קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. גברתי היושבת-ראש, חבריי וחברותיי, מדינת ישראל ניצבת באחת התקופות המאתגרות בתולדותיה: מלחמה מתמשכת בכמה חזיתות; מלחמה קשה, עיקשת עם אויבים חזקים ועקשנים; איום ביטחוני ממשי, ברמות שונות של איום; עשרות אלפי חיילים בשטח; משפחות שלמות שחיות בין דאגה לתקווה, דאגה ותקווה.
זה זמן שבו החברה הישראלית נדרשת להתלכד, להניח בצד מחלוקות ולהתמקד בדבר החשוב ביותר: ביטחון המדינה ורווחת אזרחיה, תושביה. כל דבר שלא ממקד את תשומת הלב, את האנרגיות, את המשאבים הלאומיים בתקציב, בתשומת לב, בזמן מנהלים, בחוסן לאומי הוא מיותר, הוא לא לעניין.
דווקא ברגע הזה כאשר הלב והמשאבים הלאומיים מופנים – וצריכים להיות מופנים – לחזית ולעורף המופגז, בוחרת הקואליציה לקדם שורה של חוקים שנויים במחלוקת. אני רוצה לעצור בנקודה הזאת. תראו, אחת משתיים: או שאנחנו אכן עומדים בפני מערכה קריטית, רבת גזרות או שזה משחק. אני לא מכיר אורגן אנושי – ואגב, לאו דווקא אנושי, כל אורגן ביולוגי – שכשהוא נמצא בסכנה קיומית, במלחמה הישרדותית, מרכז את תשומת הלב בעמידה אל מול אותו איום, ושם בצד נושאים אחרים. בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין. אני הייתי אומר, תוך כדי, אבל באופן אמיתי, זה ניצול של תשומת הלב הלאומית לתחומים אחרים, כדי לקדם אג'נדה, שהיא שנויה במחלוקת. ניחא, היינו אומרים, בסיטואציה הזאת, בואו ננצל את התקופה הזו שאנחנו בלחימה החוצה, ונקדם במהירות אג'נדה מוסכמת, קונסנזואלית.
נניח כן, שהיינו מוותרים על חלק מהמשאבים פה, בבית הזה – זה זמן, בעיקר זמן – לטובת נושאים פחות קריטיים, אבל שהם קונסנזואליים. זאת הזדמנות לנצל שאר רוח, שעת חסד. אבל לא – לא זה מה שקורה. הקואליציה בוחרת לקדם שורה של חוקים שנויים במחלוקת ולהמשיך במדיניות תקציבית שמעוררת ביקורת ציבורית חריפה. חוקים שאינם קשורים ישירות לניהול המלחמה ולחיזוק החוסן הלאומי, לצד הקצאות תקציביות שאינן משקפות סדרי עדיפות לעת חירום. בין החוקים המקוממים כל כך בזמן חירום, ניתן למנות יוזמות לשינוי מעמד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, כך שיהיו כפופים יותר לשרים, ויאבדו ממעמדם המקצועי העצמאי; הצעות להגברת שליטה פוליטית במינויים בכירים בשירות הציבורי וחקיקה רחבה בתחום התקשורת.
בתחום התקשורת מקודמות יוזמות לשינוי מבנה הרגולציה, לצמצום סמכויות של גופי פיקוח קיימים ולהקמת מסגרות חדשות שעשויות להיות מושפעות יותר מהדרג הפוליטי. לצד זאת עולות הצעות הנוגעות לתאגיד השידור הציבורי, לשוק השידורים המסחריים ולכללי הבעלות והפיקוח על כלי התקשורת. יש שרואים בכך רפורמה, ואחרים מזהירים מפני פגיעה בעצמאות העיתונות, בחופש הביטוי וביכולת הביקורת על השלטון.
בתקופה כל כך רגישה, אין – אין – לבצע מהלכים שנויים במחלוקת. זה כיוון הרסני; הוא לא צודק, הוא לא לאומי, והוא בוודאי מחליש אותנו לנוכח האתגרים העצומים. אירועים כאלה שנויים במחלוקת, חקיקה כזו, אפשר לשער שזמנם הוא לכשייטב; כשייתמו צרותינו האקוטיות. לא היו 40 שנות שלום וכנראה לא נשב כולנו תחת גפננו ותאנתנו, אבל תוך כדי מלחמה, להביא את אותן הצעות שקורעות חלק מאיתנו – חלק משמעותי מאיתנו – ופוגעות בציפור הנפש, זה מעשה שלא ייעשה.
לכך מתווסף קידום החוק להענקת סמכות בוררות לבתי דין דתיים – הנושא שאנחנו דנים בו היום – הצעה שמעלה חשש ממשי מפני פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק, ומפני יצירת מציאות שבה האזרחים – לעיתים, מתוך לחץ או פערי כוח – יידרשו לפנות למסגרות שאינן מבטיחות את אותן זכויות והגנות, שמספקת המערכת האזרחית.
בשינוי של הרגע האחרון, עוד הוסר הצעד, הערכאה הנוספת, של בחינה בג"צית של אותו הליך בוררות – כפי שקיים בהליכים אחרים שאינם דרך בתי הדין הדתיים. זהו מהלך נוסף – שנוי במחלוקת, שנוי במחלוקת חריפה – שמובא על חשבון הזמן הזה, שבו שהיינו יכולים לעשות דברים אחרים. אתם יודעים שיש חקיקה רבה שנמצאת בצנרת, ולא חסרה חקיקה מוסכמת שצריך לקדם.
לא פחות מדאיג מאותה חקיקה: נושא הכספים הקואליציוניים. בזמן שבו אזרחי ישראל נושאים בנטל כבד – ביטחוני, כלכלי ונפשי – ממשיכים להיות מופנים תקציבים משמעותיים למגזרים שמזוהים עם תמיכה פוליטית בממשלה. זו המשמעות של כספים קואליציוניים. אגב, כספים קואליציוניים יכולים להיות מופנים גם לקהל הרחב. לגיטימי. לא מוכרחים להתמודד או לנצל את הכספים הקואליציוניים לטובת השבט שלנו, אבל זה מה שקורה ובמיליארדים.
אתם יודעים, כשיום לחימה מוערך – בכמה, שרון? – בין מיליארד לשני מיליארד, אז אפשר ליבנו קצת גס בחמישה מיליארדים, מה זה חמישה-שישה? זה פחות משבוע לחימה. אבל צאו וחשבו, צאו ומצאו, מה היינו עושים לפעמים עם כמה מיליונים או כמה עשרות מיליונים. כמה הם חסרים לרווחה, לחינוך, לסביבה ולמיגון. לא חסרים נושאים משותפים, קונסנזואליים. במקום להפנות את המשאבים למיגון דירות; לחיזוק מבני ציבור ומוסדות חינוך; להתמודדות לקראת רעידת אדמה. אנחנו לקראת שנת ה-100 לרעידה הגדולה שהייתה בארץ ישראל; להרחבת שירותי הרווחה; לתמיכה בנפגעים; לסיוע ברשויות המקומיות שנמצאות תחת עומס כבד – הכספים ממשיכים לזרום, וימשיכו לזרום השנה, למסגרות מגזריות.
שימו לב, אני לא נכנס, כרגע, לשאלה אם זה ראוי או לא. המגזריות היא לב החטאת. במקום להשקיע כספים בציבור הכללי, אנחנו נותנים מענה פרטני. למה? כי אפשר. זו לא רק טעות כלכלית, זו טעות מוסרית. תקציבים מגזריים הם רעה חולה גם בימי שגרה, אבל בזמן חירום הם הופכים לקריאת תיגר של ממש על חוסן האומה שנמצאת בלחימה שחייבת לרכז את מלוא המשאבים שלה. מהי מלחמה אם לא ריכוז משאבים מלא לטובת התמודדות עם אויב חיצוני? חלק מאותו ריכוז משאבים הוא החוסן; תחושת הצדק, שצריכה לפעם בקרב הציבור כולו. זה בדיוק מה שלא עושים אותם כספים קואליציוניים.
כאשר חיילים מכול חלקי החברה נלחמים ביחד; כאשר אזרחים מכל הרקעים נושאים יחד בנטל, אין מקום להעדפה תקציבית מגזרית. חוסן לאומי נבנה על תחושת צדק, על שוויון בנטל ועל אמון בכך שהמדינה שלנו פועלת למען כלל אזרחיה בשגרה, ככלל, ובוודאי בזמן לחימה עזה. תודה רבה.
869 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.