי שבכלל קובע הם יפה בן דוד ורן ארז. אז הינה, אנחנו בשנה השישית של מצב חירום. אני רוצה לומר לכם, יש לי ילדה בכיתה ט'. מכיתה ג' היא לא לומדת – פעם קורונה, פעם מלחמה, פעם זום. שגרה משובשת שאין בה שנת לימודים רציפה אחת. אז איזושהי שאלה אליכם. אם זה עקום מתחילת הדרך, מה הציפייה שזה יהיה ישר? איך זה יתיישר? מעצמו? יש פה את דור המסכים, דור שלם שגדל מול מסך סגור. אין מסגרת, אין רצף, אין יציבות. זה לא עוד ימים בבית, אלה שנים קריטיות לעיצוב. ילד בתחילת הדרך הוא כמו וקטור. אם זייפת טיפה ימינה או שמאלה, הוא יהיה עקום להרבה מאוד שנים, שנים קריטיות של גדילה, גיל שלומדים לקרוא ולכתוב. לא רק לומדים חומר שהוא בסיס לאקדמיה – זה אינטראקציה אנושית. זה איך לעבוד בחברה. זה איך להתמודד עם מסגרות. שלב שמפתחים את כישורי השפה, את הכישורים האנושיים, את החוסן הרגשי. מי מלווה את התלמידים? מיומנויות חברתיות, מבוגר אחראי, קשר בין מבוגר אחראי לתלמיד – כל הדברים האלה לא קורים כבר חודש בישראל. לא קורים כמו שצריך כבר שש שנים.
אני רוצה לומר עוד משהו על הגישה לחינוך. הלוואי, הלוואי שהיינו מתייחסים לחינוך כתשתית לאומית אמיתית, וכמו שנערכים למלחמה – אם הייתה פה ממשלה נורמלית – היינו נערכים לחינוך הילדים בכל מצב. המצב הזה, שאנחנו רואים פה שני מבוגרים, קיש וסמוטריץ', שרבים בפומבי מי אחראי – אחד אחראי על החינוך, אחד אחראי על הכסף. בארמית קוראים לזה: קדרה דבי שותפי – קדרה של שניים, לא יוצא ממנה כלום. מה קורה? היא מקדיחה. זה מצב החינוך שלנו.
עכשיו אני רוצה ברשותכם לדבר קצת עוד קומה למעלה, לא רק על מצב החינוך – על זה שנרמלנו פה שגרת מלחמה. שגרת מלחמה, זה מצבנו. בין אזעקה לאזעקה, בין טיל לטיל, אנחנו מנהלים שגרת מלחמה: פותחים מערכת חינוך, סוגרים מערכת חינוך; אדום, צהוב, ירוק. אבל זה כלום. זה שחור. המסך שחור. אנחנו יוצאים לעבודה וחוזרים מוקדם, כי יש התראה. תחבורה אווירית נמוכה, כל יום מורידים אותה עוד, תלוי ביום. האם אפשר לעלות פה על מטוס? אי-אפשר לעלות פה. תחבורה בכבישים? תתפללו שאזעקה לא תתפוס אתכם. לי כבר יצא לעשות כמה אזעקות ליד כל מיני גשרים ברחבי הארץ. אנחנו לא רק מנרמלים את זה – אנחנו מכחישים את זה. הכחשת מלחמה היא דבר לא ראוי.
עכשיו, תראו, אנחנו לא חדשים פה, לא חודש, לא שנה. שנתיים וחצי של מלחמה בלתי פוסקת, ואתם יודעים מה? התחלנו עם חמאס ב-7 באוקטובר. והבטחתם, הבטחתם למוטט את חמאס. אמרתם: זה ייגמר. היו פה כמה זבי חוטם – סלחו לי, אין לי ביטוי אחר – פוליטיקאים שאמרו בדיונים: לא צריך מיגון; או-טו-טו אנחנו לא נצטרך מיגון. שקל אחד אנחנו לא צריכים לשים למיגון, אמר פה משה סעדה. אני נגד מיגון, אמר פה אלמוג כהן. ואלה רק שתי דוגמאות. בדיונים כאן, כי כן, עוד שנייה יש לנו דור – לא נצטרך ממ"דים. אמר פה ח"כ חצוף: ממ"דים זה רפיסות. בואו נראה אותו, איפה הוא היום. רץ לממ"ד כמו כולם. איפה עמדתם? איפה אתם היום? כל גבוהי המצח האלה. לא סתם מתמגנים, כן? מי שיש לו מיגון פה, מתמגן כמו ענק. חצי מדינה פה לא יוצאת מהממ"ד. החצי השני רץ בספרינט למקלט הסמוך.
אבל אתם יודעים מה? זה היה נסלח. אם התוצאה הייתה טובה, אם היינו קרובים למוטט את חמאס, יאללה. אם נתניהו היה בא ב-8 באוקטובר ואומר לאזרחי ישראל: תקשיבו, זו דרך ארוכה; ייקח שנתיים וחצי-שלוש, לא יהיה חמאס – חברים יקרים, עם ישראל היה הולך עם זה. אם מישהו היה מסוגל לבוא היום ולומר: חברים יקרים, מבצע רציני, ארוך, אין חיזבאללה. תעשו לי טובה, מישהו חושב שלא יהיה חמאס עוד רגע? חמאס היום עם יותר חיילים. נכון, באיכות יותר נמוכה, אבל יותר חיילים ממה שהיו לו ב-7 באוקטובר. מה אנחנו כן מקבלים? סיסמאות: אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט. כבר שלוש שנים כפסע – שלוש שנים כפסע מניצחון על חיזבאללה. ויש לי תחושה רעה, לצערי, שאו-טו-טו אנחנו כפסע מהניצחון על איראן.
חברים יקרים, מלחמת נצח זו לא הצלחה גדולה. לנהל סכסוך זו לא הצלחה – זו קונספציה לא פחות מהכלה. שגרת מלחמה זו לא הצלחה. זה נכון, מי שיוזם את המלחמות זה לא אנחנו. אבל מה כתוב בתנ"ך כשרוצים לומר הצלחה? אתה יודע, אופיר? "ותשקֹט הארץ ארבעים שנה". אתם יודעים מה? ותשקוט הארץ ארבע שנים. כולנו קונים עכשיו. אבל עכשיו מה יש לנו? עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. שום דבר לא טוב בזה, חברים. להילחם לנצח זה לא טוב, במיוחד שמתחילת המלחמה הזו לא גויס גדוד אחד חדש, כי אתם עדיין מכשירים את ההשתמטות ההמונית פה. אז אותו דור שלם שגדל כאן מכיר רק מלחמת נצח. לא מבצעים, לא חגים.
עכשיו, שוב, אנחנו לא המצאנו את האויבים שלנו. האויבים שלנו הם נתונים. אבל מדינת ישראל, פעם, כשהיו פה מצביאים אמיתיים, אמרה: אסור לנו לנהל מלחמות ארוכות. מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתבוסה, הסתיימה תוך 17 יום. הייתה פה מלחמת ששת הימים – בשישה ימים ההישגים שלה. ולא נלחמו מול חמאס, ארגון טרור, ומול חיזבאללה – מול צבאות אדירים. מה קרה למלחמות המהירות? אז אני בעד ביטחון, ואני בעד רצועות ביטחון, ואני בעד שימוש בכוח כשצריך, ואין לנו צבא לתצוגות אופנה. אבל אני גם בעד חיים, בעד בנייה, בעד ציונות, בעד שמדינת ישראל תהיה מקום שאפשר לחיות בו. כרגע זה לא המצב.
1,248 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.