הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רגיל למופעים של שמחה רוטמן בוועדה, אבל ישבתי פה בשקט, וזכיתי לעוד מופע פה במליאה. אומנם, יחסית מופע רגוע, לא מופע כמו שהיה בוועדת החוקה, חוק ומשפט, כשישב שופט בית המשפט העליון לשעבר מני מזוז, שהוא מצא את הזדמנות להשתלח בו שהוא היושב-ראש והוא קובע. מביך, מגעיל, מכוער. אבל פה לא, פה זה היה מופע אחר. זה מופע גלגול העיניים לשמיים. מה אתם רוצים בסך הכול? חוק קטן כזה שאין איתו שום בעיה. להפך, אתם, חברי האופוזיציה, צריכים לתמוך בחוק כל כך ליברלי.

אז בואו נספר לכם מה היה היום בכנסת ישראל. ישבנו מספר שעות על פיצול או פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לאחר מכן, לא הצלחתי להגיע לדיון של הוועדה הבאה, כי ביקשנו דיון, חברת הכנסת קארין אלהרר ואנוכי, במה שקרה לפני שנות דור, טבח 7 באוקטובר. בטבח 7 באוקטובר, המקום שבו לא היו לא צבא ולא מדינה, לא לפני ולא אחרי ניר עוז. אז כולנו שומעים על תקומה, אבל על דבר אחד אנחנו פחות שומעים; על אנשים שפשוט לא מסוגלים לחזור לניר עוז, לבארי ולכפר עזה, לא כי הם לא רוצים, כי אי אפשר לחזור למקום שבו רצחו וטבחו בבני המשפחה ובחברים. והם רוצים להגיע למקומות אחרים.

האנשים האלה לא מטופלים. אתה שומע, אדוני היושב-ראש? לא מטופלים. בכל הממשלה הגדולה הזאת, הימין על מלא, שמעבירה פה תקציבים מטורפים, לא מצאו תקציב. אבל לפני תקציב, לפני הכסף, לא מצאו קשב לאנשים האלה. נסענו לפני משהו כמו מספר חודשים בהזמנה שלהם לכרמי גת, קארין אלהרר ואנוכי, ושמענו שם – פשוט דיברנו עם האנשים, עם אותה קבוצה. ואמרו לנו: תראו, אנחנו מחוץ לטיפול הממשלתי בכלל. עוד מעט נגמר, תיגמר השכירות ב-2026, 2027. לאיפה נלך? אנשים שבנו את ביתם בניר עוז – דרך אגב, ניר עוז, קיבוץ שיתופי עד לפני שנה לפני הטבח – ולמעשה אם הם לא חוזרים לשם, אין להם כלום, אין להם דבר; הם נעקרו מביתם בזמן שהיו כבר בהסכמים. בזמנו, בגוש קטיף, במקומות אחרים, נתנו פיצויים לאנשים. פה – כלום. אמרנו, ננסה לטפל.

היום היה דיון. בדיון הזה, מסתבר, עלו נציגים של משרד רוה"מ – הם לא מטפלים באירוע הזה בכלל. אחרי הבטחות של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אחרי הבטחות של שר האוצר, שר האוצר הזה שמדבר על החוק הזה, שבא פה להתגאות בסיבוב – הוא הגיע לדיון האחרון, להגיד: הינה אנחנו עושים פה שינוי גדול; אנחנו, הציונות הדתית. זאת תמונת המצב של ישראל השנה הזו, החודש הזה, תוך כדי מלחמה.

היום ה-24 למלחמה, אזעקות בכל הארץ, הצפון מופגז כל הזמן. במה מתעסקת כנסת ישראל? אז היום, ברוב שמחה והדר, מביאים לקריאה שנייה ושלישית את החוק הזה, שאני אגיד עליו כמה מילים, ולא מבינים מה פתאום אנחנו מבזבזים את הזמן של הכנסת בזמן מלחמה. ומי אומר את זה? מגלגל העיניים שמחה רוטמן. הוא לא מבין איך קרה שדווקא היום אנחנו באים להפריע לו. להפריע לו במה? בלגזול כסף, להעביר כספים למקומות שאף אחד לא יודע היכן הם? להעביר לאנשים משתמטים כסף? להעביר לאנשים גזענים כסף? לממשלה הזאת?

נתתי לכם את הסיפור של ניר עוז. זה הפער בין המציאות של אזרחי ישראל לבין מה שקורה כאן. אנחנו דנים במתווה הפיצויים. שמעתי שהדיון יהיה אחרי הפגרה, לא לפני הפגרה – מישהו יכול להסביר למה? אין הסבר. אבל יש טענות, מדוע היום האופוזיציה עושה פיליבסטר. כי אם יהיה פיליבסטר, רוטמן לא יוכל מחר בבוקר לעשות עוד דיונים הזויים על הוונדטה שלו על בית המשפט העליון. הרי מה הוא אומר? בית המשפט העליון זאת הבעיה של החוק הזה.

הבעיה של החוק הזה היא פשוט חוסר הבנה עמוק של מהי מדינת ישראל, לפחות כפי שאני רואה אותה. זה נכון שגפני ניסה להעביר – ולזכותו, היחידי שהתעקש לאורך זמן על החוק הזה – ולא סתם הוא רצה לעשות את החוק הזה; החוק הזה טוב להם כי הרעיון המרכזי הוא לשים רגל בדלת. ונגיד כמה מילים על החוק הזה שנמצא מול עינינו היום. שמחה מתאר פה דיונים, שהוא לא הצליח להסביר לחברי האופוזיציה מה הבעיה בחוק הזה. זה לא שהוא לא הצליח להסביר – הוא לא הצליח להקשיב לטיעונים המרכזיים מדוע לא נכון שיהיה החוק הזה.

יש מערכת אחת במדינת ישראל והיא מערכת החוק במדינת ישראל. כן, ויש גם מערכת של בתי דין דתיים – שרעיים, דתיים-יהודיים, דרוזים. יש, היא קיימת, אבל היא עוסקת בנושאים שקשורים לדת. היא לא עוסקת בנושאים הכלליים. זו מטרתה. מה שקרה פה באירוע הזה – מאפשרים למעשה לבתי הדין, לבתי הדין, לא לבוררים באשר הם, לבתי הדין לדון בעניינים. עכשיו, נתן פה איזה טיעון – שמחה ניסה ככה הרבה להסביר שאין עם זה בעיה. אני אדגיש כמה בעיות.

הדבר הראשון, והכי חשוב, מערכת הדין הדתית – יאהבו את זה, לא יאהבו את זה – היא מערכת דין בלתי שוויונית בהגדרה, בבסיס. א. כי אין דיינות, אין דבר כזה. יושבים חבורת גברים, חכמים ונשואי פנים ככל שיהיו, אבל הם יושבים בדין ואין ייצוג לנשים. זה הבסיס לאירוע הזה, שאישה מגיעה לבית הדין הזה מצבה נחות. זאת תמונת המצב. אי-אפשר לטשטש את זה עם סיפורי מעשיות.

הדבר הנוסף הוא, בתוך האירוע הזה, המערכת הזאת מהווה סוג של מערכת משפטית מקבילה, שכל התפקיד שלה הוא לעסוק בעיקר בכל מה שקשור לנישואים וגירושים, ולא דבר אחר. הדיינים, כפי שאמרתי, הם גברים בלבד, וההפליה פה היא, בהגדרה המשפטית, הפליה מוסדית. המוסד הוא מוסד מפלה. ברור לי שהוא צריך להיות, חיים במדינה יהודית, והכללים כרגע הם נישואים וגירושים לפי דין תורה, אבל היא מערכת שמפלה נשים בבסיס שלה.

הדבר הנוסף הוא כל מה שקשור להגנה. יוזמי החוק טענו שסעיף 3ב מגן על זכויות נשים. ונכון שיש שם חמש פסקות הגנה, ובכללן פסקה 5: "הוראות כל דין החלות על אף כל ויתור והסכם נוגד", שלכאורה אפשר להבין שיכולה לכלול חוקים כמו חוק שוויון הזדמנות בעבודה, חוק שכר שווה, חוק עבודת נשים וחוק מניעת הטרדה מינית. אבל זאת הבעיה, הסעיף הכללי לא מבטיח הגנה בפועל מכמה סיבות. הדיינים עצמם לא בהכרח יודעים על אילו חוקים הם מחויבים. שמענו כמה הדיינים יודעים הכול. הם יודעים הרבה – הם בוודאי לא יודעים הכול בתחום האזרחי.

אין ודאות משפטית לצדדים מכל סוג שהוא. בית הדין יוכל לדון בסכסוכי הוועדה שבהם הטרדה מינית עומדת ברקע, לא כנושא מרכזי, והיא עילת הסכסוך הפורמלית, אבל חוק למניעת הטרדה מינית כלל לא נכנס לתמונה. ובעיקר, בהיעדר ביקורת אזרחית שגרתית, אין מי שיוודא בפועל שחוקים אלה אכן הוחלו. חוסר הפירוט איננו פגם טכני – הוא פגם מהותי. הדבר הנוסף ששמחה גלגל עיניים לשמיים הוא כשל ההסכמה. אז שמחה, שמענו אותו פה והוא נכנס כאורח רצוי – כשהוא יושב, לא כשהוא מדבר – אבל הוא נכנס ואומר: אין שום בעיה עם ההסכמה, מה הבעיה? חותמים על טופס. שמנו סמל של המדינה.

על דעת עצמי.

בכל מקרה, ברגע האחרון – צריך לראות את הסרט – ברגע האחרון הוכנסה הסתייגות; פתאום הגיעו כמה ממאורות הגולה, דווקא מש"ס, והוכנס שינוי שמבטל את הצורך באישור בית משפט לפסק בוררות, מה שמעניק לו מעמד של פסק דין סופי. עכשיו, בכל מקום פסק בורות צריך אישור של בית משפט. המשמעות האמיתית היא היעדר פיקוח אזרחי שיבחן אם פסק הדין פוגע בזכויות יסוד, או עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה, כמו עילות לביטול, יכול לבטל על חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. אבל לא, לא, בבתי הדין הרבנים אין פגיעה בכללי הצדק הטבעי. שם זה לא קיים.

כל מה שנאמר פה על ידי שמחה רוטמן הוא נכון, אבל הפוך. החוק הזה הוא חוק גרוע, שמכניס רגל בדלת על מנת שיוכלו להמשיך את המסע הזה, להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה במובן הכי עמוק והכי שלילי שלה. איך אני יודע? כי ראש הסיעה שלו הגיע בסוף דיוני – הוא הגיע בשביל לגזור את הקופון שלו. הוא לא היה בדיונים, אדון סמוטריץ', השר סמוטריץ', אבל הוא הגיע בסוף, כדי להגיד שזאת אתחלתא דגאולה – זאת הגאולה הגדולה, להחיל את הדין העברי ולעשות את כל הדברים – וקיבלנו מחיאות כפיים סוערות עם חיוך מעט ציני של המציע, כי המציע הוא איש חכם יותר מזה שאמר את דברי הסיכום. הוא יודע מה המשמעות של רגל בדלת. ועל הרגל הזאת בדלת כולנו נשלם מחיר יקר, כולנו, כולנו.